אחד המאפיינים הבולטים של הכשרת שלב ב' שבה השתתפתי – מאפיין שמתקיים ברוב הכשרות שלב ב' – הוא הגיוון התרבותי. הפלוגה שלי כללה חיילים דוברי צרפתית (הרבה), אנגלית, ספרדית ופורטוגזית. וכן, היו גם דוברי עברית. מדובר באוסף אקלקטי של גברים, רבים מתוכם עולים חדשים, שביקשו להשלים פערים ולהיכנס לשירות משמעותי בצה"ל.
בתור דובר אנגלית ועברית, וגם צרפתית ברמה סבירה, נקראתי לא אחת לסיוע בתרגום והבנה. מבין העולים החדשים, ובפרט בקרב הצרפתים שבקבוצה, היו כאלה ששליטתם בשפה העברית הייתה חלשה משהו. שמחתי לעזור, במידת האפשר.
פערי השפה הובילו ללא מעט רגעים משעשעים, וגם כאלה שפחות. כפי שארחיב מעט בהמשך, הם גם הדגישו ממד 'קיבוץ הגלויות' שבלט בקבוצה.
"מחזור זוֹמבייה"
גם לקראת סוף ההכשרה, היו חיילים שהתקשו לדייק בענייני חיילוּת הקשורים לשפה העברית. הבולט שבהם היה קבלת המפקדים (בעמידה בצורת חי"ת או במקרים נוספים), כאשר גיוון המילים של הקבלה — "לקבלת המפקד/מפקד המחלקה/מפקד הפלוגה/סגן מפקד הפלוגה, הכיתה/המחלקה/הפלוגה תימתח להקשב" — יצר גמגום ובלבול.
בדרך כלל, מי שעמד בראש החי"ת (החנת"ר) היה חייל מיומן שדייק בלשונו. אך לעתים, כאשר למיקום הרגיש הגיע חייל שאינו דובר עברית רהוטה, התקשה החנת"ר למצוא את המילים הנכונות. מקרים כאלה היו למורת רוחם של חלק מהמפקדים, שציפו לראות פלוגה מקצועית שאינה נכשלת בעניינים בסיסיים כאלה.
בדרך כלל, מי שעמד בראש החי"ת (החנת"ר) היה חייל מיומן שדייק בלשונו. אך לעתים, כאשר למיקום הרגיש הגיע חייל שאינו דובר עברית רהוטה, התקשה החנת"ר למצוא את המילים הנכונות
אחת הסצנות היותר משעשעת בהקשר הזה נוגעת למה שמכונה "נוהל זמביה". לקראת סוף תרגיל פרט חוליה (תרגיל פצ"ח), אחרי חיסול המחבלים הווירטואליים, על הכוח לוודא את מותם. בדיקה זו, הנקראת "נוהל זמביה" (ראשית תיבות "זמן בלי ירי הכוחות"), כרוכה בהסתכלות אחורה תוך שמירה על דממת הכוח, באופן שניתן להבחין בכל תנועה או רעש של מחבל שנותר בחיים.
אצלנו, באדיבות החולייה הצרפתית שביצעה את התרגיל ולא בדיוק התחברה למילה — בהזדמנות אחרת הם פשוט ניהלו את התרגיל כולו בצרפתית — כונתה הבדיקה "נוהל זוֹמבייה". הרעיון המשעשע דבק והמחזור כולו זכה — כך לפחות אצל המ"מ רפאל ביתאן[1] — לכינוי הלא-רשמי, "מחזור זוֹמבייה".
'היום' של ספר דברים
הגיוון הרחב שאליו נחשפתי היוותה השראה לשיעור הראשון שהעברתי בפלוגת יהונתן. כמו שהזכרתי בעבר, ההכשרה שלנו ידעה לא מעט דרמות בשלב הארגון, ולפי עדות המפקדים היא כמעט התבטלה כליל. הימים הראשונים היו ימי התארגנות מחדש בבסיס רמלה לאחר שנפסלה האופציה של קיום ההכשרה בנבי מוסא, ומטבע הדברים נוצרו חלונות של זמן לא-מנוצל. באחד מהם, כאשר הפסקת הצהריים התארכה בחצי שעה ביום הראשון של ההכשרה, הוזמנתי למלא את הזמן הפנוי בדברי תורה.
בחרתי לדבר על התקופה המיוחדת שאנו זוכים לחיות בה, זאת על בסיס המילה 'היום' המאפיינת את ספר דברים — היא מוזכרת בו למעלה משבעים פעם, יותר מכל ארבעת החומשים האחרים יחדיו. לדוגמה: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ" (ד, לט); "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ" (ו, ו); "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה" (יא, כו); "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם" (כט, ט). ועוד, ועוד.
ספר דברים נאמר על סף הכניסה לארץ. המילה "היום" מסמלת את מועד הכניסה, ומעבירה מסר של דחיפות: זה קורה היום. עלינו להיות מוכנים
מה מיוחד כל כך ב'היום' – אותו יום שנאמר בו נאומו הגדול של משה רבנו – שהוא תובע אזכור כה מתמיד? מדוע חוזר שוב ושוב הדגש על היות הדברים נאמרים "היום"?
התשובה שנתתי עולה מתוך אחד האזכורים: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמֶּךָּ" (ט, א). מכאן למדנו ש'היום' של ספר דברים הוא יום מיוחד וידוע: יום המעבר מהמדבר אל הארץ המובטחת, ארץ ישראל. כלומר, ספר דברים נאמר על סף הכניסה לארץ. המילה "היום" מסמלת את מועד הכניסה, ומעבירה מסר של דחיפות: זה קורה היום. עלינו להיות מוכנים.
אתה עובר היום את הירדן
ה'יום' של ספר דברים איננו יממה רגילה. משה עתיד למות לפני הכניסה לארץ, ובני ישראל יתאבלו עליו שלושים יום בטרם יעברו את הירדן. מדובר אפוא בתקופה, זמן המעבר לארץ המובטחת. ביודעו כי לא יזכה להיכנס עמהם, מוסר משה את נאום הפרידה הגדול – ספר הדרכה לחיים בארץ – עוד בטרם נכנסו, בתקופת המעבר.
ומה קורה עם הכניסה לארץ? מצד אחד, לאור עדותם של פסוקים רבים בספר דברים, זה הרי המקום המיועד לקיום התורה והמצוות: "אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה" (יב, א). כפי שהרמב"ן מבאר (ויקרא יח, כה), קיום המצוות בחו"ל אינו אלא הכנה ותיקון לקראת הקיום האמיתי בארץ ישראל. אך מצד שני, בארץ ישראל אנחנו נהיים לעם: "הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱ-לֹהֶיךָ" (כז, ט).
בארץ ישראל אנחנו נהיים לעם: "הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱ-לֹהֶיךָ" (כז, ט)
כלומר, המעבר אל הארץ הוא שלב מכריע בהיווצרות הלאומית של העם היהודי. נוסף על יציאת מצרים ומתן תורה, יום הכניסה הוא יום של חידוש הקשר בינינו לבין הקב"ה, חידוש המהות היהודית. "אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵא-לֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֺתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ. וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֺתָיו" (כו, יז-יח).
הכניסה לארץ מהווה חידוש הברית: אנו בוחרים בקב"ה, והוא בוחר בנו.
האומץ להילחם
עמדתי בפני הפלוגה היושבת מולי בכיתה, הסתכלתי בהתפעלות על המגוון הנדיר שישב לפני, ודרשתי בהתלהבות על הזכות לחיות את אותו 'היום' של ספר דברים. כן, במשך כ-150 שנה עם ישראל חוצה את הירדן שלו, לוחם מול אויביו ומקים את התשתיות הגשמיות והרוחניות הנדרשות לישיבה בארץ. והנה, בחדר שלפני ישבו יהודים ממדינות רבות בעולם, כולם התקבצו ובאו להמשיך את המלאכה, ליישב את הארץ ולשרת בצבא העם של מדינת ישראל והעם היהודי.
ומה נדרש מאתנו באותו 'יום' של כניסה לארץ? התשובה: אומץ. אומץ שנובע מתוך אמון בקב"ה ובתהליך שבו הוא מוביל אותנו. במלחמתנו מול אויבנו, התורה מצווה "אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם, אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם", והסיבה לכך: "כִּי ה׳ אֱ-לֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם" (דברים כ, ג-ד). ה' אתנו, ולכן אל לנו לפחד.
בחטא המרגלים, חשש העם מהכניסה לארץ והמלחמה מול עוצמת עמי כנען: "וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ" (תהילים קו, כד). בניגוד לכך, ספר דברים מצווה על העם לבטוח בה' ולהיות מוכנים לקרב
בחטא המרגלים, חשש העם מהכניסה לארץ והמלחמה מול עוצמת עמי כנען: "וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ" (תהילים קו, כד). בניגוד לכך, ספר דברים מצווה על העם לבטוח בה' ולהיות מוכנים לקרב: " וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ הוּא הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם לְפָנֶיךָ וְהוֹרַשְׁתָּם וְהַאַבַדְתָּם מַהֵר כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לָךְ" (דברים ט, ג).
בבחירה שלנו לשרת, סיימתי את דבריי, אנחנו הולכים בדרך של עם ישראל החוצים את הירדן, בטוחים בה' ומוכנים להילחם מול אויביהם. והלוואי שיתקיים בנו הבטחת ה' ליהושע: "הֲלוֹא צִוִּיתִיךָ חֲזַק וֶאֱמָץ, אַל תַּעֲרֹץ וְאַל תֵּחָת, כִּי עִמְּךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ" (יהושע א, ט).
מאז ואילך, הפכתי לרב הלא-רשמי של הפלוגה. ובכל פעם שדיברתי מול חבריי, הדברים איכשהו התחברו ליסודות אלו: יסודות של קיבוץ גלויות, של האומץ לפעול מתוך אמון בה', ושל הזכות יוצאת הדופן שנפלה בחלקנו.
"אל תירא ישראל אל תירא"
הפלוגה שלנו התחלקה לשתי מחלקות, שכל אחת בחרה לעצמה שיר – שיר מחלקתי. השיר של המחלקה שלי, מחלקה 1, היה "אל תירא ישראל" של אביהו מדינה. כלומר, בכל פעם שצעדנו מעבר לגבולות המתחם בבסיס, נהגנו לשיר "אל תירא ישראל אל תירא". שמחתי על בחירת השיר, שכל עניינו לרומם את רוח ישראל ולחזק את האומץ, כפי שכתב מחבר השיר:
לאחר כמה שנים של מלחמה מתישה, גברו קולותיהם של רכי הלב שהחצינו את פחדם ועודדו נסיגה מן התעלה. […] בעצם כתיבת השיר למול דברי התבוסתנים דאז, ביקשתי לחזק את רוח העם במילים מעודדות כיד המסורת היהודית העתיקה, מתוך סיפורי המקרא, אותן הלחנתי בקצב של מארש רוסי מיליטנטי, בתקווה שישמע ויושר בפי העם היהודי האמיץ, ויחזק את רוחו ואת אמונתו בכוחנו לגבור על אויבינו ולצעוד אל עתיד טוב יותר.
הפלוגה שלי מנתה בסך הכל פחות מארבעים נפש. אבל היא חלק ממגמה גדולה של הצטרפות חרדית לצבא, מתוך אומץ ומתוך אמון גדול בדבר ה' שהחזיר ומחזיר את בניו לארץ המובטחת לאבותינו. וכראיה לדבר, יומיים אחרי סיום ההכשרה, העברתי שיעור דומה בפני 120 טירונים חרדים שהצטרפו לשירות סדיר – שירות מלא של שלוש שנים.
בע"ה, עוד אעביר אותו לקבוצות רבות שיצטרפו למגמה המבורכת.
[1] https://www.facebook.com/share/r/17SbJeJ8ZU/
בתמונה: תרגיל פרט חוליה שהתנהל בצרפתית
