"איך אפשר בכלל לחיות במשטר שבו אינך יכול להנות מהזכויות הפשוטות ביותר שבן אנוש ראוי להן ]…[ פה כולנו שווים, כל הדתות זוכות לכבוד ולהוקרה ונהנות מזכויות שוות. יהודי מוכשר הזוכה להצלחה יכול לזכות בכבוד הגדול ביותר כמו כל האחרים […] אמריקה הארץ המובטחת, אמריקה החופשית והמאושרת שבה אני מוצא כל שיחפוץ בו ליבי […] הורים יקרים, אילו רק ידעו היהודים כמה טוב אפשר לחיות בארץ הזאת, איש כבר לא היה רוצה לחיות בגרמניה".
מכתב זה, שנכתב בשנת 1825 על ידי מהגר יהודי בשם אהרן פיליפס, מתאר נאמנה את הפער התהומי בעת ההיא בין מצבם של יהודי ארה"ב לבין זה של אחיהם באירופה. בעוד האחרונים נאלצו להתמודד עם אפליה ועם הלך הרוח האנטישמי המושרש בתרבות האירופית, יהודי ארה"ב כבר זכו בשוויון זכויות מלא. עוד בשנת 1740, בטרם פרקו המושבות האמריקאיות את עול הכתר הבריטי מעל צווארם, נחקק בחלק הבריטי של היבשת חוק ההתאזרחות, שאפשר לזרים שהתגוררו במושבה במשך שבע שנים לקבל אזרחות בריטית מלאה. בכך הפכו יהודי אמריקה ליהודים הראשונים בעולם שנהנו משוויון זכויות מלא. מעמד זה זכה לאישרור אחד עשר שנים לאחר הכרזת העצמאות האמריקאית – באותה עת חיו בארה"ב כ-2,500 יהודים, וביניהם חבר קונגרס אחד, דייויד יולי לוי, מדרום קרוליינה – עם קבלתה של החוקה האמריקאית שהעניקה שוויון זכויות מלא לכל בני הדתות (אם כי לא לכל בני הגזעים). התיקון הראשון לחוקה האמריקאית, שהתקבל בשנת 1792, העניק חיזוק נוסף למעמד זה; ההפרדה בין דת למדינה פטרה יהודים מהצורך להישבע שבועה נוצרית. בכך נפתחה בפניהם הדלת לבחור ולהיבחר במספר מדינות שבהם היה הדבר מן הנמנע עד כה.
אלא שהמציאות המשפטית האידאלית המתוארת כאן לא היוותה ערובה למניעתה של אפליה; בסופו של דבר, המתיישבים האמריקאים הביאו עמם מאירופה מטען לא מבוטל של שנאת זרים, גזענות ודעות קדומות – ואלו באו לידי ביטוי גם ביחסם ליהודים. האפליה הממוסדת לא נעלמה גם בתחילת המאה העשרים, כאשר חוקי הגירה סגרו את שערי ארה"ב בפני יהודי מזרח אירופה ואוניברסיטאות קבלו סטודנטים יהודים במשורה על פי מכסות קצובות מראש.
אחד האירועים הזכורים בהקשר זה היה פקודה מספר 11 שהוציא מפקד כוחות הצפון במלחמת האזרחים האמריקאית, גנרל יוליסס גרנט. בצו, שהוצא בדצמבר 1862, הורה גרנט על גירושם המיידי של כל יהודי טנסי, מיסיסיפי וקנטקי. העילה לצו הייתה ההפרה הקולקטיבית של יהודים את איסור הסחר שהטיל האיחוד על הקונפדרציה. בפועל, רק 4 מתוך 200 הסוחרים שהפרו את הצו היו יהודים – אבל גרנט זיהה את כל היהודים עם הסוחרים, ואותם עם מפרי החוק.
גרנט לא היה היחיד מקרב אנשי מדינות הצפון הנאורות שהטיל דופי בנאמנותם של היהודים למולדת ולמאמץ המלחמתי. השבועון Harper's Weekly – אחד מן העיתונים הנפוצים דאז – האשים את היהודים במאמר מערכת כמי שנעדרים סימפטיה לארה"ב, וכל ישיבתם בה אינה אלא על מנת להרוויח כסף. סוכנות הידיעות AP סיפרה על שלושה יהודים שנתפסו בניסיון הברחה של תרופות לניו-אורלינס הנצורה. ה"עברה" שבגינה נתפסו היהודים – סיוע הומניטרי בסיסי – הייתה עשויה לזכות אותם כיום בתעודת הוקרה מאחד מארגוני הסיוע הבינלאומיים, אמנם במאבק למען החירות לא נמצא במדינות האיחוד מי שהטריד את עצמו בשאלות הומניות מעין אלו. AP בחרה גם לשתף את קוראיה במשאלת-ליבה: היא קיוותה בקול שאותם היהודים יוצאו להורג. משאלה זו יישרה קו עם מגמה נפוצה בקרב עיתונים מקומיים רבים ברחבי ארה"ב, שקראו להשמדתם של היהודים באופן כללי רח"ל, מבלי להיתפס ל"קטנות" כמו עילה משפטית סבירה.
יתכן ולגרנט עצמו היה מניע נוסף במאבק מול היהודים; מסתבר שאביו, ג'סי גרנט, היה מאלו שניסו לעשות עסקים עם היהודים. מאחר ובאותה התקופה היה נהוג להשתמש בפועל "To jew" במובן של "לרמות" גרנט האמין שאביו נפל בפח, וחמתו בערה בו.
הצו עצמו כמעט ולא מומש; מרבית המפקדים בחרו להתעלם מן הפקודה, מלבד אחד שהיה אחראי לגירושם של כמאה יהודים בעיצומם של ימי החנוכה. כשבועיים לאחר מכן ביטל נשיא האיחוד, אברהם לינקולן, את הצו ותנועתם של היהודים שוב לא הוגבלה. גם גרנט עצמו שינה את עמדתו בהמשך, כאשר התמנה לנשיא ארה"ב, ועשה כמה מחוות למען היהודים. עם זאת, כהונתו כנשיא המשיכה לעמוד בסימן שאלה בנוגע לזכויות האזרח. בכהונתו הראשונה ניהל גרנט את תכנית השיקום הדרום באופן רדיקלי אף יותר מקודמיו, מתוך מאבק עיקש באלימות הקו קלוקס קן. אמנם, בכהונתו השנייה הוא בחר להרים ידיים ואפשר לקנאי הדרום להחזיר את משטר האלימות והאפליה הגזעית אל מדינותיהם.
ומה בנוגע ליהודים? עם גרנט הם כאמור השלימו, אך הם עוד הוסיפו לקבל במשך שנים ארוכות תזכורות לזרמים רדומים של אנטישמיות בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. לצד זאת, הם התרגלו גם לשכוח מהם במהרה ולהמשיך הלאה.
Photo by Aaron Burden on Unsplash
