צריך עיון > בין הסדרים > שתיים זה תמיד ביחד

שתיים זה תמיד ביחד

-
נועם פלאי - היסטוריה יהודית

כיצד עצבו חכמי אשכנז את דמותו של הבית היהודי – ומי הם אלו שלא תמיד כל כך אהבו את הרעיון.

ב' אדר תש"פ

"מימות אביי ורבא, רב אשי ורבינא לא למדו תורה בהתמדה ובמסירות כזו מתוך הרחקת שאר כל העניינים ומתוך החדרת עסק התורה לכל ענייני החיים".

במילים אלו בחר החוקר הנודע אפרים אורבך, בפתח ספרו "בעלי התוספות", לתאר את דורם המיוחד של חכמי אשכנז. ואכן, נראה שאין גוזמא אם נאמר שאף דור מאז חתימת התלמוד לא הותיר אחריו חותם תורני כה מרשים ורב משמעות עבור העולם היהודי כדורם של ראשוני אשכנז, שהפכו בשלהי המאה העשירית ובמאה הי"א מקהילה קטנה של סוחרים יוצאי איטליה למעצמה של תורה שכל רז לא אניס להם.

השפעתם של ראשוני אשכנז ניכרת בכל ארון ספרים יהודי, עד כדי שהבסיס לכל לימוד תורני הוא הגפ"ת – הלוא היא הגמרא המעוטרת בפירושיהם של רש"י ושל בעלי התוספות שבאו אחריו וסללו את דרך הלימוד המהפכנית שכבשה עד מהרה את היכלי הישיבות. אמנם, השפעתם הכבירה של דורות אלו לא נשארה בארון הספרים בלבד, אלא התפשטה לכל תחומי החברה והחיים – בין אם דרך פסקי ההלכה שבהם נדרשו הראשונים לשאלות המורכבות שעוררו שינויי הזמן, ובין אם באמצעות התקנות שתיקנו שעצבו מחדש את צורתה של החברה היהודית.

אחד התחומים שבהם נודע לחכמי אשכנז מקום נכבד הוא הסדרת מעמדה של האשה במשפחה היהודית. כמובן, ראשוני אשכנז לא היו הראשונים לבוא ולתקן תקנות שנועדו לשפר ולחזק את מעמדה של האשה, אך הם הגדילו לעשות בתחום זה בכמה וכמה מישורים: בקיבועם של תקנות ישנות, בתקנתן של תקנות חדשות ובפסקי הלכה תקדימיים.

שתי התקנות המפורסמות ביותר שיצאו מבית מדרש זה הם כמובן אלו שנודעו כ"חרם דרבנו גרשום", שבהם נאסר על בעל לגרש את אשתו בעל כרחה, וכן נאסר על אדם לשאת שתי נשים. על מעמדם של תקנותיו של רבנו גרשם באשכנז אנו יכולים ללמוד בין היתר מדבריו של הרא"ש: "ותקנותיו וגזרותיו קבועות ותקועות כאלו נתנו מסיני". גם הר"ן בתשובותיו מעניק תוקף חריג לתקנה האוסרת לשאת שתי נשים, כשהוא נוקט שהתקנה חלה "אקרקפתא דגברי" וממילא שינוי מקום אינו מועיל לפטור את בני אשכנז מלקיימה, וכן שמחילת האישה אינה מועילה. את הדין השני מנמק הר"ן באמצעות שני הסברים; ההסבר הראשון הוא שיתכן והתקנה לא נתקנה אך ורק עבור האישה, אלא גם עבור הבעל. (בכל אופן, מיעוט הקטטות הוא אינטרס של שני הצדדים). נימוק נוסף יוצא מתוך ההנחה הריאלית שאישה שנמצאת תחת בעלה תתקשה לסרב לו ולשמור על חיי נישואין תקינים, ולפיכך אין מועילה מחילתה.[1]

שתי התקנות זכו לתפוצה רחבה למדי, אף על פי שהיו מספר ויכוחים בנוגע למהותם ולגדרם. אמנם, לא הכל הסכימו עם תקנה זו; גם לאחר מאות שנים שבהם הפוליגמיה נעלמה כמעט כליל מעם ישראל היה מי שהסתייג מחרם דרבנו גרשם.

דוגמא בולטת היא דבריו של היעב"ץ בתשובותיו, שבהם הוא רואה את התקנה ככזו שנתקנה בדיעבד ומחמת החשש מתגובות האוכלוסיה הנכרית, שלדעתם פוליגמיה "לעוון אשת איש יחשב".[2] היעב"ץ טוען שהמצב האידיאלי עבור עם ישראל הוא כזה המאפשר פוליגמיה, מאחר ובמצבים רבים האישה אסורה על בעלה וכן על מנת להגדיל את הילודה בעם ישראל. הוא חולק במפורש על דברי הר"ן ורואה את התקנה כמוגבלת במיקום הגאוגרפי, ואף מציין שהתקנה לא פשטה בכלל ישראל אלא בקהילות אשכנז בלבד.

ההסתייגות האחרונה המציגה את תפוצת התקנה בצורה מוגבלת אינה מובנת מאליה, מאחר ו"אשכנז" בהקשר זה כוללת אף את פולין וגלילותיה, ולמעשה את אירופה כולה – כך שמדובר למעשה ברובו המוחלט של עם ישראל. כמו כן, קהילות הספרדים אמנם לא קבלו עליהם את הגזרה "דה יורה", אך קיימו אותה "דה פקטו" באמצעים אחרים, כדוגמת התחייבות בכתובה שלא לשאת שתי נשים – כך שקשה לומר שהם מהווים דוגמא להזדהות עם הקו הרעיוני שמציג היעב"ץ.

דמות ידועה נוספת  שהתנגדה לחרם – אם כי לא בעלת השפעה תורנית משמעותית כמו זו של היעב"ץ – היא הרב עקיבא יוסף שלזינגר. הלה ניסה לפעול לאחר שעלה ארצה להתרתו של החרם. לטענתו, מסר ר' ישראל משקלוב – בעל "פאת השלחן" – עדות מרבו, הגר"א, שלפיה לו היה יכול היה מבטל שני מנהגים המעכבים את הגאולה: מנהגם של הכהנים של לישא כפיים בימות החול והמנהג שלא לשאת שתי נשים. הגאון אכן ניסה לפעול לביטול המנהג שלא לישא כפיים בימות החול, ותלמידיו שעלו ארצה קבלו על עצמם בשמחה את מנהגם של בני ארץ ישראל ומצרים שנשאו כפיים אף בימות החול – אמנם חלקה השני של עדותו של שלזינגר מוטל בספק גדול. כך או כך, בני ארץ ישראל המשיכו לשמור על מנהגם הקדום, וכיום לא נראה כי נותר עוד מי שמעלה על דעתו לבטל זאת.

 

לקריאה נוספת: אברהם גרוסמן, "חסידות ומורדות: נשים יהודיות באירופה בימי הביניים"; אברהם סתיו, חרם דרבנו גרשום – מקורות וטעמים


[1] נימוק זה מצאנו גם בהתכתבות שבין הרא"ש לתלמידו ר' ישראל בנוגע לתקנת טוליטולה, עליה כתבנו בעבר במדור זה.

[2]  שאלת יעב"ץ ח"ב, טו.

 

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל