היו כמה עניינים שהמפקדים שלנו הדגישו לאורך הטירונות. אחד מהם הוא ערך הרעות, שהודגש עד עייפה על-ידי המפקדים, למגדול ועד קטן. עניין נוסף הוא זמנים: "הזמן חשוב מהמשימה", נאמר לנו אינספור פעמים. חובה, חובה להקפיד על הזמנים. בפרק הזה, אבקש לעמוד על יסוד נוסף שנאמר לנו מידי יום: שאנחנו לוחמים.
עניין זה היה חשוב במיוחד במסגרת הטירונות שלנו, שהייתה הראשונה (במסגרת פיקוד העורף) שהכשירה את המשתתפים ברמת רובאי 03 – ולא הכשרת 02 שרווחה בעבר במסגרת שלב ב' ומתאימה יותר לעבודות מטה ומשרד. "אתם לוחמים", נאמר לנו פעם אחר פעם, "ולכן עליכם לקחת את האימונים ברצינות, ללכת עד הסוף".
המספר הקסום של "ששים ריבוא", שעליו נאמרו תילי תילים של דרשות, ביאורים וכוונות, הוא מספר של לוחמים. זה אומר משהו על האופי של העם היהודי: אנחנו עם של לוחמים
כדאי לומר ביושר: גם אחרי הכשרת 03, ובוודאי לאחר זו שלנו, אנחנו רחוקים מלהיות לוחמים מיומנים. "אתם צריכים להרגיש שהנשק הוא המשך של היד שלכם", נאמר לנו ללא הפסק. ובכן, הנשק היה ארוך, כבד ומסורבל, ובוודאי לא הרגיש לי כמו המשך טבעי של היד. אין כמובן מה להשוות בין הכשרה של חודש לבין זו של שבעה או שמונה חודשים של יחידות החי"ר (רובאי 07).
ועדיין, עובדה היא: הוכשרנו כלוחמים, מתוך כוונה לשלב אותנו בגדודי לוחמים של פיקוד העורף ובתפקידי לחימה שונים. בעיני, זו אכן נקודה משמעותית הראויה להדגשה.
עם של לוחמים
מניין בני ישראל של תחילת ספר במדבר – מניין ששים ריבוא בני ישראל – הוא של יוצאי צבא בלבד: "מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן" (במדבר א, ג). לפי דרך אחת, הרמב"ן מבאר שמדובר במפקד צבאי:
היו משה והנשיאים צריכין לדעת מספר חלוצי צבא המלחמה, וכן מספר כל שבט ושבט ומה יפקוד עליו בערבות מואב במערכות המלחמה, כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף. וזה טעם 'כל יוצא צבא בישראל', כי המנין מפני צבא המלחמה" (א, מה).
כלומר, המספר הקסום של "ששים ריבוא", שעליו נאמרו תילי תילים של דרשות, ביאורים וכוונות, הוא מספר של לוחמים. זה אומר משהו על האופי של העם היהודי: אנחנו עם של לוחמים.
לא בכדי ביקש יצחק אבינו להעניק את ברכותיו לעשו בכורו. עשו היה "איש יודע ציד, איש שדה", וזו הסיבה שבגינה יצחק העדיף אותו: הוא היה איש מעשי, אדם שמכיר את דרכי העולם, על נפתוליו ומורכבויותיו, ומוכן להתנהל בתוכו בערמומיות המאפיינת את הצייד.
על פי התוכנית, כישורי הציד היו אמורים להיות משועבדים לחזון שהתווה יעקב אבינו – איש תם, יושב אוהלים. יעקב מופקד על האידיאל הגדול של העם היהודי שצומח בשקט של האהל, ואילו עשו על הביצוע בתוך מציאות מורכבת, וכך ייווצר חיבור בין שלמות של עץ החיים לבין עץ הדעת טוב ורע.
העם היהודי אינו יכול להיות יעקב לבד –"איש תם, יושב אהלים". לצדו, עלינו להיות עשו, "איש יודע ציד, איש שדה", מה שמקבל ביטוי עיקרי בצבא – לוחמה.
בסופו של דבר נדחה עשו מהסיפור היהודי, אולם אותו החיבור מתקיים בין בני רחל לבני לאה, כאשר בני רחל מחזיקים את האידיאל של העם היהודי ואילו גופו של העם – שבט יהודה ושאר השבטים המובילים – מוחזק על-ידי בני לאה. אלו עתידים להתאחד: "וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו. וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ" (יחזקאל לח, יז-יח).
קצרו של דבר, העם היהודי אינו יכול להיות יעקב לבד –"איש תם, יושב אהלים". לצדו, עלינו להיות עשו, "איש יודע ציד, איש שדה", מה שמקבל ביטוי עיקרי בצבא – לוחמה.
חזרה אל הזירה הארצית
בכל פעם שמוציאים את ספר התורה מארון הקודש (בשבתות וחגים) אנו נוהגים להזכיר את פסוקי נסיעת הארון בקרב מחנה המלחמה: "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ". ככה נוסעת התורה בתוך עם ישראל. ככה מגיעים לתכליתנו.
בכל פעם שמוציאים את ספר התורה מארון הקודש (בשבתות וחגים) אנו נוהגים להזכיר את פסוקי נסיעת הארון בקרב מחנה המלחמה: "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ". ככה נוסעת התורה בתוך עם ישראל. ככה מגיעים לתכליתנו.
במשך אלפיים שנה נדחקנו מאחיזה בארציות: העיסוק במלחמה, בגאופוליטיקה ובעיצוב המציאות. במקום זאת, התמקדנו בהישרדות: הישרדות שיסודה המפעל הנפלא של בית המדרש וקיום הוראת ההלכה שבקע מתוכו. לא היה לנו מחנה צבא שידע להכיל את ארון ברית ה', והוא נשאר טמון בתוך בתי הכנסת ובתי המדרשות.
כיום, זוכים אנחנו לחזור לזירה הארצית: להקים מדינה ולהעמיד צבא יהודי, מחנה ישראל שהשכינה שוכנת בתוכו.
בתור ילד קטן השתתפי בפעילויות של בית חב"ד בלונדון. אני זוכר את תחושת הגאווה של היותי חלק מ"צבאות ה'" – צבא ה' העושה את דברו בקיום מצוות התורה. במשך הטירונות זכיתי להוסיף לכך רובד נוסף: את הגאווה להיות חלק מצה"ל, "יוצא צבא בישראל".
מחשבות אלו שבו ועלו בכל פעם שהזכירו המפקדים את העובדה שאנחנו "לוחמים" – לוחמים בצבא ישראל. הלוואי שנהיה ראויים לתואר.
