צריך עיון > בין הסדרים > המחדש בטובו בכל יום

המחדש בטובו בכל יום

כדי לשים לב לאחר אנו זקוקים שהוא יאמר לנו איזה "חידוש", אך אנו שוכחים שהחידוש הוא רק פיתיון שנועד לגרום לנו לשמוע את קול החיים הפשוטים.

כ"ב שבט תשפ"א

מה אתם מחדשים? שאל אותנו ר' זונדל (כן, זה מהטור הקודם. תודה ששאלתם).

זה היה המנהג אצלו. פעם בשבוע ניגשים אליו כל זוגות ה'חברותות' ומציגים את החידושים שלהם, חברותא חברותא לפי תור קפדני. בוגרי המחזורים הקודמים הסבירו לנו שזה אחד מהתכסיסים המופלאים של ר' זונדל ליצירת אווירה לימודית חזקה. כשאתה יודע שאתה חייב להגיע עם יבול מרשים של תובנות שיעבור את עינו הביקורתית של ר' זונדל, אתה פשוט לומד היטב כל השבוע.

התור שלנו היה ביום חמישי, בעשרים הדקות שלפני השיעור. אבל באותו שבוע לא הכל הלך כמו שצריך. אולי היה זה סוף זמן, אולי היה איזה אירוע שהפריע, ואולי סתם עצלות, כמו שבטח היה אומר המוסרניק. תהא הסיבה אשר תהא, העובדה היא שבאותו יום חמישי ניגשנו לר' זונדל – שני צעירים החרדים לרושם הטוב שלהם בעיני מי שיכריע לאיזו ישיבה גדולה הם ילכו – נבוכים, לחוצים, מסדרים את השרוול ומעבירים סלסול קל בפייעס, ובאמתחתנו אין ולו חידוש אחד שניתן להגישו על שולחן מלכים.

בעוד החברותא שלי עומד ושותק למול עיניו של ר' זונדל המביטות בנו מאחורי משקפי זהב שעדשותיהם חצויות בפס של ביפוקל, תפסתי אני אומץ או שמא חוצפה ועשיתי תרגיל נערי. העברתי מבט על המשנת ר' אהרן שלו, סקרתי בחופזה את הקשקשים שעל כתפי הפראק והתחלתי פשוט להרצות את הסוגיה. חזרתי בפניו על הקושיא של הגמרא ועל ההווא אמינא. דקלמתי את תירוץ הביניים ואת הדחיה שלאחריה. נשמתי עמוק והרציתי את המסקנה.

החברותא הסתכל עלי במבט חושש להבין מה אני זומם, בעוד ר' זונדל בוחן אותי במבט של 'נו, איפה הנקודה? היכן הווארט?'. אבל מבטים חשדניים אלו לא הרתיעו אותי. כשסיימתי עם הגמרא, עברתי להרצות את הרש"י. ניצלתי לטובתי מנהג נוסף של ר' זונדל – הוא מעולם לא עצר מישהו באמצע דבריו ויהי מה. הוא כבר הבין שאני סתם חוזר פה על הסוגיה, אבל מנהג זה מנהג. סיימתי את הרצאת דברי התוספות כשהשעון הבית מדרשי הענק הראה שעשרים הדקות שלנו קרובות לסיום.

החברותא הביט לכיוון אחר כאומר: אני לא קשור למה שהמשיגינער הזה עושה. ר' זונדל הבליע חיוכון מתחת לשפם ורימז בעל כרחו שהוא נהנה ממה שקרה פה עכשו, אך מיד עטה שוב את הקשיחות המחנכית שלו והגיב, נו, עם חידושים כאלה אני לא יכול להתווכח. שבוע הבא תבואו בבקשה עם חידושים שאפשר להתווכח עליהם. לא הבטנו זה בזה. חשנו נזופים.

אבל אז שבר ר' זונדל את המבוכה. את האמת, אמר לנו כממתיק סוד, אגלה לכם שחידושים כאלה חביבים עלי יותר מכל. הבנה טובה של הסוגיה היא החידוש הכי טוב, שהרי "חידוש" זה הוא בוודאי תורת אמת. אבל, מה לעשות שכדי לדרבן אתכם ללמוד ולהקשיב אני חייב להציע חידושים משלי ולדרוש גם מכם חידושים, שהרי מי ירצה ללמוד סתם גמרא בלא חידוש. ובמין קריצה סיפר לנו, "לפעמים אני אומר בשיעור 'א קליינע חידוש' אך ורק כפתיון לגרום לכם לשמוע את הגמרא והרש"י. אתם יכולים לחזור למקום."

בן רגע הפכנו מנזופים לשותפים לסוד. לפעמים האומץ משתלם.

מדי פעם אני נזכר בסיפור נעורים זה כשאני מגלה שאנשים מאלצים עצמם לומר חידוש כדי לשתף עם אחרים דבר מה. רוצה אדם לחלוק תחושה אנושית פשוטה, אך הוא יודע שאיש לא יאזין לו אם לא יעטוף את התחושה במין חידוש, תובנה, הברקה מפתיעה.

הנה מגיע וקרב יום הולדתו של אדם. גם ללא משים, נקודת זמן זו נוגעת לו בלב, גורמת לו לעצור ולחשוב, איפה הייתי בשנה שעברה בזמן הזה, מה עברתי השנה, ומה אני רוצה לעבור בשנה הבאה. רוצה האדם לשתף בתחושה הזו, אבל הוא מגלה שכל הפיד שלו מלא אנקדוטות מרגשות עד בכי, הברקות שנונות עד דמעות צחוק, תמונות של יצירות קולינריות מפוארות ושל עוגות מעוררות השתאות, ועוד הפתעות מופלאות ומשונות. והוא אין לו שום חידוש; הוא סתם אדם שצבר שנת חיים נוספת מלאת חוויות. אז הוא שותק.

הנה נכנס אדם לבידוד. הוא יושב לבדו וחש בדידות וחסך. אבל מה יספר ומה ישתף. אלפי אנשים נכנסים לבידוד בכל יום, יוצאים ונכנסים שוב. כותבים מוכשרים כבר כתבו את כל מה שאפשר ביומני הבידוד, עלמות שיתפו מאות סטוריס מצחיקים על גילוי המטבח ועל תחביבים חדשים, אימהות התלוננו מצד אחד וסיפרו כמה יצירתיות הן מצד שני, רגשנים כבר השתפכו ברבים איך גילו את עצמם ובלה בלה בלה. מה יאמר ומה ידבר זה שאתרע מזלו להיות מהנכנסים לבידוד אחרי שנה? אז הוא שותק.

הנה יש מאורעות מעציבים ברחובותינו. דברים יוצאים משליטה, חולשות מתגלות ושנאה מפעפעת. מרגיש אדם עצב עמוק, חרדה גדולה ואולי אף כעס. אבל הכל כבר נאמר. כותבי הטורים בעד ונגד, המבקרים והמתגוננים, המפחידים והמרגיעים – כולם דשו כבר בנושא. והוא מה יש לו להוסיף? אז הוא שותק.

הנה יוצא אדם לרחוב העיר ביום שטוף שמש. האוויר טוב כל כך, השמש נעימה כל כך. מתחשק לו לשתף את כולם ולזעוק, צאו אנשים, הסתכלו השמימה. אבל כבר נכתבו כל כך הרבה שירים, צוירו כל כך הרבה תמונות נוף, מה יוסיף הוא להקליש קלישאה ולקטש קיטשיות. אז הוא שותק.

ולאט לאט מצטברות השתיקות. מילה בסלע ושתיקה בתרי. אבל את סלע המילה אנחנו מבזבזים ואילו שני סלעי השתיקה נשארים באמתחת השותק. וכדי להוציא את השתיקות המעיקות, אנו מקבלים את החידושים המאולצים, המשונים, הקיצוניים, 'די קליינע חידושים' – שהרי "מי ירצה ללמוד גמרא סתם ללא חידוש". אנו עוטפים את התחושות הפשוטות בכל מיני עטיפות מבריקות, כדי להצליח לחלץ אותם מכיסנו ולשווק אותם למוחנו. אך כל כך הרבה 'תורת אמת' של אנושיות וחדוות חיים נשארת חבויה מעין הרואה בגלל השתיקות. כל כך הרבה פשטות נעלמת מאתנו בגלל הצורך בעטיפות המבריקות. כדי להשתתף בתחושת השני אנו זקוקים לחידוש ושוכחים את החידוש הנפלא והמתוק הטמון בעצם קיומם של החיים, החיים שטרום התובנה, ההברקה והשנינות; שוכחים שכל החידוש הוא רק פתיון שנועד לגרום לנו "לשמוע את הגמרא והרש"י".

ואם פתחתי במגיד השיעור אטול לסיום את שרביט המשגיח: מורי ורבותי! אמנם אין חדש תחת השמש, אבל על עצם קיומה של השמש אנו מברכים המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית.

תגובה אחת על “המחדש בטובו בכל יום

  • מילים כדרבנות

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל