צריך עיון > בין הסדרים > שאלי שרופה באש

שאלי שרופה באש

על המשומד הממורמר שפתח עידן אפל בתולדות ימיה של האנטישמיות הנוצרות.

ט"ז אב תש"פ

שנת 1215 הייתה שנה רבת משמעות עבור הנצרות הקתולית. האפיפיור אינוקנטיוס השלישי, שעלה לשלטון שבע עשרה שנה קודם לכן, החליט לקחת יוזמה ולהצעיד את הכנסייה הקתולית צעד גדול קדימה – ואת אירופה כולה צעדים רבים אחורה. עד לאותו הזמן נתפס האפיפיור כדמות דתית המנותקת במידת מה מהחיים הארציים; תפקידו ותפקיד הכנסייה הסתכם בהטפה ובעיסוק בשאלות תיאולוגיות, כאשר ניהול החיים האזרחיים נותר בידיהם של המלכים והאצילים. אלא שאינוקנטיוס לא ראה את עצמו אך ורק כממשיכו עלי אדמות של אותו האיש, אלא כממליך מלכים וכמי שצריך לעצב את סדר יומה של אירופה כולה – ולשם כך בדיוק הוא כינס את ועידת לטראנו הרביעית.

בניגוד לועידות קתוליות קודמות שעסקו בעיקר בנושאים תאולוגיים, בעיצוב מעמד הכמורה ובמתן כפרה להמונים בשיטה הידועה היום כ"כסף הליקופטרים" (אם כי בהקשר קצת שונה), התמקדה הועידה הזאת דווקא בעניינים הנוגעים לחומר. למעשה, רק הסעיף הראשון – שניסה לטעון שהנצרות הינה דת מונותאיסטית למרות אמונתה ב"שילוש" – עסק בנושאים שברוח, כאשר כל שאר הסעיפים היו ארציים לחלוטין ונועדו לבצר את מעמדה של הכנסייה. לא בכדי נחשבה ועידה זו לאחת מהחשובות שבתולדותיה של הנצרות, ומכנסה לאחד ממנהיגיה החזקים והמשפיעים של הכנסייה הקתולית.

ועידה זו נגעה גם במעמדם של היהודים באירופה. סעיפים שישים ושבע עד שבעים עסקו ביהודים, ובין היתר נקבע שליהודים אסור לעסוק בהלוואות בריבית, והם חויבו לשאת טלאי שנועד להבדיל אותם מהאוכלוסייה הנוצרית המקיפה אותם. אולם ההשלכות מרחיקות הלכת על מעמדם של היהודים לא נבעו דווקא מהגזרות החדשות שהוטלו עליהם, אלא מהעצמת כוחה של הכנסיה. למרות שאירופה העממית בימי הביניים הייתה מלאה באמונות תפלות, באנטישמיות וברדיפת מיעוטים, במרבית הזמן נהנו היהודים מחסותה של האליטה השלטת. שליטים חילוניים אלו ידעו להוקיר את ההשפעה החיובית שהייתה לסוחרים היהודים בעלי הקשרים הקוסמופוליטיים על הכלכלה. זאת בניגוד לאנשי הכמורה, שעצם נוכחותם של היהודים הייתה לצנינים בעיניהם. עובדה זו אפשרה בין היתר לישיבות כמו אלו של רבנו גרשום, רש"י ובעלי התוספות לפרוח ברחבי אירופה, כאשר הללו זוכים לחופש יצירה כמעט מוחלט מביקורת. ועידת לטראנו המדוברת שעמדה בסימן העצמת כוחה הפוליטי של הכנסיה היה מפנה מבשר רעות עבור היהודים.

בתזמון כמעט מושלם התהלך באותה התקופה בבית מדרשו של רבנו יחיאל מפריז – רבו של המהר"ם מרוטנבורג – תלמיד ממורמר וביקורתי. עשר שנים לאחר הועידה האמורה, דעותיו הכפרניות בנוגע לתורה שבעל פה הגדישו את הסאה והוא נודה וסולק על ידי רבו. במשך עשר שנים נוספות נדד התלמיד ברחבי צרפת כיהודי נטול קהילה, עד שבשנת 1235 החליט להתנצר. הוא שינה את שמו לניקולס דונין וזכה שלואי התשיעי מלך צרפת יפרוס עליו את חסותו.

מהרגע שחצה ניקולס את הקווים הוא לא השתהה אפילו רגע; כבר בשנתו הראשונה כנוצרי הוא הצליח לשכנע צלבנים לערוך טבח ביהודי אנז'ו וברטאן. 3000 יהודים נרצחו באותם המאורעות, וחמש מאות אחרים אולצו להמיר את דתם.

הצעד הבא שעשה ניקולס היה לפנות כנגד מושא שנאתו הישן, הלוא היא התורה שבעל פה. בשנת 1236 הוא חיבר חיבור כנגד התלמוד, ומכאן ואילך פתח במסע תעמולה על מנת לשכנע את האפיפיור גרגוריוס התשיעי שהתלמוד מכיל דברי כפירה ושנאת-נוצרים רבים, ושאחת דינו להישרף.

לנו הדבר עשוי להישמע פשוט במובן מה; ככלות הכל, אירופה הנוצרית ידעה במהלך השנים שרפות תלמוד לא מעטות, והכנסייה הייתה ידועה ביחסה הבלתי סובלני כלפי ספרים שנחשדו בעיניה במינות. אמנם למעשה, היה מדובר בהטלת פצצה של ממש. הכנסייה הקתולית הייתה מודעת מאז ומתמיד לכך שסלע המחלוקת בינה לבין היהדות נעוץ בתורה שבעל פה ובמסורת חז"ל, ולפיכך העובדה שכבר בראשית דרכה היא החליטה שכל עוד יהיו היהודים מודרים ונעדרי זכויות ניתן להכיל את נוכחותם כללה למעשה יותר מאשר הסכמה שבשתיקה גם לנוכחותו של התלמוד.

האפיפיור גרגוריוס התשיעי השתכנע לבסוף. אולם, כדי להוציא את הגזירה אל הפועל, היה נדרש גם לשכנע את אחד ממלכי אירופה. אלא שמשימה זו הייתה הרבה פחות פשוטה; כאמור, המלכים הנוצרים היו מטבעם אנשים פרגמטיים; הם הפיקו תועל מהיהודים היושבים בשטחם ולא ששו לקראת הרפתקאות של קנאות דתית. הם הבינו שלאירוע כזה עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת על מעמדם של יהודי ארצם, ומאחר ואלה האחרונים היו נחשבים כ"רכוש הכתר" הרי שהיה מדובר בנזק כלכלי משמעותי. מלך אחד היה יוצא דופן בהקשר זה, ושלא במפתיע היה זה אותו לואי התשיעי, מטיבו של ניקולס שנודע באדיקותו הרבה.

תאריך הויכוח נקבע ליוני 1240, כאשר בראש ועדת השופטים ישבה המלכה בלנקה, אמו של המלך לואי התשיעי. ראש המדברים מצד היהודים היה רבינו יחיאל מפריס, ולצדו רבינו משה מקוצי.

רבינו יחיאל פתח את הויכוח בכך שטען שעצם העמדתו של התלמוד למשפט הינה מעשה כפירה – גם בעיניה של הנצרות; התלמוד היה ידוע לחכמי הנוצרים מאות רבות של שנים, ואם במשך הזמן הזה לא ראו אלו לנכון לערער על זכותם של היהודים ללמוד ולהפיץ אותו כנראה שגם בעיני הנצרות אין בו שום פסול, והערעור על התלמוד כמוהו כערעור על החלטתם של אלו. זה היה טיעון מבריק למדי שהחזיר את הכדור למגרש הנוצרי. אבל הנוכחים התגברו על הטיעון השמרני של רבנו יחיאל והאירוע נמשך.

מדרכו של עולם להניח ששמרנות ואחיזה במסורת אבות קשורים בהכרח לקנאות דתית ולפונדמנטליזם, בעוד שחשיבה ביקורתית הינה אבן יסוד לנאורות. במקרה הזה, דווקא רבנו יחיאל מפריס העלה במהלך הויכוח טיעונים שמרניים התומכים בסובלנות, בעוד ניקולס דונין הביקורתי היה אחראי לכך שהנצרות אמצה קו דוגמטי קיצוני בהרבה מזה שנקטה עד אז – קו שעתיד היה לצבוע את מאות השנים הבאות בדם רב.

במהלך המשפט ניסה ניקולוס להוכיח שהתלמוד מבזה את אותו האיש, מרגיל את היהודים לשקר (באמצעות הטכניקה של התרת נדרים) ומלא בדברי שטנה כלפי הנוצרים. רבנו יחיאל התמודד עם הטענות בצורה בשלל צורות; ביחס לטענות העוסקות בביזוי אותו האיש הוא הוכח שמבחינה כרונולוגית הגמרות המדברות על ישו הנוצרי אינם עוסקות באותו האיש, אלא באדם אחר בעל שם זהה שהיה חי כמאתיים שנה קודם לכן, וש"מרים מגדלא נשי" אינה מריה מגדלנה, אמו של אותו האיש, אלא אישה אחרת שחיה מאות שנים לאחר מותו.

הטענות הכבדות יותר היו הטענות על אמרות שונות המופיעות בתלמוד ביחס לאומות העולם, כמו "טוב שבגויים הרוג", או הקביעה שגויים חשודים על רביעת בהמה ומשכב זכר. כנגד טענות אלו הפנה רבנו יחיאל אל הנוסח במסכת סופרים (פרק ט"ז), שם נאמר: "הכשר שבגוים בשעת מלחמה הרוג", וכן טען שאין הכוונה במילה "גויים" לנוצרים, אלא לעובדי כוכבים ומזלות – טיעון שהיווה את הבסיס למטבע הלשון "עכו"ם" שהשתרש בעקבות הצנזורה מאז.

בסופו של דבר לא היה מדובר באמת במשפט אובייקטיבי, והתוצאה הבלתי נמנעת של האירוע הייתה שרפתו של התלמוד בערב שבת פרשת חוקת, שנת ה' אלפים וד' לבריאת העולם (1244) בכיכר ה-Place de Grève הנודעת לשמצה של פריז. אירוע זה, שעליו חיבר המהר"ם מרוטנברג את קינתו הידועה "שאלי שרופה באש" הנאמרת בתשעה באב, היה הראשון מסוגו בגדולו ובחשיבותו באירופה הנוצרית, והוא שינה למעשה את פניה של ההיסטוריה. לראשונה נעשה נסיון לנתק את מושג היהודי מהתלמוד רח"ל, וזה האחרון הפך להיות הספר המושמץ ביותר באירופה, כאשר הוא נתון לביקורת בלתי פוסקת, לצנזורה ולסכנת שריפה מתמדת. המפנה עשה שירות עבור האנטישמיות הנוצרית, שעד אז הייתה מוגבלת ביכולתה להתנגח עם הספרות היהודית, שכן התנ"ך הינו ספר הנחשב קדוש אף בעיני הנוצרים.

ניקולס היה בהחלט יכול לראות במאורע טראומתי זה הישג נאה מבחינתו ולהסתפק בכך, אלא שהבקורתיות והמרירות שאפיינו אותו לא נעלמו כאשר עבר לחסות בצלה של דת אחרת. הוא חיבר ספר כנגד המסדר הפרנציסקני בשנת 1279 שהעלה את חמת הממסד, ובשנת 1287 הוצא להורג על ידי ראש המסדר. 

 

2 תגובות על “שאלי שרופה באש

  • יישר כח על המדור המעניין והמחכים

  • אינני בא להתווכח , אלא לשאול !
    ובכן, תשע שנים קודם לכן התקיימה בכיכר העיר בפריז, באותו המקום (!) שריפת ספריו של הרמב"ם. גם היא נעשתה ע"י גויים, אך עקב השתדלות של יהודים מפרובאנס אשר ראו בספריו כפירה.

    הקשר זועק לשמיים.

    כפי המתואר בספר של תלמיד רבינו יונה, הוא אשר היה מהפועלים נגד הרמב"ם ראה במאורע זה סימן משמים וחזר בו, ואולי אף כתב את "שערי תשובה" בעקבות הטלטלה שעבר.

    ומעתה יש להתבונן כיצד זה שהמהר"ם כלל לא התייחס לאפשרות זו בקינתו, וניתן להניח שלמרות הסימן הכל כך משכנע, נותר בדעתו. הוא היה אז בן 22 בלבד, אולי זו היתה דעת חכמי הדור, שספרי הרמב"ם אכן צריכים להשרף ללא כל ספק.
    ואולי יש משהו שאיני יודע.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל