צריך עיון > בין הסדרים > משיב מלחמה: ה'ערוך לנר' עורך עיתון

משיב מלחמה: ה'ערוך לנר' עורך עיתון

-
נועם פלאי - היסטוריה יהודית

כיצד בחר ר' יעקב עטלינגר לנהל את המערכה הגדולה הראשונה עם אתגרי המודרנה והליברליות?

י"ד אלול תש"פ

רבי יעקב עטלינגר – או "ר' יוקב", כפי שנקרא בילדותו – היה מודאג, מודאג מאוד. התקופה האחרונה לא הייתה קלה עבורו גם באופן אישי. רק שנה קודם לכן נפטרה אשת נעוריו בדמי ימיה, ואולם כעת הוא היה מודאג בשל סיבות אחרות לגמרי.

רוחות זרות נשבו בחוץ, והאווירה הציבורית בגרמניה הלכה והשתנתה במהירות מסחררת. עד לפני שנים לא רבות הייתה יהדות אשכנז ידועה בשמרנותה המופלגת ובנאמנותה למנהגיה ולמסורת התורנית שעליה תפארתה. היא ידעה לנהל מלחמת חורמה על כל בדל של שינוי, ושמרה בקנאות על אורחותיה, גם כאשר מרכזי תורה אחרים עלו לגדולה – אך לא עוד. כעת, דווקא בארץ זו התפרצו השפעותיה של ההשכלה באופן הרחב והמשמעותי ביותר, ושומרי אמוני ישראל, ה"Gesetztreue" (נאמנים לתורה), החלו למצוא את עצמם בעמדת מיעוט מדאיגה.

בהתחלה השינויים הגיעו בטיפטופים עדינים, מנומקים בטעמים הלכתיים ואסתטיים גם יחד, וחסרי-משמעות עבור מתבונן מבחוץ שלא ירד לסוף כוונתם של יוזמיהם. ראשון הגיע ישראל יעקובסון עם בית הכנסת שפתח בשנת 1810, שבו הוזזה הבימה לקדמת ההיכל ואליה התווסף לראשונה העוגב. יעקובסון הדגיש שאין כוונתו לחרוג ממסורת ישראל, אך השאיפה להתאים את הדת לתפיסת העולם שהביאה עמה תנועת ההשכלה הייתה גלויה, גם אם היא התמקדה בעיקר בסממנים חיצוניים. בשנת 1817 דחף יעקובסון להקמתו של בית כנסת בעל רוח דומה בברלין, וזה אימץ את ההברה הספרדית שנחשבה יפה יותר מזו האשכנזית. באופן כללי, יהדות ספרד נתפסה בעיני המשכילים כקרובה יותר ל"דת התבונה" הודות לפתיחות התרבותית שהפגינה בימי "תור הזהב", ליכולתה להתערות בסביבתה ולבתי המדרש בעלי הגישה הרציונליסטית-לכאורה שגידלה. לא הוטבע הכינוי "תור הזהב" דווקא באותם הימים על-ידי אנשי "חכמת ישראל", כחלק מהניסיון להציג תמונה חלופית למסורת השמרנית והמתבדלת של יהדות אשכנז. עם זאת, בשני המקרים שצוינו, עצם השינוי לא היה חמור כמו הרוח שנשבה עמו, שכללה זלזול במסורת ונסיון לנתב את היהדות לאפיקים שיהלמו את הציפיות שהביאה עמה השעה. 

