נפתח בשאלה פשוטה שכל הורה מכיר מקרוב: מה מתיש וכואב לכם יותר?
האם זה הילד שאינו מקשיב לכם, פורק עול ומסרב לציית? או שמא אלו הילדים שלכם שרבים ביניהם ללא הרף, באיבה ובחוסר יכולת לסבול זה את זה?
התשובה תמיד ברורה. אין כאב גדול ומחליש יותר להורה מאשר לראות את ילדיו מפוצלים ומנוכרים זה לזה.
אם נבין לעומק את פשר ההבדל הזה בתוך הבית הפרטי שלנו, נבין את עומקם של חורבן בית ראשון ושני, ואת השבר הגדול שאנו מציינים בימים אלו.
שני חטאי יסוד: העגל מול המרגלים
בפרשתנו, פרשת דברים, אנו מוצאים את שני החטאים המרכזיים של ההיסטוריה היהודית: חטא העגל וחטא המרגלים. אלו הם חטאי התשתית של האומה, שאת מחירם אנו משלמים עד היום.
אם נשאל איזה חטא חמור יותר, לכאורה העגל הוא כפירה מוחלטת ועבודה זרה, בעוד המרגלים רק פחדו מהענקים ומהערים הבצורות. אלא שבפרשתנו חטא העגל מוזכר ברמז דק בלבד ("ודי זהב"), בעוד שעל חטא המרגלים משה רבינו מאריך מאוד, משחזר לפרטי פרטים ומקדיש לו את עיקר תוכחתו.
לאותה מסקנה מפתיעה שותפים גם בעלי התוספות (סנהדרין קב, א). הם מוכיחים זאת מכך שחטא העגל נתכפר בסופו של דבר, בעוד שחטא המרגלים לא נתכפר לאותו דור. נגזרה עליהם כליה במדבר, וליל תשעה באב נקבע כבכייה לדורות.
את האבחנה הזו, שחטא המרגלים פנימי וחמור בהרבה, ניתן לזהות מתוך דבריו הנפלאים של האר"י ז"ל (מובא בספר בני יששכר): כי ימי "בין המצרים" נחלקים לשתי תקופות אבלות:
- 13 הימים הראשונים (מי"ז בתמוז ועד ראש חודש אב) מכוונים כנגד חטא העגל עליו התפלל משה ב 13 מידות הרחמים.
- 9 הימים האחרונים (מראש חודש אב ועד תשעה באב) מכוונים כנגד חטא המרגלים עליו השתמש משה ב 9 לשונות רחמים בלבד.
מכיוון שהחל מראש חודש אב מנהגי האבלות הולכים ומחמירים, אנו רואים בבירור שהפגיעה של המרגלים נתפסת כחמורה ובלתי ניתנת לריפוי פשוט בהשוואה לעגל.
קשר בין חטאים היסטוריים לחורבנות בית המקדש
אלא שאם מדובר בחטאים היסטוריים בעלי השפעה כה דרמטית, אין ספק שהם מהווים את השורש העמוק לשני החורבנות שחווינו. ואכן, יש מחכמי הדרש והמחשבה – ובראשם בעל ה"בית הלוי" – שהציעו הקבלה ישירה: חורבן בית ראשון נגרם כתוצאה מחטא העגל, ואילו חורבן בית שני נגרם כתוצאה מחטא המרגלים.
אלא שאם לגבי חטא העגל והחורבן הראשון הקשר מובן מאליו, שהרי בית ראשון חרב בעוון עבודה זרה והעגל הוא שורש הכל, הרי שלגבי חטא המרגלים והחורבן השני הדברים אינם מובנים. בית שני כידוע חרב בעוון שנאת חינם. כיצד א"כ חטא שעניינו פחד, ייאוש ורפיון אמונה של יחידים מול קשיי הכניסה לארץ, הופך לשנאת חינם?
כדי להבין זאת, נחזור למשל מערכת היחסים שבין הורה לילד.
המשל החינוכי: בין חולשה לניתוק מוחלט
בעולם החינוך אנו פוגשים שני סוגי קשיים אצל ילדים:
הילד שלא מציית (מודל חטא העגל)
ההורה מציב רף גבוה מאוד. הילד חוטף "פחד גבהים", מרגיש שהדרישות גדולות עליו, הוא לא מאמין בעצמו שהוא מסוגל להיות גדול כל כך. ובצר לו – מחפש דרך פשוטה ומתווכת כדי להישאר מחובר בממדים שלו.
זהו שורש חטא העגל: העם נבהל מגובהו של מעמד הר סיני ולא האמין ביכולתו לקיים קשר ישיר ללא מתווך מוחשי – "עשֵׂה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו".
במישור החינוכי, למרות שהילד לא מציית, הוא עדיין מאמין שההורה שייך לעולמו. הוא תופס את עצמו כ"ילד של אבא", גם כשהוא נופל. לכן, לשבר הזה יש תקומה והוא נתכפר.
הילד שהתנתק (מודל חטא המרגלים)
אך ישנו מצב מורכב והרסני בהרבה. זהו ילד שלא רק מרגיש שאינו ברמה של ההורה, אלא הוא משוכנע שלהורה אין שום יכולת או רצון להתחבר אליו במקום שבו הוא נמצא.
הוא אומר בליבו: "בגלל שאינני עומד בציפיות, ההורה בטח שונא אותי ומואס בי". הוא משליך את רגשות האשם שלו על ההורה, מנתק מגע לחלוטין וגוזר על עצמו יתמות פסיכולוגית.
זהו חטא המרגלים: עם ישראל עמד לעבור מחיי הניסים של המדבר למציאות הארצית והקשה. מתוך תחושת קטנות, הם היו בטוחים שבמציאות הטבעית הזו, להקב"ה כבר אין עניין בהם.
חוסר האמון הזה בקשר הוליד את האמירה המזעזעת: "בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם… לְהַשְׁמִידֵנו". מתוך שלא האמינו בערך עצמם, הם פירשו את האהבה האינסופית כשנאה מוחלטת, והוציאו את אבא מהתמונה.
השורש של שנאת חינם
מכאן צומח הקשר המפעים שבין חטא המרגלים לחורבן בית שני ושנאת חינם.
כאשר אדם משוכנע שהאב שונא ומואס בו, הוא מאבד את השלום הפנימי שלו. אדם שחווה את עצמו כדחוי ומנוכר, אינו מסוגל לשאת את קיומו של השני. שנאת חינם אינה מתחילה בין אדם לחברו, היא מתחילה בניתוק מהשורש.
כמו אצל אחי יוסף, התיקון לשנאת האחים מתרחש רק כשהם נזכרים במקור המשותף ומצהירים: "בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נַחְנוּ". ללא ההכרה הזו, המרירות על הניכור המדומה מהאב מתורגמת מיד לקנאה ולשנאה כלפי שאר הבנים.
זהו בדיוק ההבדל בין החורבנות, כדברי התלמוד הירושלמי (יומא א, א): "אבותינו העבירו את התקרה אבל אנו פעפענו את הכתלים האומרים ערו ערו עד היסוד בה".
בבית ראשון נפגעה רק "התקרה", הציפיות מלמעלה השתבשו, אך היסודות והקשר לאב נותרו איתנים ולכן הוא נבנה במהירות. לעומת זאת, בחורבן בית שני, חטאי שנאת החינם עקרו את הכתלים והיסודות עצמם. וכשהיסוד מתמוטט מלמטה, הגלות הופכת לארוכה וקשה לאין ערוך.
מה באמת מאיים עלינו היום?
האמת הזו משתקפת היטב במציאות הישראלית של היום. הסכנה הקיומית שלנו אינה נובעת רק מ"פריקת העול" וההתרחקות מהמסורת, אלו פגיעות ב"תקרה" שאפשר לתקן. האיום האמיתי הוא הניכור העמוק ומלחמת האחים: אלו שאינם מכירים בערך התורה של האחר, ואלו שאינם מכירים בתרומתו לצבא ולמדינה.
כשכל צד בטוח שהצד השני שונא אותו, אנו חוזרים לחטא המרגלים ועוקרים את היסודות. הבית לא ייחרב בגלל חולשות או ויכוחים, אלא רק אם נשכח שמתחת לכל המחלוקות, אנו בני איש אחד.
סגירת המעגל: מי הילד שכואב לנו יותר?
נחזור כעת לשאלה שפתחנו בה: מי הילד שכואב לנו יותר?
ילד שלא מציית (העגל) עושה זאת מתוך חולשה יצרית וקושי לעמוד ברף, אך הוא עדיין רואה את עצמו כחלק מהמשפחה. לעומת זאת, כאשר ילדים שונאים ורבים זה עם זה (המרגלים), זה כואב לנו הרבה יותר כי המריבה הזו היא עדות לניתוק מהסיבה והמקור המאחד שלהם. הם שכחו את השורש האחד: "בני איש אחד נחנו".
כשנלמד להאמין מחדש בעצמנו, ושאבינו נמצא איתנו בכל מצב, נחדש את הקשר איפה שאנו נמצאים, נכיר ונחוש בשורש אחד, אז נרפא את הניכור בינינו, נבנה מחדש את יסודות הכתלים ונזכה לראות בבניין הבית.
תמונה: Badener, CC BY-SA 3.0 , via Wikimedia Commons
