החוויה הראשונה שלי עם הצבא לא הייתה שמחה. זו הייתה הלוויה צבאית של בן דוד שני שנהרג ביום הארור ההוא, היום האחרון של מלחמת לבנון השנייה (2006). ראוי לספר, בקצרה, את סיפורו.
הסיפור עצמו התחיל עשרים וארבע שנים קודם לכן, במלחמת לבנון הראשונה (1982), אז נפל סמל-ראשון יוסף אליאל ז"ל בקרב בעומק לבנון. זה היה היום שבו עמד אליאל להשתחרר מצה"ל, לאחר שלוש שנות שירות מלאות.
באותה שנה נולד בן לאחותו, אסתר בן יהודה, שביקשה לקרוא לו על שם אחיה הגיבור. אולם במקום לבחור בשמו הפרטי, שעלול להיחשב סימן רע, בחרו הוריו בשם המשפחה — אליאל. אליאל הצעיר גדל בצל דודו יוסף, ובהשראתו אף התגייס לסיירת גולני.
כעבור עשרים וארבע שנים, נפל אליאל הצעיר בקרב בלבנון, לא רחוק מהמקום שבו נפל דודו. שניהם גרו בכפר תבור שבגליל התחתון, והם אף קבורים זה לצד זה בבית העלמין המקומי.
ההלוויה הייתה עצובה מנשוא, כאשר הכאב הנורא מתלווה בתחושת הגורל שחיבר בין שני האליאלים — הדוד והאחיין שנפלו באותו מקום ובאותה מלחמה נצחית. אך לצד העצב, עוצמת הטקס הצבאי הותיר בי רושם עמוק.
אני זוכר את עצמי חוזר הביתה ומספר לאשתי על החוויה: על המפקדים ופקודים, האומץ והגבורה, האווירה שטובלת בעצב אך גם בהדר וכבוד כראוי למי שמסר את היקר מכל למען העם והמדינה. הילה זו סבבה את קדושי ישראל לדורותיהם, וכעת אף בגלגולם החדש של מדי צה"ל.
ואני זוכר גם משהו אחר: את תחושת הריחוק. להשתתף בלוויה צבאית היה בשבילי כמו לבקר בעולם אחר — עולם שלא היה לי בו כמעט כל קשר. לא היו לי בני משפחה בשירות פעיל (בקושי הכרתי את אליאל), לא חברים, לא מכרים. דודים שירתו אמנם בעבר, אבל עולם הצבא היה זר לי לחלוטין. זרות זו גרמה לי כאב עמוק שלקח לי זמן להבינו.
מדובר במדינת ישראל, המדינה היהודית. איך ייתכן שאני, שחי בתוכה, כה רחוק מהחוויה הבסיסית של אזרחיה?
שם, בעומק שנות הכולל (הנפלאות!), נגמלה בליבי החלטה שקטה, גם אם לגמרי מודעת: יבוא יום ואתחבר. לא ידעתי מתי ואיך, אבל כן ידעתי שאני חלק – לא רק בתוך העם היהודי אלא אף במדינה היהודית – וכי לא לנצח ימשיך הריחוק. והנה, עשרים שנה לאחר מכן, אני חייל גאה בצה"ל.
הרבה השתנה מאז 2006. עברתי לא מעט דברים, אירועים כבירים עברו על מדינת ישראל, וגם היהדות החרדית השתנתה ומשתנה. אבל במישור האישי, מחשבותיי הראשונות על הצבא ממשיכות לחזור לאותו יום עצוב של 2006.
ושם הם ממשיכים למה שעברנו וחווינו בשנות 2025-2023, שנים שבהן שבהן השתתפתי בעשרות לוויות דומות בהר הרצל, הפעם של חיילים גיבורים בני דורנו.
זכות גדולה עבורי, מרגשת ומצניעה, לצעוד את צעדיי הקטנים לרגל עקבותיהם העצומות והקדושות.
