סוליקה הרוגת מלכות

הוֹי בִּתֵּנוּ הַחֲמוּדָה, אָבַדְנוּ, אָבַדְנוּ! / אֲהָהּ, הוֹרִים, הֲמוֹן פָּרוּעַ הִקִּיפָנוּ!…

מִי יִתֵּן מוֹתֵנוּ אָנוּ תַּחְתַּיִךְ / מִי יִתְּנֵנִי תְּמוּרָתֵךְ כַּפָּרַת עַצְמוֹתַיִךְ…

אַל תִּדְאֲגוּ לִי הוֹרִים יְקָרִים / זֹאת גַּאֲוָתִי – אָמוּתָה מוֹת יְשָׁרִים!…

במילים אלו מגולל הרב חיים שושנה – משורר בזכות עצמו וחוקר שירת מרוקו – את סיפורה של סוליקה (סול) חגואל, שמותה ההרואי על קידוש השם היווה מקור השראה ליהודים, נוצרים ומוסלמים כאחד. סיפורה של סוליקה הוזנח ונשכח במשך תקופה ארוכה, ועד לפני שנים לא רבות היו מי שפקפקו באמינותו שלא בצדק והחשיבוהו לאגדה. אולם, תעודות היסטוריות מהתקופה שנחשפו לאחרונה מלמדות שהמעשה היה גם היה, ואף השאיר רושם בשעתו.

סיפורה של סוליקה מתחיל בעיר טנג'יר שבמרוקו, שם נולדה בשנת 1817 כנראה, לאב סוחר ותלמיד חכם. סוליקה גדלה בשכנות לתושביה המוסלמים של טנג'יר, שלא נמנעו מלקשור קשרי ידידות עם בני הקהילה היהודית. בניגוד למקומות אחרים, יהודי טנג'יר לא חיו בבידול מוחלט, ובאו בחיכוך עם שכינהם המוסלמים. ככל הנראה, אף סוליקה עצמה הייתה ידידתה של שכנה מוסלמית בת גילה בשם טאהרה דה מסודי – אלא שידידות זו סופה שהביאה עליה את מותה הטרגי.

בשנת 1834 – כאשר סוליקה הייתה בת שבע עשרה, מבוגרת בשנתיים מגיל הבגרות המוסלמי[1] – טענה טאהרה שהצליחה לשכנע את סוליקה לקבל על עצמה את האסלאם. תהליך ההתאסלמות מלווה בפרקטיקה פשוטה לביצוע. כל מה שצריך לעשות הוא לומר את ה"שהאדה" – משפט קצר המצהיר על אמונה ביחוד האל ובכך שמוחמד הוא נביאו. אמנם, הדרך חזרה – ה"ארתאדה" – קשה הרבה יותר;  לפי האסלאם, ה"מורתד" – מי שקבל על עצמו את האסלם וסרח – מקבל שלשה ימים על מנת לחזור בו, ובמידה ובתום תקופה זו ימשיך לעמוד במרדו יהיה עליו לשאת בעונש מוות.

יש שרצו להעניק לגרסתה של של טאהרה אופי רומנטי, אך התעודות מוסרות סיפור בנאלי יותר; לטענתה של טאהרה סוליקה נקטה בצעד זה כתוצאה מריב שהתפתח בינה לבין אמה, במהלכו היכתה אותה אימה.

עדותה של טאהרה הייתה ככל הנראה עדות כוזבת, ודינה של סוליקה נסמך באופן בלעדי על הגרסה שמסרה. טאהרה עצמה קיוותה מן הסתם שסוליקה תקבל על עצמה את האסלאם על מנת להינצל מאיומו של עונש המוות; היא כמובן לא יכלה לשער מאיזה חומר קורצה שכנתה היהודייה.

כבר מההתחלה, כשסוליקה הובאה להישפט, היה ברור שלשלטונות אינטרס ברור בהכנסתה של סוליקה לחיק האסלאם; כאשר הובאה אל הפאשה המקומי ניסה הלה לשדל אותה להמיר את דתה באמצעותם של איומי הייסורים ועונש המוות, אך גם על ידי פיתויים כגון משי, זהב ונישואין לגבר נאה. על פי העדויות שהביא הנוסע ישראל יוסף בנימין בספרו "מסעי ישראל", להיטותם של המוסלמים להביא את סוליקה אל חיק האסלאם נבעה מיופיה:

"הן אמנם לא יתכן הדבר, אשר אבן יקרה כזאת תהיה קנין היהודים, ולעון ופשע יחשב אם נניח כלי חפץ כזה בידיהם"[2].

עם זאת, למרות כל השידולים וההפצרות, סירבה סוליקה להפצרותיו של הפאשה. אווחניו מריה רוֹמֶרוֹ  (Eugenio Maria Romero) – שהיה הראשון להביא את סיפורה של חגואל, כשנתיים לאחר מותה –  אסף עדויות על דבריה של סוליקה לפאשה שהעלו את חמתו:

"בסבלנות רבה אשא את משקל השלשלאות; אתן לצלעותי להיקרע על ידי חיות פרא; אוותר לנצח על אור היום; אני אמות מרעב; וכאשר כל רשעי החיים יתקבצו עלי בגלל פקודותיך, אני אחייך לנוכח עלבונך, והכעס של הנביא שלך; כיוון שלא הוא, לא אתה יכולתם להתגבר על אשה חלשה! ברור לחלוטין כי גן עדן לא מבשר טובות לגיור אמונתך"[3].

משפחתה של סוליקה נסתה להפעיל לחצים על הפאשה על מנת לבטל את גזר דינה, אבל הלה שלח אותה אל הסולטאן בפאס הגדולה. לפי דבריו של בנימין, ניסה בנו של הסולטן לשדל את סוליקה להתאסלם. עדויות מסויימות מוסרות שבני הקהילה היהודית בפאס ניסו אף הם לשכנע להיכנע, ולקבל על עצמה את האיסלאם למראית עין, מתוך התבססות על "אגרת השמד" המפורסמת של הרמב"ם; נימוקם היה החשש לגורלם במידה וסוליקה תעמוד בסירובה להתאסלם. אך כל התחינות והמענות לא הועילו. סוליקה סירבה לחזור בה.

עד לרגע האחרון עוד פעמה בלבו של הסולטן עַבְּד א–רַחְמַאן השני התקווה לשכנע את סוליקה לחזור בה, והוא הורה לתליין לפצוע אותה לפני שיבצע את גזר הדין – אך גם זה לא הועיל, וסוליקה בחרה למות על קידוש השם.

גבורתה של סילוקה הייתה כאמור השראה רבה ליהודים, מוסלמים ונוצרים כאחד. היא שמה ללעג את אלו שבחרו לכפות את אמונתם באמצעות כוח הזרוע, אך לא יכלו לשבור את רוחה של נערה צעירה וחלושה. סיפורה שימש השראה לקינות, אופרה, שירים ומחזות, שלא תמיד נצמדו בהכרח לסיפור המקורי.

למרות ההילה האגדית שננסכה לסיפור, עדויות סמוכות לאותה התקופה מוכיחות כאמור שהסיפור אכן התרחש.על ההדים שהיכה הסיפור אנו יכולים ללמוד למשל מאיזכור המעשה במכתבו של אדוארד ויליאם אוריול דרומונד היי, (Drummond Hay), שכיהן באותם השנים כקונסול בריטניה במרוקו, ושמקום מושבו היה בטנג'יר. היי מציין שאין זו הפעם הראשונה שהקאדי שחרץ את גזר דינה "טבל את ידיו מתוך קנאות בדם של קרבן חוקי בנסיבות דומות", אך טוען שהסולטן התאמץ לשדל אותה לחזור בה, ואף הציע לה לשאת את אחד מבניו.

הד נוסף שהיה לסיפור בא לידי ביטוי במכתב ששלח בנו של היי, דרומונד היי הבן, שירש אותו בתפקידו בשנת 1845. בשנה זו הגיע אליו מקרה של נער יהודי בראבאט שאביו התאסלם, ולאחר פטירתו נלקח מאמו על ידי חג' מקומי שניסה לשדל אותו ללכת בדרכי אביו. הנער ברח וביקש מקלט אצל יהודי נתין בריטניה בשם יעקב צרויה, שכיהן כסוכן של הקונסוליה הצרפתית והבריטית, והלה פנה אל שתי הקונסוליות על מנת שינקטו בצעדים שימנעו את הסגרתו. היי שלח מכתב אל שר החוץ הבריטי, הרוזן מאברדין (George Hamilton-Gordon, 4th Earl of Aberdeen), כשהוא מזכיר במכתבו את סיפורה הטרגי של סוליקה ומנמק בכך את צעדיו, שננקטו על מנת להגן על הנער הצעיר.

לקריאה נוספת: מאיר אביטן, "יהודיה הייתי ויהודייה אשאר" מקור ראשון, א בטבת תשע"ט. אליעזר בשן, "תעודות חדשות על סוליכה ממרוקו", פעמים; רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח 117 (תשס"ט) 167-176.

[1] ברם, הקונסול הבריטי דרומונד היי  (ראה להלן) טוען שסוליקה הייתה בין הגילאים 14 ל-15, ואילו יוסף בנימין טוען להיותה בת 12, ואף מקדים את תאריך הוצאתה להורג בשלוש שנים.

[2] בנימין, מסעי ישראל, ליק, ה'תרי"ט, עמ' 122.

[3] Eugenio Maria Romero, El martirio de la joven Hachuel, o la heroina hebrea, Gibraltar 1837. English translation: The Jewish Heroine of the Nineteenth Century: A Tale, Founded on Fact, translated from the Spanish, London 1839

תמונה: [Mathieu Ravier [CC BY 2.0