המפגש הראשון עם צה"ל קורה בצו ראשון. הגעתי ללשכת הגיוס בירושלים בשעות אחה"צ של יום תענית, כאשר המקום היה מלא בחיילים (ובעיקר חיילות) מול מלש"בים אחדים. למרות זאת, נדרשתי להמתין לא מעט זמן עד שנקראתי לתשאולים ובדיקות השונים.
התשאול היה מעמד משעשע משהו, כאשר החיילת הצעירה שישבה מולי נדרשה לשאול סט שאלות שלא בדיוק התאים לרקע האישי שלי: איך הקשר עם הורים, האם חדר השינה מסודר, איך היחס עם חברים, האם אני שותה אלכוהול, ועוד שאלות על זו הדרך. ניסיתי לענות בכנות, אך שנינו הבנו – אני מיד, והחיילת לאחר קצת זמן – שאולי כדאי לצה"ל להכין שאלונים שונים לאוכלוסיות שונות.
ניסיתי לענות בכנות, אך שנינו הבנו – אני מיד, והחיילת לאחר קצת זמן – שאולי כדאי לצה"ל להכין שאלונים שונים לאוכלוסיות שונות
המפגש עם הרופא הצבאי דווקא היה מעניין: הוא היה מילואימניק חרדי, ולצד הבדיקה הרפואית שוחחנו על אתגרי הגיוס החרדי. הוא אמר שהפרופיל שלי הוא עקרונית 72 – מה שהיה חשוב לי, כי ישנם מסלולי שלב ב' שפרופיל 72 ומעלה הוא תנאי סף – אך התנה זאת במכתב מרופא עור. בפועל, הסיפור הקטן הזה (ושמא גורמים נוספים שאינני מודע להם) עיכב את הגיוס שלי במשך חודשים ארוכים. ב"ה בסוף זה קרה.
שרשרת החיול
ואולם, צו ראשון זה רק הקדמה, והשירות אינו מתחיל עד שמגיעים למועד החיול. שם החוויה הייתה שונה לחלוטין. הבוקר התחיל בהתרגשות בבסיס תל השומר, שם פגשתי כבר חלק מחבריי להכשרה – היו גם חבר'ה שבאו להתגייס לחטיבת 'חשמונאים' – ומשם נקראנו לאוטובוס שלקח אותנו אל "שרשרת החיול". שם, בין תחנות השרשרת, נפל האסימון.
בזה אחר זה קיבלתי חיסונים, נתתי דגימת DNA (מריחת דם על נייר) וטביעות אצבע, הצטלמתי (החדר היה מלא בחיילים עד אפס מקום, נאמר לי שבאו לבדוק את הביצועים של מכשור חדש), נשכתי מקל לטובת צילום רנטגן של חלל הפה והשיניים, עברתי תשאול לצורך אימות פרטים אישיים – וכל זה באמצעות מדבקות ברקוד אישיות שקיבלתי בתחילת השרשרת. לבסוף, קיבלתי כרטיס חוגר ודיסקית, ירשתי תיק ירוק צבאי (כזה שרואים תמיד באוטובוסים), ועליתי על מדי א'.
אבל עוד לפני כן, בין הרנטגן לדגימת ה-DNA, הבנתי את הפרינציפ: הפכתי לרכוש צה"ל.
"המכנס ארוך מידי", אמרתי בתמימות אינסופית לאחד האחראים שמיהר לסייע למישהו שהחולצה לא עלתה עליו. "ברוך הבא לצה"ל", השיב תוך כדי תנועה. יאפ.
בסוף השרשת, עם דיסקית סביב הצוואר ותיק גדול המכיל את בגדי השחור-לבן, הגעתי לאולם המתנה גדול עם מזנון צה"לי מקדימה. שק"ם, נאמר לי בהמשך. מפקד – המפקד אלי, למדתי בהמשך – שאמר במילים פשוטות: "איסור מוחלט לצאת מהאולם בלי לקבל רשות מאחד המפקדים".
אבל עוד לפני כן, בין הרנטגן לדגימת ה-DNA, הבנתי את הפרינציפ: הפכתי לרכוש צה"ל.
החירות שבעבדות
מטבע הדברים, אתוס החירות והאינדיבידואליזם הרווח מקשה על צעירים, ולפחות חלק נכבד מתוכם, לעבור את החוויה הזו. עובדה: בצבא אתה מאבד את החירות לטובת המדינה. ראיתי כתבה שכתבה על כך במרמור עמוק, כשהכותב קובל על הפיכתו ל"ישות חסרת בידול המוגדרת משש ספרות" (שבע, במקרה שלי). "לאורך השירות שלי זה מה שהייתי", המשיך – "מספר".
מהמקום שלי, דווקא ראיתי בכך גדלות: מספר בתוך יוצאי צבא בישראל.
כן, בצבא אתה בהחלט מאבד נתח גדול מחירותך ונכנס למצב שאינו כזה רחוק מעבדות. אני זוכר את התחושה של מסירת הטלפונים בתחילת היום – בפקודה, כמובן – וגם את העונשים שקיבלנו כאשר ברגע של זחיחות לקחו כמה חבר'ה את הטלפונים ללא רשות (זה היה קצת בהעלמת עין מצד המ"כים, כמובן שזה לא שינה את המצב). התרגלנו למצב תודעתי שבו שהטלפון הוא אני ואני הטלפון. לפתע, שנינו נכנסנו לרשות אחרת, תחת שליטתו האבסולוטית של המפקד.
התרגלנו למצב תודעתי שבו שהטלפון הוא אני ואני הטלפון. לפתע, שנינו נכנסנו לרשות אחרת, תחת שליטתו האבסולוטית של המפקד
אבל בעבדות יש גם מימד של שחרור, ואף של גדלות.
השורש לדיקטטורה הליברלית שקיימת במחוזות מסוימים של המערב, מדינות 'נאורות' שכווח בהן משטור המחשבה והדיבור, נמצא כבר בכתבי רוֹסוּ, שם נקבע כי "מי שיסרב לציית לרצון הכללי יאלץ אותו כל הגוף (המדיני) לעשות זאת", וכך "יאולץ הסרבן להיות חופשי".
כפי שהצביעו רבים,[1] הגותו של רוסו הולידה את מרחץ הדמים של המהפכה הצרפתית והניחה את יסודות 'הכפייה הנאורה' (שניכרת היטב, לדוגמה, גם אצל מרקס). אולם, מחשבה שמפעילה המוני בני אדם ומניעה את גלגלי ההיסטוריה בהכרח שיש בה קורטוב של אמת, ואכן יש משהו בחירות ושחרור של מיזוג הפרט עם 'הרצון הכללי'.
אצל הפילוסוף (היהודי) ישעיהו ברלין, אמת זו מכונה "חירות חיובית" – החירות להיות כמה שיותר 'אני', כמה שיותר 'עצמי'. הוא אף זיהה את הסכנה הגלומה ברעיון: תפיסה זו עלולה להעניק לגיטימציה למשטר לכפות חירות על אזרחי המדינה, כפי שאכן אירע בכמה מקרים. הדים לרעיון קיימים בשירת ר' יהודה הלוי – "עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם / עֶבֶד ה' הוּא לְבַד חָפְשִׁי" – אך לעבדות ה' יש ממד נוסף: לא רק היכולת להיות 'עצמי' אלא גם היכולת לצאת מעצמי ולזכות לקיום נשגב שחורג מגבולות החומר ונוגע במעלות הקודש.
לא אפליג לייחס לצבא, גם זה של מדינת העם היהודי, סגולה זו. אבל בהחלט חווינו את השעבוד המוחלט לכלל – 'כלל ישראל' שלאורך המקרא הצבא מהווה ביטויו המובהק.
ל'עבדות' זו – היותנו 'רכוש צה"ל' – יש משמעות גם ביומיום האזרחי.
בעל הבית דוחק
רבותינו דקדקו עד חוט השערה בחובת העובד כלפי המעסיק, פועל כלפי בעל הבית. כפי שהרמב"ם מדגיש, עיקרון זו נלמד מיעקב אבינו:
כדרך שמוזהר בעל הבית שלא יגזול שכר עני ולא יעכבנו, כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעל הבית ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן, ומוציא כל היום במרמה – אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן, שהרי הקפידו על ברכה רביעית של ברכת המזון שלא יברך אותה. וכן חייב לעבוד בכל כחו, שהרי יעקב הצדיק אמר, "כי בכל כחי עבדתי את אביכן", לפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה, שנאמר, "ויפרץ האיש מאד מאד". (שכירות יג, ז)
פועל אינו עבד, אך הוא לא רחוק מכך (ועי' רמ"א שלג, ג ובשו"ת חתם סופר או"ח סימן רו). זמנו 'שייך' למישהו אחר, ומכאן שאסור לו להתבטל: אסור לו לבזבז את זמנו של המעסיק. במשנה, רבי טרפון משתמש באותו עיקרון ביחס של האדם אל עבודת קונו:
רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר:
הַיּוֹם קָצֵר,
וְהַמְּלָאכָה מְרֻבָּה,
וְהַפּוֹעֲלִים עֲצֵלִים,
וְהַשָּׂכָר הַרְבֵּה,
וּבַעַל הַבַּיִת דּוֹחֵק. (אבות ב, טו)
כולנו פועלים אצל הקב"ה. זמנינו אינו שלנו. "וּבַעַל הַבַּיִת דּוֹחֵק".
בדורנו, אוהבים אנחנו להדגיש את ממד הבחירה. ואמנם, הרשות נתונה: לכולם נמסרה הזכות לבחור, ואלמלא הבחירה חיינו היו מאבדים נתח גדול של משמעות. אך באותה מידה שהכל תלוי בבחירה, ניתן לומר שהיהדות מציבה בפנינו חובות מוחלטות שאין בהן מרחב תמרון: "לְמִשְׁפָּטֶיךָ עָמְדוּ הַיּוֹם כִּי הַכֹּל עֲבָדֶיךָ" (תהילים קיט, צא).
בחרתי, יחד עם חבריי לפלוגה, להיכנס לצבא. אבל כמו שהדגישו המפקדים בעידנא דריתחא, הבחירה היא מעשה חד-פעמי שהוביל אותנו למצב של חובה מוחלטת. כך גם העם היהודי: בחרנו לקבל את התורה, אך כיון שבחרנו בה היא הפכה חובה. מצד אחד, ממשיכים לבחור; מצד שני, אין אפשרות לבחור אחרת.
***
אני מודה על השירות בצה"ל שנתן לי ציור מוחשי וחווייתי של שעבוד מוחלט, הכי קרוב שאפשר לעבדות. כמו שהחייל הוא 'רכוש צה"ל', כך יש צד שבו האדם הוא רכושו של הקב"ה – כפי שדנו הפוסקים באיסור 'חובל בעצמו' (גרימה חבלה עצמית) ש"אין האדם ברשות עצמו".
לצד יסוד הבחירה, אני מקווה למצוא טעם דומה גם בשעבוד המוחלט לקיים את דבר ה', את האמת והצדק, את הטוב והישר.
[1] בפרט, יעקב טלמון הקדיש לכך שנים רבות של מחקר וכתיבה; ראו בספרו הראשון והמבריק, "ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית".
בתמונה: באולם המתנה מיד אחרי השלמת שרשרת החיול.
יישר כוח!
אני מניח שאתה מכיר את ספרו של ג'ונתן היידט, מדוע אתם תמיד צודקים, שכתב על כך שיש בנו גם מוח של חברת נמלים.
אבל
אף מפקד בצה"ל לא יאמר לך מה לחשוב, אף מפקד לא יעז לומר לך מה לבחור בבחירות, והייתי בבחירות בצבא. אף מפקד לא יחשוב שהוא יכול לומר לך מה לקרוא בזמנך הפנוי או מה ללבוש בבית. ומאידך, נבין לבד.
תודה רבה הרב פפר,
אני מזדהה עם מחשבותיך כאן על חרות, עבדות וכו'.
עשיתי טירונות מקוצרת לפני המון שנים ואלה גם היו המחשבות שלי.
אינני רוצה כאן להביע דעות על חוק הגיוס וגיוס בני הישיבות, אבל תקופה של טירונות ושרות עשוי לעשות טוב לנשמה ולגוף של צעירים מכל המגזרים (כולל המגזר החרדי) וללמד אותם שלא תמיד אפשר להיות "מפונקים". מדובר על תקופה קצרה יחסית בחיים, ולא לכל החיים, אבל הלקחים משפיעים על כל החיים ועל ההתנהגות של בן האדם.
בברכה,
בנימין