לו ניתן היה לבצע "אתחול מחדש" לעבר, עולם התשובה היה נראה אחרת לחלוטין.
לכאורה, השכל הישר מבקש מאיתנו לחלק את החיים לשניים: לסגור את הפרק הישן, ולפתוח דף חדש ונקי לפני הבורא. ממה נפשך: אם עיקרה של התשובה הוא השיבה וההתקרבות אל ה' יתברך, כפי שחוזרים ומדגישים פסוקי התורה והנביאים "ושבת עד ה' אלוקיך" , "השיבנו ה' אליך ונשובה," הרי שעיקרה הוא בתנועת האדם מכאן ולהבא. מדוע, אפוא, אדם המבקש להתקרב מחדש לאלוקיו אינו יכול פשוט להתחיל מכאן ולהבא לקיים מצוות ולהיזהר מעבירות, מבלי לשוב ולפשפש בחורבות העבר? וכי אדם שנפגע בזיכרונו ואינו זוכר עוד את עוונותיו, נשללה ממנו בכך היכולת לשוב אל ה'? ודאי שלא.
אנו רגילים לקשר בין התשובה לכפרה, בעוד מדובר לכאורה בשני מונחים שונים מהותית. הכפרה עוסקת בטהרה, בניקוי הכתם ומחיקת חובות העבר. התשובה, לעומתה, היא תנועת הנפש של השיבה אל ה', וכפי שמלמדים חז"ל, היא מהות קיומית שנבראה עוד קודם שנברא העולם, ללא כל תלות בחטא.
אלא שלמרבה הפלא, התורה מייצרת מסלול שמקשר ביניהן באופן הדוק ובלתי נפרד. בעשרת ימי תשובה, ובמיוחד בעיצומו של יום הכיפורים, אנו רואים שתהליך השיבה אל ה' מותנה דווקא בהפניית המבט אל העבר ובהתוודות על החטאים. לדעת הרמב"ם (הלכות תשובה א, א), עיקרה של ענין התשובה מתמצה דווקא במצוות הווידוי על חטאי העבר.
באופן פשוט ניתן לומר שהתשובה היא תהליך הדדי: אפילו אם מצדנו אנו מוכנים לשוב, הקב"ה מצדו אינו רוצה לקבל אותנו כל עוד איננו נקיים מחובות העבר. אך במאמר זה אבקש להציע הבנה פנימית יותר: הסיבה שאנו נדרשים לחזור אל העבר אינה רק כדי "לתקן את מה שהיה", אלא מפני שאין שום דרך אחרת להגיע אל המקום שאליו אנו מבקשים לשוב.
"הציבי לך ציונים": העוון כמפת הדרכים
כדי לרדת לשורש העניין, ברצוני להזכיר את הפסוק בירמיהו (ל"א):
"הציבי לך ציונים, שימי לך תמרורים, שיתי לבך למסילה, דרך הלכת שובי בתולת ישראל, שובי אל עריך אלה."
פשוטו של מקרא מורה לגולים לעשות סימנים בדרך מבבל לארץ ישראל כדי לדעת כיצד לחזור. אך אפשר לראות בכך מליצה עמוקה לעולם התשובה, כדמוכח בהמשך הכתוב: "עד מתי תתחמקין הבת השובבה", כלומר עד מתי תתעצלי לשוב בתשובה (ראה רש"י ורד"ק).
והדברים מעוררים תמיהה: איזה היגיון יש לדרוש מן החוטא להציב "ציונים" ותמרורים דווקא בדרך שבה התרחק? וכי אדם שנמצא בתהליך של התרחקות מן הדרך עוצר באמצע ומסמן לעצמו את הדרך חזרה? והרי אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות (סוטה ג, א)?
אלא שהנביא מורה לנו יסוד נפשי: החטאים עצמם הם הם הציונים והתמרורים. התשובה אינה באה למרות החטא אלא דרכו בלבד. החטא איננו רק כתם שמפריע או מחיצה שצריך לבער; הוא הסימון המדויק על המפה של הנפש :כאן פניתי לכיוון אחר, כאן נוצר המרחק.
אין הכוונה לומר, חלילה, שהחטא עצמו הוא דבר רצוי. החטא הוא התרחקות. אך דווקא משום שהוא זה שיצר את המרחק, הוא גם זה שמסמן אותו. כדי לשוב אל המקום שממנו התרחקנו, עלינו להכיר את המסלול שבו צעדנו אל מחוץ לו.
"כי פשעי אני אדע": זיכרון החטא כזיהוי המרחק
הנביא מלמד שראשית התשובה מושתתת על נכונותו של האדם להביט בעברו ולא להסיח ממנו דעת. זהו עומק זעקתו של דוד המלך: "כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד". דוד המלך לא ביקש לשקוע בייאוש או באשמה, אלא העמיד את החטא נגדו תמיד מפני שהבין כי החטא משרטט לו את נקודת הסטייה.
יסוד זה נקבע כעיקר מעיקרי התשובה, כפי שכתב רבינו יונה (שערי תשובה א'), שראשית התשובה היא שישים אדם עוונו לנגד עיניו. שהרי אם אינו יודע היכן התרחק, כיצד ידע כיצד לשוב?
וזהו בעצם עומק דברי הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ב הלכה א'):
"איזו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו, ויש בידו לעשות, ופירש ולא עשה מפני התשובה… הרי שבא על אשה בעבירה, ולאחר זמן נתייחד עמה והוא עומד באהבתו בה, ובכוח גופו, ובמדינה שעבר בה – ופירש ולא עשה, זהו בעל תשובה גמורה."
להבנת הרמב"ם, התשובה אינה מתרחשת כאשר האדם בורח לסביבה מוגנת ומנותקת מן העבר. בעל התשובה השלם מועמד דווקא באותו מקום ממש. הרמב"ם מורה לנו שהתשובה דורשת מפגש מחודש עם מקום הסטייה, לא כדי לשוב אל החטא, אלא כדי לעבור באותה נקודה מתוך בחירה מחודשת בטוב.
וכמו שכתב רבינו יונה (שער ב, לב), כשאדם מאחר לשוב, עוונותיו נעשים ישנים והוא שוכח את יגונם. הזיכרון נצרך כדי שלא נשקע באדישות, אלא נוכל לפגוש את המקום שדורש תיקון.
עומק החיבור: לחזור לרגע של "ויפח באפיו נשמת חיים"
אבל עדיין נשאלת השאלה המרכזית: מדוע המסלול חייב להיות כזה? מדוע אי אפשר פשוט לבחור בדרך חדשה ונקייה, בלי לעבור בחורבות העבר?
כאן טמון יסוד מחודש ועמוק: התשובה אינה יצירת אדם חדש, אלא שיבה אל שורש הווייתו של האדם.
מציאותו של הקב"ה כשלעצמה אינה נתפסת בהשגתנו, ואין לאדם שום כלי להגיע ולהידבק באלוקות מדעתו ומיזמתו. נקודת החיבור המקורית והיחידה שיש לנו עם הבורא יתברך מונחת בעצם יצירתנו, ברגע שבו "ויפח באפיו נשמת חיים". הקב"ה אינו ישות חיצונית הממתינה לנו בסוף הדרך; נקודת החיבור אליו כבר טבועה בעצם הווייתנו, בנשמה שנפח בנו, שהיא "חלק אלוה ממעל".
האדם אינו יוצא למסע כדי למצוא דבר שלא היה בו מעולם. הוא מבקש לחזור אל מה שהיה בו בראשיתו. התשובה היא חזרה של האדם אל עצמו.
כפי שמבאר המהר"ל (נתיבות עולם, נתיב התשובה פ"א), עניין התשובה הוא השיבה אל עצמו ואל שורשו המקורי. החטא הוא יציאה מן הסדר והמציאות הטבעית, והתשובה היא חזרתו של האדם אל המהות הטהורה שנבראה בו, אל הנשמה, אל המקום שבו האדם מחובר למקור חייו.
ומכאן מתבארת חשיבותו של המסלול: החטאים הם אלו שהרחיקו את האדם מנקודת עצמו העמוקה והסיטו אותו מן הנשמה. אם הוא מבקש לשוב אל עצמו, עליו לחזור על עקבותיו. הוא אינו יכול לדלג על המסלול שעבר, מפני שאותו המסלול ממש הוא שיצר את המרחק.
אדם שמדלג על העבר אינו שב אל ה', מפני שהוא אינו שב אל עצמו.
זהו עומק הכתוב: "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'". העוונות אינם רק משא כבד שמשליכים; הם הציונים שבמפה, המסמנים מאיפה באנו ולאן עלינו לחזור.
מעומק הסטייה אל עומק החיבור
מכאן נחשף עומק מחודש בלשון הכתוב: "שובו בנים שובבים". המילה "שובב" נגזרת מאותו השורש של השיבה (ש-ו-ב), אך מורה על סטייה והתרחקות. יש כאן פרדוקס עמוק: דווקא בתוך הסטייה מוסתרת האפשרות לשוב. הנביא מוכיח: "עד מתי תתחמקין הבת השובבה" – מי שמנסה להתחמק ולהסתיר את חטאיו, מפספס את מפת הדרכים היחידה שלו, וכדברי הכתוב: "מכסה פשעיו לא יצליח".
כאשר האדם אינו מתעלם מן המרחק, מתחולל המהפך של "זדונות נהפכות לו לזכויות" (יומא פו, ב). החטא עצמו אינו הופך למפרע למעשה טוב, אך העוון שהרחיק את האדם הופך לציון שמורה על דרך החזרה. כיוון שהחטא הוא שחשף את המרחק והוליד את הצימאון לשוב, הוא נהפך לחלק מסיפור השיבה אל ה'.
מתוך המרחק הזה נולדת עוצמה שאין כדוגמתה. כפי שמבאר המהר"ל (נתיבות עולם, נתיב התשובה פ"ב), ככל שהדבר מורחק ממקורו, כך מתעוררת בו תנועה עזה יותר לחזור אליו, כדוגמת יסוד האש שככל שהוא מורחק למטה, כך הוא מתנועע בעוצמה גדולה יותר לעלות למקורו. משום כך "במקום שבעלי תשובה עומדין, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד". המרחק והצימאון הם שמולידים את מנוע התשוקה ואת העוצמה של הטיפוס חזרה.
התשובה, אם כן, אינה "אתחול מחדש", מחיקת העבר או המצאה של אדם חדש. היא שיבה אל הדרך שממנה התרחקנו, אל עצמנו, ואל שורש הנשמה שנפח בנו הבורא בראשית היצירה. החטא אינו רק מכשול בדרך, הוא המפה עצמה, שדרכה ומתוכה אנו מוצאים את הדרך חזרה הביתה.