הגט מקליבה

מנהיים, 1766.

החתונה נגמרה, והאורחים שהתקבצו לכבוד השמחה פנו איש-איש לדרכו, מותירים אחריהם זוג צעיר ומאושר מלא בחלומות. כך הם לפחות חשבו.

אנשים בעלי אבחנה שמו לב שכבר כמה ימים קודם לחתונה הסתובב החתן בארשת פנים קודרת. לאלו ששאלו הוא השיב שהוא מוטרד בשל עניינים כספיים. בבוקר שבת אחד מיד לאחר החתונה, גילו בני המשפחה לתדהמתם שהחתן הטרי לקח את הנדוניה ועזב מבלי להודיע לאן. הוא נמצא בעיירה סמוכה רק ביום ראשון, וסירב להעניק הסבר לפשר היעלמותו. המשפחה הבינה כי כנראה משהו עמוק מעיק על החתן הצעיר, והיא החליטה שהזוג הצעיר יעבור לבון, מקום מושבה של משפחת הכלה, מתוך מחשבה שאולי שינוי המקום יטיב עם מצבו הנפשי. אולם, המצב לא השתפר ככל שעבר הזמן והבעיות רק הלכו והחריפו; החתן, שיתכן ולקה בסוג של פרנויה, טען שהוא מרגיש שנשקפת סכנה לחייו בבון וביקש לעבור לאנגליה. הורי הכלה לא אהבו את הרעיון, ולבקשתם, הוא הסכים להעניק גט לאשתו, כאשר העיירה קליבה שעל ידי הגבול ההולנדי נבחרה לשמש המקום שבו יסודר הגט. רבה של קליבה באותה העת היה ר' ישראל ליפשיץ, זקנו של בעל ה"תפארת ישראל". הוא ניסה לתהות על עילת הגירושין, אמנם כל שהבעל הסכים לפרט הוא שנשקפת סכנה לחייו ושהוא מוכרח לעזוב את גרמניה. כמו כן, הוא סירב להודיע על דבר עזיבתו לבני משפחתו שבמנהיים. אחד המכרים של החתן מהעיר בון אישר את טענתו על כך שחייו נמצאים בסכנה, ואף הוסיף במסתוריות שגם חייהם של אחרים תלויים בכך.

לאחר שנוכח ר' ישראל שהבעל כשיר לתת גט ושהוא אינו מעוניין לחזור בו הוא סידר את כל העניינים הנוגעים לגט. החתן ביקש להיפרד לשלום מגרושתו הטרייה, אמנם זו סירבה להביט בפניו. השניים נפרדו איש איש לדרכו, והבעל לשעבר החל לעסוק במסחר בלונדון. נראה היה כי העניינים סודרו לשביעות רצון כולם. אולם, כאשר נודע הדבר להורי החתן, הם היו פחות מרוצים. הם הרגישו שבנם נפל קרבן לסחיטה מצדה של משפחת הכלה ופנו אל רבה של מנהיים, ר' טעבלי העס, בבקשה שיבטל את הגט בתואנה שהבעל לא היה בריא בנפשו בשעת נתינתו. הרב העס הסכים לבקשה ופרסם שיש להחזיק את האשה בחזקת אשת איש. הוא הוסיף שיש לדון את הרב ליפשיץ לכף זכות מאחר ומן הסתם לא היה מודע למאורעות שהתחרשו במנהיים קודם נתינת הגט, המעידים על אי כשירותו של הבעל. אלא שגם כאן לא הסתיים הסיפור; הרב ליפשיץ הודה שאמנם לא הבין כי עזיבתו של הבעל היא למעשה בריחה מהוריו, אך עמד על דעתו שהדבר אינו מעלה ומוריד, שכן בשעת נתינת הגט היה נראה הבעל כשיר לגמרי.

לעיקרו של הויכוח, שנגע בשאלה האם יש להתייחס אל מצבו הנפשי המעורער של הבעל כאירוע חולף או כמצב מתמשך, נוספה כעת גם שאלה נוספת, חשובה לא פחות, והיא שאלת הסמכות; הרב ליפשיץ דחה בעדינות את ביטול הגט שעליו הכריז הרב העס, מכוחה של הטענה ש"לא מיניה נקיטנא רשותא" (טענה תלמודית שמשמעה, אני בעל הסמכות במקום זה ואיני חייב להישמע לפסק שלך. ראה סנהדרין ה, א). הרב העס לא השלים עם טענה זו, והעביר את הסיפור לעיונו של רב ידוע אחר בגרמניה: הרב נפתלי הירש קצנלבוגן מפפלץ. אלא שגם הוא, לאחר שעיין בסוגיא, סמך את ידיו על פסק ההלכה של הרב ליפשיץ. גם אחיו וגיסו של הרב מפפלץ – ר' אליעזר קצנלבוגן מהגנויא ור' יוסף שטיינהרט מפיורדא – בעל ה"זיכרון יוסף" ורבו של מהר"ם בנט מניקולשבורג – הסכימו לדבריו של הרב ליפשיץ וטענו שאין לבטל את הגט. לצידו של הרב ליפשיץ נעמדו אפוא גדולי תלמידי החכמים של גרמניה וחזקת הסמכות מתוקף היותו רב המקום. כמו כן, עמד לרשותו חרם דרבנו תם על אדם שיערער על גט לאחר שניתן – אלא שכל אלו לא עצרו את כדור השלג מלהמשיך ולהתגלגל. הרב העס העביר את השאלה לרבני פרנקפורט, וכעת חלה התפנית לטובתו: שבעת רבני העיר, ובראשם הרב אברהם אביש מליסא, בעל ה"ברכת אברהם", שמלבד היותו תלמיד חכם נודע גם כאיש צנוע וענוותן, חתמו על פסק המבטל את תוקפו של הגט.

לרבנות פרנקפורט היה משקל גדול למדי במחלוקת שידעה רבנות אירופה. מדובר היה באחת מהקהילות הוותיקות באשכנז ששמרה בקנאות על מסורת הפסיקה שלה גם כאשר הרוח הכללית נטתה לטובתה של השכנה פולין. על היחס שרחשו בני הקהילה לעירם ניתן ללמוד מדבריו המאוחרים יותר של החתם סופר, בעצמו יליד העיר:

"הנה האמת, כי הקהלה הקדושה הזאת ישמרה האל, אחת היא לאומתה, אין בכל העולם דוגמתה."[1]

העובדה שהחתם סופר נאלץ בצעירותו לעזוב את העיר בעקבות מלחמותיהם של בני הקהיל עם ר' נתן אדלר רבו לא הכהתה את הערכתו לקהילה, והוא המשיך עד סוף ימיו לחתום בשם: "משה מפפד"מ" ולקיים את מנהגי הקהילה. במקום אחר הוא מגן על זכותם של אנשי פרנקפורט לשמור על מסורת הפסיקה שלהם, גם כנגד סמכותו העדיפה לכאורה של הרמ"א, שהתבסס על מנהג בני פולין:

"מה שכתב על ערי פראנקיא שעושים שלא כדין תורה. חלילה לומר על עם ה' כזאת דבר זה, כי זה פוגע בכבוד מו"ר וחבירי ואבותי הקדושים […] ערי פראנקיא, ובכללם פרנקפורט, מגנצא, ווירמשא, מעץ, מנהיים וכדומה. ורוב מנהגם על פי רב עמרם גאון […] ור' יואל ור' אפרים בבונ"א, ובעלי התוס', ורש"י ומהר"ם מר"ב, והרא"ש והטור, ומה אאריך בזה? אך יעיין בספר נוהג כצאן יוסף ובספר יוסף אומץ […] שם ימצא מנהגים משונים הרבה מהסכמת הרמ"א. כי דבריו נאמרו על מנהגי פולניא, והם (-קהילות פראנקיא) לא שינו מנהגם הקדום בשביל זה."[2]

רבני פנרקפורט, שלא התחשבו אפוא בדעת שאר הרבנים סביבם, טענו ש"מימות פלגש בגבעה לא נעשה דבר מכוער כזה ליתן גט מאדם אחד שאינו בר דעת ולשלוח אותו מעבר לים בלי מנהיג" – זאת למרות שהחתן בעצמו יזם את הנסיעה לאנגליה ואף איים שיעזוב את אשתו בלא לתת גט אם העניין יתעכב. כמו כן, החתן בעצמו היה זה שמנע מהסובבים אותו ליידע את משפחתו ובחר לעשות את המסע בגפו. מכאן ואילך צבר הנושא תאוצה כאשר כמעט כל חכמי הדור נזקקו אליה. ככל שהלכה רשימת הרבנים הנוגעים בדבר והתארכה כך גדלה גם רשימת התומכים בדעתו של הרב ליפשיץ. כעת נמנו עמהם גם הרב שאול אמסטרדם, היעב"ץ וכן בעל ה"שאגת אריה", ה"נודע ביהודה" והגאון מווילנא ועוד רבים אחרים. הללו תבעו מרבני פרנקפורט לנמק את דבריהם, אמנם הם בשלם עמדו בתוקף על האוטונומיה השיפוטית שלהם ועל חוסר הסמכות של גדולי אותו הדור לדון בענייניהם – למרות שהם עצמם לא ראו לנכון להעניק את אותה אוטונומיה לרבה של קליבה.

 בשלב כל שהוא של הויכוח, הרב אברהם מליסא, זקן רבני פרנקפורט, משך את ידו מהפולמוס, ולפי חלק מהטענות אף חזר בו. אולם, לא כך נהגו שאר רבני פרנקפורט, שהגנו בנחרצות על עמדתם ועל ריבונותם המלאה.

לא הייתה זו הפעם הראשונה שרבני פרנקפורט מצאו את עצמם בליבה של מחלוקת; רק 16 שנה קודם לכן היה זה ר' יהושע פלק, בעל ה"פני יהושע" ורבה של פרנקפורט באותה העת , שבחר להצטרף למאבקו של ר' יעקב עמדין כנגד ר' יהונתן אייבשיץ, בשל העובדה שהתשובות שסיפק לו האחרון נראו לו כמתחמקות וכבלתי מספיקות. גם אז עמדו רבנים ממוצא פולני-ליטאי, כמו הגאון מווילנא והנודע ביהודה, כנגד רבני פרנקפורט, וצדדו דווקא בר' יונתן אייבשיץ; אלא שהפעם היו רבני פרנקפורט מיעוט גם ביחס לשאר קהילות אשכנז. ר' יעקב עמדין טען שדווקא רבני פנרקפורט הם אלו שחרגו מגבולות הסמכות הראויות להם והתבטא עליהם בפני תלמידיו:

"צר לי מאוד על אנשים שלמים הם אתנו שהכניסו את עצמם בתגר אינו שלהם".

גם הנודע ביהודה טען שלאנשי פרנקפורט לא הייתה כלל סמכות לדון בנושא. כמו כן, הוא דחה את הטענה לפיה רבני פרנקפורט נחשבים ל"בית דין הגדול" שבזמנם, ואף טען שאם אכן התבטאו כך כלפי עצמם הרי הדבר מגונה. הנודע ביהודה הגדיל לעשות כאשר נאות לסדר בעצמו קידושין למי שיבקש לבא בברית נישואין עם הכלה-לשעבר.

המחלוקת נמשכה שנים רבות, ואנשי קהילת פרנקפורט החליטו לגמול למתנגדיהם בכך שמנעו מכל מי שצדד בדעת הרב ליפשיץ לכהן כרב בעיר. ביחס לנודע ביהודה, שגילה מעורבות רבה בסיפור, היה החרם נוקשה עוד יותר והוא פסל גם את צאצאיו מלכהן כרבנים בעיר. דא עקא, שהחרם גרם לכך שכמעט את כל רבני פולין החשובים נפסלו מלשמש כרבנים בעיר. מי שנותר לבסוף היה ר' פנחס הורוויץ, בעל ה"הפלאה", שבאותה העת נמנע מלהביע את דעתו בפומבי – אך גם הוא ככל הנראה התנגד לפסק ההלכה של רבני פרנקפורט.

פפד"מ המשיכה להיות קהילה גאה ומשמעותית גם בשנים שלאחר מכן, אך לא לאורך זמן רב; כשבעים שנה לאחר פולמוס הגט נערכו בעיר בחירות שבהם הובסו נציגי היהדות הנאמנה וקיבלו רק כשליש מהקולות. החברה קדישא בוטלה, מקווה הנשים נסתם ועליו נבנה היכל רפורמי וסנקציות הוטלו על מנת למנוע קיום מצוותת כלימוד תורה והנחת תפילין. המצב השתפר רק כמה שנים לאחר מכן, כאשר לעיר הגיע רב צעיר יחסית ונמרץ בשם ר' שמשון הירש – אמנם פרנקפורט מעולם לא חזרה למקום המכובד שהיה לה קודם לכן.

והזוג המדובר? הם דווקא חזרו ונישאו זה לזו בסופו של דבר…

לקריאה נוספת: שלמה טל, הגט מקליבה, סיני כ"ד, תש"ט.

[1] שו"ת חתם סופר, חלק ז סימן ט

[2] שו"ת חת"ס החדשות, סימן י.

 תמונה: Moshe Rynecki. "The Get", 1930