טירונות חרדית – האמנם?

שלב ב' הוא מסלול גיוס לצה"ל המופנה לבני הציבור החרדי מגיל 26 ומעלה שלא שירתו בצה"ל בצעירותם ומעוניינים להשלים שירות צבאי. בניגוד לטירונות שלב ב' הרגילה, בה מדובר בהכשרה של שבועיים לרמה של רובאי 02, המסגרת שלי היא טירונות של חודש והכשרה של רובאי 03 – לראשונה במסגרת של פיקוד העורף (התקיימו בעבר הכשרות 03 לתושבי יו"ש כדי שבוגריהן יצטרפו לכיתות הכוננות).

על הכשרת 03 ועניין הלוחמה – לאורך הטירונות המפקדים מדגישים שאנחנו אמורים לצאת 'לוחמים' – אתמקד בע"ה באחד מהפרקים הבאים. לעת עתה, כמה מילים על הרעיון של 'טירונות חרדית' במסלולי שלב ב'.

טירונות חרדית?

את מסלולי שלב ב' אני מכיר זה כמה שנים, וביתר שאת מאז ה-7.10. לא מעט מבני הקהילה שלי – קהילת דוברי אנגלית ברמות ב' – הצטרפו לצבא במסלולים אלו, ומספיק כדי שאבין שלא מדובר בהכשרות לחרדים בלבד – בוודאי לא כאלה שאנחנו אוהבים לדמיין כשמדברים על הציבור החרדי. גם אצלי, יש מקום לתהות על ההגדרה ה'חרדית' של ההכשרה.

הפלוגה שלי מונה בסך הכל 35 חיילים (היא הייתה אמורה להיות גדולה יותר, אך הצטמצמה מסיבות שונות), כאשר לרובם הגדול זיקה לציבור החרדי. בין החיילים נמנים בוגרי ישיבת תפרח, קול תורה, פורת יוסף, מיר, חברון, ועוד ישיבות ידועות, לצד בוגרים אחדים של ישיבת הר המור ועוד ישיבות של הציונות הדתית. יש גם משתתפים אחדים שכלל אינם בוגרי ישיבות, אך עלו ארצה מחו"ל (ובעיקר מצרפת) והצטרפו למסלול שלב ב'.

בין החיילים נמצא בוגרי תפרח, קול תורה, פורת יוסף, מיר, חברון, ועוד ישיבות ידועות, לצד בוגרים אחדים של ישיבת הר המור ועוד ישיבות של הציונות הדתית.

אך למרות הזיקה המשמעותית לציבור החרדי, מצד הנראות רק אחוזים קטנים של הפלוגה הם בעלי חזות חרדית למהדרין – כיפת קטיפה שחורה, לבוש שחור-לבן, שפה פנים-חרדית. לא כל בוגר תפרח נשאר נאמן לנצח לדרכו של הרב אביעזר פילץ, ולא כל בוגר חברון הוא 'חברונער'. כפי שהמפקדים דואגים להזכיר, באופן רשמי מדובר בטירונות 'חרדית': המזון בהכשר מהודר, הסגל (ללא יוצא מן הכלל) מהמין הגברי בלבד, יש זמנים לתפילות ולעתים גם ללימוד תורה, וחובה על החיילים לחבוש כיפות בכל עת. הנראות, מנגד, היא בהחלט מעורבת.

לנוכח זאת רבים עשויים לשאול, ובצדק: הלזו תיקרא טירונות חרדית? וכמו לעתים קרובות, עוד ישאלו – שאלה שעם השנים התעייפתי ממנה – האם מדובר ב'מיינסטרים חרדי'? ובכן, במענה לכך אבקש לטעון שמתרחשת לפנינו התפתחות מבורכת בסוגיית שאלת "מיהו חרדי". אבאר בקצרה.

מיהו חרדי?

מדינת ישראל מכירה סוגייה סבוכה ושמה "מיהו חרדי". מדינת ישראל מכירה חינוך חרדי, ערים חרדיות, מפלגות חרדיות, קמפוסים חרדים ואפילו יחידות צבאיות חרדיות, כך שקיים צורך מובהק לתת מענה לשאלה: מיהו חרדי? מטבע הדברים, יש גם פסק-דין של ביהמ"ש העוסק בשאלת "מיהו חרדי" – פס"ד 'נעלה' שעסק בתקצוב מוסדות – כאשר באחד מפסקי-הדין היותר חלשים שלו קובע השופט (כתוארו דאז) אהרן ברק כי "הדיבור 'חרדים' הוא ביטוי עמום", וכי הוא "מצביע על זרם דתי יהודי מיוחד, אשר המשותף למשתייכים אליו הוא בהקפדה דתית במיוחד בכל הנוגע לחינוך, לאופי חיי הקהילה ולאורחות החיים".

אכן, לא קל להגדיר ולאפיין את האדם החרדי, בוודאי כאשר החרדיות כוללת מגוון עשיר של קהילות ותתי-ציבור. בשיעורים שאני מעביר בנושא אני מציין מאפיינים שונים של היהדות החרדית, כאשר המרכזי שבהם הוא אסטרטגיה של התבדלות מול התרבות והמטען הרעיוני של העולם המודרני-ליברלי – אך לא בכך אעסוק בפרק הנוכחי.

מה שמעניין הוא שבחו"ל, שאלת "מיהו חרדי" כמעט ואינה עולה. יש כמובן קהילות ומוסדות חינוך בעלי נטייה יותר 'ישיבתית' ('ישיביש') וכאלה שהם יותר מודרניים (Modern Orthodox), אבל במקרים רבים יש גם תערובת, ספקטרום רחב של יהודים דתיים המשתייכים לאותה קהילה ושולחים את ילדיהם לאותו מוסד

מה שמעניין הוא שבחו"ל, שאלת "מיהו חרדי" כמעט ואינה עולה. יש כמובן קהילות ומוסדות חינוך בעלי נטייה יותר 'ישיבתית' ('ישיביש') וכאלה שהם יותר מודרניים (Modern Orthodox), אבל במקרים רבים יש גם תערובת, ספקטרום רחב של יהודים דתיים המשתייכים לאותה קהילה ושולחים את ילדיהם לאותו מוסד. אני למדתי במוסד כזה (בי"ס 'חשמונאים' בלונדון), ואף הקהילה שלי בשכונת רמות היא קהילה כזו – קהילה דוברת אנגלית מעורבת. ובכן, מה ההבדל? מדוע הגדרת החרדיות בישראל היא חדה ובינארית, כן או לא, ואילו בחו"ל ההגדרה היא רכה ואלסטית, רצף של יהודים שומרי מצוות?

התשובה, במילה: מאבק. במקום שיש מאבק, בהכרח קיימות הגדרות חדות וחותכות המסמנות את קווי הגבול. הדבר נכון בכל מקום: בארה"ב, לדוגמה, כל היכן שהתקיים מאבק, כגון בין האורתודוקסיה לרפורמה, נמתחו קווים ברורים באופן שעל כל איש ואישה ומשפחה להחליט: הלנו אתה אם לצרינו?

גם באורתודוקסיה פנימה ישנם מאבקים, ובחצי השני של המאה ה-20 זירת המאבק הייתה הציונות ומדינת ישראל – בעד ונגד. במדינת היהודים עצמה, שם נשא המאבק אופי קיומי שכלל משאבים, כוח פוליטי ושליטה דתית, התעצם העימות. ממילא, אף הגבולות המבדילים בין הצדדים הלכו והתחדדו, תוך שהם מרחיקים את הצדדים הניצים אחד מן השני.

אך למרות שמליאת הכנסת וכותרות העיתונים ממשיכים במאבקים הנושנים, בשטח החרדי מתרחשת תנועה אחרת – כזו ששמה בצד את המאבקים ומכירה בצורך החיוני בשיתוף פעולה בין-מגזרי לעתידנו המשותף. זה קורה במוסדות הלימוד, אם ממ"חים ואם מוסדות נוספים שכבר אינם מחנכים ל"הם ואנחנו" אלא לעם אחד. זה קורה בעיר העתיקה ובעוד מרכזים שבהם מתאחדים יהודים מכל הסוגים לתפילה והלל, ואף ללימוד תורה משותף ומרומם. זה קורה בעשרות ארגונים אזרחיים, במגוון קבוצות והתארגנויות, במרחב הווירטואלי ובמפגשים פיזיים. וזה קורה בצבא.

במקום גבולות חדים מתפתח רצף, על הדרך שאנו מכירים בחו"ל – ושלום על ישראל. במחוזות הפוליטיקה ימשיכו להיאבק – המאבק הוא זכות קיומם. אבל במחוזות האזרחיים נמצא יותר ויותר שותפות והרמוניה, ושמא בראש ובראשונה –בצבא

בחסדי שמים, הצליחה היהדות החרדית לבסס את עצמה, לחזק ולחשל את עצמה במידה כזו שאט אט, מתחלף המאבק בשותפות. או אז, במקום גבולות חדים מתפתח רצף, על הדרך שאנו מכירים בחו"ל – ושלום על ישראל. במחוזות הפוליטיקה ימשיכו להיאבק – המאבק הוא זכות קיומם. אבל במחוזות האזרחיים נמצא יותר ויותר שותפות והרמוניה. והראשון לכולם: הצבא.

***

אני מביט בפלוגה שלי, וזה מה שפוגשות עיני. חרדים, בעלי רקע חרדי, ודתי לאומי; כיפת קטיפה, כיפה שחורה סרוגה, כיפה לבנה או צבעונית; אלה המתפללים בדבקות ומחכים בקוצר רוח לדבר תורה הבא, ואלה שפחות. נוצר כאן רצף מקסים ושובר מחיצות, זהות יהודית מאוחדת שגדולה ועוצמתית יותר מהזהויות הפרטיקולריות של חרדי ולא חרדי. מדובר אמנם בפלוגה קטנה בלבד, אך היא מצטרפת לפלוגות וגדודים נוספים, ולצד מוסדות וארגונים אחרים אלו מהווים בשורה – מודל חדש של אחווה ואחדות שכה נחוצים כיום לעם היהודי.

אז בתשובה לשאלה – האם מדובר בטירונות חרדית? – אומר בקצרה: חרדית, כן, אבל לא כמו שאנחנו רגילים. משהו חדש.

תמונה: נצח יהודה

לפרק הקודם

לפרק הבא

לכל הפרקים