רוחות התמורה לא היו רק נחלתן של שוליים, והם השפיעו גם על מסלול ההכשרה שהיה על ר' יעקב לעבור; במקביל ללימודיו אצל אביו ואצל ר' אשר ולרשטיין – בנו של ר' אריה לייב גינצבורג, בעל ה"שאגת אריה" – למד ר' יעקב גם לימודים כללים בבית הספר המקומי, ולאחר מכן פנה לאוניברסיטת ווירצבורג. מסופר כי פעם מצאו את ר' יעקב בבית הכנסת שבווירצבורג כשהוא מתפלל על יד ארון הקודש שהלימודים באוניברסיטה לא ישפיעו עליו לרעה. הלימודים עצמם נקטעו בשנת 1819, בזמן פרעות ה"הפ-הפ", כאשר ר' יעקב נאלץ לקפוץ מהחלון על מנת להתחמק מסטודנטים אנטישמיים שניסו לפגוע בו. הוא חזר לקרלסרוה עיר מולדתו ושם המשיך לשקוד על לימוד התורה. בשנת 1824 הוציא לאור את ספרו הראשון על מסכת סנהדרין, והוא בן עשרים וחמש בלבד. שלוש שנים לאחר מכן יעבור ר' יעקב למנהיים לאחר שיתמנה לרב של מחוז לנדבורג, ובשנת 1836 הוא יקבל את כתב המינוי היוקרתי של קהילת אלטונה, שם ישא את דרשותיו בגרמנית רהוטה. אולם גם דמויות כריזמטיות כר' יעקב עטלינגר לא היו מסוגלות לעצור את הסחף האדיר שיהדות גרמניה הייתה נתונה בו. מימי ילדותו ועד לראשית המאה העשרים, התמעט שיעור היהודים שנהלו את אורחות חייהם על פי התורה בגרמניה והצטמק מרוב מובהק ללא יותר מחמישית.

בשנת 1843, קבוצה של משפחות יהודיות מפרנקפורט בקשו להירשם בקהילה היהודית אף על פי שבניהם לא נימולו. אגודת פרנקפורט, שממנה יצאו מפירי הברית, נחשבה לרדיקלית וקיצונית גם ביחס לרפורמים, ובתחילה גונתה גם על ידי מנהיגי הרפורמה כמו הודלהיים. לודוויג פיליפזון, מנהיג רפורמי אחר, אף תמך בעמדת הרבנים החרדים שלא לרשום את הילדים הערלים כיהודים. אלא שהאקט החצוף עורר סערה, וההנהגה הרפורמית נאלצה להגיב. כתוצאה מכך התכנסה ב-1844 הועידה הרפורמית בבראונשווייג, שביקשה להסדיר באופן רשמי את עניין ה"תיקונים" לדת. ועידה זו הייתה הראשונה מבין שלוש ועידות; השנייה התקיימה בפרנקפורט ב-1845 ואילו השלישית נערכה בברסלאו שנה לאחר מכן. זו האחרונה הדגישה את האבסורד שבניסיון למסד תנועה שחרטה על דגלה את האוטונומיות וההתנתקות מן הממסד: אנשי אגודת פרנקפורט פרשו ממנה והכריזו שהיא איננה מייצגת אותם עוד מאחר והיא התנהלה באורח שמרני מדי בעיניהם.

כך או כך, מאורעות אלו הביאו את ר' יעקב עטלינגר להיחלץ למאבק. הוא ניסח מכתב חריף שבו הוקיע את משתתפי הועידה בבראונשווייג ואת החלטותיה. על המכתב – שהתפרסם בעברית ובגרמנית – חתמו מאה ושישה עשר רבנים שונים. אלא שר' יעקב ידע שהפעם לא יהיה די במכתבי מחאה, חריפים ככל שיהיו. למען האמת, בשנים הבאות מנע ר' יעקב ניסיונות לצאת בניסוחים חריפים כנגד היהדות הרפורמית – כמו הניסיון שהוביל ר' שלמה איגר, שאף נסע להיפגש עמו בנושא – מתוך הבנה כי לעת עתה לא ניתן לשנות דבר, ושפסק דין כזה עלול לגרום לאותם אנשים לצאת ל"תרבות רעה בפרהסיה". עצם קיומה של הוועידה הייתה הוכחה לא רק להשתרשות העמוקה של התנועה הרפורמית, אלא גם לכך שאת המאבק יש לנהל גם בכלים שנועדו לפנות אל ההמון. הוא הקים אפוא בשנת 1845 את כתב העת "Der Treue Zionswächer", ושנה לאחר מכן הוסיף לו כנספח כתב עת מקביל בעברית שנשא את תרגומו של אותו השם: "שומר ציון הנאמן".

העובדה שאחד מגדולי תלמידי החכמים של גרמניה באותה העת, שתפוצתם של חיבוריו התורניים התפרשה הרבה מעבר לגבולות ארצו, בחר להוציא לאור כתב עת, איננה דבר מובן מאליו. בפרט מעניינת העבודה שר' יעקב דאג לכך שכתב העת שערך לא יהיה כלי פולמוסי בלבד שישמש לו כשופר במלחמותיו עם הרפורמים, אלא כתב עת במלוא משמעות התואר.

למרות שכתב העת יצא לאור כמעין תגובה לועידת בראונשווייג, הוא נועד לעסוק בעיקר בפיתוחה של התרבות הדתית, האינטלקטואלית והאסטטית של היהדות החרדית. במקביל לדיונים על האתגרים שהציבה החילוניות והעולם המודרני ועל הדרכים הראויות והבלתי ראויות להתמודד אתם (שהקדימו במעט את אלו של כתב העת "צריך עיון"), היו גם כתבות שעסקו בתיאורים של חיי היהודים בקהילות שונות, ביוגרפיות של דמויות היסטוריות יהודיות ידועות (גם כאן נראה שאנחנו לא הראשונים), וכן כתבות בענייני מדע, ספרות ושירה. לעומת הגרסה הגרמנית, הגרסה העברית פנתה ישירות לתלמידי חכמים ועסקה בנושאים תורניים יותר, אם כי גם בה נכללו שירים וחיבורים ספרותיים.

כתב העת לא היה סתם כלי טקטי במלחמה עם קבוצות שסטו מדרך הישר, אלא ביקש לתן מענה אמיתי לצרכים שהתעוררו בעקבות השינויים התרבותיים והרוחניים שהתפתחו בגרמניה. ר' יעקב הבין שאתגרי התקופה הצריכו יותר מאשר מלחמות שתכליתן היא החלשת היריב; הם דרשו קודם כל לחזק את היהדות החרדית מבפנים, וכלשונו של הסלוגן שהופיע תחת הכותרת של כתב העת: "להרים קרן התורה והתעודה ולהסיר מכשול מדרך האמונה".

175 שנה אחרי גיליונו הראשון של כתב העת, לאחר שהוספדה פעמים רבות ושמעה את נבואותיהם הקודרות של מתנגדיה, היהדות הנאמנה עודנה חיה וקיימת.

 

לקריאה נוספת: פרקי חיים וקובץ מאמרים ומסמכים מחיי הרב עטלינגר, המעין, טבת תשל"ב; 

אדם פרזינגר, זהות אורתודוקסית ומעמדם של יהודים שאינם שומרי הלכה – עיון מחודש במשנתו של הרב יעקב עטלינגר (בתוך: אורתודוקסייה יהודית: היבטים חדשים. שלמון, רביצקי ופרזינגר עורכים).

תגובה אחת על “משיב מלחמה: ה'ערוך לנר' עורך עיתון

  • כתבה יפה מאוד ושילוב תיאורי רקע מצוינים
    ולחיבת הענין אעיר על רק:
    הערוך לנר עבר מקרלסרוהא לווירצבורג בעיקר בשביל ללמוד בישיבת ווירצבורג בראשות הגאון רבי אברהם בינג [תלמיד רבי נתן אדלר].

    הספר הראשון שפרסם הערוך לנר הוא "בכורי יעקב" על הלכות סוכה ולולב בשנת תקצ"ו 1836. דוקא ספר ערוך לנר על סנהדרין הופיע בוורשא תרל"ד 1874.
    אבל זה נכון שפורסמה אז ממנו דרשה לרגל הכתרת הנסיך לודויג מבאדן ביום 25 לאוגוסט 1824 בגרמנית נמלצת
    ותורגמה לעברית ב"כתבי הערוך לנר: "מנחה ערוכה" [ירושלים תשס"ח.]

    ישנם עוד כמה אי דיוקים אבל לשם כך מומלץ לקרוא היטב את תולדות חיי הרב עטלינגר שהופיעו במבוא לשו"ת בנין ציון השלם.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל