צריך עיון > סדר שני > חרדים לעתידם: שתי תפיסות של אחריות חברתית

חרדים לעתידם: שתי תפיסות של אחריות חברתית

whatsapp-image-2017-06-13-at-19-12-53
משה קלמן יועץ לענייני חרדים לסגן ראש העיר ירושלים

על פי מדדים רשמיים החברה החרדית סובלת מעוני חמור. אלא שנראה כי מדדי עוני אלה לא מטרידים את החברה החרדית, המודדת רווחה באופנים אחרים. מי שמוטרד מממצאים אלה היא הממשלה, הדואגת, ובצדק, לחוסנה העתידי של המדינה והחברה. האם לחרדים לא אכפת מעתידם הכלכלי? התשובה נעוצה בהבנת ההבדלים בין גישת האחריות הבירוקרטית לזו הקהילתית

כ' סיוון תשע"ז
 

לפני למעלה משנה לקחתי חבר חילוני לסיור במאה שערים. צעדנו במורד רחוב מאה שערים, עוצרים מדי פעם להציץ בדוכנים ובחנויות או לקרוא פשקוויל לח שעל הקיר. מעט לאחר הפניה לישיבת מיר, הצעתי לו להיכנס אתי לשוק הישן של השכונה. המעבר מרחוב מאה שערים אל תוך השוק עובר דרך שער אבנים נמוך, וכמו בסיפורה של אליס מארץ הפלאות, בצדו השני נמצא עולם אחר, מציאות אלטרנטיבית, יקום מקביל המנותק לחלוטין מההוויה הישראלית ובכלל מהמאה ה-21. המחזה נראה כמו לקוח מתוך תמונה של גטו יהודי בפולין של ראשית המאה הקודמת. השפה הרשמית במקום היתה יידיש, והעברית של אנשי המקום רצוצה ועילגת.

אולם המאפיין הבולט ביותר במחזה היה העוני שניבט אלינו מכל פינה. שדרת השוק היתה מקורה בפסיפס של מרפסות מאולתרות. הבגדים הפשוטים התלויים על חבלי כביסה שעברו בין המרפסות העידו על שימוש מועט במכונות ייבוש. ילדים קטנים התרוצצו בין דוכנים הפתוחים לסמטה צרה לבושים מכנסיים שלא הלמו את מידתם, נעליים מרופטות עוטפות את רגליהם. בניגוד לשיכונים מודרניים, כאן התחושה היתה שהעוני הולם את השכונה. הוא השתלב בטבעיות בנוף האורבני הייחודי, ולא נראה כי תושבי השכונה תופסים את עצמם "חברת מצוקה".

מאה שערים אינה מייצגת אמנם את כלל הציבור החרדי, אך העוני – לכאורה כן. תמונתה של מאה שערים והאופן השונה שבו תושביה חווים את המושג "עוני", הביאו אותי להרהר בפערים, השקופים לפעמים, בין תפיסת הרווחה המודרנית לזו של קהילות מסורתיות

מאה שערים אינה מייצגת אמנם את כלל הציבור החרדי, אך העוני – לכאורה כן. תמונתה של מאה שערים והאופן השונה שבו תושביה חווים את המושג "עוני", הביאו אותי להרהר בפערים, השקופים לפעמים, בין תפיסת הרווחה המודרנית לזו של קהילות מסורתיות.

***

רוב הציבור החרדי בישראל עני. כך, לכל הפחות, לפי נתוני המוסד לביטוח לאומי. זה קבע בשנת 2014 כי תחולת העוני בקרב משפחות חרדיות נעה בין 52% ל-54% – זאת ביחס ל-13.8% בקרב יהודים שאינם חרדים. בנוסף, תחולת העוני בקרב ילדים חרדים עומדת על כ-66%, בערך פי 3 משיעורה בקרב ילדים יהודים שאינם חרדים.[1]

בעקבות מצבם הכלכלי, רבים מבני הקהילה החרדית מסתפקים ברמת חיים נמוכה בהרבה מזו של כלל האוכלוסיה, החל מוויתור על טיפולי שיניים וכלה בוויתור על ביגוד והנעלה ברמה סבירה. במקרים אחרים, אין בידי משקי הבית אפילו האמצעים לכלכלה מינימלית, והם נאלצים להסתמך על תשלומי העברה מהמדינה ועל התמיכה הפנימית של הקהילה החרדית. לפי נתוני הסקר החברתי משנת 2013 עולה כי כ-21% מהאוכלוסיה החרדית קיבלה סיוע ללא תשלום מעמותה או ממתנדבים, זאת ביחס ל-4% מהאוכלוסיה היהודית הלא חרדית. הסיוע שניתן כלל מוצרים (מזון או ביגוד), תמיכה כספית, סיוע רפואי, חינוך ולימודים.[2] בנוסף, פיגורים בתשלומי שכירות או משכנתא בקרב בני הקהילה היו גבוהים משל כלל האוכלוסיה. נקודה אחרונה זו הנה עדות למידת פגיעות גבוהה, קרי: המידה שבה אדם נמצא בסיכון לאבד את מקום מגוריו מסיבות כלכליות.[3]

אולם, האם החברה החרדית באמת עניה? לא ניתן להתעלם מכך שהמרכיב התרבותי בהגדרת העוני חשוב מאוד. סיוע מעמותות או מתנדבים, לדוגמה, אינו מורה בהכרח על "עוני" אבסולוטי

אולם, האם החברה החרדית באמת עניה? לא ניתן להתעלם מכך שהמרכיב התרבותי בהגדרת העוני חשוב מאוד. סיוע מעמותות או מתנדבים, לדוגמה, אינו מורה בהכרח על "עוני" אבסולוטי, שכן פעמים רבות נחשב סיוע זה חלק מרשת הביטחון שמעניקה הקהילה לחבריה.

במאמר זה אבקש לעמת את נקודת מבטה של המדינה עם זו של החברה החרדית סביב שאלת העוני. טענתי היא כי המתח בין המדינה לחברה החרדית נובע מאופק כלכלי שונה. המבט החרדי על רווחה מכוון לאופק קהילתי, בעוד שזה המדינתי מציב לו למטרה צמיחה והתעצמות ברמה הלאומית. הפרספקטיבות השונות אף גוזרות פרשנות שונות למושג "האחריות החברתית" – חובה שהן החרדים והן המדינה ערים לה, אך במובנים שונים. עבור החרדים, אחריות זו מתפרשת במונחים קהילתיים, ואילו עבור המדינה – במונחים לאומיים. התקשורת הלקויה בין החברה החרדית למדינה גורמת לצדדים תסכול רב. לצד זה, העובדה שהבדלי ההשקפה בין החברה החרדית למדינה ביחס לאחריות חברתית כלכליים ביסודם ולא אידיאולוגיים מעניקה תקווה למצוא דרך לשיתוף פעולה.

 

האם החרדים עניים?

ובכן, האם החרדים באמת עניים? תלוי את מי שואלים. אותו סקר חברתי המעיד על רמות העוני הגבוהות בחברה החרדית מוצא, למרבה האבסורד, כי אותה חברה היא גם שבעת הרצון ביותר. במילים אחרות, למרות עוניה, החברה החרדית היא המאושרת ביותר (במדד סובייקטיבי) בחברה הישראלית. באופן עקבי אחוזים גבוהים מאוד בחברה החרדית מעידים של "שביעות רצון גבוהה מהחיים" ואף על "רמת שביעות רצון גבוהה ממצבם הכלכלי" (!). באופן כללי, נוצר רושם כי הציבור החרדי אינו משתכנע מהכותרות הצבעוניות של עיתוני הכלכלה, ואינו נוטה להפנים את קביעותיהם הנחרצות של מכוני מחקר עתירי פרסטיז'ה – הוא לא מוכן לראות בעצמו "עני". אנשי מאה שערים, החיים ברמת חיים הנופלת פלאים מזו של הישראלי הממוצע, מסרבים לרחם על עצמם ולחוש "עניים".

מדוע זה כך? כיצד ניתן להסביר את שאננותה של החברה החרדית? הלא הנתונים שהוצגו לעיל מתבססים על תצפיות מובהקות, ואינם משאלת לב של חוקר זה או אחר? להבנתי, הגורם העיקרי לפער הוא הבדלים בסדרי עדיפויות אידיאולוגים, היוצרים את המדד הסובייקטיבי של "איכות חיים".

ביחס לחברה החרדית, הגדרת "עוני" על-פי השוואה לרמת החיים החומרית של שאר חלקי האוכלוסיה – חוטאת למטרה. המדדים החשובים יותר הם האושר ושביעות הרצון, ושם החברה החרדית דווקא מובילה

מצבה הכלכלי הנוכחי של החברה החרדית אינו מצביע בהכרח על משבר בתנאיה הסוציאליים, אלא על הבדלים בסדר העדיפויות של החברה. בחלקים מסוימים של החברה החרדית בישראל נמצא לימוד התורה בראש סדר העדיפויות. מסיבה זו, מוכן משק הבית להסתפק לכתחילה במפרנס אחד בלבד – האישה – כדי שהגבר יוכל לממש את אידיאל לימוד התורה. בחלקים אחרים, הקדשת זמנה של האם לגידול הילדים נחשב לערך מרכזי וחשוב, כך ששיעור הנשים העובדות ואחוזי המשרה שלהן נמוכים יחסית. מימוש אותם אידיאלים כרוך אמנם בוויתור על חיי רווחה ומותרות, אך אלו מבני החברה החרדית המקבלים על עצמם אורח חיים זה, עושים זאת מרצון. הסבר זה תואם לעולה מן התצפית שהעוני החרדי אינו נובע מכורח המציאות, אלא מדובר בעוני אידיאולוגי, מתוך בחירה ותכנון.[4]

עולה אפוא כי ביחס לחברה החרדית, הגדרת "עוני" על-פי השוואה לרמת החיים החומרית של שאר חלקי האוכלוסיה – חוטאת למטרה. המדדים החשובים יותר הם האושר ושביעות הרצון, ושם החברה החרדית דווקא מובילה. טענה זו מניחה, בצדק, שעושר אינו מטרה לעצמו אלא אמצעי להשגת אושר, ואם במדדי האושר מדורג הציבור החרדי במקומות גבוהים, אזי העיסוק במצבם הכלכלי הרעוע הוא במידה מסוימת מיותר.[5]

 

עתידה הכלכלי של המדינה

אלא שהדיון הכלכלי כשלעצמו אינו מיותר. מצבה הכלכלי של החברה החרדית חשוב מאד, אולי אפילו קריטי, עבור עתידה של מדינת ישראל. הבעיה בדיון בכלכלת החברה החרדית אינה בעצם קיומו, אלא בשימוש במושגים לא רלוונטיים. לדוגמא, השאלה האם החברה החרדית "עניה" או לא, אינה רלוונטית לעתידה הכלכלי של מדינת ישראל. יתר על כן, היא מסיטה את העניין מעיקר הדיון, וגורמת לצדדים להתבצר בעמדתם ללא יכולת להבין איש את רעהו.

בניגוד לעיסוק במדדי "עוני" יחסיים ולא רלוונטיים, המדינה רואה בעידוד תעסוקה בחברה החרדית והעלאת פריון העבודה בה משימה לאומית בעלת חשיבות רבה. זאת כתוצאה מראיה כלכלית רחבה ומבט כלכלי-מדיני-חברתי ארוך טווח. את חשיבותה של הצמיחה הכלכלית בחברה החרדית, צמיחה שכמעט לא קיימת היום, ניתן להדגים באמצעות מצבן של הרשויות המקומיות החרדיות.

בניגוד לעיסוק במדדי "עוני" יחסיים ולא רלוונטיים, המדינה רואה בעידוד תעסוקה בחברה החרדית והעלאת פריון העבודה בה משימה לאומית בעלת חשיבות רבה. זאת כתוצאה מראיה כלכלית רחבה ומבט כלכלי-מדיני-חברתי ארוך טווח

מצבן הנוכחי של הרשויות המקומיות החרדיות קשה מאוד. לפי נתוני המדד החברתי-כלכלי של הלמ"ס, הערים החרדיות ביתר-עילית ומודיעין-עילית מדורגות בתחתית רשימת הערים, בצמוד ליישוב ג'סר אל זרקא.[6] מצבן הכלכלי הירוד של הערים החרדיות משפיע באופן ישיר על רווחת התושבים במקום. גרעון תקציבי משמעותו שרותי תברואה ורווחה נמוכים, תפקוד נמוך של שרותי בריאות הציבור ומצוקה קשה בכל הקשור למערכת החינוך. מעבר לכך, על מנת להתמודד עם הגרעונות, זקוקות הערים החרדיות לתמיכות ממשלתיות בהיקפים גדולים מאוד, כך שבסופו של דבר, מי שמשלם את הגרעונות הם אלה המשלמים מסים בהיקף מלא. אפילו העיר ירושלים הנחשבת לעיר מגוונת מבחינת האוכלוסיה מתקשה לשמור על יציבות כלכלית. רמת החיים בירושלים ירדה מ-86% מהממוצע הארצי ב-1998 ל-76% ב-2005. שיעור העניים בירושלים עלה באותן שנים מ-32.8% ב־1998 לכדי 42.8% ב-2005 (בהשוואה ל-24.7% במדינה כולה). כלומר, ההחלטה של החברה החרדית להסתפק במועט איננה מתקיימת בחלל ריק. היא משפיעה באופן ישיר על איכות החיים של שאר התושבים בעיר וכלל האזרחים במדינה.[7]

הנחות במסי ארנונה לאוכלוסיות מוחלשות הן אולי צעד לגיטימי, אבל בסופו של יום תקציב כלכלי הוא משחק סכום אפס ומישהו צריך להשלים את החסר. "אין הבור מתמלא מחולייתו".

בטווח הארוך, שילוב של הצטמקות האוכלוסיה הישראלית הכללית (הלא-חרדית) והמשך ילודה חרדית גבוהה יגרום לכך שבשנת 2059 החברה החרדית תכפיל את עצמה ותעמוד על כ-20% מכלל האוכלוסיה בישראל.[8] לתחזיות הללו יש משמעויות כלכליות עצומות, שכן אם שיעור התעסוקה באוכלוסיה החרדית לא יעלה, הרי שבשנת 2059 הנטל הכלכלי גם יכפיל את עצמו וגם ייפול על שיעור אוכלוסיה נמוך מהיום. בנוסף לכך, תהליכי הגלובליזציה וההתקדמות הטכנולוגית המואצת יצמצמו ככל הנראה משמעותית את הביקוש לכוח עבודה זול ויגבירו את הצורך בעובדים מומחים בעלי הכשרה, בדומה מאוד לאופן שבו חיסלה המהפכה התעשייתית את העבודות של בעלי המלאכה הקטנים. סביר להניח שזה מה שיקרה בעקבות המהפכה הטכנולוגית שאנו נמצאים במרכזה במאה האחרונה. רואי חשבון, פקידי בנק, אנשי ביטוח, קופאים, טבחים, נהגי מוניות, אנשי שרות ועוד רשימה ארוכה של עובדי תעשיה, יוחלפו כנראה במכונות אוטומטיות.[9] מכאן שהתקווה (או אולי המשאלה) שלוּ רק ירצו בכך, יוכלו החרדים כולם למצוא עבודה מכובדת, כנראה שגויה. העוני אצל החרדים, שמקורו בין היתר במערכת חינוך שאינה מכשירה את חניכיה לתעסוקה בעולם עתיר ידע, כנראה רק יוסיף ויחריף. כך שאם המדינה לא תשכיל להכין את עצמה למציאות ההיפר-טכנולוגית שלעברה אנו מתקדמים במהירות, ולשלב בה את החרדים, יציבותה הכלכלית (וממילא הבטחונית) תהיה נתונה בסימן שאלה.

זאת הסיבה שבשנים האחרונות נקטה המדינה שורה של צעדים לעידוד צמיחה כלכלית בחברה החרדית. צעדים אלו כללו בין היתר ניסיון להוביל שינויים בחינוך היסודי של הבנים ובחינוך העל-יסודי של הבנות; ניסיון להביא צעירים וצעירות חרדים למקצועות אקדמיים; מאמץ להגדיל את שיעורי ההשתתפות של גברים חרדים בכוח העבודה ושיפור יכולת ההשתכרות של נשים חרדיות. הראיה הרוחבית של הכלכלה הישראלית, לצד מבט ארוך טווח על מקומה של ישראל בכלכלה העולמית, דוחקים במדינה לעודד צמיחה כלכלית בחברה החרדית.[10]

ברחוב החרדי ובעיתונות השמרנית נשמע לעתים קול הרואה במגמת הפיתוח התעסוקתי ניסיון "שמד". מצב זה מקרין תמונה לא-אחראית, ואף אנוכית לכאורה, של החברה החרדית. לאדם הלא-חרדי נדמה שהם אינם מכירים במושג "אחריות חברתית"

אלא שנראה כי החרדים לא תמיד מקבלים בעין יפה את מגמת עידוד התעסוקה של הממשלה. ישנם אמנם שיתופי פעולה משמעותיים בין גורמים חרדיים, נציגי שלטון מקומי בעיקר, לבין הממשלה, אך ברחוב החרדי ובעיתונות השמרנית נשמע לעתים קול הרואה במגמת הפיתוח התעסוקתי ניסיון "שמד". מצב זה מקרין תמונה לא-אחראית, ואף אנוכית לכאורה, של החברה החרדית. לאדם הלא-חרדי נדמה שהם אינם מכירים במושג "אחריות חברתית", והחשש לעתידה של החברה – עתיד שכמובן משפיע עמוקות גם על הקהילה החרדית – אינו מטריד אותם. מהצד השני, היכרות בסיסית עם החברה החרדית מלמדת כי יש בה מנגנון עזרה הדדית ואחריות קהילתית מורכב מאד. החברה החרדית דואגת בהחלט למצבם הכלכלי של חבריה ולרווחתם, ואין רחוקה ממנה – כך נראה – מאנוכיות אינדיבידואלית צרה. מדוע אם כן היא אינה מוטרדת מעתיד המדינה בעוד שני עשורים?

קשה להשיב לשאלה זו בתשובה פשטנית ש"אכפת להם רק מעצמם". טיעון זה תקף אולי ביחס לציבור קיצוני מאה שערים, המתנגדים חריפות לציונות ולמדינה. מבחינתם שהמדינה תישרף, ואנחנו את שלנו הצלנו. ביחס לשאר חברי הציבור החרדי, המדינה אינה האויב מספר אחד. הם נהנים מתקציבי המדינה, משרותי המדינה בתחומי הביטחון, הבריאות, התחבורה וכך הלאה, ומשתתפים באופן פעיל בפוליטיקה שלה. הם מבינים בהחלט שירידה בתוצר הלאומי משמעו מחסור במכשירי MRI, אתגרי ביטחון קשים, וליקויים בתשתיות בסיסיות. גם אם אכפת להם בעיקר מעצמם, הרי שגורלם כרוך בגורל המדינה. מה אפוא פשר השאננות, לכאורה, ביחס לעתידה הכלכלי של המדינה?

אחריות קהילתית, ארגוני חסד חרדים

 

בין אחריות קהילתית לאחריות ביורוקרטית

עימות עמדת המדינה עם זו של החברה החרדית מציפה נקודות מבט שונות מאוד בכל הנוגע למושג "אחריות חברתית".

המדינה היא גוף ביורוקרטי. היא מציבה יעדים, מחלקת סמכויות ותחומי אחריות. יש בה מערך חוקים רשומים ורציונליים, והיא מבקשת למנוע ולנטרל אינטרסים אישיים וניגודי עניינים של פקידיה. כפועל יוצא מכך, הביורוקרטיה היא בהגדרתה אימפרסונלית: אין חשיבות לאישיות, לתודעתו ולרגשותיו המסוימים של הביורוקרט. היא נוטלת אחריות כשהיא מזהה בעיה, אך איננה מעורבת רגשית בניסיון לפתור אותה.

המבנה החברתי של החברה החרדית, לעומת זאת, דומה יותר לגוף אורגני. הקהילה אינה מציבה לעצמה יעדים אלא מתקדמת ומתפתחת בהתאם לנסיבות. לפרטים שבה יש תודעה משותפת ולעתים קרובות הם מכירים את המעגלים המשפחתיים והחברתיים איש של רעהו. יש בה הייררכיה חברתית מסוימת, אך תחומי האחריות בחברה ברורים הרבה פחות מזו של המערכת הביורוקרטית.

ההבדלים בין המערכת הביורוקרטית לזו הקהילתית באים לידי ביטוי הן בגבולות האחריות והן באופי שלה. המדינה תוחמת את גבולות האחריות שיש לה כלפי האזרחים לפי קריטריונים ביורוקרטיים כגון לאום, אזרחות, מגדר, מקום מגורים ומעמד סוציואקונומי. גם האחריות שהמדינה מצפה מהאזרחים להפגין מתמקדת בתחומי הלאום או המדינה. החברה החרדית, לעומת זאת, תוחמת את גבולות האחריות על בסיס מעגלים חברתיים. מרכזי הכובד של אותם מעגלים חברתיים הם המוסדות החברתיים והעומדים בראשם, קרי, בתי כנסת, מוסדות הלימוד והרבנים או האדמו"רים. גבולות המעגל נקבעים לפי מידת ההאצלה של המרכז על הפריפריה. ככל שהפרט קשור ומחובר יותר למרכז, כך מקומו החברתי יציב יותר. בפריפריה נמצאים אלו שהשפעת המרכז עליהם היא החלשה ביותר. גבולות אלו מותחים קו עדין ובלתי נראה, המגדיר בסופו של יום מי נמצא בתחומי הקהילה ומי עומד מחוצה לה. מכאן נגזר מי יתקבל למוסדות הלימוד של הקהילה, ואת מי תאשר ועדת קבלה לפרויקט מגורים.

אופי האחריות הקהילתי שונה מאוד מזה הביורוקרטי. אחריות ביורוקרטית היא מופשטת ובמידה מסוימת מנוכרת, שכן למצוקה של אזרח אין פנים או משפחה, אלא מספר בלבד – תעודת זהות. העובדה שהמדינה פועלת באחריות בלי להיות מעורבת רגשית, גורמת לכך שהיא לא רק מגיבה למצוקות של האזרחים, אלא אף יכולה לפעול מראש כדי למנוע אותן. בחברה החרדית, לעומת זאת, האחריות הרבה יותר מגושמת (material). למצוקה יש פנים, משפחה וקהילה. תחושת האחריות של חברי הקהילה מלווה ברגשות. ממילא, היא מגיבה בדרך כלל למצוקות המידיות והמורגשות של הנמצאים במעגלים החברתיים שלה ולכן אינה מצוידת ב"תכניות מגירה" לעשרים השנים הקרובות.

זו לדעתי הסיבה לשיח הפגום בין המדינה לחברה החרדית. החברה החרדית תופסת את עצמה אחראית ודואגת. היא אינה מבינה את הלך המחשבה הביורוקרטי. החשיבה על המושג "רווחה" דרך סטטיסטיקות ותכניות אב, דרך נתונים מתמטיים ודוחות רבעוניים, זרה מאד ללב החרדי. רווחה, בעיני החרדי, היא מצוקה של אלמנה ויתומים; היא השכן ממול המתקשה לגמור את החודש; היא הרבה פחות היכולת או חוסר היכולת של העיריה לתקן חור בכביש או לממן את תאורת הרחוב, גם אם ההשפעות המידיות של קוצר ידה של העיריה טורדות את שלוות הנפש לא פחות ממקרר ריק.

זה לא אפוא שלחרדים "לא אכפת מהמדינה". כאשר הם רואים אותה, למשל דרך הפריזמה של ארגוני חסד כגון זק"א, "יש שרה" וכדומה, אכפת להם ועוד איך. אבל למעט הקשרים אלו, המדינה שקופה לעיניהם.

***

הבנת הפער בין אופן החשיבה הביורוקרטי לזה הקהילתי מעניקה פרספקטיבה חדשה למתח שבין המדינה לבין החברה החרדית, וחושפת רובד נוסף ועמוק יותר של הבעיה שאותה יצטרכו הצדדים לפתור.

בין השניים מתקיים שיח חרשים. המדינה פונה לחברה החרדית תוך שימוש במונחים ביורוקרטיים, בעוד שהחברה החרדית חושבת במונחים קהילתיים. חוסר התקשורת בין הצדדים הוא בין היתר המקור לתסכול המלווה בתדירות את השיח ביניהם. הדיון הפופולרי, מצדו, העסוק באובססיביות במדדי עוני דמיוניים, לא תורם הרבה להעשרת הדיון.

עם זאת, הניתוח דלעיל חושף כי גם החברה החרדית וגם המדינה חשים אחריות עמוקה כלפי עתידן הכלכלי, והפער ביניהם הוא בעיקר מושגי. הבנה זו מעלה תקווה כי ניתן יהיה למצוא שפה משותפת ולהתמקד באתגר שניצב מול כולם – חרדים ושאינם כאחד: להמשיך לחיות בארץ הזו, לצמוח בה ולשגשג, איש איש בדרכו. ההכרה שעל מנת להבטיח עתיד טוב יותר לכולם אין חובה להכריע בשאלות של דת ומדינה, ציונות, גבולות ומודרנה, היא בעיני מקור חיובי והזדמנות טובה לשיתוף פעולה.

 

 


[1] אנדבלד, מ', ברקלי, נ', גוטליב, ד', & הלר, א'. (2014). דוח ממדי העוני והפערים החברתיים. המוסד לביטוח לאומי.

[2] דרור-כהן, ש'. (2013). הסקר החברתי. הלשכה המרכזית לסטסטיסטיקה.

[3] הורביץ, נ'. (2016). החברה החרדית תמונת מצב. ירושלים: המכון החרדי למחקר מדיניות.

[4] פרידמן, מ'. (1991). החברה החרדית. ירושלים: מכון ירושלים לחקר ישראל.

[5] הורביץ, נ'. (2016). החברה החרדית תמונת מצב. ירושלים: המכון החרדי למחקר מדיניות.

[6] יצחקי, ש', גולן , י', & טור סיני, א'. (2013). מדד חברתי כלכלי – דירוג המועצות המקומיות והעיריות. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

[7] גור, ע'. (2009). חזון לירושלים תוכנית לשיקום ירושלים בירת ישראל. ירושלים: מכון ירושלים לחקר ישראל.

[8] שראל , מ', & יקיר, א'. (2016). דרכה של ישראל לשגשוג חברתי וכלכלי. ירושלים: פורום קהלת.

[9] המועצה הלאומית לכלכלה. (2014). עולם העבודה העתידי: השלכות על התעסוקה בישראל. ירושלים: משרד ראש הממשלה.

[10] גוטליב, ד'. (2007). העוני וההתנהגות בשוק העבודה בחברה החרדית. מכון ון ליר בירושלים.

תמונה ראשית: Bigstock

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל