א. תעלומת "זמן שמחתנו"
מבין שלושת הרגלים, חג הסוכות נושא עמו תעלומה גלויה.
חג הפסח קרוי "זמן חרותנו" על שם המאורע ההיסטורי המכונן של יציאת מצרים. חג השבועות קרוי "זמן מתן תורתנו" על שם מעמד הר סיני. שניהם נשענים על עוגן היסטורי מוצק בעבר. הם מציינים נקודת זמן שבה נפערה ההיסטוריה והופיעה בה השכינה.
והנה, חג הסוכות קרוי זמן שמחתנו. בניגוד לשניים הראשונים, תואר זה אינו נשען על שום מאורע היסטורי מעצב. השמחה הזו נראית כמעט ערטילאית, תלויה באוויר, ללא נקודת אחיזה בעבר. על מה אם כן השמחה העצומה הזו?
ברצוני להציע זווית חדשה: בניגוד לשאר החגים שנשענים על העבר, שמחת הסוכות אינה זכר למה שהיה. היא שמחה שכולה מופנית לעתיד.
כדי להבין שמחה זו, עלינו להתבונן במצות הסוכה, שהיא עצמה זכר לישיבה בסוכות ולשהותם של בני ישראל במדבר ארבעים שנה. על תקופה זו במדבר אמרו חז"ל כי בני ישראל היו "ככלה בבית אביה". לאחר הכניסה לארץ הם נחשבים "ככלה בבית חמיה".
סוכות הוא מועד של כמיהה; הוא מייצג את מצב הביניים של האירוסין. כלה בבית אביה אינה שמחה על מצבה הנוכחי, אלא על הנישואין העתידים לבוא. יתרה מכך: כדי שהנישואין אכן יתממשו, חייבת לפעום בה כבר עכשו שמחה על העתיד. השמחה בשלב האירוסין אינה רק תוצאה פסיבית של ציפיה, אלא כח נפשי שמחולל את הנישואין. בסוכות, השמחה על העתיד המקווה, על הכניסה השלמה לארץ ועל בניין בית המקדש, היא המנוע שמקרב אותנו אליו.
ב. תיקון הבכייה: השמחה היתרה מול חטא המרגלים
לאור יסוד זה, ברצוני להציע ביאור מחודש לאופיה של השמחה בסוכות. הרמב"ם בהלכות לולב מציין שבחג הסוכות היתה במקדש "שמחה יתרה", שמחה יוצאת מגדר הרגיל, שתרגום מעשי שלה היה שמחת בית השואבה. מדוע דוקא בחג זה נדרשת שמחה יתרה זו?
התשובה קשורה הדוקות לזכרון המדבר. שהותם של בני ישראל במדבר ארבעים שנה לא היתה התכנון המקורי; היא נגזרה בעקבות חטא המרגלים. מה היה עומק חטאם של המרגלים? חטא המרגלים היה חטא של חוסר עתיד. במדבר חי העם במציאות מוגנת, נסית ומוכרת: מן היורד מן השמים וענני כבוד. המרגלים והעם נבהלו מהדרישה לצאת מהחממה המדברית אל ארץ נושבת, ולברוא מציאות חדשה של עבודה, עצמאות ומורכבות. הם לא יכלו לדמיין מציאות אחרת, העדיפו את הקיים על פני הלא־נודע, ובכו בלילה ההוא בכיה של חרדה מפני השינוי, בכיה של חינם.
השמחה היתרה של חג הסוכות מציבה את התיקון המדויק לאותה בכיה: שמחה יתרה כנגד בכי יתר. סוכות, שהוא זכר למדבר שהוביל לארץ, בא ללמדנו את האומץ לשמוח לקראת העתיד. הוא מנכיח את היכולת לצאת מן המבנה המוגן אל דירת העראי, מתוך אמונה בשינוי ומתוך נכונות ליצור עתיד חדש.
ג. "כל האזרח" ובעלי התשובה: כשהעבר מפריד, העתיד מאחד
מתוך תפיסה זו של הסוכות כחג המופנה אל העתיד, מפענח החג את אחת החידות החברתיות העמוקות ביותר: שאלת האחדות.
התורה מצווה: כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת (ויקרא כג, מב). ובספרי דרשו מייתור המילה "'בישראל' – לרבות את הגרים". הדרשה הזו מעוררת תמיהה ניכרת: בשאר מקומות בתורה מופיעים "האזרח והגר" כצמד הפכים, האזרח נולד כאן, בעל השורש והייחוס, ואילו הגר בא ממקום זר, ללא היסטוריה משותפת. אם כוונת התורה היא לרבות את הגר, מדוע נקטה לשון "כל האזרח"?
התשובה מקפלת את מהותו של החג: במבט על העבר, האזרח והגר אכן שונים לחלוטין. העבר מפריד ביניהם. אך סוכות מסיט את המבט אל העתיד. מנקודת המבט של היעד המשותף, הגר והאזרח צועדים לאותו מקום בדיוק; מול העתיד, הגר הוא אזרח לכל דבר.
התשובה מקפלת את מהותו של החג: במבט על העבר, האזרח והגר אכן שונים לחלוטין. העבר מפריד ביניהם. אך סוכות מסיט את המבט אל העתיד. מנקודת המבט של היעד המשותף, הגר והאזרח צועדים לאותו מקום בדיוק; מול העתיד, הגר הוא אזרח לכל דבר.
היגיון זה נפגש גם ברגע השיא של שמחת בית השואבה. הגמרא במסכת סוכה (נג, א) מתארת את שירת החסידים ובעלי התשובה במקדש:
"תנו רבנן: יש מהן אומרים 'אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו' – אלו חסידים ואנשי מעשה; ויש מהן אומרים 'אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו' – אלו בעלי תשובה."
לכאורה, אלו שני מסלולים הפוכים בתכלית: הצדיק צעד בדרך הישרה מילדותו, ובעל התשובה סלל דרכים פתלתלות. מצד העבר, דרכיהם אינן נפגשות. אך בשמחת בית השואבה הם רוקדים יחד. מדוע? מפני ששניהם מדברים על הזקנה – על היעד העתידי. בסוף המסלול, בעתיד המשותף, התוצאות של החוויות השונות נאספות אל נקודה אחת.
זוהי הסיבה שסוכות ניצב כחותם כפול: סוף שלושת הרגלים, וסוף מערכת הימים הנוראים. הוא האוסף ("חג האסיף") את כל המסלולים השונים אל תוך עתיד אחד.
ד. ארבעת המינים: מפת הזמן והמפתח לעתיד
אם הסוכה מעמידה את המרחב של העתיד, ארבעת המינים מציבים את התנועה אל העתיד במרכז הבמה.
התבוננות באגודת ארבעת המינים – כפי שהציג הרב ניר מנוסי במאמרו על פי תורת הקבלה – מגלה כי היא מייצגת תפיסה תלת־ממדית של הזמן: עבר, הווה ועתיד, והלכותיהם סובבות כולן סביב יסוד ה"אחד". ההדס מייצג את אחדות השורש ואת העבר: דינו שיהיה "משולש", שלושה עלים היוצאים מקן אחד, כנגד שלושת האבות שמהם צמחנו. הערבה היא האחווה בהווה: שמה הארמי בתרגום הוא "אחוונא", והיא מעמידה שני עלים נפרדים העומדים זה לצד זה. הלולב מייצג את אחדות היעד והעתיד: ההדס אחד מצד שורשו בתחתיתו, ואילו הלולב האחדות נבחנת בראשו – בהלכת ה"תיומת", שבה העלים נאספים ועולים אל נקודה אחת. האתרוג ("פרי עץ הדר" הַדָּר על העץ בכל עונות השנה) מאחד ומקיף את כל התקופות והזמנים.
יסוד זה משתקף באופן נפלא גם בהקבלה של חז"ל את ארבעת המינים לאיברי הגוף. היא מציגה את אותו המודל של עבר, הווה ועתיד: העיניים (ההדס) רואות את המציאות שכבר נבראה בעבר; השפתיים (הערבה) מייצרות את הדיבור המתרחש בהווה – שתי שפתיים המייצגות את השיח, הדיאלוג והמחלוקת בין שתי דעות; ואילו עמוד השדרה (הלולב) הוא האיבר שאינו נתקע במקום ולא מביט אחורנית, אלא מעמיד את הגוף ומצעיד אותו קדימה אל העתיד. הלב (האתרוג) מזרים חיים ומחבר את הכל.
והנה, כל האגודה הזו נקראת לולב, וגם ברכת המצוה נתקנה דוקא על נטילת לולב. הלולב אינו מוליך את הצרור רק משום שהוא הגבוה מכולם, אלא מפני שהוא המבטא המובהק של חג הסוכות: חג שעיקרו אינו התרפקות על העבר ואף לא שקיעה בהווה, אלא צעידה אל העתיד.
