אחת השאלות שחוזרות ונשנות סביב חוויית הגיוס שלי נוגעת להיררכיה הצבאית הנוקשה. רבים שואלים: "איך הרגשת לקבל פקודות מילדים בני עשרים? זה לא יצר אי-נוחות?" שאלות סבירות בהחלט, ואליהן מוקדש הפרק שלפנינו.
פקודות מילדים בני עשרים
ראשית, העובדות הפשוטות: מפקדי הכיתה שלנו אכן היו "ילדים בני עשרים". לוחמים מיומנים מגדודי פיקוד העורף שכבר עברו קורס מ"כים, כולם חודשים ספורים לפני שחרור. מודה ומתוודה: לראות אותם מדגימים מצבי ירי, תפעול מעצורים, או תרגילי פרט-חוליה — בעיניים עצומות כמעט — היה מרגש. מקצוענים עד העצם.
אבל מעבר לדוגמה שנתנו, הם גם היו המפקדים שלנו. כמו הקצינים שמעליהם, הם לא היו סתם לירון ויונתן. אפילו בגילם הצעיר, הם היו "המפקד לירון" ו"המפקד יונתן".
אבל מעבר לדוגמה שנתנו, הם גם היו המפקדים שלנו. כמו הקצינים שמעליהם, הם לא היו סתם לירון ויונתן. אפילו בגילם הצעיר, הם היו "המפקד לירון" ו"המפקד יונתן"
מפקד הכיתה שלי, א', היה בחור צעיר, חובש כיפה, נעים הליכות ורציני, ובעיקר — מקצוען אמיתי. הוא החליט שמסגרת שלב ב', על אף שמדובר בחבר'ה מבוגרים, תלמד מה פירוש להיות חיילים בצה"ל, עד שנהפוך לדוגמה ומופת לפלוגה כולה. הוא החליט — והוא גם ביצע. (לימים זכה באות "המפקד המצטיין" של ההכשרה.)
באחד הערבים, בתחילת הטירונות, עמדנו כשעה וחצי בתרגול עמידה בצורת חי"ת. החי"ת הייתה חייבת להיות מדויקת: צלע ארוכה ושתי צלעות קצרות ושוות. גם ההעמידה האישית שלנו נדרשה להיות מושלמת: מתוחה, יציבה, ללא זיעה של תנועה, גב זקוף, סנטר מורם, ידיים מאחורי הגב בצורת מעוין, דממה מוחלטת.
אפילו למימייה היו כללים: צמודה ללשונית הנעל השמאלית. לא ס"מ הצידה, לא מילימטר של תזוזה.
אינספור ניסיונות דרשו מאיתנו להגיע לסטנדרט המבוקש. כל כישלון עלה בריצה סביב המבנה, או במעבר למצב 2 — עמידת המוצא לשכיבות סמיכה. לפני כל ניסיון היינו "מקבלים את המפקד": ספירה לאחור מעשר עד אחת, והקשב מתוח.
עד שבסוף — זה קרה.
אני עדיין מחייך כשאני נזכר בסיפוק שחווינו כשלראשונה הביט בנו המפקד ואמר בשקט שאפיין אותו: "עכשיו אתם נראים כמו חיילים." ואז, בלי למצמץ, פקד: לעלות על מדי א' ולחזור לחי"ת תוך שמונה דקות.
תורת ה"ביטול" הצה"לית
עם הזמן — כך אני מאמין, גם אם אינני אובייקטיבי — הפכנו לכיתה הטובה ביותר. לקחנו את הטירונות ברצינות, עניין שאינו מובן מאליו לחבורה של גברים בני שלושים עד חמישים באמצע החיים. היה קל מאוד להתייחס לכל זה כמו למשחק קצר; אבל לא אנחנו. זמן היה זמן, משימה הייתה משימה, ו"כן המפקד" היה "כן, המפקד!!".
במילים אחרות: הפכנו לחיילים. ומהו חייל? חייל הוא מי שממלא פקודות, מבצע משימות, עומד בזמנים — בין אם המפקד בן חמישים או בן שמונה-עשרה. אם הוא המפקד, החייל מציית. בלי היסוס, בלי תלונה, בלי מחשבה שנייה. אפילו זמן פנוי ניתן בפקודה. גם תפילת מנחה.
איני מומחה גדול בתורת ה"ביטול" החסידית — אותה התבטלות של היחיד בפני משהו גדול ממנו — אך השירות הצבאי לימד אותי פרק מסוים בה: ביטול העצמיות בתוך כלל רחב ועוטף.
עד לגיוס אתה עשוי להיות אדם חשוב: אבא, רב קהילה, דיין, מנכ"ל — מה שלא יהיה. עם הכניסה לצבא אתה נכנס ליקום אחר, שבו יש דבר אחד בלבד: הפיכה לחלק מן הכלל הגדול, והתמסרות לכללי המסגרת.
אפשר למצוא חוויות דומות בצבאות אחרים, ואפילו במסגרות אזרחיות כמו תנועות נוער, טיש חסידי או כנס פוליטי. אבל הצורה משנה פחות מן התודעה: ההכרה שאתה מוסר את עצמיותך אל עבר מטרה רחבה ממך. ובמקרה שלנו: מטרה של קדושה ורוממות.
בגיוסי, מסרתי את עצמי לצבא העם היהודי — לצבא שמטרתו להגן על עם ישראל ולהילחם באויביו. ביטלתי עצמי והצטרפתי מחדש לאותה ישות קדומה של "כל יוצא צבא בישראל"
בגיוסי, מסרתי את עצמי לצבא העם היהודי — לצבא שמטרתו להגן על עם ישראל ולהילחם באויביו. ביטלתי עצמי והצטרפתי מחדש לאותה ישות קדומה של "כל יוצא צבא בישראל".
לאדם חרדי רגיל, קבלת סמכות חיצונית אינה עניין פשוט. גם סמכותו של ראש הישיבה אינה תמיד נלקחת כמובן מאליו — קל וחומר סמכותם של גורמים חילוניים. אבל נדמה לי שהסיבה שלא התקשיתי לקבל את מרותם של מפקדיי הצעירים הייתה פשוטה: התגייסתי בדיוק בשביל זה — להיות חייל, להשתתף במפעל הלאומי, לחוות את רעיון הביטול בתוך מסגרת צבאית. וגם, אם להיות כן, ידעתי שמדובר בחודש אחד בלבד.
מצד אחד, הביטול הצה"לי מחנך לענווה: אתה בורג, חלק במערכת. מצד אחר, הוא נושא גם גאווה: אני חלק ממשהו גדול, חלק מצבא ה', דבר שמרומם ומגדיל. הרבה יותר ממה שהייתי קודם.
הזכות לשרת בצה"ל
ערב אחד ישבנו על הדשא עם המ"מ, והוא שאל: "מדוע באתם לצבא?". התשובות היו מגוונות, אבל אחת מהן חזרה שוב ושוב: "רציתי להרגיש חלק מעם ישראל." ישבתי בשקט ותמהתי לעצמי: האם צריך מדים כדי להיות חלק מעם ישראל?
אינני יודע בדיוק מה התכוונו, אבל אני חושב שאני מבין. זו אותה חוויית 'ביטול' — אותה התמסרות. כמובן שגם בחוץ אנחנו חלק מעם ישראל. אבל אין מסגרת כמו הצבא שבה אדם חש את מחיקת הפרט בפני הכלל, את המסירות המוחלטת לקיום העם היהודי ולמימוש תקוות הדורות.
כמובן שגם בחוץ אנחנו חלק מעם ישראל. אבל אין מסגרת כמו הצבא שבה אדם חש את מחיקת הפרט בפני הכלל, את המסירות המוחלטת לקיום העם היהודי ולמימוש תקוות הדורות
פעם ראיתי מדבקה לזכרו של סגן פדיה מנחם מרק הי"ד, לוחם גבעתי שנהרג בצפון הרצועה כשנ"ט פגע בנגמ"ש שלו. על המדבקה הופיע משפט שכתב במחברת: "ריבונו של עולם — תודה על הזכות לשרת בצבא ההגנה לישראל. זכות שדורות חלמו עליה, ואנחנו זכינו בה".
אז כן, לקבל פקודות מילדים בני עשרים זה בהחלט מוזר. בסוף ההכשרה הם אף "התנצלו" בפנינו, והודו שגם להם זה לא היה פשוט. אבל עבורי, זו הייתה מהות החוויה.
אני זוכר את עצמי רץ עם חבריי לפלוגה סביב המבנה, ממהר לחזור למצעד הדגל (שכנראה לא השלמנו בזמן), וחושב לעצמי, במילים דומות לאלו של פדיה ז"ל: "דורות חלמו על הזכות לשרת בצה"ל — ואנחנו זוכים בה".
שלום וברכה!
הפרקים מרתקים וגורמים לחשיבה מחודשת,
יישר כח גדול!
אל מי אפשר לפנות על מנת לבדוק התאמה להצטרפות למסלול כזה?
כדאי לבדוק מסלולים כאן:
https://9779.mod.gov.il/mslvlym/%D7%A9%D7%9C%D7%91-%D7%91'-02