רֵעוּת: אמון במבחן האש

כבר הזכרתי בעבר עד כמה אחד הערכים הבסיסיים ביותר שהודגשו שוב ושוב לאורך ההכשרה שלנו היה ערך הרֵעוּת: חברות, אחווה, אחדות. בתחילה נאמר לנו שהדגש הזה משקף בעיקר את האתוס האישי של מפקד הפלוגה. רק בשלב מאוחר יותר הבנו שאין מדובר בגחמה מקומית. הרֵעוּת היא ערך צבאי יסודי, המשותף לכל היחידות, הגדודים והחטיבות. יחד נעמוד; נפרדים ניפול.

לעיתים הערך הזה הועמד במרכז דווקא בדרכים מפתיעות. כאשר המחלקה נענשה על עבירה מסוימת, המפקדים היו לא פעם מניחים בצד את העבירה עצמה ומתמקדים ברֵעוּת. השארת מימייה מאחור היא כמובן בעיה — אך השאלה העמוקה יותר הייתה זו: כיצד ייתכן שמחלקה שלמה חלפה על פני מימייה נטושה מבלי לוודא שהיא חוזרת אל החייל שזקוק לה? הכשל, הם התעקשו, אינו לוגיסטי אלא מוסרי. זהו כשל של רֵעוּת.

בשלב מסוים זכיתי לחוות את משמעות הערך הזה באופן מוחשי ממש — על בשרי.

 

הרובה שנעלם

סידורי השינה במהלך 'שבוע השדאות' שלנו היו, בלשון המעטה, רחוקים מאידיאליים. שלושה חיילים נדחסו לאוהל זעיר, שפתחו נותר פתוח כדי לאפשר לרגליים לבלוט החוצה אל אוויר הלילה הקר. נוחות לא הייתה חלק מהתוכנית.

בין הקפצות לילה פתאומיות לתורנויות שמירה — סיורים במחנה או עמידה בעמדות ההיקפיות — כמעט שלא זכינו לשינה רציפה. כל תורנות חייבה ציוד מלא: נשק, אפוד, קסדה, ואמצעי קשר. אין לי מושג עד כמה איום חדירה עוין היה ריאלי; סיפרו לנו על יישובים בדואיים סמוכים, וזה הספיק כדי שניקח את המשימה ברצינות גמורה.

כשהגיע תורי, קמתי כמצופה, לבשתי ציוד, ביצעתי את סיור השעה שלי וחזרתי למחנה. לפני שחזרתי לאוהל, הערתי שלושה חיילים שהתחייבתי להעיר לתורנות שלהם. רק אז הסרתי את הציוד, השתחלתי אל המרווח הצר שבין חבריי לאוהל, ונרדמתי כמעט מיד.

מחוץ לאוהל ראיתי את האפוד והקסדה מונחים בקפידה על גבי התיק האישי שלי, לפי התקן. אבל הרובה — הרובה שלי — נעלם

עם שחר התעוררתי בבהלה. באופן אינסטינקטיבי, עוד לפני שחיפשתי את הכיפה או את המשקפיים, שלחה ידי אל הרובה שהנחתי לצדי.

הוא לא היה שם.

קפאתי. גיששתי ימינה ושמאלה, בדקתי שוב — ושוב. כלום. מחוץ לאוהל ראיתי את האפוד והקסדה מונחים בקפידה על גבי התיק האישי שלי, לפי התקן. אבל הרובה — הרובה שלי — נעלם.

המחשבות התרוצצו. האם אחד המפקדים "לקח" אותו במהלך פשיטה לילית שאיכשהו פספסתי? האם השארתי אותו מחוץ לאוהל, חשוף לכל עובר אורח? מכל פריטי הציוד האפשריים — מימייה, קסדה, אפילו דגלון הנשק הקטן, ה"מק פורק" — האם דווקא את הפריט החמור ביותר, זה שלא ייתכן בכלל שילך לאיבוד, הצלחתי לאבד? ואיזה עונש מצפה לי כעת?

בולע את הבושה ומנסה לשמור על ארשת רגועה, פניתי לאחד מחבריי לאוהל, עדיין מנומנם: "ראית אולי רובה ליד האוהל?"

"כן," ענה שמואל בפשטות. "כשיצאתי לתורנות ראיתי M16 מונח בחוץ. הנחתי שמישהו שכח אותו, אז לקחתי אותו אליי לשמירה".

הוא שלף את הרובה מצדו השני של האוהל והושיט לי אותו. בדקתי את המספר הסידורי. זה היה שלי.

הודיתי לו, תליתי את הרובה על צווארי, והתכוננתי למסדר הבוקר כששתי מחשבות בראשי. הראשונה, כמובן, הרשלנות שלי – בכנות, לא האמנתי שזה קרה לי. והשנייה, ערך הרֵעוּת. במהלך השבועות הוא נעשה טבעי כל כך, מובן מאליו כל כך, שכמעט שכחתי עד כמה הוא קריטי. וברגע ההוא, פשוטו כמשמעו, הוא הציל אותי.

 

בין רֵעוּת לעבדות

הרֵעוּת איננה המצאה מודרנית. למעשה, זהו אחד הרעיונות היסודיים ביותר של התורה — רעיון הלוכד את השינוי העמוק שהיהדות מבקשת להביא לעולם.

התורה מציגה את מצרים, כור ההיתוך שבו עוצב עם ישראל, כ־בית עבדים. ביטוי זה אינו מתייחס רק לשעבודם של בני ישראל לפרעה, אלא לתפיסת עולם רחבה בהרבה. מצרים, מעצמת־העל של זמנה, ייצגה סדר חברתי המבוסס על שליטה וכפיפות. ואכן, תחת ניהולו של יוסף, כל אוכלוסיית מצרים הפכה בסופו של דבר לעבדים לפרעה — תוצאה החושפת משהו מהותי על ההיגיון היחסי של אותה תרבות.

במצרים העתיקה הלכו עבדוּת ועבודה זרה יד ביד. שתיהן ביטאו תפיסה עסקית־טרנזקציונלית (transactional) של המציאות.

תיאולוגיה אלילית היא, בבסיסה, עסקה: אני משרת את האל — והאל משרת אותי בתמורה, מעניק פריון, עושר, כוח והגנה. האל האידיאלי הוא רב־עוצמה, אך גם תלוי: הוא זקוק לקרבן, לפולחן, לטקס מקומי. מתיאולוגיה זו נובע סדר חברתי מקביל: מערכות יחסים כעסקאות. שלוש אפשרויות יציבות קיימות: אני משעבד אותך (הטוב ביותר), אתה משעבד אותי (הגרוע ביותר), או שנינו משעבדים זה את זה.

היציאה ממצרים היא יציאה לא רק מעבדות פיזית, אלא מן הרעיון עצמו שמערכות יחסים בנויות על שליטה או חליפין

היהדות נולדת מתוך דחייה רדיקלית של המודל הזה. היציאה ממצרים היא יציאה לא רק מעבדות פיזית, אלא מן הרעיון עצמו שמערכות יחסים בנויות על שליטה או חליפין. אלוקי ישראל אינו חסר דבר, ולכן יחסו אל האדם אינו עסקי אלא בריתי, מושתת על חסד, נתינה ואהבה. אפילו דרישותיו — יראת שמים, אהבת ה’, קיום מצוות — מוצגות במפורש ככאלה שהן "לטוב לך" (דברים י, יג).

כך גם ביחסים שבין בני אדם. התורה אינה מדמיינת חברה כרשת של חוזים כובלים, אלא כמרחב של בריתות משחררות. לצד אחווה, המונח המרכזי ליחסים אנושיים בתורה הוא רֵעַ. "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח) איננו עצה רגשית; זוהי תשתית לחברה שאינה חברת עבדים. הרֵעוּת היא האלטרנטיבה שהתורה מציבה למצרים.

 

רֵעוּת ושירות צבאי

בלב הרֵעוּת עומדת תכונה אחת מכרעת: אמון.

זוהי התכונה המאפיינת את רֵעו של יהודה ("רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי") בפרשת וישב (בראשית לח). זהו הציפייה שכאשר אדם נופל, אחר יקום, שפגיעוּת תיענה בנאמנות ולא בניצול.

יחסים עסקיים — מערכות יחסים הנוטות לעבדות — אינם מסוגלים לקיים אמון. הבגידה תמיד מובנית בהם (מה שחוזים מודרניים מכנים בנימוס "הפרה יעילה")

יחסים עסקיים — מערכות יחסים הנוטות לעבדות — אינם מסוגלים לקיים אמון. הבגידה תמיד מובנית בהם (מה שחוזים מודרניים מכנים בנימוס "הפרה יעילה"). הברית, לעומת זאת, דורשת נאמנות. היא מחייבת נכונות להניח את עצמך בידי הזולת.

אין מקום — באמת שאין — שבו אמון כזה נבנה בעוצמה גדולה יותר מאשר בצבא. במקרה שלי, זה היה רובה. אצל אחרים, אלה החיים עצמם. חיילים מפקידים את גורלם בידי מפקדיהם או בידי חבריהם לנשק, במצבים שבהם הכישלון אינו תיאורטי אלא קטלני.

זוהי הרֵעוּת של השירות הצבאי. וזוהי הרֵעוּת שהשירות הצבאי יוצר.

כפי שנאמר בקוד האתי של צה”ל: "רֵעוּת — החייל יפעל מתוך אחווה ומסירות לחבריו לשירות, וייחלץ תמיד לעזרתם כשהם זקוקים לו או תלויים בו, חרף כל סכנה וקושי, עד כדי חירוף הנפש".

אין זה רק עיקרון מבצעי. זהו עיקרון מוסרי. ובמובן עמוק, זהו עיקרון יהודי עד מאוד.