במשך זמן רב ידע רבינו אשר ב"ר יחיאל, הידוע בראשי התבות של שמו – "הרא"ש" – שהקרקע רועדת תחת רגליו. בהתחלה היה זה רבו, המהר"ם מרוטנבורג, שנאסר על ידי הקיסר אדולף מנסאו-וילבורג, כשניסה לברוח מתחומי הקיסרות ולעלות לארץ ישראל. לאחר מכן היו אלו חבריו – הגיסים ר' מאיר הכהן מרוטנבורג, בעל ה"הגהות מיימוניות", ור' מרדכי בן הלל – שנספו יחד עם עוד אלפי יהודים נוספים על קידוש השם בפרעות שערך האנרכיסט רידנפלייש. היה נראה כי זה רק עניין של זמן עד שענני הסערה המתחשרים יגיעו גם לפתח ביתו. השמועות שהגיעו לאזניו בישרו שידו הארוכה של הקיסר אלברכט הראשון לבית הבסבורג – מי שתפס את מקומו של הקיסר אדולף – מתכוונת להגיע גם אליו.
הרא"ש לא חיכה לאישוש השמועות, אלא ארז את מטלטליו ועבר לממלכת ספרד. כאשר הגיע הרא"ש לספרד הוא התקבל בכבוד גדול על ידי הרשב"א שישב בברצלונה, ולאחר מכן הוצעה לו משרת רבנות בטולדו (טוליטולה) שבכתר קסטיליה. שם פגש הרא"ש את שני האחים שהיו עתידים להימנות על חוג תלמידיו ומקורביו: ר' יצחק ב"ר יוסף ישראלי ור' ישראל.
האחים מטולידו היו תלמידי חכמים שהגיעו מעולם שונה למדי מעולמו של הרא"ש. בניגוד למה שהיה מקובל ביהדות אשכנז של אותה התקופה, לאחים, שהגיעו ממשפחה מיוחסת, היה ידע פילוסופי נרחב ובקיאות בשפה הערבית הספרותית. אולם, הבדלי התרבות היו זניחים בהשוואה לאהבת התורה המשותפת, והם הפכו לתלמידים נאמנים של רבנו הרא"ש. הרא"ש אף ידע לרתום את כישוריהם להגדיל תורה. למשל, ביקש הרא"ש מר' יצחק שיחבר ספר על הידע הרלוונטי בנושאי אסטרונומיה ומתמטיקה – בפרט טריגונומטריה – הנחוצים להבנת סוגיות קביעת מועדי השנה. ר' יצחק אכן נעתר לבקשתו וחיבר את הספר "יסוד עולם", שנחשב בשעתו לספר הטוב ביותר בתחומו. לספר הייתה גם תרומה חשובה לשפה העברית, כיון שר' יצחק היה צריך לחדש כמה מושגים שטרם תורגמו עד אז.
הקשר בין התלמידים לרבם הלך והתחזק, ובפרט הקשר בין הרא"ש לר' ישראל. כפי שהעיד אחיו: "ומגדולי תלמידיו (של הרא"ש – נ.פ.), כמו כן – החביבים אליו, הוא הרב ר' ישראל אחי ז"ל, שהשכיל בכל חכמה". כפי שמודגש בדבריו של ר' יצחק, השכלתו הנרחבת וחובקת-כל של ר' ישראל הייתה מתכונותיו הבולטות.
ר' ישראל אכן היה מתלמידיו הקרובים ביותר של הרא"ש. הוא היה חבר בבית דינו, כיהן כמזכיר בית הדין ואף השתתף בעריכתם של כמה מספריו של הרא"ש. מלבד זאת היה ר' ישראל מחבר תורני פורה בזכות עצמו; הוא חיבר ספרי הלכה, פרשנות מקרא ופירוש על מסכת אבות. בין היתר כתב ר' ישראל אנציקלופדיה בשפה הערבית תחת השם: "מצוות זמניות", שהקיפה בצורה רחבה הלכות הנוגעות למצוות שהזמן גרמן: תפילה, ברכות, מועדים, תעניות וכדומה. אולם, בשנה האחרונה לחייו של ר' ישראל התגלעה מחלוקת הלכתית גדולה בינו לבין רבו הגדול.
תקנת טוליטולה
הנושא שעליו נחלקו היה די טריוויאלי ממבט ראשון: מדובר היה בתקנת טוליטולה, שכתקנות רבות אחרות באה להגביל את זכותו של הבעל בירושת אשתו. לפי התקנה, במקרה שהאחרונה מתה בלא זרע של קיימא מצטמצם חלקו של הבעל לכדי מחצית מסכום הירושה.
הנושא שהגיע לפתחו של הרא"ש, ובו הוא דן בתשובותיו (כלל נה, ט), היה האם יכולה אישה לצוות בחייה את כל ממונה לבעלה. הספק עצמו היה לכאורה פשוט למדי: השאלה היא האם התקנה תוקנה לטובת קרובי האישה, או לטובתה של האישה עצמה. התקנה עצמה נוסחה בערבית ספרותית – ניב מליצי של הערבית, שהיה שונה מהניב הערבי השגור בפי ההמון, ושאותו לא הכיר הרא"ש. מי שתרגם עבור הרא"ש את נוסח התקנה לעברית היה ר' ישראל הנ"ל. אלא שנקודה זו גרמה לפריצת המחלוקת.
בנוסח התקנה נאמר כי הבעל אמור לחלוק עם "הזוכים בירושתה". ר' ישראל טען שנוסח זה כולל גם אנשים שאינם ראויים לרשת את האישה, אך היא הורישה להם בחייה. לעומתו, טען הרא"ש שהמילה "ירושה" אינה יכולה להתפרש אלא כמתייחסת למי שראוי לרשת את האישה מן התורה.
השאלה האמורה לא הייתה שאלה חדשה, ודעתו של ר' ישראל לא הייתה דעת יחיד בנושא, אלא שהטיעונים שבהם נימק את עמדתו חשפו פער בינו לבין רבו, וגרמו למחלוקת לצמוח לממדים שאיימו על הקשר בין הרב לתלמידו.
ר' ישראל הקדים שתי הקדמות שרמזו על כך שעם כל גדלותו התורנית, הרא"ש אינו בר-סמכא יותר מר' ישראל בנוגע לשאלה זו:
הצעה ראשונה: מאחר שהכל מודים שיש לנו להתנהג בירושת האשה על פי תקנת הנישואין, ואין חולק בדבר הזה, מעתה אין לנו עסק בדין זה עם הגמרא כלל. ואין ראוי שיפסוק אלא מי שיש בו שני דברים הללו: האחד, שיהיה בעל סברא נכונה; והשני, שיהא בקי בלשון ערב האמיתית; וכשיהיה בתכלית השלמות בשנים הללו, ראוי לסמוך עליו ולעשות על פיו; ואפילו אם יבא רב אשי ויחלוק עליו, אין שומעין לו. כי מי שנכלל בו שתי מדות הללו, הוא לדין זה אומן וכלי אומנותו בידו; ואם הוא בקי בלשון ואין בו סברא נכונה, הרי זה כלי אומנותו בידו ואינו אומן.
ר' ישראל מוסיף שהשפה שבה נכתבה התקנה היא השפה הערבית הספרותית, ששונה מהותית מזו השגורה בפי ההמון ורוב העם אינם בקיאים בה. מסיבה זו, הוא רוצה להסתמך על "החכם הזקן ר' יעקב ן' שושאן", שלדבריו – "נודע בישראל כי לא היה בדורו, וכל שכן בדורנו זה שנתמעטו הלבבות, שלם כמותו בשני מדות שזכרתי, ר"ל: בסברא ובלשון ערב". כיון שר' יעקב אבן שושן פירש את התקנה כפי דרכו של ר' ישראל, ראוי לסמוך עליו ולפסוק כמותו.
הבעיה העקרונית שעמדה בפני ר' ישראל הייתה כיצד ניתן לייחס למושג הירושה ההלכתי משמעות שאינה תקפה על פי ההלכה. לפיכך הוא מאריך שמבחינה פילוסופית יש משמעויות שונות למילה המתקיימות במקביל: משמעות תורנית ומשמעות הנגזרת מן השימוש העממי. לשניהן יש משקל:
רצה לומר, שהמלות כוללות כל דבר שהשכל גוזר בו, ובעל הדת פורש מהן ומשנה בהן כפי רצונו. כיצד: הרי שהשכל גוזר, שכל מי שיקח אשה וייחדנה להוליד ממנה, בין ישראל בין גוי, תקרא זאת אשתו, ומי שבא עליה הוא משחית העולם, מדין השכל. והראיה, דברי יוסף לאשת פוטיפר: ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך באשר את אשתו; הרי התנצל לה שלא היה יכול להזקק לה מפני שהיתה אשת איש. ואחר כך בא בעל הדת והפקיע האישות מן הכותים, ואמר: אין אישות לכותי, ולא הניח אישות בעולם אלא לישראל על ידי חופה וקידושין. והנה אשת ישראל היא אשתו על פי השכל ועל פי הדת, ואשת הכותי היא אשתו על פי השכל לבד ולא על פי הדת.
כלומר, המושג "אישות" הוא גם מושג משפטי בעל משמעות הלכתית, אף על פי שהמשמעות העממית של המושג הינו בעל גדרים שונים מאלו שקבעה התורה. כיוצא בדבר, גם המושג "ירושה" יכול להתפרש על פי המובן ההלכתי או העממי.
ההצעה האחרונה היא זו שכנראה העלתה את חמתו של הרא"ש, והוא משיב בחריפות רבה:
הצעה הראשונה שכתבת, שאין ראוי שיפסוק דין זה אלא מי שיש בו שני דברים הללו, שיהיה בעל סברא נכונה, והשנייה, שיהיה בקי בלשון ערב האמיתית. על הצעת הסברא, תהילה לאל חנני אלוהים ויש לי כל בסברא אמיתית של תורת משה רבינו ע"ה, ככל חכמי ספרד הנמצאים בימים האלה. ואף על פי שלא ידעתי מחכמה החיצונית שלכם, בריך רחמנא דשיזבן מינה, כי בא האות והמופת להדיח האדם מיראת השם ותורתו.
הרא"ש ממשיך להתווכח גם על שאלת סמכותו של החכם ר' יעקב ן' שושן המנוח, וטוען שאין יתרון לתלמיד חכם קדום מכח סברתו בלבד, כל עוד אין היא מבוססת על ראיות. לאחר מכן, חוזר הרא"ש לשאלת מקומה של הפילוסופיה בדיון ההלכתי, וכעת הוא מחריף את הטון, כאשר הוא נדרש לשאלה האם אכן יכולות שתי החכמות לדור תחת כפיפה אחת בלב החכם. לפי הרא"ש, מדובר בשני קווים מקבילים שאינם נפגשים; מי שמושפע מחכמת הפילוסופיה מאבד את היכולת לחשוב בצורה תורנית:
ועל שכתבת מגזרת השכל וגזרת הדת, מה אשיב על זה? לא תהא תורה שלנו כשיחה בטלה שלכם, חכמת הגיונכם, אשר הרחיקו כל חכמי הדת נביא ממנה, אות או מופת, לחייב ולזכות ולאסור ולהתיר. והלא חוצבי מקורה לא האמינו במשה, ובמשפטים ובחוקים צדיקים אשר נתנו על ידו, בכתב ובקבלה. ואיך שואבי מימיה יביאו ראיה מהם לחקים ומשפטים של משה רבינו עליו השלום, ולפסוק דינין במשלים שהורגלו בהם בחכמת הגיונם? האף אין זאת, וכי בימי ובמקומי יפסקו הדינין על פי המשלים? ת"ל (תהילה לא-ל) בעודי חי עוד יש תורה בישראל, להביא ראיה מהמשנה וגמרא בבלית וירושלמית, ולא יצטרכו להביא משלים לפסקי הדינים. כי חכמת הפילוסופיא וחכמת התורה והמשפטים אינן על דרך אחת. כי חכמת התורה היא קבלה למשה מסיני, והחכם ידרוש בה במדות שנתנה לידרש בהם, ומדמה מילתא למילתא; אף על פי שאין הדברים נמשכים אחר חכמת הטבע, אנו הולכין על פי הקבלה. אבל חכמת הפילוסופיא היא טבעית, וחכמים גדולים היו והעמידו כל דבר על טבעו, ומרוב חכמתם העמיקו שחתו והוצרכו לכפור בתורת משה, לפי שאין כל התורה טבעית, אלא קבלה. ועל זה נאמר: תמים תהיה עם ה' וגו'; כלומר: אפילו יצא לך הדבר חוץ מן הטבע, אל תהרהר על הקבלה, אלא בתמימות התהלך לפניו. לכן אין להביא ראיה מדבריהם, לעשות אות ומופת וגזרות ומשלים על משפטי ה' הישרים. ועל זה אמר החכם: כל באיה לא ישובון, רוצה לומר: כל הבא ונכנס מתחלה בחכמה זו, לא יוכל לצאת ממנה להכנס בלבו חכמת התורה, כי לא יוכל לשוב מחכמה טבעית שהורגל בה, כי לבו תמיד נמשך אחריה. ומחמת זה לא ישיג לעמוד על חכמת התורה, שהיא ארחות חיים, כי יהיה לבו תמיד על חכמת הטבע, ותעלה ברוחו להשוות שתי החכמות יחד, ולהביא ראיה מזו לזו, ומתוך זה יעות המשפט; כי שני הפכים הם, צרות זו לזו, ולא ישכנו במקום אחד.
הרא"ש מציג כאן גישה חריפה מאוד, השוללת כל היתכנות לסינרגיה בין שתי תפיסות העולם הסותרות, לדבריו, מעצם מהותן.
כמובן, שיח חריף בין תלמידי חכמים הינו דבר שכיח, ועל כך אמרו חז"ל "את והב בסופה", אלא שהוויכוח כאן חשף את עומק הפער בין שתי תפיסות העולם שהחזיקו שני הרֵעים. למרבה הצער, לא נדע האם באו השניים לעמק השווה; המחלוקת התרחשה בשנים ה'פ – ה'פ"א, שהייתה גם שנת פטירתו של ר' ישראל מטולדו. יתכן שהאהבה הגדולה לא זכתה לסיום המלבב שלו הייתה ראויה, ותמה בטרגדיה שמזכירה מעט את סיפורם העצוב של ר' יוחנן וריש לקיש.
לקריאה נוספת: ישראל תא שמע: הלכה, מנהג ומציאות באשכנז. ירושלים תשנ"ו.
תמונה:רחוב היהודים בטולדו [Daytonarolexboston [CC BY-SA 3.0
מאמר מרתק מאד מצד עצמו והסיפור ההסטורי שהוא מגיש לנו,
ומעורר למחשבה עמוקה.
מצד אחד, אעז ואומר כי קו המחשבה הכללי המאפיין את גליון 'צריך עיון' (כמו גם כתבי עת תורניים נוספים) מזכיר יותר טת קו המחשבה של ר' ישראל. אין ספק כי טיעוניו מתיישבים על הלב ועל ההגיון כאחד.
מצד שני, נראה כי עמדתו של הרא"ש היא הקו המנחה שהתקבל במסורת הדורות.
איפה ממקם כל אחד מאיתנו את עצמו? מה עונים אנו מול טענותיו הניצחות של הרא"ש? האם ממשיכי המסורת אנו או משניה?
הזמנה לדיון עומק.
ותודה לכותב שהגיש לנו הזמנה מרתקת זו.