ההכשרה שעברנו כללה 'שבוע שדאות'. כלומר, שבוע של אימונים בשטח פתוח, שבו עלינו לרכוש מיומנויות בסיסיות של לוחמת שדה והישרדות. השבוע כולל לינה בשטח, תרגילי לחימה בסיסיים, שמירות, תנועה וניווט בשטח, הסוואה והסתתרות, וכמובן היכרות קרובה עם מנ"קים (מנות קרב).
כמו שהמסע כומתה שלנו לא ארך 40 קילומטר, כך שבוע השדאות לא ארך שבוע מלא, וללא ספק הוא כלל לא מעט הקלות ביחס לשבוע שדאות בטירונות מלאה. אך הוא בהחלט מתח את הגבולות. מתוך הפלוגה, היו כאלה שהיו מורגלים בקמפינג; עבור רובנו, זו הייתה הפעם הראשונה, ובגיל מתקדם יחסית, של לינה בתנאי שטח.
למרבית הפלא, נדמה שבני הקהילה שלי ידעו להסתדר בלי שהרב יהיה זמין. אשתי רשמה זאת לפניה.
את האהלים הקטנטנים חלקו שלשה חיילים (בתחילה היו אהלים של שניים, אך המפקדים סילקו כמה אהלים ודאגו שכולנו נהיה שלשה לאהל). מי שהחליף לפיג'מות בלילה הראשון התחרט על כך מהרה; הקפצות פתע ליליות לימדו אותנו שעדיף לישון עם ביגוד מלא, כולל נעלי חי"ר תקניות. בנוסף, הקפידו במיוחד על עניין מסירת הטלפונים, באופן שנפרדנו מהמכשירים לתקופה חריגה. למרבית הפלא, נדמה שבני הקהילה שלי ידעו להסתדר בלי שהרב יהיה זמין. אשתי רשמה זאת לפניה.
אחסוך מהקורא את מלאי הסיפורים הנכבד שהצטברו בימי השדאות שלנו: אני מניח שהם לא שונים במיוחד מאלה של טירונים מן המניין, רק בגרסה קצת יותר מבוגרת. כן אתמקד בחלק אחד מתוך החוויה: אקטים.
אקטים
'אקטים' אינם עונשים – זה לא שעשינו משהו לא בסדר. לפי הקצת שהספקתי לחוות, הם תרגילים שנועדו למתוח את היכולות שלנו עד הקצה, תוך שהם גם מדגישים מיומנויות שונות: עבודה בצוותא ולכידות חברתית (שוב פעם 'ערך הרעות' שהודגש לאורך ההכשרה), מנהיגות והובלה, ציות מוחלט גם במצבי קושי או חוסר הוגנות, וגם תחרות – כזו היודעת להפיק מכל אחד את המירב.
הם בהחלט מתחו אותנו.
הכותרת של האקט הראשון הייתה "עד אלי!". למשמע הציווי, היינו חייבים לזחול כמה עשרות מטרים בעפר – עפר ארצנו, המפקדים הדגישו – עד שעברנו את קו המפקד. אחרי שהצלחנו, איכשהו, המפקד הורה לנו לחזור לקו ההתחלה, שוב נתן לנו את נאום הפתיחה, מילה מילה כמו הנאום המקורי, ושוב ציווה: "עד אלי!". ואז שוב פעם.
רק בפעם השלישית, כאשר כולנו כואבים ויגעים וגרוננו מלא בעפר האדמה, שמנו את לבנו אל הנאום הפותח (ששמענו כבר בפעם השלישית). הוא הזכיר חוזק, אבל גם אחדות – אנחנו מאוחדים. עלינו לזחול בכל הכוח, אבל גם להיות מאוחדים, לשמור על קו אחד, ולסייע למי שמתקשה. אני בכלל סחבתי פציעה – משהו התפרד בשריר הבטן ממאמץ-יתר בתרגיל פרט-חולייה – כך שמצבי לא היה משהו, אבל איכשהו סיימתי את האקט עם כולם.
קו דק למדי עובר בין מתיחה-עד-הקצה לבין התעללות. באחת ההקפצות התעוררנו לקולות צעקה של המפקדים שדימו התקפת מחבלים של המחנה וציוו עלינו להעתיק את המחנה כולו
קו דק למדי עובר בין מתיחה-עד-הקצה לבין התעללות. באחת ההקפצות התעוררנו לקולות צעקה של המפקדים שדימו התקפת מחבלים של המחנה וציוו עלינו להעתיק את המחנה כולו – אהלים, נשקים, ציוד אישי, הכל – במיידי למיקום אחר. זה היה סיוט. חפצים אישיים אבדו, אהלים נפלו והתפרקו, רצנו בלי לדעת לאן אנחנו רצים, והבלגן חגג.
בלילה אחר עברנו את התרגיל הידוע (לשמצה) "חתן-כלה" – החזקת הנשק (ארוך, כבד) מעל הראש כאשר הנשקים יוצרים שרשרת של נשקים מחוברים. ואולם, היה גם טוויסט. תוך שאנו אוחזים את הנשק מעל הראש – בשלב מסוים כולנו רעדנו מרוב מאמץ – המפקד הקריא את המילים הפותחות (או גרסה מעודכנת שלהם) של סיפור הילדים הידוע, "האריה שאהב תות", והיה עלינו לנחש כמה מילים יש בסיפור. בכל פעם שחייל הציע ניחוש לא נכון – וזה קרה פעם אחר פעם אחר פעם – זכינו לסבב נוסף. משגע.
מאז ואילך, בדיחות על תות בכלל ועל אריות שאהבו אותם בפרט הפכו לשגרה בפלוגה.
היו תרגילים נוספים, כאלה שיותר קשורים לפעילות מבצעית, וכאלה שלא. מטבע הדברים, תוך כדי ביצועם הרהרתי לעצמי: מה אנחנו בעצם עושים כאן? מה העניין?
היכולת ליותר
אפשר למנות כמה מטרות של תרגילים מהסוג הנ"ל. מטרה אחת היא להפנים (עוד יותר) את יסודות המשמעת וציות לפקודות. מטרה נוספת היא לתרגל קואורדינציה ושיתוף פעולה בין החיילים, וכן – ושמא בעיקר – את הגיבוש הקבוצתי ושבירת האינדיבידואליות. השינה לצד (המילה "לצד" לא מדויקת) שני החיילים הנוספים באהל הקט בהחלט תרמה אף היא למימוש מטרה זו.
אולם, לטעמי הייתה תרומה נוספת לתרגילים מפרכים אלו, והיא: ללמד אותנו שאנחנו מסוגלים ליותר – יותר ממה שחשבנו, יותר ממה שדמיינו. מתוך שיחות העיבוד שקיימנו הבנתי שגם המפקדים כיוונו לשם: להעניק לנו תחושת מסוגלות, של שבירת תקרות וחציית גבולות. במשך ההכשרה המפקדים אף הוסיפו סיפורים אישיים של ביצוע משימות שהיו נראים להם בלתי אפשריים.
היו דברים שלא דמיינתי שאוכל לעשות, לבצע ולסיים – אבל כנראה שאנחנו באמת מסוגלים ליותר ממה שאנו חושבים
באחת השיחות שניהלתי עם חייל בגדוד סדיר של חטיבת החילוץ וההצלה – החייל היה באמצע בקורס מ"כים – שאלתי אותו כיצד החיילות שבגדוד מצליחות לבצע את המשימות הקשות ואם מצופה מהן אותה רמה של כשירות פיזית כמו הבנים. הוא ענה שאין הבדלים בדרישות. פה ושם, למשל באימון הכולל נשיאת אלונקה, עיקר הנטל נופל על הבנים. אבל בגדול, גם באקטים מפרכים, הבנות מתעלות על עצמן. "הן עלולות לפרוץ בבכי באמצע הזחילה", אמר, "אבל בסוף יסיימו את המשימה".
כך, בערך, הרגשתי גם אני. היו דברים שלא דמיינתי שאוכל לעשות, לבצע ולסיים – אבל כנראה שאנחנו באמת מסוגלים ליותר ממה שאנו חושבים. מדובר במסר חשוב וחיוני בכל הנוגע לפעילות מבצעית. וגם לחיים עצמם.
אדם – מאד
חז"ל לימדו שאותיות המילה אדם הן אותיות המילה מאד: "וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד – זה אדם" (בראשית רבה ט, יב).
כלל הבריאה נקראת 'טוב'; האדם בלבד נקרא 'טוב מאד'. לא מפני שהוא שלם וגמור, אלא מפני שיש בו עודף – עתודה של כוח, יכולת חבויה, מרווח פנימי שמעבר למה שהוא מכיר בעצמו. ה'מאד' שבאדם הוא אותו 'יותר'.
פעם שמעתי משגיח בישיבה מדבר על אמת זו במישור הרוחני. אך היא נכונה לא פחות גם במישור הגופני. כאשר הגוף נדחק אל קצהו, כאשר הנוחות נעלמת והעייפות מדברת בקול רם מן השכל, משהו אחר משיב. רובד עמוק יותר. משהו 'מאד'.
השירות הצבאי יודע לחשוף זאת. להזכיר לנו – לעיתים בכאב, לעיתים בדממה – שאין אנו רק מה שנראה לעין, ואף לא רק מה שאנו מצפים מעצמנו. אנו 'אדם': ישויות של 'מאד'. יותר ממה שיש בידינו. יותר ממה שחשבנו.
בתמונה: שבוע שדאות
אני מתקשה להבין את התועלת שרב קהילה יזחל על האדמה ויתרגל ״שדאות״. אולי גם ניקח רופאים ונאמן אותם לקלף תפוחי אדמה בבסיס?
תגובה ליעקב: גם רופאים עשו טירונות, למדו להשתמש בנשק, ואמורים להיות מסוגלים להגן על מה ועל מי שיש להגן.
דווקא רב קהילה יכול להראות דוגמא אישית לקהילות, אשר בהן עדיין מעטים מאד אלה המסוגלים להפעיל נשק.
גם בניהו בן-יהוידע וגם רבנים רבים (לדוגמא הרב הראשי האשכנזי) ידעו להפעיל נשק.