כשמתבוננים בהלכותיו של הלולב, מגלים את הסוד של הצעידה הזו: דינו המרכזי של הלולב הוא שלא תחלק התיומת. העלה המרכזי והעליון בראשו של הלולב חייב להישאר אחיד ושלם, ואם נחלקו עליו עד שנעשה כעין שניים, הלולב פסול. הלולב דורש שדוקא בקצה, בנקודת המפגש המופנית אל העתיד, תתקיים נקודת ייחוד אחת שאין בה כל פיצול.
על הדרך נחשף כאן יסוד עמוק במבנה האחדות: הערבה היא המין היחיד באגודה שאין בהלכותיה שום נקודת חיבור או דין של "אחד". העלים שלה עומדים זה לצד זה ללא שום מגע. הלכה זו מלמדת אותנו דבר עמוק על יסוד האחדות: בהווה המציאות דורשת חילוקי דעות, מגוון עמדות ובירור נוקב, בהווה על כל אדם להביע את ייחודו ודעתו בחידוד. החיבור והאחדות אינם מתרחשים על ידי ביטול הזהויות בהווה, אלא נבנים מתוך התודעה המשותפת: חיבור לשורש ולעבר המשותף (ההדס), ומחויבות הדוקה ליעד העתידי המאוחד בראשו של הלולב.
הוויכוחים של ההווה (הערבה) הם חיוניים, כל עוד אינם משכחים ממנו את הלולב. הטעות ההרסנית היא כשנתקעים במחלוקות ההווה ושוכחים שכל העלים הנפרדים אמורים להתכנס בסופו של דבר אל שדרה אחת המוליכה אל העתיד: בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד.
ה. בין חרדת השינוי לאומץ של עתיד
תפיסה זו נושאת בחובה קריאה נוקבת.
הציבור שלנו מושקע עמוקות בשימור העבר, במסורת, בנאמנות לדורות הקודמים ובפחד מתמיד משינויים. העבר והשורשים (ההדס) מעניקים לנו יציבות, זהות ועומק שאין להם תחליף. אך התמקדות בלעדית בעבר, ללא יכולת להביט אל העתיד, עלולה ליצור קיפאון תודעתי, בדומה לדור המדבר שנרתע מהמעבר אל הארץ המיושבת.
אנו חיים בעידן שקצב השינויים מהיר ללא תקדים; מה שקרה בעבר לאורך עשרות שנים מתרחש כיום בשנה אחת. הדור הצעיר אינו מסוגל עוד לקבל תשובות המבוססות רק על דפוסים מקובעים ועל הצדקה של "כך היה תמיד". לצד השטחיות שהקדמה מביאה עמה, צומח בדור הזה צימאון אדיר למשמעות, לאותנטיות ולדיבור כן.
כדי להיות מסוגלים לחנך, להנהיג ולנהל שיח חי עם הילדים שלנו בעולם המשתנה, איננו יכולים להסתפק במבט לאחור. עלינו להאמין בעתיד במובן העמוק ביותר: להאמין ביכולת ליצור שפה חדשה, להבין את העולם המתחדש, ולדעת שהתשובות האמיתיות אינן נמצאות רק בהתרפקות על מה שהיה אלא גם בנכונות לצעוד קדימה.
סוכות בא להזכיר לנו כי החוסן האמיתי אינו נבנה מקיפאון אלא מתנועה. בדיוק כפי שהשמחה של סוכות אינה נשענת על ארוע שכבר קרה אלא על העתיד המתגבש, וכפי שצרור ארבעת המינים נקרא כולו על שמו של הלולב – כך נדרש מאתנו לתת משקל לצעידה קדימה.
"חג האסיף" לפי המהר"ל הוא תנועה של עתיד, "כמו נאסף אל עמיו", איסוף וחזרה אל המקור והתכלית. זהו אסיף של כל התוצאות, השינויים והחוויות השונות של ההווה אל תוך עתיד אחד משותף. אם נדע להחזיק ביושרה את שורשי העבר (ההדס), מתוך סובלנות לבירורי ההווה (הערבה), אך נסכים להרים את המבט ולהיות מובלים על ידי הלולב – נוכל להוביל מהלכים מתוך אמון, לפתוח את הלב לשיח חי ולתהליכים מבורכים, ולדעת שכל השבילים והגוונים נאספים בסופו של דבר אל שדרה אחת.