חלק משמעותי של סדר היום בטירונות – הטירונות שלי, בכל אופן – הוא מסדר הדגל. מידי יום פותחים את עם מסדר בוקר בחי"ת, ולאחר מכן מסדר דגל בשלשות – טקס שבו מניפים את הדגל עד ראש התורן, שרים את 'התקווה' (קצינים ונגדים בהצדעה), וממשיכים – כיון שמדובר בטירונות חרדית – עם 'אני מאמין'.
לפני שאפתח בניתוח הדברים, אבקש לומר בפשטות: 'התקווה' תמיד ריגשה אותי. היא מרגשת אותי כהמנון של מדינת הלאום שלנו, כאן על הארץ שהובטחה לאבותינו; היא מרגשת אותי במנגינה המרטיטה ובמילים העמוקות המתארות את אלפיים שנות תקווה — תקווה שהולכת ומתגשמת מול עינינו; והיא מרגשת אותי כסמל של גאווה יהודית וחזרה למקומו של כבוד לאומי שנרמס במשך דורות רבים.
מעולם לא ריגשה אותי 'התקווה' יותר מאשר כששרתי אותה כחייל, לבוש במדי צבא ההגנה לישראל
אבל מעולם לא ריגשה אותי 'התקווה' יותר מאשר כששרתי אותה כחייל, לבוש במדי צבא ההגנה לישראל. אף שאנו שרים אותה מדי יום, אינני מתעייף מן הטקס (אם כי, להודות על האמת, אני יודע שהטירונות שלי תימשך למשך חודש בלבד). באחד הבקרים במהלך שבוע השדאות, כשהתחלנו להתארגן למסדר לצד האוהלים הזעירים שלנו, פתחה הפלוגה בשירה ספונטנית של התקווה. אנחנו מייצגים את ההמנון — והוא, בדרכו, מייצג אותנו.
ובכל זאת, כפי שציינתי, איננו מסתפקים ב'התקווה' בלבד, ומוסיפים גם את 'אני מאמין'. הדבר מזמין מחשבה: מדוע נדרש השיר השני? ומה משמעות השילוב בין 'התקווה' לבין 'אני מאמין'?
'אני מאמין' כחותמת כשרות
על-פניו, נראה ש'אני מאמין' בא לתת הכשר כלשהו לטקס חילוני, ה'כיפה' על ראש הטקס. כלומר, הדגל ושירת 'התקווה' הם סמלי מדינה חילוניים, ויש בעייתיות בהסתפקות בהם. כדי להתאים את הטקס לאדם החרדי, יש צורך בדבר-מה נוסף, ולכן מגיע 'אני מאמין'.
אני עדיין חש אי-נוחות מסוימת מול שילוב השירים, המזכיר לי את דוקטרינת 'שני הדרכונים' המוזכר תדיר במאמרי מערכת של עיתון 'יתד נאמן'
אינני יודע כיצד שילוב השירים החל, אך הוא כבר נהיה למנהג רווח – מנהג שמעניק ביטוי לטעם העליון שבמדינת ישראל ובתהליך הגאולי שהיא מבשרת. ואולם, אני עדיין חש אי-נוחות מסוימת מול שילוב השירים, המזכיר לי את דוקטרינת 'שני הדרכונים' המוזכר תדיר במאמרי מערכת של עיתון 'יתד נאמן'.
לפי התיאוריה – ישראל פרידמן (העורך הראשי של העיתון) חזר עליה לאחרונה בריאיון לעיתון 'מקור ראשון' (6.11.25) – האדם החרדי נדרש להחזיק בשני דרכונים, האחד יהודי והשני ישראלי, ואחיזת הדרכון הישראל מותנית במדינה הכפופה לדין תורה. עד שהמדינה תתקן את דרכיה, יהודי יכול להחזיק בדרכון בריטי ולשים את המנון בריטניה, אבל לא לשיר את המנון מדינת ישראל, המנוהלת שלא על-פי תורה.
הפתרון של שירת 'אני מאמין' לצד 'התקווה' מודה במקצת לדבריו. מצד אחד, אנחנו חלק מהמדינה ולכן נשיר את 'התקווה'. אך מהצד השני, אנחנו מכירים בבעייתיות של המדינה החילונית ולכן יש צורך לשיר גם את 'אני מאמין' – המנון יהודי שמצטרף לזה הישראלי. וכך, שירת 'אני מאמין' הופכת להיות כיפה על ראשו של 'התקווה'.
אולם, כאן בדיוק מונח הקושי. הוספנו אמנם שיר דתי, אך כיצד הוא פותר את בעיית ההמנון? הצבא הוא הרי צבא מדינת ישראל ולא צבא העם היהודי, והדגל שמורם לראש התורן הוא דגל המדינה. מדוע אפוא מועילה שירת 'אני מאמין'? אני משרת הרי בצה"ל, ובכך הפכתי את גופי לבשר מבשרה של המדינה החילונית. כיצד 'אני מאמין' עשוי יתקן את העוול?
ראוי, לדעתי, לחשוב על פתרון אחר.
גלותי גאה או ישראלי גאה?
בניגוד לפרידמן, שמגדיר את עצמו (בריאיון הנ"ל) 'גלותי גאה', אני תופס את עצמי – לצד עשרות אלפי חרדים – 'ישראלי גאה'. כלומר, המדינה היא שלנו, ויש במה להתגאות. גם אם הדבר מעלה תהיות וקשיים תיאולוגיים – המציאות שלנו אינו פשוטה – נס קיבוץ הגלויות שהתממש בימינו התרחש באמצעות מדינת ישראל. אליו אפשר להוסיף את פריחת עולם התורה, את תנועת התשובה, ואת השגשוג היהודי באופן כללי שמאפיין את המדינה היהודית.
העובדה שאנחנו – כולנו, כולל כמובן פרידמן – מדברים בעברית, לשון הקודש ושפת התנ"ך, היא פלא נוסף שאין שני לו בתולדות האנושות, ואף היא בזכות המדינה
העובדה שאנחנו – כולנו, כולל כמובן פרידמן – מדברים בעברית, לשון הקודש ושפת התנ"ך, היא פלא נוסף שאין שני לו בתולדות האנושות, ואף היא בזכות המדינה. בתור מי שעלה מחו"ל, אני מודה בכל יום על הזכות לחיות במדינה דוברת עברית, שלוח שנתה ותדר החיים שבה הוא יהודי, שתרבותה נטוע עמוק במורשת ישראל ושהריבון שלה הוא אנחנו – עם ישראל היושב בציון. והרשימה עוד ארוכה.
כפי ששמעתי מאת מו"ר הרב אליהו מאיר פייבלזון, אין מקום אחר בעולם שבו כל מהדורת חדשות פותחת בשאלה הבסיסית: מהי היהדות וכיצד היא מתבטאת במדינה היהודית? מה מקומו של הקב"ה, של התורה ושל ההלכה, בספרה הציבורית? מדינת ישראל אינה יכול לברוח משאלות אלו, ועצם העיסוק בהן יוצר דינמיקה יוצאת דופן סביב מימוש התורה במציאות האנושית העכשווית.
אינני מתעלם ממגרעות המדינה, ורבים הם – אך אני סולד מכפיות הטובה של "גלותיים גאים" ומודה על מציאות מופלאה שאבותינו יכלו רק לחלום עליה. הפגם של 'כוחי ועוצם ידי' שעליו מצביע פרידמן – 'היבריס ישראלי', כלשונו בריאיון הנ"ל – לא גורם לי להתרחק מהמדינה, אלא בדיוק להיפך: הצורך בתיקון והידיעה שהאחריות לכך מוטלת עלינו הם אלו שדחפה אותי להתגייס לצה"ל.
בשורה בתחתונה, המציאות שלנו היא מציאות ברורה: מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, והיא הפכה לנציגות הפוליטית המוסכמת והלגיטימית של העם היהודי. היחידים שחולקים על כך הם אויבי העם היהודי – האנטישמים למיניהם משמאל ומימין – וקבוצות בקצוות של היהדות, חרדים מחד ויהודים לא-יהודיים מאידך. אצל הרוב העצום שבתווך, אין בכך ספק.
השאיפה שלנו צריכה להיות דרכון אחד ושיר אחד
לאור תפיסה זו, השאיפה שלנו צריכה להיות דרכון אחד ושיר אחד. 'התקווה' אינו המנון כפרני, חלילה. הוא שיר מרגש שעוסק בתקוות שנות אלפיים: תקווה אל ה' שֶירים קרננו ויגאלנו. יש משהו יוצא דופן בכך שהשיר הלאומי שלנו, גם אחרי הקמת המדינה, עוסק בכמיהה לציון וירושלים, כאילו לאמור: אנחנו כאן בזכות אבותינו ששמרו אמונים לעם, לה' ולתורתו.
'התקווה' צריך מקצה שיפורים. קודם כל אזכור מפורש של הקב"ה – אם ארה"ב יכולה, קל וחומר שכך ראוי לנו – ושנית הכרה ביד ה' בתהליך שאנו עוברים. עד אז, נמשיך את המנהג שנקבע מהשטח ונצרף את מילותיו הקדושות של 'אני מאמין'. אבל 'התקווה' נותר שיר מיוחד ומרגש – שיר שלנו.
להיות עם חופשי
בהשראת ידידי הרב יצחק בר חיים, מבכירי רבני 'נצח יהודה', כשהזדמנן לי לשיר את 'התקווה' בטקס ציבורי נהגתי להחליף את הביטוי "להיות עם חופשי" ב"להיות עם קדוש" (או "להיות עם סגולה"). כמובן שבמסדר הבוקר אני מיישר קו עם הנוסח המקורי ומכוון להיותנו עם חופשי בכל המובנים החיוביים של הביטוי. חופשי, עד כמה שניתן, מעול אומות העולם שהכביד עלינו לאורך שנות הגלות. חופשי מהשעבוד הנורא למדינות החסות ולרחמי מלכים ורוזנים. וחופשי לכונן מדינה יהודית עם צבא יהודי ולהגן בכך על כל הטוב – כולל כמובן את עולם התורה המפואר – שצמח כאן בארצנו.
לא, זו לא המילה האידיאלית, ובתור חלק מהמדינה נעלה, בע"ה, הצעות לתיקון. בסוף, העם יחליט. כך או כך, כולנו – הרוב המכריע, למעט קצוות שתמיד יתקיימו – נמשיך לשיר את 'התקווה', תוך ניסיון לממש את תקוות ישראל לדורותיו. זכות גדולה ליטול בכך חלק.
ההתיחסות לנושא ההמנון לענ"ד מאד מוגזמת.כך גם ההתעמקות בפלפולים האידואולוגיים של יתד נאמן.
שלום וברכה,
ראשית, יישר כך על הדברים החשובים שנכתבו פה: על הכרת התודה והטובה שעולה מהתבוננות ומשותפות, וכן על הרצון לתקן מתוך אחראיות הדדית. 'את אחי אנוכי מבקש'.
שנית, נדמה שהרב (מכאן: 'הכותב') מנסה ליצוק תוכן של קודש בתוך הזהות הישראלית, וזו כמובן מתוך הבנה כי 'מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, והיא הפכה לנציגות הפוליטית והלגיטימית של העם היהודי'. לדבריו, 'החופש' המוצג בשירת 'התקווה' הינו חופש שניתן לפרשו באופן האזרחי, הלאומי ואף האמוני. תקוות הכותב, מוערכות בעיני באופן אישי, הן שהמדינה תייצג את קדושת ישראל.
אציע כיוון מעט יותר נועז, ואשמח להערות (חיוביות או מאתגרות, אך בבקשה מהקהל… מכבדות).
האמונה שלנו יודעת מצד אחד לייחד את שמו של הקדוש ברוך הוא, ומנגד, גם לאפשר תנועה בין הדואליות של החיים. מצד אחד- 'אנוכי', ומהצד שני (לחלק מהפרשנויות, תרתי משמע) כבד 'את אביך ואת אימך'- 'כל 'אתין' לרבות'. תנועת מטולטלת זו פוגשת אותנו במימדים רבים (קודש וחול, עולם הבא ועולם הזה, גוף ונשמה, ועוד).
בהקשר של עם ישראל, ניתן להציג את הצדדים 'החילוניים' של עם ישראל, ככזה שהוא גוף, שיכול לפעול ולתקן את העולם. הצדדים הללו נעשו בכדי לבטא את נשמת ישראל, תורתה וזהותה. אולם, היכולת להעריך את הגוף, עומדת בשל עצמה- היא כלי לשליחות, וחיי הלאום של עם ישראל צריכים להעריך זאת. אכן, 'התקווה' החילונית לא בהכרח נוסדה עבור תקוות הקודש, ואולי אף גרוע מכך, אך לנו יש הכרה מלאה בערכה של הגוף. ככזה, 'החילוניות' איננה בהכרח כלי משחית לקודש. אדרבה, היא חלק חשוב.
בהקשר של השירים, ההערכה שלנו לגוף ולנשמה יכולה לבוא זו על גב זו (!), ואין בכך סתירה. אדרבה, ייתכן שההבחנה הזו מאפשרת איזונים בריאים בין שכחת הנשמה לבין שכחת האחראיות על הגוף (אותה הכותב מדגים בדוגמא אישית). מעין הפרדת רשויות מתודית. 'ארץ ציון וירושלים'. מקדש מלך עיר מלוכה.
תפיסה דתית לאומית מושלמת בעזרת ה' הביצוע יהיה מושלם יותר
איך הפכתי להיות ציוני? למדתי בישיבות "קדושות", אם מישהו מכיר את ישיבת וולזין בבני ברק – שם למדתי. למרות הכל התגייסתי לנחל, שרתתי בגדוד 50 – הוא גדוד הנחל המוצנח. השתחררתי והוצבתי בחטיבה הירושלמית. במלחמת ששת הימים הגדוד שלנו תפס את בית לחם. בבוקר שלאחר הכניסה לבית לחם, היה מסדר, לכאורה שגרתי. המסדר התקיים ברחבה שלפני כנסיית המולד. פלוגה של ירושלמים, עומדים במסדר. מפקד הפלוגה לא עמד על גודל השעה, ומסר הודעות מנהליות. אחד החיילים החל לשיר התקוה – ועמו הפלוגה כולה. דמעות נקוו בעיני ו…. הפכתי להיות ציוני.