צריך עיון > בין הסדרים > מעמדה ההלכתי של צוואת רבי יהודה החסיד

מעמדה ההלכתי של צוואת רבי יהודה החסיד

-
נועם פלאי - היסטוריה יהודית

תנועת השבתאות עוררה עיסוק גדול בשאלה מהותית: האם תורת הקבלה ומסורת הפסיקה הם שני קווים מקבילים שאינם נפגשים, או שיש אפשרות למזג בין השניים?

ד' תשרי תש"פ
 

"וכן אני אומר: כל המערב דברי קבלה עם ההלכות הפסוקות חייב משום זורע כלאים, פן תוקדש המלאה הזרע אשר תזרע, ולעומת זה המערב ספרי הגיון עם דברי תורה עובר על חורש שור וחמור יחדיו, ואם הוא מנהיג ישראל – מנהיג בכלאים" (שו"ת חתם סופר ח"א, או"ח נא).

במילים ידועות אלו דוחה החתם סופר את הניסיון לפסוק הלכה על פי עניינים השייכים לפנימיותה של התורה ואת הרצון להטמיע ערכים רציונליסטים בתוך עולמה. ואכן, החתם סופר חי בדור שנאלץ להתמודד עם האתגרים שהוצבו בפניה של המסורת ההלכתית משני כיוונים. מצד אחד, מקומה של הקבלה בעולם ההלכה ובחיי ההמון התבסס מאד בתקופה הבתר-שבתאית, רק זמן קצר לאחר שהתחוור עד כמה שימוש בלתי ראוי בתחום מקודש זה עלול להמיט אסון. חרם ועד ד' ארצות המפורסם, שהגביל את הגיל המותר בעיסוק בקבלה, הוא הד לחששם של גדולי הדור שלפני החתם סופר מהשפעתה המזיקה של גישה מעוותת לקבלה. מאידך גיסא, ניצניה הראשונים של תנועת ההשכלה, שהעלתה על נס את הרציונליות, החלו זה מכבר להפציע באירופה והציבו אתגרים חדשים לפתחה של ההלכה. החתם סופר הגיב לשני אתגרים אלו בשלילה גורפת – קבלה ורציונליות לא ילכו עם ההלכה. חד וחלק.

אלא שגישה זו של החתם סופר עומדת לכאורה בניגוד למסורת אשכנזית עתיקת יומין. אחד מהספרים הידועים והמקובלים בתולדות ההלכה האשכנזית, הלא היא צוואת רבי יהודה החסיד, מערב דברי קבלה עם הלכה. אף על פי שהצוואה מחדשת הוראות רבות שמקורן אינו בגמרא – ולפעמים אף סותר, לכאורה, את דברי הגמרא – רבים מפוסקי אשכנז התייחסו אל חלקים מתוכה כאל הלכה פסוקה. שאלת ממעמדה ההלכתי של צוואת רבי יהודה החסיד העסיקה פוסקים נוספים בני תקופת החתם סופר. יתכן שהסיבות לכך דומות לזו שהעלה.

 

דרכו של הנודע ביהודה – רבי יהודה החסיד כתב לדורו בלבד

אחת הדוגמאות לדחיית הניסיון להורות הלכה מכח מקורות חוץ-תלמודיים היא תשובתו של הנודע ביהודה, העוסקת בשידוך עם בחור ששמו שוּנה בעקבות מחלה, וכעת הוא זהה לשמו של אבי הבחורה – שידוך שבפשטות נאסר בצוואת רבי יהודה החסיד. הנודע ביהודה פותח בכך שאין דעתו נוחה מלהשיב על נושאים "שאין להם שורש בתלמוד ובפוסקים". בהמשך דבריו, הוא קובע כלל הלכתי ששולל כמעט לחלוטין כל אפשרות של תוספת להלכה לאחר חתימת התלמוד:

דע תלמידי החביב, ויהיו דברים הללו חקוקים על לוח לבך לזכרון: הכלל הגדול, שאין לכל חכמים שאחר התלמוד רשות לומר דבר נגד התלמוד, והאומר דבר לסתור קוצו יו"ד מדברי התלמוד לא יחשב בכלל חכמי ישראל. ואמנם, כשאנו מוצאים אחד מחכמי ישראל המוחזק בתורה וביראה בלי ספק שכתב בספר דבר הסותר לדברי התלמוד, חייבים אנו למשכוני נפשין לתרץ דבריו שלא דבר רק לשעה או למשפחה פרטית ודברי תלמוד הם על הכלל (שו"ת נודע ביהודה תניינא, אבן העזר עט).

לפי הנודע ביהודה, אף חכם אינו יכול להוסיף ולחדש איסורים שאין להם מקור בגמרא אלא בתור "הוראת שעה". בהתאם לכך הוא מפרש את תוקפה של צוואת רבי יהודה החסיד:

וכיוצא בזה אנו מוצאים לרבינו יהודה החסיד בצוואה שלו דברים שכמעט אסור לנו לשומעם, כי הוא אומר שלא ישא בת אחותו – ובגמרא אמרו שהוא מצוה; הוא אומר שלא ישא אב ובנו שתי אחיות – ורב פפא ובנו נשאו שתי בנות של אבא סוראה; הוא אומר שלא ישאו ב' אחים שתי אחיות – ובגמרא שמונים זוג אחים כהנים נשאו שמונים זוג אחיות כהנות, ותרי בנתיה דרב חסדא הוו נסיבי לרמי ולמר עוקבא בר חמי, וכיוצא בזה בצוואה ההיא. ואם היה החסיד מצוה צוואה זו לכל ישראל הרי הוא סותר לדברי תלמוד והיה אסור לנו לקבל דבריו כלל. אבל האמת יורה דרכו כי החסיד לזרעו אחריו צוה לדורי דורות כי ראה ברוח הקדש שזרעו לא יצליח בזווגים כאלה ובזה אינו סותר דברי התלמוד שהוא על הכלל ודברי החסיד היא על הפרט, הא חדא.

 

החתם סופר: ערעור על יחוסה של צוואת רבי יהודה החסיד

לעומת הנודע ביהודה, לחתם סופר היה פתרון אחר בנוגע לבעיה שהציבה צוואת רבי יהודה החסיד. גם הוא, כנודע ביהודה, מביע הסתייגות בשל העובדה שמדובר במקור חוץ-תלמודי. אך במקום ליישב את דברי הצוואה, הוא מעדיף לדחות לחלוטין את יחוסה לרבי יהודה החסיד:

"אבל טוב יותר שלא לחוש לדברים האלו וכיוצא בהם כלל דברים שלא הוזכרו בש"ס ופוסקים, ולא ר"י חסיד חתום עלי', וכדמוכח ממ"ש בעצמו בס"ח סי' תס"א" (שו"ת חתם סופר ב, יורה דעה, קלח).

על מנת להבין את עוצמת החידוש יש לציין שכאשר המהרי"ל נאלץ להתמודד עם סתירה בין צוואת רבי יהודה החסיד לגמרא מפורשת, הוא בחר בדרך הפוכה לחלוטין ושינה את הגרסה בגמרא – עיין שו"ת מהרי"ל סימן קיא. לעומתו, הנודע ביהודה מצמצם את צוואת רבי יהודה החסיד ולמעשה מפקיע את הרלוונטיות שלה, ואילו החתם סופר מערער על עצם יחוסה לרבי יהודה החסיד – למרות שדורות של פוסקים קבעו הלכה מתוך סעיפים שונים בצוואה.

 

הגישה ההפוכה

הנודע ביהודה והחתם סופר נטו כאמור לשלול או למצער לצמצם את תוקפה של צוואת רבי יהודה החסיד, מחמת הסתירות המרובות שיש בין תוכנה לבין דברי הגמרא ומחמת העיקרון שאין לחדש דבר שאינו מבוסס על דברי הגמרא. לעומתם, כמה פוסקים חשובים הביעו גישה שונה לחלוטין, שאפשרה לשני סוגי המקורות ההלכתיים להתקיים במקביל ללא הפרעה. כך למשל ר' משה סוזין – ה"חכם באשי" של ירושלים באותה התקופה – מביע תמיהה על עצם הקושי שהטריד את הנודע ביהודה. לדבריו, אין כל מניעה מחכם לאסור דבר שהתירו החכמים שלפניו – בין אם היה חכם זה קודם חתימת התלמוד ובין אם פעל לאחריה – מאחר ש"יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה" (שו"ת הון יוסף, סימן י).

גישה מסוייגת יותר ומעניינת מציג החיד"א בספרו "ברית עולם" (סימן תעז). לדבריו, דברי צוואת רבי יהודה החסיד והתלמוד אינם מתנגשים כלל. דברי הצוואה אינם הלכות איסור והיתר, אלא כללים שנועדו למנוע סכנות של מזיקים וכוחות שונים. מסיבה זו, אין לתמוה על כך שדברים שנאסרו בצוואת רבי יהודה החסיד היו נחשבים למותרים בזמן הגמרא, כמו שאין לתמוה על כך שהעם נוהגים היתר בדברים שהיו נחשבים בגמרא כאסורים מחמת הסכנה. "שינוי המקומות ושינוי הזמנים" עשוי לגרום לשינויים בנסיבות; דברים שהיו אסורים משום עין הרע נעשו למותרים מאחר וסיבת הנזק כבר אינה קיימת, ולהיפך – דברים שהגמרא נמנעה מלאסור ואף צדדה בהם הפכו למסוכנים מכח התגברותו של ה"סטרא אחרא".

לקריאה נוספת: מעוז כהנא, מקורות הידע ותמורות הזמן: צוואת ר' יהודה החסיד בעת החדשה.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל