רוב אוכלוסיית המדינה לעולם לא נדרשה לשאול את עצמה את השאלה "מדוע התגייסתי לצבא?". מתגייסים כי חייבים.
במדינה מוקפת אויבים אין לנו מנוס אלא לחיות על חרבנו, וגיוס החובה הוא חלק עמוק מה־DNA של מדינת ישראל. בתור מי שקצת חווה את תרבויות העולם – גדלתי באנגליה, אבי צרפתי ואמי ארגנטינאית – קשה לדמיין (בקרב מדינות מפותחות) חברה שבה הגיוס תופס כל כך הרבה נפח חברתי־תרבותי כמו במדינת ישראל.
ואולם, בקרב החברה החרדית הסיפור שונה מאד. הלב הפועם של החברה, הקובע את לוח השנה ואת קצב ההליכה לאורכו, אינו הצבא אלא הישיבה. במקום להיות מובן מאליו, עלייה על מדים היא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. ראיה לדבר, את "חורף 73" שמעתי לראשונה בטקס יום הזיכרון הראשון שבו נכחתי בתקופת התמחותי בבית המשפט העליון.
אצלנו החרדים, שאלת "מדוע התגייסתי לצבא" היא אפוא רלוונטית וראויה, והתשובה לה אינה מובנת מאליה. כיום, כאשר אני עובר יום אחר יום של אימונים ומתנתק לשם כך משגרת החיים, אני בהחלט מרגיש את הצורך לנסח מענה: מדוע באמת התגייסתי?
אתחיל בהתחלה. לא התגייסתי כנער צעיר, גם כי את עלייתי הרשמית השלמתי בגיל מבוגר יחסית, אבל גם כי הצבא לא היה חלק מהתכנית. עליתי מאנגליה היישר לתוך עולם הישיבות, שם שתיתי בצמא מבארות התורה של רבותי. אשתי גדלה אף היא בבית חרדי ובמערכת החינוך החרדית הישראלית, ואך טבעי היה ששאלת הגיוס לצה"ל מעולם לא עלתה על שולחן הדיונים.
גם במישור הציבורי, "מכון עיון" שאני עומד בראשו עוסק מיומו הראשון באחריות חרדית, בשאלה כיצד נרחיב את מנעד האחריות שלנו כלפי העם היהודי ומדינת ישראל. אך בעבר, סוגיית הגיוס לא זכתה לדגש הראוי לה במסגרת זו. לשם השוואה, הנושא הכלכלי קיבל במה רחבה. הוא היה דחוף מצד אחד, ופחות מורכב ורגיש מצד שני. בשני המישורים, האישי והציבורי, סוגיית הגיוס לא עמדה בפרונט – עד שפרצה המלחמה.
אני גאה לתת דוגמה אישית דוקא בתקופה המתוחה שבה אנו נמצאים, תקופה הזקוקה לריפוי ציבורי ולגשרים בין־מגזריים. אני מבקש להעביר את המסר שלמרות ביקורת לגיטימית וצורך גדול בשיפור, צה"ל הוא הצבא של כולנו ואין סיבה מספקת שמי שאינו תלמיד ישיבה לא יתרום את חלקו. ואני בכלל.
בעקבות שמחת תורה תשפ"ד ומלחמת חרבות ברזל, כולל שרות המילואים המאסיבי וניפוץ הקונספציה של צבא קטן וחכם, קיבלה סוגיית הגיוס את מקומה הראוי והיתה לסוגיה המשמעותית ביותר בזירת "האחריות החרדית". החלתי לכתוב באינטנסיביות על נושא הגיוס, עודדתי את בני קהילתי להתגייס במסגרת שלב ב', והייתי מעורב בפרויקטים שונים לטובת חיילים ומשפחות מילואימניקים. או אז עלו בי מחשבות נוקבות: ומה אתי?
כלומר, אם מדובר במלחמת מצוה שהכל חייבים בה, האם אין אני בכלל? אם כניסת חרדים לצבא עשויה לרומם את הצבא ולקדש שם שמים, האם אוכל לפטור את עצמי מכך? אם זכות השרות כה גדולה ועצומה, כפי שטענתי במאמרים רבים, הלא ראוי שאתפוס בה בעצמי? אם אני אכן "נאה דורש", האם אין חובתי להיות "נאה מקיים"? כבר שנים רבות שאינני בן ישיבה, ומורכבות הסוגיה של גיוס בני ישיבות אינה נוגעת אלי. אז מה מונע?
עם הזמן הפכו המחשבות למעשה. הבירוקרטיה הצבאית אמנם עיכבה את הסיפור במשך כשנה, אך הנה זה קרה, בדיוק בזמן להצטרף לתוכנית שלב ב' חדשה של הכשרת 03 – הכשרה של חודש שבסופו ניתן להשתלב בקצה התחתון של תפקידי לוחמה.
אני מרגיש בר מזל שהספקתי להצטרף לצבא, למרות השעון הביולוגי המתקתק. אני גאה לתת דוגמה אישית דוקא בתקופה המתוחה שבה אנו נמצאים, תקופה הזקוקה לריפוי ציבורי ולגשרים בין־מגזריים. אני מבקש להעביר את המסר שלמרות ביקורת לגיטימית וצורך גדול בשיפור, צה"ל הוא הצבא של כולנו ואין סיבה מספקת שמי שאינו תלמיד ישיבה לא יתרום את חלקו. ואני בכלל.
יש הקרבה בהיעדרות למשך חודש משטף החיים – עבורי ועבור רעייתי ומשפחתי. אבל זה כאין וכאפס לעומת מסירות הנפש המופלאה של חיילינו ומשפחותיהם בשנתיים האחרונות למען עמנו וערי א־להינו. זכות ושליחות גדולה עבורי לצעוד, ולו במידת־מה, בעקבותיהם.
בתמונה: אחרי תרגיל מתיש כלשהו בהכשרה
יישר כוח
כל הכבוד, הולך בדרך, ישר עם עצמו ולא נסוג
ישר כוח! ההתגייסות שלך תהיה ראש החנית להתגייסות של בני 27 ומעלה לשלב ב', מסגרת שהיא פחות מעוררת התנגדות בקרב גדולי ישראל, ולכן אפשרית וחשובה.
נראה לי כולם בשוק, לא יודעים מה להגיב!
איפה כל העשרות הרבות של התגובות המצופות?!
כמשה רבנו נותן התורה שלחם באוייבי ישראל, כיהושע גדול תלמידיו- כובש ונוחל הארץ, כדוד המלך נעים זמירות ישראל, מתתיהו ובניו החשמונאים, ושאר גדולי עם ישראל ששילבו את השניים והראו לנו דוגמא לדורות.