מטבע הדברים, בתקופת השירות האינטראקציה שלי עם השדה האזרחי צומצם למינימום. שבתות היו רגילות, פלוס מינוס. הייתי חריג משהו בקרב הפלוגה בכך שיכולתי להמשיך את אחת העבודות שלי – עבודתי בתור רב קהילה, שעיקרה בשבת – כמעט כרגיל. אבל למעט שבת, לא קיימתי קשרים משמעותיים במיוחד מחוץ לצבא.
אחד היוצאים מן הכלל היה "הטרמפיסט".
בחור ישיבה
לרגל יארצייט של סבי, נדרשתי בבוקר של יום ששי אחד להגיע לבני ברק לביקור אצל אבי, ומשם לנסוע יחדיו לבית העלמין נחלת יצחק (שם קבורים סבי וסבתי מצד אבא). בדרך חזור הזמנתי לרכבי בחור ישיבה חביב שחיפש טרמפ לירושלים.
הימים ימי "עצרת המיליון" נגד הגיוס, חוואני נכנס עם הבחור לשיחה קלה. הוא לומד באחת הישיבות המובילות במגזר, הסביר – ישיבה רצינית ומשמעותית גם אם היא אינה פוניבז' או 'חברון'.
התמיכה מאפשרת לבחורי ישיבה לעמוד עם גב זקוף מול המלעיגים ומול הרשויות. גם אם בחור ייכנס לכלא, הוא יודע שמישהו דואג לו
דיברנו על העצרת ועל תמיכת הרב שלום בער סורוצקין – יוזם העצרת – בבחורים עריקים. "זה חשוב מאד", ענה הבחור לפי הספר. התמיכה מאפשרת לבחורי ישיבה לעמוד עם גב זקוף מול המלעיגים ומול הרשויות. גם אם בחור ייכנס לכלא, הוא יודע שמישהו דואג לו.
"והאם מישהו מתוך הישיבה הגיע לצבא, כפי שאירע בכמה ישיבות ירושלמיות?" ממש לא, ברוך ה' – אצלנו זה לא קרה. שאלתי בחצי משפט מי בכל אופן אמור להתגייס לצבא – אנחנו הרי כבר ציבור לא קטן – אך שתיקתו לא אפשרה לנושא להתפתח.
הפער הבינדורי
פניתי אפוא למישור האישי: "ומה בנוגע למשפחה?". הרבה ילדים, האבא אברך וקצת ראש כולל, האמא מורה. "ופרנסה מניין?" מסתדרים. חיים בצניעות והקב"ה עוזר. יש הרבה מסירות נפש לתורה. "כל הכבוד", אמרתי בכנות. "ולאן פניך הולכות? אתה מתכוון להמשיך באותו המודל?" הוא לא יודע, אבל בגדול כן – לעסוק בתורה.
"ומה עושים בשעות פנאי? ספרים, טיולים, סרטים – מה אתה חובב?" השאלה סדקה איכשהו את השריון, והאורח שלי התחיל את הסיפור מחדש, מנקודת מוצא קצת שונה.
"אבא שלי לא מבין אותי", פתח לפתע. מדובר במשפחה בני-ברקית סגורה. אין מחשב בבית. אין טכנולוגיה. אין עיתון – שום עיתון. "אבל אי אפשר לגדל ככה ילדים היום", טען. "ברור שאני מגיע למחשב, עיתונים, ספרים וסרטים". האבא – למרות שמדובר באדם צעיר יחסית – חי בדור אחר: הוא אינו מכיר ולא יודע להתחבר לדור הצעיר.
אמרתי לו שאנחנו משפחה יותר פתוחה, ודוגלים ב"חשיפה מבוקרת". ככה בוודאי עדיף, הפציר. גם אילו היה בבית סרטוני "ברדק" בלבד, גם זה היה מספק משהו. "ברדק", אני נזכר, "היא מקבילה חרדית ל'אנדרדוס' של הציונות הדתית והבחור המצחיק ההוא. איך קוראים לו?" יאיר יעקובי, הוא מזכיר לי. והוא באמת מצוין.
אני מסכים אתו שיש יתרונות לגישת "החשיפה המבוקרת", באופן שהילד לא יתרגש יתר על המידה כאשר הוא פוגש את התופעות התרבויות מחוץ לבית
אני מסכים אתו שיש יתרונות לגישת "החשיפה המבוקרת", באופן שהילד לא יתרגש יתר על המידה כאשר הוא פוגש – וכיום ניתן להניח בוודאי שהוא אכן יפגוש – את התופעות התרבויות מחוץ לבית. אבל למשפחות שונות יש גישות אחרות בנושא, ואי אפשר להשוות משפחה חוצניקית כמו שלי למשפחה בני-ברקית שורשית.
השיחה המשיכה משם למחוזות נוספים. הבלורית, לדוגמה. הוא מתעסק הרבה עם השיער ולא מרגיש ממש טוב עם זה. אבל אחרי שנים של תספורת צבאית תקנית, הבלורית הפכה לסוג של מפלט. ועוד נושאים. אני לומד שמדובר בבחור רגיש, פיקח וחושב, אוהב תורה אבל בהחלט מחובר לעולם הסובב וגם למדינת ישראל.
ואז, לקראת ההגעה לירושלים, אני מקבל שיחת טלפון – חבר לפלוגה שמעוניין להתייעץ בשאלה הלכתית.
בסיום השיחה אנחנו כבר שם. אני עוצר את הרכב וממשיך לשוחח במשך דקות ספורות. "מדובר בחבר לפלוגה", אני מסביר לאורח הסקרן תוך כדי הוצאת הדיסקית מתא הכפפות. "אני כיום משרת פעיל בצבא, אחרי שלא מעט מבני קהילתי כבר התגייסו במסגרת שלב ב'. בתור מי שכבר כמה שנים אינו תלמיד ישיבה, הרגשתי שזה הדבר הנכון".
אל תסתכל בקנקן
כשהוא יוצא מהרכב, הבחור הודה לי במילים אדיבות, והוסיף שמדובר באחת השיחות המשמעותיות שקיים. ואני יצאתי מהורהר.
מצד אחד, מה באמת ניתן לצפות מבני ה-18 וה-20 של החברה החרדית? האם הוגן להטיל את מלוא הכובד של סוגיית גיוס החרדים על כתפיהם? העול צריך ליפול עלינו: על המבוגרים האחראים שבחדר, על הורים ומחנכים, רבנים וראשי מוסדות, לקחת אחריות ולהגיע להסדר הראוי לשעה הגדולה הזו.
ומצד שני, כמה גדולים דברי חכמינו שקבעו במסכת אבות, "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו". זה נכון ביחס לחיילות בבסיס פיקוד העורף, כמו שציינתי בעבר; זה נכון גם ביחס תלמידי ישיבה שנראים כמו כולם. גם 'כולם', כנראה, אינם כמו ה'כולם' שאנחנו אוהבים לדמיין.
תמונה: https://he.wikipedia.org/w/index.php?curid=546534.
יסלח לי כת"ר אבל לא הבנתי את הפואנטה.מה המסר של הסיפור הזה.מחילה . כמובן שהיעדר ההבנה היא מחמת קוצר המשיג ולא קוצר המושג.