בפסוק המרכזי בפרשת עקב, מעמיד משה רבנו לפני עם ישראל תביעה קיומית נוקבת: "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שאל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אתו" (דברים י, יב).
נאמרו כאן שני מונחים יסודיים ביהדות, שלכאורה עומדים בסתירה מוחלטת זה לזה: יראה ואהבה.
הרי כשאנחנו מדברים על יראה, אנו מדברים על תחושה המייצרת רתיעה, זהירות, מרחק והצבת גבולות ברורים. לעומת זאת, אהבה במהותה היא דחף הפוך לחלוטין: זוהי כמיהה לקרבה, לחיבור ולהסרת מחיצות. כיצד ניתן לדרוש מהאדם לפסוע בו זמנית בשני נתיבים קיומיים שמושכים לכיוונים כה מנוגדים?
כדי להבין זאת, עלינו לפנות אל מצווה יסודית המופיעה בפרשיית "והיה אם שמע" החותמת את פרשתנו: מצוות תפילין.
חידת שתי התפילין
כשמתבוננים בציווי על התפילין, צפות כמה תמיהות: מדוע נזקקנו לשתי מערכות נפרדות של תפילין, אחת על הזרוע ואחת על הראש, כדי לבטא את אותה מצווה עצמה?
סדרת הבדלים מהותיים קיימת בין תפילין של יד לתפילין של ראש:
במבנה הבתים, בתפילין של ראש ארבע הפרשיות מונחות בארבעה בתים נפרדים וחלוקים, ואילו בתפילין של יד אותן ארבע פרשיות בדיוק נכתבות ברצף ומונחות בתוך בית אחד מאוחד.
בלשון התורה, לגבי היד נאמר "וקשרתם אותם לאות על ידכם", ציווי המנוסח כפועל אקטיבי, והתפילין נקראות "אות". לעומת זאת, לגבי הראש נאמר "והיו לטטפת בין עיניכם", לשון שמבטאת מצב והוויה, והתפילין נקראות "טוטפות", מעין תכשיט או מצב תודעתי מופשט הקבוע במוח.
גם במטבע הברכות שתיקנו חכמים יש הבדל: על תפילין של יד אנו מברכים "להניח תפילין", ואילו על תפילין של ראש אנו מברכים "על מצוות תפילין".
כיצד מוסבר הפער הזה? מדוע המצווה מתפצלת, ומדוע הראש דורש נפרדות וריבוי בתים, בעוד היד מבקשת בית אחד מאוחד?
השאלה הנוקבת: האם התורה היא ימין או שמאל?
כדי להבין את התשובה, ראוי להציב שאלה רחבה בהרבה: היכן ממוקמת התורה על ציר הימין והשמאל?
שתי נטיות יסוד קיומיות שולטות בעולם. השמאל מושתת על אידיאל השוויון, האחדות וביטול המחיצות. בתפיסת השמאל, ההבדלים בין בני אדם אינם אלא מקריות סביבתית או כלכלית. אי לכך, השמאל שואף לצמצם פערים, להגן על החלש, ולהושיט יד פתוחה לכל אדם. בתחום הכלכלי והחברתי, השמאל מבקש לפרוץ גבולות ולסייג את הבעלות והאגו הפרטי, מתוך תפיסה שבהיעדר שוויון כפוי, החזק ישתלט והחלש יידחק לשוליים.
הימין, לעומתו, מושתת על ריאליזם, הבחנה ושמירה הקפדית על הזהות. הימין אינו מאמין בטשטוש גבולות, אלא בהכרה בעובדות: יש הבדל בין עמים, בין תרבויות, ובין זהויות שונות. אי לכך, ערך העל אינו השוויון המטשטש, אלא גיבוש הזהות, שמירה על נחלות, הצבת גבולות ברורים, ועמידה איתנה על עקרונות.
כשאנו פונים אל התורה, אנו מוצאים בה כפילות מדהימה שמתכתבת עם ציר הימין והשמאל, או במבט פנימי יותר, עם המתח שבין הדין והחסד.
מחד גיסא, התורה מציגה נטייה ימנית מובהקת לשמירת הזהות, הקניין והגבולות. ברמה הכלכלית, התורה מעניקה תוקף חזק ואבסולוטי לבעלות הפרטית עד שחז"ל קבעו כי "כל הגוזל את חברו שווה פרוטה כאילו נוטל נשמתו ממנו". התורה אוסרת אפילו את הרהור הלב על ממון הזולת ("לא תחמוד"), ומקפידה על גבולות הנחלה והשבט. מתוך תפיסה זו, החסד והנתינה אינם מבטלים את זכות הקניין, אלא נשענים עליה ונובעים מאחריותו האישית של הפרט.
מאידך גיסא, התורה מציגה נטייה אל הקוטב השמאלי בתביעה לסיוג גבולות ה"אני" והפקעת הבעלות המוחלטת. הנתינה בתורה אינה נשארת בגדר רשות או מחווה של רצון טוב, אלא הופכת לחובה קיומית שבית דין אף כופין עליה. עצם הכפייה על הצדקה, לצד איסור ריבית, לקט, שכחה ופאה, מוכיחה כי הזולת נוכח דרך קבע בתודעתו ובחובתו של האדם. בשמיטת כספים ובמצוות היובל התורה אף מנהיגה מנגנונים חריפים של הפקעת בעלות ואיפוס חובות, ומזכירה לעשיר שבעלותו אינה מוחלטת.
אם כן, לאיזו תפיסת עולם נוטה התורה, אל הימין או אל השמאל? עם איזה מבין הקטבים היא מזדהה יותר?
בשכל ימין, במעשה שמאל
הניסיון לקטלג את התורה באחד המחנות מפספס את העוצמה של התודעה היהודית. התורה דורשת מאיתנו דואליות נועזת, כמעט פיצול מובנה, בין עולם המחשבה לעולם המעשה: בשכל עלינו להיות ימין, ובמעשה עלינו להיות שמאל.
בשכל ובמחשבה, האדם נדרש להיות "ימין" תקיף וחד. עולם המחשבה אינו סובל טשטוש זהויות. הרש"ר הירש מציין כי התפילין, כמו המזבח, חייבות להיות מרובעות, צורה שאינה קיימת בטבע העגול, כדי ללמד את האדם לצאת מהזרם המעגלי של השגרה ולגבש לעצמו "זווית" וזהות עצמאית.
זהו סודה של תפילין של ראש. המוח מחולק לארבעה בתים נפרדים, משום שבדעות ובמחשבות עלינו לשמור על גבולות ברורים, לא להסכים לכל דעה סתם כך, ולא לטשטש את זהותנו הרוחנית. התפילין של ראש הן "טוטפות", מצב תודעתי קבוע של הבחנה ודיוק.
אך ברגע שאנו יורדים אל עולם המעשה, התורה תובעת מאיתנו תפנית מוחלטת: עלינו לפעול כ"שמאל". כאשר מדובר ביחס לזולת, בעשייה ובחיי היומיום, אסור שהזהות הנבדלת שלנו תהפוך להתנשאות או להתכרבלות עצמית. במעשה, עלינו להושיט יד, לוותר על הכוחניות, וללכת לקראת האחר.
זהו סודה של תפילין של יד. בעולם הפעולה, ארבע הפרשיות שוכנות בבית אחד מאוחד. היד היא "אות" של עשייה, והיא מונחת דווקא על "יד כהה", היד החלשה, כדי ללמדנו שבצאתנו אל העולם עלינו להחליש את האגו והכוחניות, כדי לפנות מקום לאחר ולתמוך בחלש.
אהבה ויראה: חלוקים בדעות, קשורים בלב
לאור התובנה הזו, אנו שבים אל הפסוק מתחילת דברינו, ואל החיבור שבין היראה והאהבה.
הפרדוקס נפתר ברגע שמבינים שיראה ואהבה אינן נאבקות על אותה זירה בנפש. היראה קשורה לשכל, לתפילין של ראש. ההתבוננות השכלית המפוכחת היא שמפרידה בינינו לבין הבורא ומייצרת את המרחק; היא שמולידה את היראה ואת הגישה של "בטל רצונך מפני רצונו". שם יש נפרדות – יש אנחנו, וישנו הבורא שאנו בטלים מולו.
אך האהבה מגיעה מן הלב ומעולם המעשה, מהתפילין של יד. היא נובעת מהחיבור החי לבורא, מכך שנוצרנו בצלמו. היא אינה מנתחת מרחקים, אלא מבקשת לדלג עליהם דרך פתיחות, חסד ופעולה של אהבה לאחר ולבריותיו של הקב"ה.
הרמב"ן מבאר ש עולם המצוות מחולק לשתי חוויות נפשיות: מצוות "לא תעשה" נובעות ממידת היראה, בעוד מצוות "עשה" נובעות ממידת האהבה. דוגמה מובהקת לכך אנו מוצאים בשני הלשונות של מצוות השבת "זכור" ו"שמור".
"שמור" מייצג את מצוות הלא תעשה: הימנעות ממלאכה, פרישה ויצירת גדרות. זוהי מידת היראה. אין היא דורשת עשייה, אלא דווקא עצירה, זהירות ומשמעת פנימית. זוהי תודעת התפילין של ראש, יראת רוממות השומרת על הגבולות.
לעומת זאת, "זכור" מייצג את מצוות ה"עשה" של השבת: הקדיש, הסעודה, העונג והעשייה האקטיבית. זוהי מידת האהבה. האהבה לא יכולה להישאר פסיבית; היא דורשת מגע, יציאה מעצמך, מעשה בפועל והרעפת טוב. זוהי תודעת התפילין של יד: הושטת יד אקטיבית אל העולם מתוך חיבור וחסד.
סוף דבר: שני מוחות, לב אחד
הדואליות הזו היא אולי המסר העמוק ביותר לחיינו כיום.
אנו חיים בעולם שמנסה לכפות עלינו אחידות: או שאתה מוותר על זהותך למען החיבור, או שאתה מתבצר בזהותך ושונא את השונה. התורה מציעה דרך שלישית ומורכבת בהרבה: שני מוחות, אך לב אחד.
זהו יסוד עמוק שנכון בכל מערכת יחסים, בחברה, ואף בחיי הזוגיות. בני זוג אינם אמורים לחשוב אותו דבר, לבטל את זהותם או להחזיק באותן דעות בדיוק. מותר, ואף מפרה, להחזיק ב"שני מוחות" בעלי זהויות וזוויות שונות. אך בעולם המעשה, בבית פנימה ובמפגש היומיומי, עליהם לפעול מתוך "לב אחד".
בכך מתבאר סדר הפסוק: "ליראה את ה'… ולאהבה אותו". היראה מעצבת את התודעה ושומרת על גבולות הזהות; האהבה יוצאת אל העולם במעשה. תפילין של ראש ותפילין של יד אינן שתי מצוות, אלא שתי קומות של אותה עבודת ה': מוח שמבחין, ויד שמחברת.
תמונה: שיע.ק, CC BY-SA 4.0 ,via Wikimedia Commons
חזק וברוך, חילוק מאד מעניין, אפשר להוסיף שמושג היראה הוא התכווצות לעומת מושג האהבה שהוא התרחבות ושני הדברים פועלים ביחד (עיין ברמבם הלכות יסודי התורה פרק ב' הלכה ב': "וְהֵיאַךְ הִיא הַדֶּרֶךְ לְאַהֲבָתוֹ וְיִרְאָתוֹ. בְּשָׁעָה שֶׁיִּתְבּוֹנֵן הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו וּבְרוּאָיו הַנִּפְלָאִים הַגְּדוֹלִים וְיִרְאֶה מֵהֶן חָכְמָתוֹ שֶׁאֵין לָהּ עֵרֶךְ וְלֹא קֵץ מִיָּד הוּא אוֹהֵב וּמְשַׁבֵּחַ וּמְפָאֵר וּמִתְאַוֶּה תַּאֲוָה גְּדוֹלָה לֵידַע הַשֵּׁם הַגָּדוֹל. כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד (תהילים מב ג) "צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי". וּכְשֶׁמְּחַשֵּׁב בַּדְּבָרִים הָאֵלּוּ עַצְמָן מִיָּד הוּא נִרְתָּע לַאֲחוֹרָיו וִיפַחֵד וְיוֹדֵעַ שֶׁהוּא בְּרִיָּה קְטַנָּה שְׁפָלָה אֲפֵלָה עוֹמֶדֶת בְּדַעַת קַלָּה מְעוּטָה לִפְנֵי תְּמִים דֵּעוֹת. כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד (תהילים ח ד) "כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂי אֶצְבְּעֹתֶיךָ" (תהילים ח ה) "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ") ושני המצוות פועלות בצוותא, אמנם כל זה כלפי בין אדם למקום לגבי בין אדם לחבירו אינו ברור כל כך מה עדיף, לכאורה הדין של "ואהבת לרעך כמוך" מצריך (אולי בדרך רמז) שיהיה כמוך אם האדם ממולי גם אינו חי את האורח חיים שלי וגם מתכחש לזהות היהודית שלו אולי אינינו מצווים לאהבם וכדברי הגמ' : כי תראה חמור שונאך … והרי כתוב לא תשנא את אחיך בלבבך ? כאן שהוא אחיך במצוות, כלומר אם מתכחש לחיוב התורה והמצוות ואולי אפילו נלחם נגד זה יכול להיות שתפקידנו להילחם בו ותפקידו של ה' לאהבו (עיין בבעל התניא שמדבר על הנושא הזה ומגיע למסקנא שונה לגמרי)