באחד מימי ההכשרה התקיימה בירושלים הפגנה המונית נגד הגיוס לצה״ל – זו שכונתה "עצרת המיליון". מיליון איש לא היו שם. ההפגנה הוגבלה לגברים בלבד, וחלק ניכר מן המשתתפים הגיע במסגרת מוסדית. ובכל זאת, המספרים היו עצומים – ככל הנראה כ־200 אלף איש.
כצפוי, האירוע לא חלף מבלי להותיר רושם. במחלקה שלי המפקד אף יזם דיון קצר ומסודר. השאלה הייתה פשוטה: אילו יכולתם, האם הייתם משתתפים בהפגנה, ומדוע?
התשובות היו מגוונות. החיילים החרדים יותר – אלה השייכים לקהילות חרדיות מובהקות, שילדיהם לומדים במוסדות חרדיים – נטו להשיב בחיוב. "הילדים שלי שם", אמר אחד. "אלמלא הייתי כאן, הייתי מצטרף אליהם". ככל שחייל היה מרוחק יותר מליבת החרדיות המוסדית, כך נטתה תשובתו לשלילה.
ואני עצמי – הייתי מהורהר.
אירוניה חוזרת
העצרת החזירה אותי ל"עצרת המיליון" הקודמת, זו של שנת 2014 שהייתה גדולה אף יותר. גם היא הופנתה נגד הגיוס בכלל ונגד בית המשפט העליון בפרט.
באותם ימים הייתי מתמחה בבית המשפט העליון עצמו, חלק מהמוסד שנגדו הפגינו מאות אלפים. אני זוכר את עצמי עומד עם מתמחים נוספים, מביט מבעד לחלונות הלשכות בים האנושי של שחור-לבן ששטף את הרחובות. המראה החריג משך את כולנו לרדת במדרגות ולצפות במחזה מקרוב.
בשער שהפריד בין בית המשפט להמונים נפרדו דרכינו. חבריי נותרו צופים סקרנים, ואילו אני ירדתי אל הקהל. פגשתי שכנים מהרחוב, חברים מהכולל שעזבתי זמן לא רב קודם לכן. ברגע שנכנסתי אל ההמון, לא הייתי עוד צופה: הייתי חלק ממנו.
באופן מפתיע אולי, לא חשתי אז מתח פנימי עמוק בין היותי מתמחה בבית המשפט לבין השתתפות בהפגנה נגדו. גם אז סברתי שהתערבות שיפוטית בסוגיית הגיוס שגויה. נאמנותי למוסד הייתה מקצועית, לא ערכית, וידעתי להבחין בין עיסוקי היומיומי במשפט לבין עמדתי כלפי תפקיד בית המשפט בוויכוח הציבורי הרגיש.
הפעם, בשנת 2025, הדברים היו דומים, אך בה בעת שונים מן היסוד.
אחרי שנתיים של מלחמה ומחירים הקשים ששילמו אלפי משפחות, לא יכולתי עוד לדמיין את עצמי עומד תחת סיסמאות של סירוב מוחלט
מחד, שוב מצאתי את עצמי משרת מוסד, הפעם הצבא, שנגדו מפגינים חבריי מן הציבור החרדי. ומאידך, אחרי שנתיים של מלחמה ומחירים הקשים ששילמו אלפי משפחות, לא יכולתי עוד לדמיין את עצמי עומד תחת סיסמאות של סירוב מוחלט. גם אם חלק מן המשתתפים התכוונו למסרים מורכבים יותר, הקריאה הדומיננטית לשלילת השירות היוותה בעיני כשל מוסרי.
שלא כמו התמחות בבית המשפט – צעד מובן מאליו למי שמבקש להתקדם בזירה המשפטית – השירות הצבאי שלי לא נועד לקידום אישי, ולא היה מובן מאליו כלל. הוא נועד לומר "כן" – זהיר, מסויג, אך ברור. מסר הפוך בתכלית מזה של ההפגנה.
במובן הזה, שמחתי שהצבא עצמו, יעד המחאה, חסך ממני את הצורך לבחור.
אין כאן סתירה
תיארתי מתח בין ה"לא" החרדי לבין ה"כן" האישי שלי. אך זו אינה סתירה שלא ניתנת ליישוב.
לקראת סיום השירות שוחחתי עם חיילת שהשתתפה בקורס מפקדים בבסיס. באגביות סיפרה עד כמה היא וחבריה מתפעלים מאיתנו: פלוגת חרדים שעצרו את חייהם והגיעו לטירונות. "זה מדהים", אמרה. "אתם נותנים לנו תקווה".
החברה הישראלית אינה מצפה לגיוס מלא של הציבור החרדי. זו איננה הנקודה. היא מצפה לשותפות
בדבריה מצאתי אישוש – גם אם אנקדוטלי – לטענה שאני חוזר עליה שנים: החברה הישראלית אינה מצפה לגיוס מלא של הציבור החרדי. זו איננה הנקודה. היא מצפה לשותפות. להשתתפות. להרגשה שאנחנו נמצאים עם כולם, נושאים בעול ומשתפים גורל.
המסר של ההפגנה היה הפוך בדיוק: איננו חלק. הציבור החרדי לבדד ישכון. ואילו אנו, בעצם בנוכחותנו בבסיס, הצהרנו שאנחנו שייכים. זה לב העניין, וכאן מתיישבת הסתירה לכאורה. התשובה היא שלא מדובר במשחק סכום אפס.
גבולות עולם התורה
יש דימיון בין הטענה שמדינת ישראל מנהלת מלחמת חורמה נגד עולם התורה להאשמתה ברצח עם בעזה. שתיהן קורסות מול העובדות. לו הייתה ישראל מבצעת ג'נוסייד, היה זה רצח עם כושל במיוחד. כך גם ביחס למלחמה נגד "עולם התורה", המונה כיום כ־160 אלף לומדים שתורתם אומנותם (ברשמי).
מה שהמדינה דורשת אינו חורבן אלא הגדרה. על עולם התורה להגדיר לעצמו גבולות, כאשר חלק נמצא בפנים וחלק משרת
מה שהמדינה דורשת אינו חורבן אלא הגדרה. על עולם התורה להגדיר לעצמו גבולות, כאשר חלק נמצא בפנים וחלק משרת.
בעבר, טרם השיקום המופלא של עולם התורה בישראל, האיזון בין מי שתורתו אומנותו לבין מי שחי מחוץ לבית המדרש נוצר באופן טבעי: באמצעות בחירה אישית. מתוך מיליוני יהודים בחרו אלפים בודדים להקדיש שנים, ולעתים את כל החיים, ללימוד תורה, לרוב במחיר אישי משמעותי.
המודל קיים גם כיום, אך בעיקר בחו"ל. שם, רבים בוחרים לעסוק במקצועות שונים, בידיעה שהאפשרות לשלב חיי תורה מלאים פתוחה בפניהם. עצם הבחירה יוצרת איזון. גם לייקווד, עיר התורה, מלאה בחרדים יראי שמים שאין תורתם אומנותם.
המסקנה ברורה: אין צורך לפקח בכוח על גבולות בית המדרש. נדרשת בחירה – בתוך מסגרת חברתית שמוקירה את לימוד התורה כערך מרכזי, אך לא בלעדי. מתוך מסגרת כזו, האיזון ייווצר מאליו.
כאשר השירות יהפוך לנתיב לגיטימי ולא לאיסור מוחלט, האיזון ישוב ויופיע, לא בכוח אלא במצפון
כך גם ביחס לצבא. ברגע שהשירות הצבאי יוכר כאופציה לגיטימית, תדעך האובססיה לשאלה מי ילך ומי יישאר. הבחירה עצמה תסדיר את המערכת. בתחילת הדרך יידרשו תמריצים – ומכאן הדיונים החשובים בחוק הגיוס. אך בסופו של דבר, הגיוס לא ייקבע בחוק או בפסיקת בג״ץ. הוא ייקבע על פי תפיסה חברתית הרואה בו דבר ראוי, נכון ונחוץ – בעצם, מצווה.
השאר יקרה מעצמו.
***
כשעמדתי בבסיס באותם ימי הכשרה, מוקף מדים, פקודות, עייפוּת ונחישות שקטה, השאלה לא הייתה מופשטת. לא אידיאולוגיה ולא סיסמאות עמדו במרכזה, אלא נוכחות. עצם ההגעה. המדינה אינה מבקשת מאתנו לוותר על נשמתנו, כי אם לעמוד עם העם בשעות מבחן. והציבור, מצדו, אינו צריך לוותר על התורה כדי לומר "כן".
בין כפייה לסירוב משתרעת ברית עמוקה יותר: ברית של בחירה, אחריות ושייכות. כאשר השירות יהפוך לנתיב לגיטימי ולא לאיסור מוחלט, האיזון ישוב ויופיע, לא בכוח אלא במצפון. ואז, בלי הצהרות ובלי מצעדים, פשוט נהיה שם: חלק מן המחנה.
תמונה: עצרת נגד גיוס חרדים (2025), Zeevbr, CC0, via Wikimedia Commons
ראשית, רוב החרדים אינם מוכנים לקחת חלק בנטל, ועוטפים את התנכרותם באידיאולוגיה, המלווה לעיתים בקריצה מבודחת.
שנית, מוכרזות סיסמאות קליטות: "נמות ולא נתגייס", "הצבא מחלן", "ג' עבירות של ייהרג ואל יעבור".
שלישית, נראה שרוב הרבנים החרדים אינם מוכנים שיתגייסו אפילו אלה שאינם לומדים כלל.
לאור הנ"ל – כיצד יהיה השירות הצבאי "אופציה לגיטימית" בעולם החרדי, ואפילו "מצווה"!?
לעומת-זאת סביר, שחוק גיוס כלשהו עם סנקציות כלשהן, יבהיר למי שאינו לומד ואינו מתגייס, ששירות צבאי הוא אופציה לגיטימית ואפילו אופציה כדאית. ואז אולי בס"ד בשירות עצמו יתברר שאכן זו מצווה!
אני סובר שחובה על כל בחור ישיבה להתגייס (אולי מלבד בודדים) ואף על פי כן אסור שתהיה כל כפיה על כך. זו פגיעה עצומה בתורה וברוח האומה אם התורה תהיה משועבדת למישהו או משהו חיצוני. הכל צריך לבוא מבפנים.
השאלה הקשה האם מהתנהגות הרבנים היום לא ניתן להסיק גם על התנהגות בתקופות קודמות?
אתם משווים ההחלטה לאפשר גיוס בשלל האפשרויות של בחור חרדי לבין בני תורה עובדים בחו״ל
הייתי רוצה לשמוע דעתכם על הבדלים מהותיים לכאורה
בני תורה עובדים בחו״ל יוצאים לעולם העבודה בדרך כלל אחרי כמה שנות לימוד תורה במסגרת ישיבתית ורוב הפעמים גם מספר שנים בכולל הקובעות להם צורת חיים מסויימת, ערכים מסויימים ובאופן כללי תרבות של בני תורה
כאן מדובר בלגייס בחורים צעירים במקום הישיבה, לא אנשים מבוגרים כמוכם העומדים ביציבות בדיעותיהם הברורות
וגם
בני חו״ל אלה שיוצאים לשוק העבודה נזהרים – כשרצונם לשמור על עצמם- לבחור תחום ומקום עבודה שיאפשר להם לעמוד בדיעותיהם ולשמור על צביונם
המציאות מראה שאלה שהכי קשה להם הם הסטודנטים שמתערבים עם גוים באוניבסיטאות. עליהם עוברים נסיונות קשים ביותר והמציאות שאני רואה כרב קהילה בצרפת מראה שהרבה פעמים הם נחלשים אט אט באמונתם
ואילו הצבא
מדובר בלהסכים ליכנס לא רק בתחום אחר מהתורה שבזה עדיין היייתי מסכים איתכם שכדאי היה לפתוח קצת מספר חלונות אלא שכאן הוא רעיון, צורת חשיבה. סולם ערכים וכו׳ שונה לגמרי מדעת חכמי התורה המסורתיים. א״כ לא מדובר רק להסכים שבחור יעשה משהו חוץ ללילמוד אלא שנסכים שיככנס במסגרת בה אינו שולט בכלל על בחירותיו ההשקפתיות וההלכתיות וכו
היש לדמות זה לזה ??
ההשוואה הייתה רק לעניין האיזון שנוצר על-ידי הבחירה. באשר למסגרת, אפשר בהחלט להציע מסגרות שונות שמתאימות לתלמידי ישיבה: ברור שאם היינו אומרים "כן, אבל" בקול גדול במקום לומר "לא" מוחלט, מסגרות אלו היו כבר קיימות עם פקודות מטכ"ל וכל מה שנחוץ. כמו בעניין עבודה בחו"ל, יש בחורים שיוצאים מוקדם יותר, ויש מאוחר יותר, ואפשר גם בעניין הזה להציע הצעות שונות – אבל זה לא הנושא של הטור הנוכחי.
אני אישית מכירה כמה וכמה חיילים חרדים שממשיכים בדרכם ולומדים בכל רגע פנוי. מקיימים מצוות ושומרים על ההלכה והתפילות. הצבא הוא *** לא **** מקום של גויים. חלילה מלהגיד כך. ההשפעה הטובה של חיילים דתיים בצבא היא גדולה ומשמעותית. החיילים כולם יהודים ולא גויים. והמפקדים שלהם מכבדים ומעריכים אותם מאוד. היחס הוא אחר לגמרי מאשר עבודה במקום של גויים. מלבד זאת זה המקום שבו חרדים יכולים להשפיע על החיילים הרבה טוב. אז את זה תרצה למנוע מהעם?
בעניין גיל הגיוס, לישיבות הדתיות לאומיות יש הסדר עם הצבא שמאפשר להתגייס עד גיל 27 שזה כבר אחרי לימוד מספיק שנותן לאדם עמדה יציבה בצבא
איזה כייף לראות חרדים שמעונינים להגיע לשיח . לי אישית זה נותן תקווה. הכעס על החרדים בציבור הדתי והחילוני הוא עצוםםם ובצדק. אני גרה בהתנחלות מאוד רצינית מבחינה דתית. אין סיבה שבעולם שהשכנות שלי והאחייניות שלי שממש קורסות תחת נטל המילואים ישאו לבד בנטל. הבנים שלנו שמוסרים את נפשם בעזה ובלבנון -כשאני מתפללת כל רגע שיצליחו וישובו לשלום לילות ללא מנוח וימים מלאי דאגה ומנגד ישנה חברה גדולה שלא שותפה. נכון שהצבא היא מסגרת שלא קל לעמוד בה בשביל זה אנחנו אחראיים על הילדים הללו שמתגייסים בגיל 21 ומלווים אותם. פיתויים יש גם בעולם הגדול.. בפלוגת החשמונאים עושים הכל כדי לאפשר לחיילים לשמור על קלה כבחמורה. מעניין מה יענה בחור חרדי כשיגיע לאחר 120 בבית דין של מעלה כשישאלו אותו "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה"?