צריך עיון > סדר שני > בקשת האמונה של דקארט: על הולדת החילוניות

בקשת האמונה של דקארט: על הולדת החילוניות

--1
אליהו לוי עורך בכתב העת "צריך עיון"

ישנן שתי גישות לבקשת האמת, גישה דתית המתקיימת במישור החוויתי ומחפשת אחר ביטחון, וגישה פילוסופית החוקרת אחר ידע אובייקטיבי ומנסה למצוא חוקיות וסדר. בעולם העתיק שתי חקירות אלו נעשו באופן נפרד, ירושלים ביקשה אמונה ואתונה דרשה חוקיות. בימי הבינים החלו הדברים להתערבב ונעשה ניסיון לגייס את המדע לשורות האמונה. כנגד זה, בעת החדשה התפתחה גישה היוצרת סינתזה בין סוגי החקירות ומשתמשת במתודה של הפילוסופיה כדי לענות על שאלות השייכות באופן מסורתי לתחום הדת.

י"ז סיון תשע"ח
 

 

בספרו "הגיונות על הפילוסופיה הראשונית" מציע רנה דקארט "הגיונות… אשר בהם מוכחים קיום הא-ל וההבחנה הממשית בין נפש האדם לגופו". את הספר פותח דקארט בהגיון המפורסם הנקרא "על הדברים אשר ניתן להטיל בהם ספק", שבו הוא מנמק מדוע כל מה שנהוג לחשבו ודאי, מוטל בעצם בספק.

הוא פותח את הפרק בדיון על החושים – האמצעי המידי והאינטואיטיבי ביותר שדרכו קובע האדם עמדה לגבי העולם הסובב. על פניו, אומר דקראט, ודאות מושגת לנו באמצעות ידיעת החושים. אם אני רואה לפני שולחן, הרי שאני יכול לדעת בוודאות שקיים בחדר שולחן. אולם מקור ידיעה זה הוא דוחה על-ידי טיעון המורכב משני שלבים: בשלב ראשון הוא טוען כי מכיוון שלעתים נופלת שגיאה בהערכה הראשונית של החושים, כגון בשיעור של גודל או מרחק, לא ניתן להסתמך עליהם גם במקרים שאנו משוכנעים בנכונותם. לאחר מכן הוא מקצין את חשדנותו מחמת העובדה שבחלום אנו חווים חוויות חושיות שאינן נובעות מגירוי ממשי של החושים. מסיבה זו, הוא טוען, ניתן להטיל ספק בכל ידיעה שמקורה בחוויה חושית. לטענתו, לא ניתן לסמוך על חווית החושים גם במצב ערות, מכיוון שבאופן היפותטי יתכן שמדובר בסוג של חלום, ואילו המציאות ה"אמתית" מסתתרת אי-שם במקום אחר. בהמשך המהלך מטיל דקארט ספק אף באמיתות המתמטיות, ולבסוף מעלה את החשד הקיצוני ביותר, שכל ידיעותיו, ללא יוצא מן הכלל, הן תוצאה של שד מתעתע הגורם לו לחשוב כי דברים אלו הם "אמתיים".

מנין נובעת חשדנותו העמוקה של דקארט? כשאני יושב בתחנת האוטובוס, אינני מסתפק אם הרכב הגדול והירוק הנוסע לקראתי הוא אכן אוטובוס, או שמא מדובר בדמיון שנטע בי שד מתעתע

מנין נובעת חשדנותו העמוקה של דקארט? כשאני יושב בתחנת האוטובוס, אינני מסתפק אם הרכב הגדול והירוק הנוסע לקראתי הוא אכן אוטובוס, או שמא מדובר בדמיון שנטע בי שד מתעתע. מדוע אצל דקארט, היושב בחדר עבודתו בחלוק מול האח (כפי שהוא מתאר), מתעורר ספק באשר לוודאותן של הידיעות כולן?

להלן אבקש להצביע בקצרה על המובן של ידיעה "אמתית" אצל דקארט, ולטעון כי היא תוצר של סינתזה בין מושג הידיעה הדתי ומושג הידיעה הפילוסופי. דקארט, במפנה הדורות, מבקש למצוא ביטחון דתי במובן הפילוסופי של הידיעה, ובכך מפנה מקום להופעת החילוניות. לצורך הצגת הטענה אעמיד באופן חד שתי תפיסות קוטביות. לאחת אקרא פילוסופית/אריסטוטלית, ולשניה חווייתית/דתית. הצגה קוטבית זו היא סכמתית בלבד, ונועדה לצורך הצגת הטיעון. ללא ספק המציאות עצמה מורכבת בהרבה.

 

"ביטחון גמור"

הנקודה המרכזית שעליה ברצוני להצביע היא התפיסה החוזרת ונשנית אצל דקארט כי תתכן אפשרות של אמת שונה, נסתרת, הקיימת מעבר למה שאנו תופסים וחווים באופן פשוט. מטיעון החלום, למשל, משתמע כי יש רמות שונות של אמת: בבסיס, ישנו מה שהאדם חווה ותופס בתור אמת, אבל אין בכך די. מעבר לכך ניצבת האפשרות כי החוויה היא אשליה, ויש אמת "אמתית" יותר. דבר זה ניכר באופן ברור יותר בטיעון השד המתעתע, שבו מודה דקארט במוחלטות ובחוקיות של טענות מסוימות – למשל, בכך שלא ניתן להעלות על הדעת משולש בעל ארבע צלעות, אך עם זאת הוא מעלה את החשש כי אין זה אמתי "באמת". דקארט מניח כי קיים מושג מופשט הנקרא "אמת", שהוא הדבר שבו ניתן לבטוח באופן מוחלט.

ואכן, המילים "ודאות" ו"ביטחון" חוזרות ונשנות בספר פעם אחר פעם בהקשר של בקשת "אמת". כאשר דקארט מציג את הספק בהשגת החושים הוא אומר: "כל אשר קיבלתי עד כה כאמתי ובטוח ביותר, למדתיו מן החושים או דרך החושים." (עמ' 44). לגבי הצורות המתמטיות הוא אומר: "ולעומת זאת, האריתמטיקה, הגיאומטריה ויתר המדעים הדומים להם… מכילים דבר מה בטוח ובלתי מוטל בספק." (עמ' 47). לאחר מכן הוא משתמש באותו המונח ביחס להפרכתם: "בה במידה שאני שופט לעתים שאחרים שוגים, וזאת אפילו בדברים שנדמה להם שהם יודעים בביטחון גמור, כיצד אוכל לדעת שהאל לא רצה שאטעה אני…" (עמ' 48). באופן דומה, בהגיון השני הוא פותח את דבריו בתיאור תחושת חוסר האונים שלו, ומסכם כי זו תתמיד "לכל הפחות, אם לא יהיה מנוס, עד שיתברר בביטחון גמור כי אין בעולם שום דבר ודאי." (עמ' 52). כללו של דבר, כפי שעולה מדוגמאות אלו ומרבות אחרות, בקשת הביטחון היא מוטיב המלווה את החיפוש אחר האמת אצל דאקרט. אם נבקש מדקארט לתת הגדרה מדויקת למושג "אמת", תהיה זו "היגד אשר ניתן לבטוח בו באופן מוחלט".

כאשר אנו מדברים על אמת מתמטית, לא נצפה לשמוע שימוש בטרמינולוגיה של ביטחון. במתמטיקה, כמו בתחומים נוספים של המדעים המדויקים, נדמה שהמילה המתאימה יותר היא "נכונות"

הגדרה זו של האמת נשמעת אולי מוכרת וסבירה, אך דומני כי היא אינה האופציה היחידה. כאשר אנו מדברים על אמת מתמטית, לא נצפה לשמוע שימוש בטרמינולוגיה של ביטחון. במתמטיקה, כמו בתחומים נוספים של המדעים המדויקים, נדמה שהמילה המתאימה יותר היא "נכונות". אנו מצפים להוכחה שתאשר את נכונות ההיגד, והמונחים הרלוונטיים הם אפוא שגיאה, טעות, סתירה והפכיהם. בקשה של אמת המשתמשת במונחים "מדויק" או "שגוי" שונה מאד מדרישה של ביטחון איתן וודאות מוצקה.

בתחום המתמטי, ביטחון ומוצקות הם דימוים השאולים מעולם רגשי וחוויתי, אך הם אינם מגדירים את האמת עצמה. נוכל לומר כי במתמטיקה, "אמת" אינה דבר בעל איכות משתנה: אין אמת איכותית יותר ואמת ירודה יותר, אלא האמת היא מצב בינרי של אפס או אחד. יש רק נכון ולא נכון; אין בטוח יותר ומוצק פחות. לעומת זאת, אצל דקארט נראה כי הביטחון הוא המטרה עצמה ואינו דימוי שאול. יתר על כן, לו נקבל את הגדרת האמת בתור מצב של העדר שגיאה, אין מקום לחששות של דקארט – לא מטיעון החלום, ולא מהשד המתעתע. הגדרת טעות נשענת על חוקיות מסוימת: כאשר היגד תואם לחוקיות זו הוא נכון, וכאשר אין התאמה הוא שגוי. לעומת זאת, דקארט אינו מסתפק בכך שאין טעות בהיגד. מבחינתו, נכונות זו לא הופכת דבר ל"אמתי", כיוון שאמת זו אינה מעניקה מידה מספיקה של "ביטחון".

ישנן אפוא שתי הגדרות שונות לאמת: היגד שניתן לבטוח בו באופן מוחלט, והיגד החף משגיאה. ברצוני להבחין להלן  בין המקורות השונים של הגדרות האמת, ולטעון כי דקארט מייצג נקודת מפגש בין מסורות שונות.

 

אמת דתית ואמת מדעית

בדברי ימי עולם ניתן למצוא שתי מסורות שונות של חיפוש אחר אמת: האחת דתית והאחרת מדעית. האמת היא מושג שגור מאד בחשיבה הדתית המונותאיסטית, והיא קשורה קשר אמיץ עם האמונה, מאבני הבניין של שלש הדתות המונותאיסטיות – היהדות, הנצרות והאסלאם. האמת הראשונה של האדם הדתי היא האמונה. "ה' אלהיכם – אמת".

טענתי היא שעבור רוב המאמינים, מובנה של האמונה הדתית שייך יותר אל העולם החוויתי של תחושת הביטחון, ופחות אל הגדרה מדויקת של העדר שגיאה. משמעותה של אמונה דתית היא ביטחון והשענות על מציאותו של הא-ל, ויש לה השלכות נפשיות עמוקות על מערכת היחסים של האדם עם המציאות. האדם המאמין, מאמין "ב" ולא מאמין "ש", כהגדרתו הקולעת של בובר.[1]  המאמין אינו מאמין "שהאלוהים ישנו" כמו שהוא מאמין בהיגד "השולחן ישנו". האמונה אינה מתייחסת לנכונותו המתמטית של ההיגד "יש אלוהים", אלא לביטחון האישי של המאמין ברעיון הימצאותו של האל.

עבור רוב המאמינים, מובנה של האמונה הדתית שייך יותר אל העולם החוויתי של תחושת הביטחון, ופחות אל הגדרה מדויקת של העדר שגיאה

לעומת האמת הדתית, האמת הפילוסופית חותרת למצוא היגיון וחוקיות בכאוס הארצי ולהגדיר את העולם בתבנית מסודרת וברורה. תהליך זה אינו מתקיים במישור הרגשי. הערך "אובייקטיביות" מבקש לנתק את החוקר ממושא מחקרו, דבר שאינו מתאים להלך הרוח של האמונה הדתית, שכן היא שואפת לחבר בין האדם לא-ל.

ניתן להמחיש את השוני בין השניים דרך סיפור המופיע במדרש. פעם בא מין לרבי עקיבא ושאלו: "עולם הזה מי בראו?" רבי עקיבא עונה לו: "הקדוש ברוך הוא". דעתו של אותו מין לא נחה מתשובה זו, והוא דורש: "הראני דבר ברור".[2]

המין מבקש מרבי עקיבא "דבר ברור". הבקשה של "דברים ברורים" מאפיינת את החיפוש הפילוסופי, והיא שונה באופיה מההשגה המקובלת בדת. הגישה היוונית, הפילוסופית והספרותית, מתאפיינת בחיפוש אחר "דברים ברורים". הדבר הברור שאותו מחפשים היוונים הוא תמונת עולם הניתנת לאחיזה בתודעה. המאפיינים המרכזים של אחיזה זו הם, ראשית כל, היכולת לכנות את הדבר בשם, לסמן אותו. בשלב מתקדם יותר מגיעה גם יכולת ההפשטה והיכולת להשיג תבניות של סדר – תפיסה של מערכת סיבות מורכבת בתור מערכת אחת. לבסוף באים לכדי יכולת להשיג השגה דרך היקש לוגי. כל אלו הם מאפיינים של "השגה ברורה".

אצל היוונים, רק דבר שניתן להשיג בתודעה נחשב "דבר ברור". לעומת תרבויות אחרות, שבהן "השגה" היא חוויה אקסטטית או רגשית, אצל היוונים התפתחה תפיסה הרואה דווקא את הברירות התודעתית בשם "מציאות". אצל הומרוס ומשוררים אחרים הדבר בא לידי ביטוי בציור פרטני מאד של המציאות – קריאה בשם. האפוסים ההומריים הם סיפורים מפורטים שהכל ברור בהם. בסיפורים אלה, לא רק שאין צורך ברובד נסתר, אלא אסור שיהיה רובד כזה: המשורר היווני מעוניין לתאר סיפור שהתודעה יכולה להיאחז בו.[3] זאת בניגוד לסיפור הדתי המגלה טפח ומכסה טפחיים, ודורש מעצם טבעו פרשנות ומעורבות. מגמה זו התפתחה אצל הפילוסופים היוונים, אשר לא הסתפקו בתיאור פרטני של המיתוס, אלא ביקשו משהו מעבר לכך, משהו שהם כינו "לוגוס".

 

"מהו הדבר הברור?"

הופעתה המוקדמת ביותר של הפילוסופיה היוונית מכונה "המעבר ממיתוס ללוגוס". הפילוסופים היוונים הראשונים מכונים בשם הכללי "קדם-סוקראטיים", כלומר אלה שקדמו לסוקרטס. כמה מאות שנים לפני אריסטו ואפלטון הם החלו בנסיונות ראשונים לאפיין את המציאות מתוך גישה פילוסופית. מה המשותף לנסיונות הראשונים של אותם פילוסופים ולפילוסופיה המאוחרת יותר? אין תשובה אחת לשאלה זו. למילה "לוגוס" פרשנויות רבות, וממנה מגיעה המילה הידועה לנו "לוגיקה", ודרכים רבות יש לאפיין את ההבדלים בינה לבין המיתוס.[4] כאן אבקש לומר כי משמעותה הכללית היא בקשת "הראני דבר ברור" ולהבחין בינה לבין בקשה דתית.

המגמה הקדם-סוקראטית היא לצייר תמונת עולם הנשענת על משהו תודעתי, שאינו בהכרח מעוגן בהשגה חושית. מאפייני המציאות שאותה הם מחפשים הם עיקרון מארגן, ביוונית: "ארכה". עיקרון זה יכול להישען על החוש ויכול שלא, אך הוא מוכרח להיות דבר המושג בתודעה ללא השלמת הדמיון. מגמה זו היא המשך של תפיסת העולם היוונית, המתבטאת גם בשירה, של בקשת "דבר ברור" – תמונה המושגת בתודעה.

"הכל מים"[5] של הפילוסוף הקדם-סוקראטי תלס ולאחריו "הכל אוויר"[6] של אנקסימנס הם דוגמאות להסברים חושיים ללא עירוב דמיון ולבקשת מבנה תודעתי של סדר. הרקליטס, באמרו "עדים רעים לבני-אדם הן עיניים ואזנים אם יש להם נפשות ברבריות",[7] וגם פרמנידס, באמרו "ואל יאנסך בדרך זו […] להטות עין לא צופיה ואזן הומיה ולשון, כי אם הכרע בתבונה",[8] היו קיצוניים אף יותר. הוגים אלו הגיעו למסקנה כי מכיון שיש גם דמיון, העלול לכזב, החושים אינם מספקים את התודעה כלל. התודעה סומכת על השגות המתקבלות בעיניים ובאזנים, אבל אולי החושים מטעים אותה? החושים הם כלי מסוכן. פרמנידס, המוזכר לעיל, ניסה להתגבר על הטיות החושים ולהישען על טיעונים לוגיים בלבד. אולם הוא נשען על ההשגה התודעתית בצורה בוטה כל כך, עד שתובנותיו לגבי ה"מציאות" עמדו בסתירה מוחלטת לחוויה החושית (אין תנועה – "מה שהווה […] בלתי-זע").[9] ואילו הרקליטס, בר הפלוגתא של פרמנידס, בחר בצעד שיש בו אולי נימה של ייאוש: לשלול כל צורה של סדר ויציבות ולבכר את הפרדוקסים. על הפכים גמורים הוא אמר "היינו הך";[10] הוא העדיף "ברירות" זו על-פני הסתמכות על החושים ונפילה במלכודת הדמיון. פיתגורס, לעומת זאת, הוא דוגמא לבקשת עקרון מארגן (ארכה) מופשט לחלוטין – מספר.

הוגים אלו הם דוגמאות בולטות מההגות הקדם-סוקראטית לבקשת אמת פילוסופית. הם מחפשים "דבר ברור" ומבינים, באופן דומה מעט לדקארט, שההשגה החושית עלולה להטעות, ויש צורך במשהו מוגדר ומבורר יותר, בעקרון מארגן הניתן לאחיזה תודעתית. דוגמאות אלה הם הניצנים הראשונים של בקשת אמת זו.

האמונה הדתית מכוונת לסוג אחר של ודאות. היא אינה מחפשת את "הדבר הברור" המושג בתודעה, אלא את הקרבה המורגשת

לעומת זאת, האמונה הדתית מכוונת לסוג אחר של ודאות. היא אינה מחפשת את "הדבר הברור" המושג בתודעה, אלא את הקרבה המורגשת. המשורר המבקש את ה' בתהילים אומר: "צמאה נפשי לאלהים לאל חי", ומיד לאחר מכן מתאר את תסכולו בתהליך הבקשה: "היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה באמור אלי כל היום איה א-להיך".[11] התקוה של המשורר היא לקרבה, והבקשה שלו אינה אחר ברירות תודעתית, אלא אחר התייחסות – זכירה. הוא אומר: "אומרה לא-ל סלעי למה שכחתני, למה קדר אלך בלחץ אויב", והייחול שלו הוא להגיע למצב של "עוד אודנו ישועת פני וא-להי". הוא רוצה לעמוד שוב לפני ה' ולנהל אתו שיחה, להודות לו. הוודאות היא הקרבה, ולא התודעה הברורה.

דברים דומים מאד ניתן למצוא בסוף ספר מיכה, שם אומר הנביא: "ואני בה' אצפה אוחילה לא-להי ישעי, ישמעני א-להי". גם שם הנביא מצפה לא-להים, וגם שם ציפיה זו היא לקרבה, ולא לוודאות הכרתית של "הראני דבר ברור". כיוצא בו, אף שם בקשת הא-להים וחוסר הוודאות אגודים במערכות יחסים עם אחרים, עם האויבים: "ותרא איבתי ותכסה בושה האמרה אלי איו ה' א-להיך. עיני תראינה בה עתה תהיה למרמס כטיט חוצות".[12] בקשת הוודאות קשורה לקרבה אל הא-ל, והיא נובעת מתוך האתגר שמציבים האויבים בשאלם: "איה א-להיך?" לא שד מתעתע ולא אשליית החושים, אלא מערכות יחסים מורכבות עם אנשים הרחוקים מן הא-ל.

ביטוי דומה של רעיון זה ניתן למצוא אצל אחד המלומדים המרתקים של המאה ה-17, המתמטיקאי והפילוסוף בלז פסקל, שבפיסת הנייר שנמצאה במעילו הופיעו המילים הבאות:

בשנת הישע 4561, ביום שני, 23 בנובמבר, ביומו של קלמנט הקדוש, משעה עשר וחצי בערך, עד בערך חצי שעה אחרי חצות. אש. אלוהי אברהם, אלוהי יצחק, אלוהי יעקב. לא של הפילוסופים והמלומדים.  ודאות, ודאות, רגש. שמחה. שלום.[13]

ההבחנה שעושה פסקל בין א-להי הפילוסופים לא-להי אברהם, יצחק ויעקב, דומה מעט להבדל שבין בהירות פילוסופית/מדעית לביטחון דתי. הוודאות שהשיג פסקל בחוויה המיסטית שעבר אינה  הבהירות המושלמת של משוואה מתמטית אלגנטית, אלא תחושה של קרבה וחום.

 

בין "הוכחה" ל"עדות"

סיומו של המעשה ברבי עקיבא והמין משקף את ההבדל הזה. המדרש מספר כי רבי עקיבא השיב למין בדרך מתוחכמת. לאחר שהמין מבקש דבר ברור, ממשיך הסיפור כך:

אמר לו [רבי עקיבא למין]: למחר תבוא אלי. למחר בא אצלו.

אמר לו ר' עקיבא: מה אתה לובש?

אמר לו: בגד.

אמר לו: מי עשאו?

אמר לו: האורג.

אמר לו: איני מאמין לך, הראני לי דבר ברור!

אמר לו: ומה אראך, ואין אתה יודע שהאורג עשהו?

אמר לו: ואתה אינך יודע, שהקדוש ברוך הוא ברא את עולמו? נפטר אותו מין.

אמרו לו תלמידיו: מהו הדבר הברור?

אמר להם: בני, כשם שהבית מעיד על הבנאי, והבגד מודיע על האורג, והדלת על הנגר, כך העולם מודיע על הקדוש ברוך הוא שהוא בראו.

רבי עקיבא הוכיח את טענתו למין במתודה ההולמת את דרכי האימות של האחרון. באמצעות היסק פשוט (הדומה במקצת לאופן שבו אריסטו מסיק על כך שיש לעולם סיבה תכליתית ראשונה, שהיא הא-ל), שכנע רבי עקיבא את המין שיש בורא לעולם, עד שנפטר והלך לו.

הבית אינו מוכיח שמישהו בנה אותו, אלא הוא "מעיד" עליו… העקבות של הבורא בבריאה יכולות ליצור יחס בין האדם לא-ל, כמו שעקבותיו של האהוב מעוררות זיכרון באוהב

אולם, לתלמידים זה לא הספיק. בדומה לסיפורים אחרים, שבהם אומרים התלמידים לרב לאחר שהוא משיב תשובה למין: "לזה דחיתו בקנה, לנו מה אתה משיב?", גם כאן מבקשים התלמידים יותר. הם אינם משתכנעים מההיסק הלוגי שכל מוצר בעל ייעוד תכליתי מחייב סיבה מעצבת. הם שואלים "מה ברור בכך?" הוודאות שאליה הם רגילים דורשת סוג אחר של הוכחות. ואכן, להם מסביר רבי עקיבא דבר אחר. הוא מדבר אתם במונחים של "עדות". הבית אינו מוכיח שמישהו בנה אותו, אלא הוא "מעיד" עליו. אותותיו של הבנאי ניכרים בבית ושל האורג בבגד. זוהי בהירות של ההכרה הדתית, המבקשת את היחס בין האדם לא-ל. העקבות של הבורא בבריאה יכולות ליצור יחס בין האדם לא-ל, כמו שעקבותיו של האהוב מעוררות זיכרון באוהב.

 

הולדת האפולוגטיקה והופעת החילוניות

בימי הביניים החל תהליך שניסה למזג בין שתי תפיסות האמת, ולהשתמש בכלי המחקר המדעי כדי להוכיח אמיתות דתיות. הוגים דתיים רבים, דוגמת תומאס מאקווינס בנצרות, אל-פאראבי ואבן סינא באסלאם והרמב"ם והרס"ג ביהדות, ניסו למצוא הוכחות פילוסופיות/מדעיות לקיומו של הא-ל. יתרה מזו, הם ניסו לאפיין את הרעיון של הא-ל הדתי במונחים פילוסופיים. ניסיון זה הוא אפולוגטי במידת מה, כיוון שהמטרה והמתודה של הדת שונות באופן מהותי מאלו של החשיבה המדעית. חקירת הוגים אלו אינה מדעית במובן של בקשת סדר וחוקיות במציאות, אלא זהו ניסיון למצוא צידוק ותימוכין מדעיים לסוג אמת שאינה מדעית מיסודה.

דקארט מנסה למצוא אמת דתית בפילוסופיה – תמונת מראה להוגים הדתיים אשר ניסו למצוא אמת פילוסופית בדת

על רקע זה דומני כי ניתן לראות בהגיונותיו של דקארט שילוב דומה, אך במגמה הפוכה. דקארט מנסה למצוא אמת דתית בפילוסופיה – תמונת מראה להוגים הדתיים אשר ניסו למצוא אמת פילוסופית בדת. החיפוש של דקארט אינו אחר הוכחה מדעית חפה מטעות לאמונה הדתית, אלא אחר ביטחון מוחלט בעל אופי דתי. ועם זאת, הוא משתמש במתודה השייכת דווקא למסורת הפילוסופית. בניגוד להוגים כמו הרמב"ם ותומאס מאקווינס, אשר למרות נאמנותם למתודה האריסטוטלית נחשבים תיאולוגים יותר מפילוסופים, דקארט נחשב באופן מובהק פילוסוף, על אף שהוא אינו מחפש נכונות מדעית, אלא ביטחון דתי. במובן זה, בשורתו הגדולה של דקארט היא פתיחת העולם הפילוסופי לתחום מחקר שאינו מדעי, אלא הרבה יותר חוויתי ואישי: בקשת ביטחון דתי באמיתות פילוסופיות. הסיבה שדקארט חושד כל כך בידיעותיו, היא לא משום שהוא מחפש ודאות מדעית במשוואות הגיאומטריה, אלא מכיוון שהוא מבקש בהן ביטחון דתי.

חידוש זה מסמן מהפכה שהשפיעה בצורה מכרעת הן על העולם הדתי והן על הפילוסופי. מן העולם הדתי ניטלה האוטוריטה על תחום האמונה, ונוצר מרחב שבו ניתן לדבר על שאלות של אמונה בשפה פילוסופית/חילונית. כך נוצרה האופציה החדשה של "חיי אמונה" חילוניים: אם עד עתה הדבר היחיד שסיפק מענה לצורך האדם באמונה היה הדת, הרי שמעתה התיימרה הפילוסופיה לרשת את מקומה.

כך נוצרה האופציה החדשה של "חיי אמונה" חילוניים: אם עד עתה הדבר היחיד שסיפק מענה לצורך האדם באמונה היה הדת, הרי שמעתה התיימרה הפילוסופיה לרשת את מקומה

כנגד זה, בעולם הפילוסופי נוצר נתק בין המדע לפילוסופיה, שעד לעת החדשה היו יחידה בלתי נפרדת. השימוש בשפה הפילוסופית לשאלות מהתחום הדתי יצר נתק בחיבור המסורתי של פילוסופיה ומדע. הפילוסופיה החלה למלא את מקום הדת בבירור שאלות חווייתיות וקיומיות, ואילו המדע המשיך בדרכו ואף הקצין אל עיסוק בשאלות של ידע אמפירי מבודד מהקשרו האנושי. המדע הקצין אל שפה אמפירית מנותקת מהחוויה האנושית, והפילוסופיה איבדה את החיבור הישן שלה אל הממשות של המציאות המוחשית.

***

זמן רב עבר מאותו ערב קריר שבו ישב דקארט בחדרו והעלה תהיות אודות אמיתותם של הדברים כולם. בימינו, העולם המדעי אינו עוד אותו עולם מדעי, המחשבה הפילוסופית אינה אותה מחשבה פילוסופית, וגם האמונה הדתית אינה מתבטאת באותם אופנים שבעבר. האתגרים הפילוסופיים, המדעיים והאמוניים העומדים בפנינו היום, שונים מאד משל ראשית העת החדשה. הוודאות של העולם המדעי מאותגרת בידי הפילוסופיה, ובעולם שבו הכרעות מוסריות מתקבלות בידי כלכלנים, וקביעות אפיסטמולוגיות בידי פסיכולוגים, הרלוונטיות של הפילוסופיה מוטלת בספק. בתוך כך, האמונה נדחקת לקרן זווית של ביטוי אישי, וההגות הדתית אינה מתיימרת לעסוק בשאלות הגדולות של החיים. המהפכה האמונית של דקארט הושלמה, ותוצאותיה אינן משביעות רצון. העולם האמוני אינו מעניק עוד ביטחון לרבים, והעולם הפילוסופי אינו מספק בהירות. בימים אלו, חשוב לחזור אל נקודת הפתיחה של הפילוסופיה המודרנית ולהבין היכן התחילו התחומים להתערבב.

 


[1] מרטין בובר, שתי דרכי אמונה, רסלינג, תל-אביב 2011.

[2] מדרש תמורה, דף טו.

[3] טענה זו נסמכת על הבחנתו של אוארבך בין הסיפור המקראי לסיפור היווני. ראה: אוארבך, אריך, מימזיס, מוסד ביאליק, ירושלים תשי"ח.

[4] ראה: סמבורסקי, שמואל, המחשבה הפיסיקאלית בהתהוותה, מוסד ביאליק, ירושלים תשנ"ט, עמ' 77-19.

[5] פרגמנט 5A13, מתוך: שקולניקוב, שמואל, תולדות הפילסופיה היוונית, יחדיו, תל אביב תשמ"א.

[6] שם, 11A12.

[7] 107 בחלק הפרגמנטים של היראקליטוס מתוך: שקולניקוב, שמואל, היראקליטוס ופארמנידס, מוסד ביאליק, ירושלים תשמ"ח.

[8] שם, בדרך האמת של פארמנידס.

[9] שם, שם.

[10] שם, 60, 88.

[11] תהילים מב.

[12] מיכה ז, ז-י.

[13] מתוך, ברגמן, שמואל הוגו, תולדות הפילוסופיה החדשה, מוסד ביאליק, ירושלים 1974, עמ' 192.

תמונה: Bigstock

2 תגובות על “בקשת האמונה של דקארט: על הולדת החילוניות

  • דקארט אינו מחפש "בטחון". הוא מחפש בטחון בנכונות. בקיצור – נכונות של 100%.
    ביטחון חווייתי, ככל שיהיה עמוק, אינו מה שדקארט מחפש. זהו בדיוק מה שהוא מפחד ממנו, וכל אדם צריך לפחד ממנו. נניח שהיתה לפסקל איזו שהי תקופה כזו של ביטחון חווייתי. זה היה והלך תוך שעתיים.
    צא ולמד איזו אמת חווייתית יש ליהודי מאמין, נוצרי, מוסלמי ועובד אלילים. באיזו חוויה תבחר?

  • א. מסכים עם התגובה שמעלי.

    ב. ככלל המאמר מרתק ומעורר מחשבה.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל