מאז חתימת התלמוד ועד היום התרחב ארון הספרים היהודי למכביר; ספרי תשובות, פסקי הלכות, פירושים לגמרא ולמקרא, אסופות דרשות, פיוטים ועוד. אמם, בתוך כל המגוון הרחב האמור בולט ספר אחד שקיבל מעמד קאנוני – השולחן ערוך. האם העובדה שיש ספר הלכה אחד שעל פיו יישק דבר הייתה מוסכמת על הכל בעולם היהודי? כפי שנראה להלן, המסורת האשכנזית הייתה חשדנית במקצת כלפי הרעיון.
למרות שספרות הלכתית ענפה מבית היוצר האשכנזי לא הייתה דבר נדיר, לא היה בנמצא ספר הלכתי מקיף שזכה למעמד בלעדי. ספרים כאלו רווחו בארצות שהיו נתונות תחת שלטון האסלאם – ביניהם ספריהם של הרא"ש והטור, שהתחברו בספרד – אך תופעה מקבילה לא אירעה בקרב הקהילות היהודיות שישבו תחת שלטון נוצרי.
למעשה, דווקא הגהותיו השקטות והצנועות של הרמ"א היו אלו שבשרו את המהפכה הגדולה; ראשית, מאחר והיה בהגהות אלו יותר מאשר הסכמה בשתיקה לשאר פסקי המחבר ולספר עצמו. מלבד זאת, העובדה שהרמ"א בחר לכתוב את חידושיו כגיליונות לפסקי בעל השלחן הערוך הביאה לכך שרובם המכריע של הפוסקים הנודעים לאחריו מגלילות פולין, גליציה וליטא סבבו על השלחן הערוך.
בחיבורו של הרמ"א מצד עצמו היה טמון חידוש גדול לא פחות מהחידוש שבהחלטתו לסנף את עצמו לשלחן הערוך. עצם העובדה שמחבר אשכנזי לאחר דור בעלי התוספות פרסם ספר כולל של הלכות פסוקות לא היתה מובנת מאליה כלל ועיקר, והיא אכן לוותה בהתנגדות מסויימת..
הגהות הרמ"א לא היו המפעל ההלכתי הכתוב הראשון שיצא מתחת ידו; קדם להם ספרו 'תורת חטאת' על הלכות איסור והיתר, שנועד באופן מוצהר – כפי שכתב רמ"א בהקדמתו – להחליף את הספר 'שערי דורא' הוותיק.
חדשנותו של הספר בלטה לא רק מאחר והספר שימש עד אז כאחד מספרי ההלכה המרכזיים בישיבות אשכנז ופולין, אלא גם לנוכח העובדה שר' שלום שכנא מלובלין, רבו המובהק של הרמ"א, ור' יעקב פולק רבו, נמנעו בכוונה תחילה מלהעתיק את חידושיהם ההלכתיים אל הכתב. אל עובדה זו מתייחס ר' ישראל – בנו של ר' שלום שכנא – באחת מתשובותיו:
וכן קבלתי הלכה למעשה מאדוני מורי אבי הגאון רבן ומאורן של כל בני הגולה מהר"ר שלום המכונה שכנ"ו זקצ"ל ה"ה הכ"מ, אשר העמיד תלמידים הרבה מסוף העולם ועד סופו, מפיו חיים ומימיו שותים. וחי נפשי עולמים, דזמנין סגיאין בקשתי עם הרבה לומדים ממנו שיעשה פוסק ותשובתו היתה – מחמת רוב חסידותו וענותנותו, אשר היה עניו יותר מכל האדם אשר על פני האדמה – ואמר: "יודע אני דשוב לא יפסקו כי אם"א כאשר אכתוב, מטעם דהלכה כבתרא, ואין רצוני שיסמנו העולם עלי" – ר"ל, כגון היכא דאיכא פלוגתא ביני רבוותא, והוא יכריע או לפעמים יחלוק, ואין לדיין כי אם מה שעיניו רואות, לכן יעשה כל אחד כפי הוראת שעה כאשר עם לבבו. ומה"ט לא עשה נמי רבו הגאון מהרי"ף שום ספר. גם שום תשובה ששלחו למרחוק לא העתיקו בביתם אלו הגאונים מה"ט, אף כי היה נחשב בעיניהם כיוהרא". (הודפס בשו"ת הרמ"א, סימן כה, מהדורת זיו, עמ' קנו)
ר' ישראל מתאר את אביו כמי ש"העמיד תלמידים מסוף העולם ועד סופו", וכנראה מסיבה זו ניסה לשדלו להעלות על הכתב את חידושיו ההלכתיים – אמנם ר' שלום שכנא דחה הצעה זו מתוך גישה שראתה בכתיבת קנונים הלכתיים פגיעה במרחב התמרון של הפוסק החי.
אותה הגישה הביאה תלמיד אחר של ר' שלום שכנא – ר' חיים ב"ר בצלאל מפרידבורג, אחי המהר"ל מפראג – לתקוף את ספרו של רמ"א בהקדמה לספר ההשגות שכתב על "'תורת החטאת"':
"וכמו שלא יערב לו לאדם רק המאכל שיתקן לו הוא עצמו כפי אשר תאוה נפשו לאכול ואינו רוצה כלל להיות מצפה על שלחן חבירו, כך לא יערב לו הוראות זולתו אלא אם כן יסכים דעתו עליו, וכל שכן שאינו רוצה להיות סמוך על ספרי המחברים האחרונים שאין דעתו סומך עליהם… ולזה מנעו הראשונים מלחבר שום ספר מיוחד על דיני איסור והיתר לקבוע המנהג וההלכה לרבים". (הקדמת ויכוח מים חיים, אמשטרדם תע"ב).
לשיטתו של ר' חיים, ההלכה אינה עשויה מקשה אחת אחידה השווה לכל נפש; חשיבות גדולה יש לכך שהלומד שהגיע להוראה יסיק בעצמו את מסקנותיה ההלכתיות של הסוגיא, ולא יהיה סמוך על אנשים שהוא רואה את עצמו בר-סמכא לחלוק על דבריהם באופן עקרוני. כתיבתו של ספר הוראה לרבים משמעה שלילת חופש-הפסק האישי מהלומדים והצמדתו של הלומד למערכת אחת מחייבת. גישה זו נאמנה במידה רבה למסורת ההלכתית האשכנזית מבית מדרשם של בעלי התוספות, שבה היה משקל רב לדעתו של הלומד ומקום נרחב למנהגים שונים ומגוונים – לעומת מסורת הפסיקה הספרדית, שנשענה במידה רבה על תורתם של הגאונים ונשאה אופי אחיד הרבה יותר.
מכוחו של טיעון זה מבקר ר' חיים את כתיבתו של ספר "תורת החטאת" לרמ"א, תוך כדי כך שהוא מסתמך על הנהגתו של רבם המשותף, הלוא הוא ר' שלום שכנא מלובלין:
מכל זה התימה ופלא מן הרב המופלא בדורו החסיד הגאון מהר"ר משה איסרלש ז"ל אשר חיבר ספר מיוחד על דיני איסור והיתר, ולא שת לבו לכל הדברים אשר כתבתי. ובלתי ספק לא נעלם ממנו ג"כ, כי בעת שלמדנו יחד בישיבת הגאון המופלא מהר"ר שכנא ז"ל ושמענו ממנו השערים מדורא, אנחנו תלמידיו הפצרנו בו פעמים הרבה שיראה לחבר וללקט יחד כל דיני איסור והיתר בסדר נכון ואמר נואש לדברינו, ואין ספק שאינו אלא מטעם שכתבתי.
ר' חיים אמנם איננו טוען ששמע נימוק זה מרבו, אך כאמור לעיל, בנו של ר' שלום שכנא הנ"ל אישר שאכן זו הייתה כוונתו של אביו.
קולות אלו היו הקולות האחרונים כמעט של אלו שהתנגדו למפעל ההלכתי שהרמ"א ייצג – שרידים לגישה שעתידה הייתה במהרה להיעלם כמעט מעולם הישיבות האשכנזי, שבו הלכו והתחברו ספרי הלכה חדשים לבקרים. כמאה ועשרים שנה לאחר פטירתו של ר' חיים חש המדפיס צורך להוסיף בפתחו של הספר התנצלות על כך שר' חיים קרא תיגר על פסקיו של הרמ"א, והוא מזכיר לקורא כי ר' חיים היה בן דורו של רמ"א, ובאותו "דור דעה היו שניהם שקולים בחכמה ובמניין".
הרמ"א כתב את ספרו תורת החטאת ואח"כ את הגהותיו על השו"ע בעיקר כנגד התפשטות פסקי השו"ע כפי שהאריך בהקדמותיו לספרים אלו, וכפי שעולה מהקדמתו לתורת החטאת ומהקדמת הלבוש הרי שהשו"ע נכנס חזק אף ביהדות אשכנז עוד לפני הגהות הרמ"א.
השמועה מספרת כי ר' חיים היה משנהו של הרמ"א בבית הדין בקרקא ומבוגר מהרמ"א וברח והתבודד כדי שלא להשפיע והתחתן בשנית תמורת חדר עם ספרים – מישהו מכיר את המקור של הסיפור