אחד המושגים הצבאיים היותר מפתיעים שלמדנו עליו – לא בשיעור רשמי, אלא בסוג של אמרת אגב של האחד המפקדים – הוא "לחבור". אסור לגנוב בצבא, כמובן. לא רק שאיסור "לא תגנוב" חל בצבא כמו בכל מקום אחר, אלא שגם ערך הרעות, שהודגש עד עייפה לאורך השירות, שולל לחלוטין את האפשרות.
אבל מותר "לחבור". כלומר, כאשר מדובר במקרה של ציוד שאינו מסוים – ציוד צה"לי שלא ברור למי הוקצה – אפשר לחבור אליו לצורך המחלקה או הכיתה. בצבא אנחנו "אחד בשביל כולם", אבל גם "כולם בשביל אחד". כמו שבמשפחה, פריט לא מסומן זמין לשימוש של כל אחד מבני המשפחה, כך גם בצבא.
בשירות הצבאי הקצר שלי לא הספקתי לחבור לציוד כלשהו. במקרה אחד ביקשתי מחייל שדחף עגלת מזון מלאה אם אוכל לחבור לבננה, שאותה הוא העניק לי באדיבות – אך זה לא בדיוק המקרה. אולם כן חברתי, אם יורשה לי להשתמש במילה באופן לא שגרתי, למקום.
הטירונות שלנו הייתה אמורה להתקיים בנבי מוסא, בסיס האימונים של פיקוד העורף. התכוננו להיעדרות מהבית של חודש ימים, למעט סופי שבוע. ואולם, בלת"ם גרר בלת"ם, ולמעט שבוע השדאות שלנו (שנמשך שלשה ימים) ההכשרה כולה התקיימה בבסיס פיקוד העורף ברמלה. למעט כמה חבר'ה שהיו צריכים (או העדיפו) להישאר בבסיס, החזרנו הביתה את תיקי הענק ועשינו יומיות.
מצד אחד, נחמד לחזור הביתה מידי יום. אין ספק. אבל מצד שני, הנסיעות מירושלים בזמני עומס הקשו עלי, ובעיקר הקשו על היכולת שלי לקיים שגרת בוקר עם חברותא (מרחוק) וקצת זמן שקט של לימוד וכתיבה לפני תחילת היום הצבאי (שנפתח מידי יום ב-8:30 למצ"לים – מצבת לוחמים – והתארגנות לקראת מסדר הדגל).
הפתרון שלי: בית הכנסת.
מה עושה רב כשמגיע לראשונה לבסיס צבאי (או לכל מקום, בעצם)? מבקר בבית הכנסת. כך עשיתי, ומצאתי בית כנסת יפה ומסודר עם ספריה דלה אך יסודית, וכל זאת מטרים ספורים – פחות משתי דקות הליכה – מהאזור המרכזי שהוקצה לטירונות שלנו. מיד התחברתי למקום. או שמא נכון יותר, "חברתי" אליו.
גם בזמנים נוספים ביום שלא הייתה בהם תעסוקה – אם הפסקת הצהריים ואם "זמנים מתים" (כפי שהם מכונים בצבא) – רגלי הוליכו אותי, במינון המתאים ובזהירות המתבקשת, אל בית המדרש
חברתי כי ברשמי, בית הכנסת היה באזור של השק"ם (ה'כוורת') וחדר האוכל – אזור שכולו מחוץ לגבולות הגזרה (ג"ג) שלנו. למרות זאת, הפיתוי היה מדי חזק. מידי יום, השכמתי קום באזור 5:00 לפנות בוקר והגעתי לרמלה בנסיעה של כחצי שעה בלבד. עד לשעה 6:00 (או קצת אחרי) כבר הייתי בבית הכנסת, שם התפללתי, למדתי עם החברותא הקבועה, ואף הספקתי קצת ענייני עבודה לפני תחילת היום.
גם בזמנים נוספים ביום שלא הייתה בהם תעסוקה – אם הפסקת הצהריים ואם "זמנים מתים" (כפי שהם מכונים בצבא) – רגלי הוליכו אותי, במינון המתאים ובזהירות המתבקשת, אל בית המדרש. אף בסוף היום, אחרי שעלינו על מדי א' ועברנו תדר"ץ (תדריך יציאה), היו ימים שבהם העדפתי להישאר בבית הכנסת של הבסיס כדי להספיק עניינים אחדים לפני שובי הביתה. במקרים הבודדים שאחד המפקדים ראה אותי מחוץ לג"ג שלנו, תירוץ בסגנון "אני רק צריך משהו מבית הכנסת" הספיק.
בית הכנסת היה אפוא "המקום השקט" שלי בבסיס. בנוסף לכך, הוא גם סיפק לי כמה חוויות ותובנות.
ראשית, התרגשתי לראות את השימוש שנעשה בבית הכנסת על-ידי חיילי וחיילות הסדיר המשרתים בבסיס. מידי יום הגיעו בנים ובנות, פעם יותר ופעם פחות, להתפלל בבית הכנסת. רק אחדים מהם היו חובשי כיפה – ועדיין הם הקפידו להגיע לבית הכנסת ולשפוך שיחם לפני קונם. תופעה זו ריגשה אותי מאד.
באחד הערבים, נכחתי כאשר התקיים שיעור שבועי שהועבר על-ידי רב אזרחי תחת החסות של ארגון הדואג למערכות שיעורים לחיילים. נכחו בשיעור עשרות חיילים וחיילות, והקשר הקרוב עם הרב היה ניכר היטב.
הרעיון של "טירונות חרדית" הוא ליצור סביבה מותאמת, ואני חושב שניצול לטובה של המשאב הנפלא הזה – בית כנסת ובית מדרש – היה יכול לתרום הרבה מאד
מעבר לכך, נוכחותי בבית הכנסת הובילה לכמה שיחות מרתקות שקיימתי עם חיילי הסדיר הצעירים. מטבע הדברים, השיחות היו קצרות – כולנו היינו כפופים לסד זמנים צה"לי לחוץ – אך שמחתי על ההזדמנות ליצור אתם קשר, והשיחות אף העניקו לי תובנות משמעותיות. כולם, ללא יוצא מן הכלל, היו מלאי הערכה לפלוגת שלב ב' שלנו, אנשים שעזבו את משפחתם ועבודתם באמצע החיים כדי להתגייס לצבא.
לסיכום, בית הכנסת של הבסיס העניק לי ערך מוסף משמעותי. לצד זאת, הצטערתי קצת על כך שהייתי היחיד מבין הפלוגה שזכה ליהנות ממנו. לא התפללנו בו (אלא במקומות מזדמנים), לא קיימנו בו שעת לימוד תורה, ולא תרמנו לו את נוכחותנו.
אני מבין לגמרי את האילוצים שתחתם עמלו המפקדים כדי לאפשר את ההכשרה. לקיים הכשרת 03 תוך חודש זה כבר עניין מלחיץ ודחוק. לכך יש לצרף את הבלת"מים הרבים שחייבו התארגנות מחדש, את החשש מפני מפגש בין הפלוגה (החרדית) לאוכלוסיית הבסיס (המעורבת), ואת הקושי המובנה של תכנון זמנים מדויקים במציאות דינמית. מובן מאד שבית הכנסת לא היה בראש סדר העדיפות.
ואולם, אני חושב שנוכחות בבית הכנסת, ולו לכמה דקות יומיות – תפילת מנחה ועשר דקות לימוד תורה, נגיד – היו תורמות הרבה. עוד אחזור לנושא הזה בהזדמנות אחרת, אבל אציין בקצרה את החשיבות של המסגרת. כן, מדובר באנשים בוגרים ואוטונומיים שיודעים לבחור לעצמם. אבל הרעיון של "טירונות חרדית" הוא ליצור סביבה מותאמת, וניצול לטובה של המשאב הנפלא הזה – בית כנסת ובית מדרש – היה יכול ללא ספק לרומם את החוויה הפלוגתית.
בפועל, זה לא קרה, ובית הכנסת נשאר המקור השקט והפרטי שלי. וגם על כך אני מודה עמוקות.
בתמונה: תפילת שחרית בבית הכנסת של הבסיס
