עשרת ימי תשובה. הכי בעולם בא לי לכתוב על אור, קדושה ואהבת ה'; על 'אחות קטנה' ו'לך אלי', על שופר ותפוח בדבש. לא נוח לי שוב לשייף את העט ולכתוב מילים כדורבנות. יש משהו מאוד לא פוטוגני, מאוד לא מואר, בלגעת בנקודות חולשה; בפרט כשיש כל כך הרבה אור, טוב ויופי. הנפש מתלכלכת כשהיא נוגעת בחושך: היא נסדקת, היא מתחספסת.
אבל מה עושה כהן גדול בעבודת יום הכיפורים, הרגעים הכי גדולים בשנה, אלה שכל העם נושא אליהם עיניים. שוב ושוב סומך את ידיו על ראש הפר ומתוודה. ומה שכולנו עושים ביום הקדוש והנשגב ביותר בשנה הוא בדיוק זה: שוב במקום להסיט עיניים אל האור ואל הנשגב מישירים מבט אל החטא, אל פתלתולות ועיקשות לבבנו: "אָשַׁמְנוּ, בָּגַדְנוּ, גָּזַלְנוּ, דִּבַּרְנוּ דֹּפִי…". אין אפשרות להגיע לטהרה בלי שנעבור עמוק בתוך מרירות החטא, בלי שנפרוט את כל כיעורו.
הפניית עורף לפגמים איננה אור, איננה התעלות רוחנית ואיננה "הסתכלות חיובית על חצי הכוס המלאה" כפי שאוטומטית נוח לנו לצייר. היא מתן רשות שבשתיקה למנגנוני כוח חלודים להמשיך לצבור עוד ועוד כוח בחסות החשכה. תחת אותה רומנטיקה מלטפת שכל כך מאפיינת אותנו כאנשי אמונה ותקווה, אנשים טובים משלמים מחירים גבוהים.
כל כך הרבה מאורעות רודפים אותנו בתקופה האחרונה, חדשות משכיחות את הישנות. לפני כשנה וחצי (קצת פחות) מדינת ישראל פצחה במבצע הירואי "עם כלביא". בלילה אחד של חודש יולי, יותר נכון ברגע אחד, הושמדה צמרת ההנהגה של הממשל האיראני. ההלם היה עצום, הלסתות נשמטו. ואותי זה לקח לטיול מחשבתי. מה היה שם? היה שם בוודאי מוסד ישראלי עם יכולות מדהימות, הייתה שם בוודאי השגחה אלוקית מדהימה, אבל מהצד האיראני, מה שהתגלה כאן זו חברה בהתפוררות.
חברה שאפשר להחדיר בה מרגלים לכל בית וחדר שינה, לכל משרד ולכל פרויקט גרעין, היא חברה שהאנשים בה אינם מרגישים שייכים אליה עוד, זו חברה שיש בה קונפליקטים זהותיים חמורים. בכל בגידה וריגול, לפני כל מערכות ביטחון שכשלו, יש את הגורם האנושי המסוכסך, שהוא המסוכן מכל נשק שבעולם: חברה שבנויה מפרטים מושתקים, כאלו שאינם מזדהים איתה יותר, שיש להם ביקורת חריפה והם אינם יכולים להשמיע אותה, שנחנקים יום אחרי יום, לילה ועוד לילה – חברה כזו מצמיחה חפרפרות. ככה זה עובד, זה פשוט בילד-אין. החברה האיראנית במהלך שנות המלחמה האחרונות, כולל מלחמת שאגת הארי והחיסול המטורף של חמינאי ומקורביו, מציגה לעולם איך נראית חברה כשהיא מתפוררת.
אני חלילה לא רוצה לקטרג על עם ישראל, ובטח ובטח שלא ללכלך על החברה החרדית שאני בשר מבשרה. אבל דווקא בתקופה של הכאה על חטא, ודווקא בשל היותי חלק אינטגרלי ואוהב שלה, אני רוצה לומר משהו קצת חריף. החברה החרדית אינה חברה בהתפוררות, חס וחלילה, אבל היא כן נמצאת באחת משעותיה הקשות ביותר.
אני חלילה לא משווה את החברה החרדית לעם האיראני בשום מדד ובשום דרך. המרחק בין טהרן לבני ברק הוא שמיים וארץ: שם עריצות רצחנית שמחסלת את מתנגדיה, וכאן קהילת חסד ואמונה המושתתת על תורה וערבות הדדית, שבה הסנקציה החמורה ביותר היא מבט עקום ברחוב, סנקציות בקבלה למוסדות או שוט השידוכים. זו לא השוואה, כי אין אפשרות להשוות אור לחושך.
ובכל זאת, ישנו חוק טבע חברתי ונפשי שאינו מבחין בין משטר טוטליטרי לחברה ערכית, שמרנית וסגורה: כשסותמים לחלוטין את שסתום הביקורת, הלחץ יפרוץ מצינורות הביוב.
אני מתבוננת בהשתאות במה שקורה בחברה שלנו בתקופה האחרונה: כל שני וחמישי אנחנו מקבלים פושים עם "סקופים בלעדיים", הקלטות מהשיחות הדיסקרטיות ביותר של גדולי הרבנים, הישר מתוך החדר. שיחות על הסדרים שונים, דיבורים שאדם אומר בד' אמותיו לאנשים הכי קרובים אליו. הדלפות על צעדים עתידיים, שיקולים שנפרסים לעין כול, מי מחק מה ובאיזה מכתב. הסודות הכי כמוסים, הכי נפיצים מתפוצצים בקול רעש גדול בחדשות. דברים כאלו שלפני עשור לא היינו חולמים שיתגלגלו לידיה של התקשורת. אפשר לתלות את זה בטכנולוגיה הזמינה בכיס, אבל זה שטחי מאוד.
בחברה שאינה מאפשרת לאינדיבידואל מרחב ביקורת ותיקון, מתרחשת לעיתים תופעה של "יציאה פנימית". האדם נשאר פיזית בתוך החדר, בתוך הקהילה, השכונה, המשפחה; ממשיך ללבוש את המדים או הבגדים המסורתיים, אך נאמנותו פקעה. במצב זה, ההדלפה, הריגול או החבלה הופכים להיות הדרך היחידה שלו להשמיע "קול", קול תת-קרקעי, אנונימי והרסני.
המקרה האיראני רק המחיש בקיצוניות מבהילה מה קורה כשהנאמנות נדרשת להיות עיוורת והקול הפנימי נחנק. מי שאין לו דרך לתקן מבפנים, הופך בעל כורחו למחריב.
הסיפור האמיתי, הכואב עד דכדוכה של נפש, ובעיני הוא הווידוי הנדרש מאיתנו בימים אלו כחברה. הוא אובדן ההזדהות הפנימית, אובדן יראת הרוממות, אובדן האמון בטוהר המערכות; הידיעה שבתוך החדר יש מי שמרגיש שהוא כאן, אפילו שייך ומחובר, אבל רוצה בכל מאודו להסיט את הרכב מלהתנגש בגדרות – והדרך היחידה שלו להשמיע קול היא ללחוץ על כפתור ההקלטה.