בשעת כתיבת שורות אלו ספירת הקולות טרם הסתיימה, אבל כישלונן של המפלגות הקטנות כבר מעורר שתי שאלות. איך נוצר פער גדול כל כך בין ההתלהבות מהחלופות לבין ההצבעה בפועל? ומאידך, כיצד, בתוך מציאות של איומים קיומיים, זכו שאלות מקומיות ופנים־מגזריות למקום מרכזי כל כך, רק כדי להידחק ברגע ההכרעה?
במשך כמה חודשים נדמה היה שישראל היא מדינה נורמלית. אפשר לשקול את הרעיונות הכלכליים של זליכה, את הרשימה המגוונת והרעננה של וינטר, את האג׳נדה החרדית המתחדשת של לייטנר. אנשים דיברו על יוקר המחיה, על רפורמות נחוצות בשוק, על ניהול תקין בענייני פנים שהממשלה כשלה בהם. גם בשאלת הגיוס התנהל ויכוח נוקב משני צדי המתרס: על חובת השירות והשוויון בנטל מצד אחד, ועל מעמד בני הישיבות וגבולות הפשרה מצד אחר.
ואז הגיעו הבחירות, והתברר שברגע האחרון, דברים אחרים מדריכים את ההצבעה.
אבל העיסוק בשגרה לא היה בהכרח העמדת פנים ריקה. ייתכן שהוא עצמו היה תגובה למצב החירום. מול פחד מתמשך, אנשים זקוקים לאפשרות להרגיש שהחיים נורמליים: שיש פנאי לדון ברפורמות, לבחון מועמדים חדשים ואפילו לריב על עניינים מקומיים. עצם הוויכוח מאפשר להשעות לרגע את תחושת האיום.
זכור לי ריאיון ברדיו עם טומי לפיד שנערך ביום השואה לפני כך וכך שנים. הוא העלה את השאלה מה עזר להם לשמור על שפיות בגטו, ותשובתו נחרתה בזיכרוני: גם אחרי לילה נורא של מוות והשמדה, גם אחרי אקציה איומה בבוקר, עדיין היה הדוור מגיע בשעה הקבועה ומחלק את הדואר. בתוך מציאות שהתפרקה מכל סדר אנושי, נותר דבר אחד שהתרחש במועדו. הדוור הגיע. הדואר חולק. הקביעות הקטנה הזאת העניקה אחיזה בשגרה, בתחושה שעוד נותר משהו מן החיים הרגילים.
בלי להשוות בין המצבים, יש כאן תנועת נפש אנושית מוכרת: דווקא מול איום קיומי מתעורר צורך להיאחז ביומיום. השגרה מאפשרת לשאת את הפחד. לפעמים היא גם מאפשרת לשכוח אותו.
אלא שבקלפי מגיע רגע שבו קשה להמשיך להרגיש כמו עם נורמלי, שיכול להרשות לעצמו לריב על ענייני פנים. האויבים, איראן, המלחמה ואי־הוודאות חוזרים בבת אחת לתודעה. זה הרגע שבו גם מי שהתלהב ברשתות מווינטר, מלייטנר או מזליכה עשוי לגלות שהיד רועדת. לבסוף הוא מכניס פתק ותיק, מוכר, לא מגניב בעליל — אבל כזה שעונה לפחד הקיומי.
אלא שבקלפי מגיע רגע שבו קשה להמשיך להרגיש כמו עם נורמלי, שיכול להרשות לעצמו לריב על ענייני פנים. האויבים, איראן, המלחמה ואי־הוודאות חוזרים בבת אחת לתודעה. זה הרגע שבו גם מי שהתלהב ברשתות מווינטר, מלייטנר או מזליכה עשוי לגלות שהיד רועדת. לבסוף הוא מכניס פתק ותיק, מוכר, לא מגניב בעליל — אבל כזה שעונה לפחד הקיומי.
בתוך הציבור החרדי מתרחשת אותה תנועה נפשית, רק בכיוון אחר. כאן האיום נוגע לעתיד הרוחני, להמשכיות עולם התורה ולקיום החיים החרדיים. בשגרה אפשר לבקר את הנציגים, לכעוס על ההזנחה, להתווכח על מדיניות הגיוס ולחפש חלופות. אבל כשהבחירות נתפסות כהכרעה על המשך קיומו של העולם הזה, הביקורת נדחקת מפני תחושת החירום.
כך אפשר להבין גם את כוחן של האמירות על גיהנום. מעבר למשמעותן האישית, הן מחזירות את השומע לעמדה נפשית של פיקוח נפש. אין כאן רק חשש מעונש פרטי על הצבעה פסולה. יש כאן תזכורת מטלטלת לכך שעולם שלם נתפס כנתון בסכנה, ושצריך להתגייס להמשך קיומו. הכעס על הנציגים עשוי להישאר חריף, ובכל זאת היד חוזרת אל הפתק המוכר.
ייתכן אם כן שאותו פחד ואותה נטיית נפש מסבירים גם את העיסוק הנרחב בשאלות המקומיות וגם את דחיקתן ברגע האחרון. בשגרה, העיסוק בהן מסייע להרגיש שהחיים נורמליים. בקלפי, הדאגה לקיום מחזירה את השאלות הגדולות לראש סדר העדיפויות. השאלות האחרות אינן בהכרח חשובות פחות; הן פשוט נתפסות כפחות דחופות. כשנדמה שעצם המשך הקיום מוטל על הכף, קשה לעסוק במשהו אחר.