צריך עיון > סדר שני > בדידותו של המנהל

בדידותו של המנהל

מנהלי מוסדות חינוך ניצבים בין הפטיש לסדן. ההנהגה הקהילתית מטילה עליהם יעדים אותם הם רוצים למלא, אך הם עומדים מול תלמידים המתמודדים עם אתגרים שונים לחלוטין. שורש הבעיה טמון בנתק בין ההנהלה להנהגה וחוסר היכולת לתכנן חזון חינוכי בר-ביצוע. כדי לשמור על עתיד ילדינו עלינו להעצים את מנהלי המוסדות ולתת בידם כלים והכוונה להשגת יעדיהם החינוכיים.

ה' תמוז תשע"ז

מנהלי בתי הספר הם חוד החנית של מערכת החינוך, הם אבן הפינה וגם אבן הראשה של חינוך העתיד בחברה החרדית. ניתן לראות בהם מעצבי הפרט והכלל בחברה. אלא שרוב מנהלי ומנהלות בתי הספר מנסחים את החזון החינוכי של בית הספר שאותו הם מנהיגים – ברוח החזון החינוכי שעל ברכיו התחנכו הם. זאת גם אם הם נמצאים בתפקיד בקהילה השונה בצביונה מהקהילה שבה גדלו. כך קורה שלעתים קרובות מזהים המנהלים בחיי המעשה אתגרים חדשים, אך נמנעים מביצוע שינוי הולם מחשש לייצר דרך חדשה לוטה בערפל, שבה הם יצעדו יחידים ואולי בודדים.

לעתים קרובות מזהים המנהלים בחיי המעשה אתגרים חדשים, אך נמנעים מביצוע שינוי הולם מחשש לייצר דרך חדשה לוטה בערפל, שבה הם יצעדו יחידים ואולי בודדים

בעשור האחרון מתפתחת החברה החרדית בשתי בחינות: מהבחינה המספרית ומבחינת מגוון הקהילות וריבוי הזרמים, שלכל אחד מהם צרכי חינוך ייחודים. למרות התפתחות המגוון בתוך הקהילה והשינויים מרחיקי הלכת בנוף החברתי, מבנה בתי החינוך וחזון החינוך החרדי נותרים לרוב כפי שהיו לפני מאה שנים ויותר. באחדות מהקהילות המתפתחות נעשו ניסיונות לניסוח חזון המתאים לייחודן, והן מתמודדות עם אתגרי יישומו. אולם במרבית הקהילות עדיין לא עסקו קברניטי החינוך בניסוח חזון חינוכי בר-קיימא המתאים להתפתחות הפרט והקהילה, והמתייחס לאתגרים העכשוויים העומדים בפני אורח החיים החרדי. מציאות זו מכבידה מאד על מערכת החינוך החרדית ומשפיעה על כל תחומי חייו של הפרט בחברה.

מנהלי בתי החינוך החרדיים ניצבים נוכח אתגרים קריטיים, הנובעים מהעדר חזון חינוכי ישים והולם המתאים להתפתחות הפרט והקהילה, והמתייחס למאפייני אורח החיים החרדי ולתרבותה הייחודית של הקהילה שאותה הם משרתים. להלן אבקש לטעון כי הבעיות העיקריות הן חוסר תקשורת בין מנהלי מוסדות החינוך לבין ההנהגה הקהילתית, והעדר הכשרה מתאימה עבור המנהלים. אף שהשיח החינוכי הוא מרכזי בחברה החרדית, רבים מהמנהלים אינם משתתפים בתכניות הכשרה לתפקיד, וגם אינם זוכים לליווי ותמיכה לאורך פעילותם.[1]

 

בדידותם המקצועית של המנהלים החרדים

הטלטלות העוברות על החברה החרדית בכל גוני הקשת של קהילותיה, מגיוס לצבא ועד לימודיים אקדמיים שמתקבלים בברכה בקרב צעירים וצעירות מקהילות חרדיות רבות, מעלים אתגרים חדשים בחינוך. על מנהלי מוסדות החינוך להכשיר את תלמידיהם להתמודדות עם תנאי חיים שונים מאלה שהם התחנכו בתוכם. אלא שמנהלים רבים חווים בדידות מקצועית, וחוסר יכולת להשפיע ולהתאים דרכי פעולה לאתגרי התקופה. אתגרי התקופה משפיעים על החברה החרדית, ולטענת המנהלים, הממונים עליהם מתעלמים במוצהר מהשינויים המתרחשים.

מנהלים רבים חווים בדידות מקצועית, וחוסר יכולת להשפיע ולהתאים דרכי פעולה לאתגרי התקופה. אתגרי התקופה משפיעים על החברה החרדית, ולטענת המנהלים, הממונים עליהם מתעלמים במוצהר מהשינויים המתרחשים

מנהלים רבים רואים באתגרי החינוך העומדים בפניהם – סוגיות שיש לדון וללבן בחברותא. בחוויה שלהם, המנהיגות הרוחנית בחברה החרדית, ולעתים הבעלים על בית הספר, מטילים מגבוה יעדים להשגה. הבעיה היא שלא תמיד ברור למנהל כיצד להשיג את היעד. המנהל ניצב בפני חניכים החווים את מציאות החיים העכשווית ללא מסננות. הוא אינו יכול להטיל על התלמיד יעד להשגה ולצפות שהוא פשוט יגיע אליו. המנהל צריך לנסח חזון חינוכי הכולל גם את הדרך להגיע ליעד. הוא צריך להוביל את החניך אל המטרות החינוכיות. הבעיה היא שברגע שהדברים מגיעים לכדי התווית דרך ממשית בתוך סערות הזמן ואתגריו, נותרים המנהלים בודדים במערכה, ללא כלים, ללא גיבוי, וללא הכוונה מגבוה.

לעתים קרובות מזהים המנהלים אתגרים רבים ליישום חזונם החינוכי בחיי המעשה, עד כדי אי-התאמתו של החזון הקיים לקהילה, או לקבוצות מסוימות בתוכה. אולם בדידותם המקצועית מונעת מהם לבצע או ליזום שינויים שיש בהם ערעור של המצב הקיים. זאת גם כאשר אין חשש לחוסר גיבוי של ההנהגה הרוחנית. חששם העיקרי הוא שלא יצליחו להוביל את השינוי כראוי ונמצא שקלקלו במקום לתקן.

מנהלים רבים מאותגרים מאי שיתופם בתהליך קבלת ההחלטות של המנהיגות הרוחנית או של בעלי בתי-הספר. לעתים קרובות הם נדרשים לבצע החלטות שלא היו שותפים לקבלתן, ושאינם שלמים עמן

יתר על כן, מנהלים רבים מאותגרים מאי שיתופם בתהליך קבלת ההחלטות של המנהיגות הרוחנית או של בעלי בתי-הספר. לעתים קרובות הם נדרשים לבצע החלטות שלא היו שותפים לקבלתן, ושאינם שלמים עמן. לדוגמה: מנהלת בית ספר חרדי חסידי גדול התמודדה עם פיטורי היועצת החינוכית על ידי ההנהגה הרוחנית של החסידות. המנהלת ראתה בעבודתה של היועצת ערך עצום להתפתחות הפרט בבית הספר, אך ההנהלה הרוחנית חשבה אחרת, וטענה כי המשרה מיותרת ואין צורך ביועצת. בפועל נותרה המנהלת בודדה מול הבעיות שעליה לפתור לבדה, ובודדה עם מחשבותיה אודות צרכי התלמידות בבית הספר.

הבעיה שאותה תיארה המנהלת היתה חוסר היכולת לשאת ולתת עם המנהיגות הרוחנית, על מנת להשיג את יעדיה בחינוך. היא הצביעה על פער בין יכולתה להגדיר בתור מנהלת את צרכי החינוך במערכת, לבין היכולת של המנהיגות הרוחנית להגדיר את הצרכים ממרום תפקידה. במקרים אחרים, מנהלים מתלוננים כי הדיון שנעשה בקרב ההנהגה הקהילתית מציג "בעיות לכאורה", ואילו הם, החיים את הנעשה בבית הספר, רואים בבעיות אחרות את המקור לאותן "בעיות לכאורה".

בראיונות שערכתי עם מנהלים עלתה שוב ושוב הבעיה של הפער בין ההנהגה הרוחנית לבין המנהלות והמנהלים. הפער מתבטא באופן שבו מנהלי בתי-ספר חווים את אתגרי המציאות ומבינים כיצד להתמודד עמן, לעומת האופן שבו חווה אותם ההנהגה הרוחנית. זו בדרך כלל קובעת כללים או יעדים, ואינה עסוקה בלמידת המציאות ובניסיון לבנות תכנית להשגתם. מנהלים רבים תיארו את המשא ומתן העיקש שהם מוכרחים לקיים עם ההנהגה הקהילתית לצורך סגירת הפער.

אחת המנהלות בסמינר חסידי יזמה פגישה עם פוסק הלכה ("מורה צדק") לשינוי תקנון הצניעות. באותה קהילה קיימת הנהגת צניעות ייחודית, והמנהלת, שנוכחה לראות כי כבר שנים שהתלמידות לא מקפידות עליה כלל, החליטה ללבן הנהגה זו בשיחה עם מורה צדק.

היא ניהלה משא ומתן מייגע, ובו הסבירה להנהגה הרוחנית כי התבצרות סביב המנהג והפיכתו לאיסור רק גורמת לדריסתו. הנערות כבר חיללו את ההנהגה, וכעת יש ללמד אותן להבחין בין גבולות האסור והמותר

לדבריה, היא ניהלה משא ומתן מייגע, ובו הסבירה להנהגה הרוחנית כי התבצרות סביב המנהג והפיכתו לאיסור רק גורמת לדריסתו. הנערות כבר חיללו את ההנהגה, וכעת יש ללמד אותן להבחין בין גבולות האסור והמותר. היא הוציאה ממורה הצדק פסק הלכה שבו פורטו הצדדים המותרים, בתוך הנהגה שהיתה עד אז בבחינת איסור מוחלט באותה חסידות.

דוגמא זו היא ייחודית ויוצאת דופן; גם המנהלת יודעת שפועלה זה יוצא דופן, בקהילתה ובחברה החרדית בכלל.

בדומה לכך מציינים מנהלים רבים כי היו רוצים ללמוד לשאת ולתת עם ההנהגה הרוחנית, או עם בעלי בתי הספר. הם היו שמחים להגדיר במדויק את הבעיות החינוכיות ה"אמתיות", לעומת ה"בעיות לכאורה". כיום הם מרגישים שפעמים רבות אין היעדים המוטלים עליהם מתייחסים לבעיות החינוכיות האמתיות אלא לבעיות מדומות.

הדוגמאות שחזרו על עצמן בנושא זה, היו היחס הדו-ערכי כלפי השימוש בכלים טכנולוגיים בחינוך ובכלל, והיחס ללימודים אקדמיים בחברה החרדית. המנהיגות הרוחנית קבעה כללים לשימוש או אי שימוש בטכנולוגיה, והחרימה את הלימודים האקדמיים. המנהלים אמורים להשיג את היעדים הנזכרים, ולא תמיד מצליחים. רובם טענו שהם יודעים כי בחלק ממלחמות אלו הם מובסים מראש. בנוסף מודים חלקם שהם מתווים, באופן לא גלוי ומוצהר, תהליכים לימודיים מקדמי השכלה אקדמית עתידית, מתוך הבנה שבהעדרם אין למוסד עתיד בתור מכשיר לחיי תעסוקה.

בראיונות שערכתי שמעתי הצהרות ובקשות של מנהלים להיות חלק מקהילת מחנכים. קהילה שתיפגש לצורך דיונים, ליבון בעיות והגדרה משותפת של חזון חינוכי. המנהלים ציינו כי הם מקבלים על עצמם את החלטות "ועדת המנהלים"[2] הקיימת, והדגישו שאינם מורדים בה. יחד עם זאת הם כמהים לשיח עמיתים קבוע, לצורך קידום יכולתם לפעול כראוי מול אתגרי התקופה. מטרות שלדעתם אינן מושגות על ידי "ועדת המנהלים".

מנהלים בחברה החרדית זקוקים להכשרה ייחודית התואמת לחברה ולליווי מקצועי לאורך תפקידם. הליווי חייב להיות מכוון להעצמתם תוך הבנת התפקיד הייחודי להם, הנובע מזהותה של הקהילה שאותה הם משרתים

לתכנן יותר טוב כיצד להגשים את החזון החינוכי. תמונה: Bigstock

בנוסף לקצר התקשורתי בינם להנהגה הקהילתית, הדגישו המנהלים בדבריהם את המחסור במקורות להעצמה אישית מקצועית לאורך פעילותם המקצועית. לטענתם, מנהלים בחברה החרדית זקוקים להכשרה ייחודית התואמת לחברה ולליווי מקצועי לאורך תפקידם. הליווי חייב להיות מכוון להעצמתם תוך הבנת התפקיד הייחודי להם, הנובע מזהותה של הקהילה שאותה הם משרתים, ומהעובדה שלעתים קרובות מוטלת עליהם אחריות להשיג – דרך ניהול בית הספר – יעדים חינוכיים של קהילה שלמה (כדבריהם).

מדברי המנהלים ניתן להסיק על צורך כפול: תקשורת תקינה עם ההנהגה הקהילתית, ומערכת מכוונת ומייעצת שתלווה אותם בעבודת החינוך. צרכים אלה משלימים זה את זה. ההנהגה הקהילתית צריכה לדבר עם המנהלים, להתייעץ אתם, לשמוע מהם על האתגרים הממשיים העומדים בפניהם, ויחדיו לטכס עצה כיצד לבנות חזון חינוכי הולם, חזון חינוכי ניתן ליישום המעניק מענה טוב להתמודדויות הממשיות שבפניהן ניצב החניך.

להלן אבקש להראות כי חז"ל נדרשו לאתגרי החינוך של תקופתם ועיצבו מערכת מתוכננת כדי לתת להם מענה. מדברי חכמינו ניתן ללמוד כי על ההנהגה הרוחנית מוטל תפקיד של עיצוב מערכת החינוך והתאמתה לאתגרי התקופה. כתוצאה מכך, אקרא לגיבוש תכנית הכשרה עבור מנהלים, אשר תסייע להם לתת מענה לאתגרי תקופתנו ולהתאים את חזון החינוך שלהם לדרישות הדור.

 

חזון המנהיגות החינוכית על פי ההגות התורנית

בתחילה מי שיש לו אב מלמדו תורה, מי שאין לו אב לא היה למד תורה… התקינו שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים… ועדיין מי שיש לו אב היה מעלו ומלמדו, מי שאין לו אב לא היה עולה ולמד. התקינו שיהיו מושיבין בכל פלך ופלך, ומכניסין אותן כבן ט"ז כבן י"ז, ומי שהיה רבו כועס עליו, מבעיט בו ויצא. עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה בכל עיר ועיר, ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע.[3]

בימי התלמוד נשלטה המנהיגות החינוכית בידי גדולי הדור. הם היו אלה שנשאו ונתנו בבעיות החינוך של הדור והכריעו את אופן ההנהגה. כגון ר' יהושע בן גמלא, שתיקן את החינוך הפורמלי מגיל 7-6 בכל עיר ועיר ומדינה ומדינה.

כמו בערכים אחרים, גם בעניין החינוך מדגישים המקורות התורניים את יסוד החובה, ורק כפועל-יוצא ממנו צומחת זכותו של הילד לחינוך.[4] פעמים רבות חוזר המקרא על החובה לחנך את הילדים לתורה ולמצוות: "והודעתם לבניך ולבני בניך", "ושננתם לבניך", "ולִמדתם אתם את בניכם" ועוד כיוצא באלה. חכמי המשנה חזרו וקבעו את הוראת התורה לילדים לאחת מחובות היסוד של האב, ואמרו: "האב חייב בבנו, למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אישה וללמדו אומנות, ויש אומרים אף להשיטו במים (ללמדו שחייה)".[5] חובת האדם ללמד את בנו תורה משמעה לא רק חובה ללמד את בנו את אשר הוא יודע, אלא חובה כללית לדאוג שבנו ילמד תורה. לפיכך גם עם הארץ שלא זכה בעצמו ללמוד תורה, חייב לשכור מלמד לבנו, כדברי הרמב"ם: "וחייב לשכור מלמד לבנו ללמדו"[6].
ממקורות אלו עולה שחובת החינוך וההוראה היתה מתחילתה חובה אישית, ולא חובה ציבורית.

עיון בהשתלשלות הפסיקה לאורך המאות האחרונות מלמדת על כך, שהמנהיגות הרוחנית עסקה גם במנהיגות חינוכית, עיצבה את מבנה הלימוד, מיסדה את אופיים של בתי החינוך, והגדירה את תפקיד המחנכים

מקורות נוספים מלמדים על היבטים נוספים בחינוך שדנו בהם חז"ל, כגון: סוגיית ההמשך לתקנת רבי יהושע בן גמלא, הקובעת "סך מקרי דרדקי – עשרין וחמשה ינוקי". כלומר, מספר התלמידים מוגבל לכדי עשרים וחמישה למורה אחד. התוספות והרא"ש סבורים שהלכה זו היא בעלת אופי כלכלי-ציבורי, ובהתאם לכך פירשו שבפחות מכאן "אין בני העיר יכולין לכוף זה את זה להשכיר להם מלמד". לעומת זאת, דעת הרמב"ן, הרשב"א ואחרים היא שהלכת רבא יסודה בשיקול פדגוגי-חינוכי, והם סבורים שלפי התקנה, "אפילו לשנים ושלשה [תלמידים] מושיבין מלמד" (לשון הרמב"ן), ואין כוונת רבא לקבוע מספר מזערי של תלמידים משיקולים כלכליים, אלא לקבוע מספר מרבי של תלמידים למורה אחד משיקולים חינוכיים. כלומר, אם יש תלמידים רבים, הציבור חייב להעמיד מורה לכל עשרים וחמישה תלמידים, כדי להבטיח את איכות ההוראה. מכאן למדנו שהמנהיגות הרבנית דאז לא רק קבעה שיש ללמד, אלא קבעה גם את מבנה הסביבה הלימודית הראויה.

מהדוגמאות המעטות לעיל, אנו למדים על מקומם אז של הפוסקים, המנהיגים הרוחניים, בקביעת הנורמות החינוכיות, ועל תפיסתם את צרכי החינוך הכלליים. במשך הדורות נגזרו מהציטוטים לעיל הלכות ותת-הלכות רבות, בקשר לחובת החינוך הציבורית ולאחריות הציבור למימון החינוך לכל. עיון בהשתלשלות הפסיקה לאורך המאות האחרונות מלמדת על כך, שהמנהיגות הרוחנית עסקה גם במנהיגות חינוכית, עיצבה את מבנה הלימוד, מיסדה את אופיים של בתי החינוך, והגדירה את תפקיד המחנכים – בכל דור ותקופה על פי מנהג המקום ורוח הזמן. הדוגמאות לעיל מציגות את מנהיגות רוחנית רלוונטית לדור ולתקופה, ונושאת ונותנת עם המופקדים על היישום.

אם נלך בדרכי חז"ל, עלינו לקדם כיום הכשרה של מנהלי מוסדות חינוך, אשר תעניק להם כלים להתמודד עם אתגרי השעה.

 

תכנית הכשרה עבור מנהלים חרדים

מהנתונים שבחנתי עולה כי רוב המנהלים במוסדות החינוך החרדיים לא קיבלו הכשרה לתפקידם. עם זאת, המנהלים החרדיים רואים בתפקידם שליחות חברתית מהמעלה הראשונה, וכעדותם מוסרים נפשם למען הצלחה בתפקיד השליחות.

במהלך הראיונות שערכתי, דיברו מנהלים רבים על חזון ברור ובהיר שלאורו הם פועלים. אולם, הם לא תמיד הצליחו לענות על השאלות "כיצד אתם מעריכים שהחזון שלכם ממומש?" או "באלו כלים משתמשים כדי ליישם את החזון?" או "באילו כלים אתם מודדים את הצלחת מימוש החזון"?

בעיות אלו יכולות להיפתר לדעתי על ידי הענקת הכשרה פורמלית למנהלי בתי ספר.  על מנהיגי החברה להקים ארגון או תכנית שיתמקדו בפיתוח מקצועי של מנהלי בתי הספר החרדיים, ויצהירו על שמירת ערכי הליבה של החברה על תת-קהילותיה. זאת באמצעות איגוד גופים חינוכיים ומקצועיים קיימים לשיתוף פעולה. תכנית זו תקום במקביל למסגרות להכשרת מנהלים הקיימות בארץ, ותוך שיתוף פעולה עמן. כמו כן, היא תסתייע בניסיונם של ארגוני חינוך חרדיים בעולם.

התכנית תיתמך על ידי רבנים ודיינים מוסמכים, שילמדו קורסים בתחומי המוסר היהודי והמשפט העברי בהקשר הרחב של נושאי החינוך.

לצד זה, היא תאויש במרצים בעלי ניסיון והבנה מעמיקה בתחומי החינוך והניהול החינוכי. בשלב מתקדם, כשמחזור מנהלים ראשון יסיים את הכשרתו, בוגריו יוכלו לשמש חונכים ומלווים למנהלים אחרים בתחילת תהליך ההכשרה.

התכנית תכלול התייחסות לארבעה מישורים: הכשרה; השמה; ליווי לאורך הפעילות המקצועית; ומחקר בנושא הניהול החינוכי בחברה החרדית לגווניה.

ההכשרה תתמקד בתחומים הבאים:

  • העמקת הידע התיאורטי של המנהלים בתחומי החינוך והניהול, הן בהקשר הכללי והן בהקשר של החברה החרדית.
  • העמקת הידע על גישות פדגוגיות חדשניות לשיפור ההוראה והלמידה, על מהותן, טיבן ומקומן במערכת החינוך החרדית.
  • העמקת הידע הפרקטי של המנהלים באמצעות לימוד וניתוח אירועים בהקשר לקהילות חרדיות מגוונות.
  • העמקה בכל הנוגע למוסר, משפט והלכה, בענייני חינוך וניהול.

ההשמה תבוצע באמצעות בעלי המוסדות וההנהגה הקהילתית ובשיתוף פעולה עם הארגון.

הליווי יקיף את כל צרכי המנהלים המכהנים, מייעוץ והכוונה אינדיבידואליים ועד השתתפות בימי עיון, שיח עמיתים ולמידה משותפת. תכנית הליווי תתפתח בהתאם לוותק ולהתפתחות המקצועית של המנהלים.

המחקר יבוצע באמצעות חוקרי חוץ שיאספו נתונים מתוך קבוצות המנהלים הלומדות בתקופות שונות, ומטרתו תהיה מעקב והגשת המלצות לשיפור התכנית בהתאם לממצאים.

כמו כן, מתוך הבנה כי החזון הוא אבן הפינה לכל העשיה החינוכית בבית הספר, יש לסייע למנהלים לנסח חזון מתאים למציאות, הכולל תכנית הובלה לבית הספר. כפי שהוזכר למעלה, למנהלי בתי הספר החרדיים חזון בהיר בנוגע למטרה הכללית של החינוך, אולם המקום שבו נכשלים רוב המנהלים הוא המימוש.

בהתאם לזאת, תכנית ההעצמה למנהלים החרדיים תציע בסיס מתמיד של למידה, שתלווה את כל פועלם המקצועי בהמשך: למידה של ניסוח חזון, למידה של בחינת התאמתו, למידה של דרכים ליישומו ולמידה של הערכת היותו מיטיב לקהילתם.

***

החשש האישי הגדול שאני נצבת בפניו, הוא החשדנות של החברה החרדית כלפי כל גל חדש שיש בו פן של ביקורת, סמויה או גלויה.

בעצם העובדה שהמאמר הנוכחי מציג בעיה הרווחת בציבור החרדי, הוא עשוי להתפרש ולהחשד קורא תיגר על המציאות בחברה זו, או קורא ל'מהפכת השכלה', חשד שגורם בדרך כלל לרגרסיה גדולה יותר. החברה החרדית מתקשה לשאת ביקורת. לנוכח ביקורת היא מסתגרת ונסוגה, לעתים אף לשמרנות עמוקה יותר מזו שלפני.

תקוותי היא שנמצא את הדרך להשיג את היעד הנכסף, בלי לאבד את העמיתים לדרך.

 

תמונה ראשית: Bigstock


[1] רעיון זה עוצב כתוצאה ממחקר איכותני שאסף נתונים באמצעות שלושה כלי מחקר מרכזיים: הראשון היה שאלון פתוח שהופץ בין 120 מנהלים, וכלל שאלות אודות מבנה התפקיד, היבטים של התפתחות מקצועית, והיבטים של תפיסת תפקיד המנהל. הכלי השני היה ראיון חצי מובנה שבו השתתפו 16 מנהלים מקשת רחבה של תת-קהילות בחברה החרדית. השלישי התמקד בניהול שש קבוצות מיקוד של מנהלות, לאורך שש שעות אקדמיות.

 [2] גוף המקיים דיונים בענייני חינוך, ומפרסם את תוצאותיהם לכלל המנהלים.

[3]  בבלי בבא בתרא, כא, א.

[4]  להרחבה על תובנה זו ראו בפרק החמישי במאמרו של מיכאל ויגודה, בין זכויות חברתיות לחובות חברתיות במשפט העברי, בתוך: רבין י' ושני י' (עורכים) (2004), עמודים 295-283.

[5]  בבלי קדושין, כט, א.

 [6] משנה תורה, הלכות תלמוד תורה, א ג.

4 תגובות על “בדידותו של המנהל

  • מאמר חשוב מאוד! נהדר לראות משהו שיש בו קריאת כיוון לעשייה חיובית אפשרית ונגישה שאינה דורשת 'הנדוס מחדש' של החברה החרדית.
    אציין כי לא בהכרח יחסי הגומלין בין ההנהגה הרוחנית להנהלה החינוכית עומדים בעוכרינו, לדעתי הקשר בין ההנהלה הרוחנית להנהלה הפיננסית מייצר את האתגר המורכב.
    בבתי ספר פורמליים, בהם המנהל מקבל שכר קבוע ממקור קבוע ואינו תלוי בכמות ואיכות הרישום – יקל עליו לבנות חזון חינוכי ולייצר אופק ערכי לבית הספר, לעתים תוך קבלת החלטות קשות צופות פני עתיד שלא כולם יסכימו עמן. כאשר המנהל 'מושך' משכורת מבית הספר, וזו נגזרת כמובן מכמות התלמידים / תרומות וכו', הוא תלוי נואשות בוועדי הורים ובמנהיגות קהילתית וכפוף לציפיות אליטיסטיות המעצבות את תקנון בית הספר, מדיניות ביחס לתלמידים חלשים לימודית ורוחנית ועוד.

  • ד"ר רינת יצחקי סיימה לאחרונה עבודת ד"ר שנושאה הוא: השנה הראשונה בניהול בית ספר: ההתמודדות המתמשכת והשלכותיה, ויתכן שהעבודה יכולה להעשיר את הנושא.

    • תודה משה על התזכורת. כנראה שהכותבת לא ידעה על המחקר שביצעתי, אשמח לשתף.
      ערב טוב,
      רינת

  • המאמר נכתב טרם פרסום המחקר

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל