צריך עיון > סדר שני > לאומיות יהודית במשנת רש"ר הירש

לאומיות יהודית במשנת רש"ר הירש

whatsapp-image-2017-07-12-at-13-41-58
הרב אהרן זלץ עורך תורני, "מכון ירושלים".

האם היהדות היא לאום או דת? לפי הרש"ר הירש יש הבדל מהותי בין הלאומיות היהודית לזו של שאר האומות. ביהדות הגורם המאחד אינו העבר אלא העתיד. השאיפה לקראת תכלית משותפת הופכת את ישראל ללאום. יחודיות זו מקנה לישראל נצחיות, וגם פותרת את השאלה הגזענית שמתעוררת מן האמונה בעליונות העם היהודי.

יח תמוז תשע"ז
 

 

הוגים וחוקרים עסקו רבות בשאלת מהות היהדות: האם היהדות היא לאום או דת? האם היהודים הם עם ככל העמים, מובחנים ומוגדרים מצד היותם "לאום", או שמא אין היהדות אלא "דת" שאינה מיוחדת ללאום כלשהו, אלא לכל המקיים את חובותיה ודרישותיה.

אחת ההגדרות המקובלות לרעיון הלאום מאפיינת אותו בארבעה פרמטרים: זיקה לטריטוריה; שפה מובחנת; תרבות פרטיקולרית; היסטוריה משותפת. אם בוחנים את העם היהודי לאור פרמטרים אלה, קשה מאוד למצוא קיום היסטורי ממושך שלו. לאורך ההיסטוריה היה העם היהודי מפוזר ומפורד בין העמים בכל קצווי תבל. לעדותיו השונות לא היתה שפה משותפת, תרבותן היתה שונה מאד, וההיסטוריה שאותה הן חלקו נעצרת לפני אלפיים שנה. במשך המאות הרבות שלאחר החורבן נפרדו דרכיהן של קהילות ישראל, עד כי כל אחת דיברה בשפה שונה, התנהגה באורחות תרבות אחרים וחלקה היסטוריה הייחודית לה. קהילות בבל לא חוו את מסעי הצלב, ובקהילות אשכנז עליית האסלאם לא הותירה רושם. ניתן לומר שהזיקה לטריטוריה (לציון ולירושלים) היתה משותפת לכל קהילות ישראל, אך בפועל היתה זיקה זו חלשה אף מזיקתן של דתות אחרות לטריטוריה מסוימת (הערבים למכה; הקתולים לרומא). קשה לומר כי זיכרון ירושלים לבד יהפוך את היהודים ללאום.

האם היהודים הם עם ככל העמים, מובחנים ומוגדרים מצד היותם "לאום", או שמא אין היהדות אלא "דת" שאינה מיוחדת ללאום כלשהו, אלא לכל המקיים את חובותיה ודרישותיה?

יתר על כן, גם על הדעה שהיהודים מאוחדים בדתם קמו עוררים. יש שטענו כי היהודים הם קבוצה של קהילות שונות בעלות מכנה משותף רופף ביותר. אולי היה להם עבר משותף כלשהו, אך במאה ה-19 לא שרד ממנו הרבה. הרחיק לכת קאנט באמרו: "היהדות אינה בעצם דת כלל, אלא רק התאחדות של המון בני אדם, שכיוון שהיו בני שבט מיוחד, נתגבשו לכדי קהיליה על פי חוקים מדיניים גרידא".[1]

שאלה זו היתה הבסיס לתנועות השונות ביהדות אירופה במאות ה-18 וה-19. תנועת ההשכלה הדגישה את המאפיינים הדתיים של היהדות, והתכחשה לאלו הלאומיים. הציונות הדגישה דווקא את הפן הלאומי, וצמצמה את חשיבותו של הפן הדתי, או התעלמה ממנו. האורתודוקסיה ניצבה בין לבין, וניסתה להמשיך ולאחוז מזה ומזה, בדרך המסורתית של היהדות מימים ימימה.

ברצוננו לדון להלן בתפיסתו של רש"ר הירש בנושא זה, מתוך עיון במכלול כתביו.

 

לאומיות ישראלית – שותפות במטרה

בכתביו הרבים מציג רש"ר תפיסה ייחודית של משמעות הלאום היהודי. לדידו אין הלאום היהודי קטגוריה עצמאית. היהדות איננה לאום באותו אופן מובחן של אומות העולם האחרות. לאומיותה של היהדות היא פועל יוצא של היותה דת. הלאום היהודי נוצר כתוצאה ממחויבותם המשותפת של היהודים לקיום חיי תורה ומצוות. היהדות אינה "דת" בלבד, מכיוון שדת לבד אינה יוצרת קשר חברתי עמוק בין פרטיה. הלאום היהודי הוא התאחדותם של פרטים רבים למען מטרה גדולה וכוללת, שהיא המטרה הדתית. התאחדותם של הפרטים סביב המטרה הדתית מגבשת אותם לכדי יחידה חברתית, ומעניקה בכך משמעות עמוקה ועוצמתית לתוכן הדתי, בבחינת "השלם גדול מסך חלקיו".

אופיה הדתי המיוחד של הלאומיות היהודית מעניק לה חוסן גדול יותר מזה של לאומיות המושתתת על קריטריונים ארציים ואנושיים. שכן בסופו של דבר, כפי שכתבו כבר הוגים רבים, הפרמטרים המגדירים את הלאומיות אינם זהים לרגש הלאומי עצמו. הדבק המאחד פרטים רבים לעם הוא התודעה המשותפת שלהם, והשפה או הטריטוריה הם רק אמצעים ליצירתה. לדברי הרב הירש, עבור העם היהודי הגורם הדתי הוא המרכיב העיקרי היוצר תודעה זו; המשותף בין כל חלקי העם היהודי הוא תחושת שליחות וייעוד להצעיד את העולם קדימה, "לתקן עולם במלכות ש-די". בניגוד לעמים אחרים, אשר המאחד ביניהם הוא "הסיבה היוצרת", את עם ישראל מלכדת "הסיבה התכליתית". לא כור ההיתוך של העבר מאחד את עם ישראל, אלא העובדה שבניו כולם חותרים יחד לקראת תכלית עתידית משותפת. זהו היסוד העושה את הלאום היהודי איתן ונצחי, לעומת לאומים רבים שנעלמו מן ההיסטוריה.

בניגוד לעמים אחרים, אשר המאחד ביניהם הוא "הסיבה היוצרת", את עם ישראל מלכדת "הסיבה התכליתית". לא כור ההיתוך של העבר מאחד את עם ישראל, אלא העובדה שבניו כולם חותרים יחד לקראת תכלית עתידית משותפת

בפירושו לתורה כותב רש"ר הירש שייחודו של עם ישראל אינו אתניות המובחנת בסגולותיה הטבעיות, אלא להיפך:

כעם למופת ייצג עם ישראל סגולות לאומיות שונות זו מזו. בשבטיו יביא לידי ביטוי את עם הלוחמים ואת עם הסוחרים, את עם החקלאות ואת עם המדעים. יתגלה ויתודע לַכֹּל כי הקדשת חיי האדם בברית הא-להית של התורה איננה תלויה בדרך חיים או תכונה לאומית מיוחדת, אלא האנושות כולה, על כל רבגוניותה, נועדה לקלוט לתוכה את רוחו האחידה של א-להי ישראל.[2]

הוא חוזר על דברים אלו גם בפירושו לשמות, ובו הוא מבאר את הפסוק בתהילים, "היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו"[3]:

"ממשלוֹתָיו" נאמר, ולא "ממשלְתּוֹ" – ישראל יהיה מורכב מחוגים שונים בעלי משלחי יד מגוונים; ובכולם ישלוט דבר ה', בהיותו הרצון המנחה את כולם.[4]

כלומר, ייחודו של עם ישראל הוא דווקא בכך שהוא מצליח לאחד גוונים שונים תחת דגל המטרה המשותפת. לא אחדות התכונות או הטבע, השפה או ההיסטוריה, אלא הקדשת החיים בברית עִם א-לוהיו – היא המאחדת את ישראל. אין בישראל תכונה לאומית מובחנת העושה אותו לעם, מלבד העובדה שהוא בחר להקדיש את חייו לקיום תורה ומצוות.

כפועל יוצא ממשנתו, רש"ר הירש איננו מכיר בלאומיות חילונית המנותקת מקיום התורה ומצוותיה. הוא רואה בה אסון נורא, שכן לאומיות המנותקת ממטרה רוחנית, ומתבססת אך ורק על שותפות טבעית בתכונות, סופה להביא לידי קריסה מוסרית. הדברים באים לידי ביטוי בפרשנותו לסיפור הפְּלָגה:

שאיפת אומה "לעשות לה שם" ולהרבות את כבודה הלאומי – היא קץ לכל ייעוד מוסרי; מידת רדיפת הכבוד נחשבת חסרון ליחיד – ומעלה לציבור; והיא החותרת תחת אושיות כל מוסר – של הפרט ושל הכלל. הלאומיות כשלעצמה היא אנטי מוסרית.[5]

 

ארץ ישראל – אמצעי ולא מטרה

בהתאם לתפיסתו ראה רש"ר הירש בארץ ישראל אמצעי בלבד להגשמת היעוד היהודי. ארץ ישראל אינה יעד "לאומי" שיש לשאוף אליו מצד עצמו, אלא מכשיר שדרכו ניתן למשש את התכלית המאחדת של ישראל:

מספר רב של צאצאים עדיין אין בו כדי ליצור אומה. אין המונים נעשים לגוי, אלא אם כן יש קשר המאחד אותם. כל אומה מתאחדת על ידי קרקע משותפת: אנשים חיים בצוותא אחת ונתונים לאותן ההשפעות, ואדמה אחת נושאת את כולם. גם בני אברהם יהיו לגוי – אך לא בזכות הקרקע המשותפת, אלא רק על ידי ה'. רוח אברהם תקום בבניו. הקרקע המשותפת תאחד את האומות – ורוחך תאחד את בניך. בניך יירשו ממך את היסוד המאחד… ירושה זו משותפת לכולנו, והיא עברה אלינו מידי אברהם; בזכותה עודנו אומה גם היום – ללא קשר של אדמה משותפת.[6]

אדמה משותפת אינה מרכיב בלאומיותו של ישראל. ארץ ישראל היא אכן ארצו של העם היהודי, אולם לא מחמת עובדה זו נעשה הוא לעם. יתרה מזאת, עם ישראל נהיה ל"עם" עוד קודם לישיבתו בארץ, והמשיך להתקיים בתור אומה גם לאחר גלותו מן הארץ:

גם בזמן שבני ישראל ישבו על אדמתם הם לא קראו לעצמם 'עם' בגלל שאדמה אחת משותפת נשאה את כולם, כי לא ככל עמי תבל בית ישראל, ההיאחזות בארץ וכינון המדינה לא היו לישראל בבחינת מטרה, כי אם בבחינת אמצעי למען ייטיבו לקיים את מצוות ישראל. התורה לא היתה קיימת לשם המדינה אלא המדינה לשם התורה, ורק התורה הזאת, הרעיון שהם כולם יחד נושאים ייעוד רוחני אחד, הוא אשר ליכד את הפרטים לחברה מאוחדת…

הנימוק הניתן לעמדה זו, הוא הרעיון המוזכר למעלה – עם ישראל מאוחד מכח התכלית, ולא מכח שותפות עבר או הווה:

אנחנו עַם מתוך ההכרה שגם בהווה אנחנו שותפים בנשיאת רעיון נצחי, תעודת חיים נצחית על פי ה', שהיא עליונה על חיי מדינה ולכן שרדה אחרי חורבן המדינה.[7]

הקשר המשותף של העם, המאחד אותו להיות "אומה", הוא רוח ה' השוררת בו. כל מאפיין אחר איננו משמעותי דיו כדי ליצור מבני אברהם "עם". רק קיום דבר הא-ל והציות למצוותיו הוא היוצק תוכן לקשר שבין בני אברהם.

יתרה מזאת, גם סגולתה של ארץ ישראל אינה עצמית, אלא נגזרת של קיום התורה והמצוות בארץ. למרות קדושתה ומעלתה של ארץ ישראל, כפי שבא לידי ביטוי רבות במקורות, ללא קיום תורה ומצוות פוקע מעמדה של הארץ:

רצה הקדוש ברוך הוא לחדש את האנושות ולהחזיר את שכינתו לתחום האדם; לשם כך בחר בארץ, שהיתה אמנם מסוגלת לכך, ואנשים החיים בה על פי רצון ה' יכולים להשיג בה כל מעלה מוסרית; אך כאז כן אחר כך חיו בה בני אדם, שהשחיתו את דרכם ונתחייבו כליה… במקום זה, בו הגיעה השחיתות לשיאה – בו החלה שכינה לשוב אל הארץ.

לפי הבנתו של הרש"ר, עובדה זו מוכיחה שאין סגולה עצמית לארץ, היא רק מכשיר התלוי בהתנהגות האדם. בהמשך הוא כותב:

כך, גם התורה ניתנה במדבר – ללמדנו, שעילוי האדם איננו תלוי לא במקום ולא בזמן… נמצינו למדים: אמת, טיב הארצות יש בו כדי להשפיע על טיב האומות ותכונתן. אולם, הסגולה האלהית שבאדם, הכושר לזכות בקרבת ה' – הם בהישג ידה של כל אומה ולשון, בלפלנד כמו ביון. במקום מגוריו של אברהם יכולים גם רוצחים לגור; ואדמה אחת יכולה לשאת את הרוצח בצד הנביא.[8]

דברים אלו עומדים בניגוד חד למשפטו הידוע של הראי"ה קוק על סגולתה העצמית של ארץ ישראל. בתחילת הספר "אורות", המלקט מימרות מפנקסיו של הרב קוק בעניינים לאומיים, פותח הפרק "אורות ארץ ישראל" במילים:

ארץ ישראל איננה דבר חיצוני, קנין חיצוני לאומה, רק בתור אמצעי למטרה של ההתאגדות הכללית והחזקת קיומה החמרי או אפילו הרוחני. ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית קשורה בקשר חיים עם האומה, חבוקה בסגולות פנימיות עם מציאותה.

כידוע, כך גם שיטת ריה"ל בספר הכוזרי. לפי הרש"ר, לעומת זאת, אין כל סגולה עצמית לארץ. האומה אינה נוצרת מחמת הארץ, אלא קדושת הארץ היא פועל יוצא מקדושת העם. ללא קדושת ישראל, פוקע מעמדה של ארץ ישראל, והיא שבה להיות ככל ארץ אחרת.[9]

אמצעי ולא מטרה. חופה של יפו. תמונה: Bigstock

 

מעלת ישראל

אחד מהאתגרים המשמעותיים העומדים בפני רעיון הלאומיות הישראלית, הוא האמונה בעליונות ישראל. בתורה ובנביאים, בדברי חז"ל ובנוסח התפילה, נשמעת שוב ושוב האמירה שהעם היהודי נעלה על שאר העמים. "אתה בחרתנו מכל העמים… ורוממתנו מכל עם". גם כאן, כידוע, דברי ספר הכוזרי ברורים ומובהקים, כאשר הוא מבדיל בין ישראל לבין העמים על דרך ההבדל שבין הצומח לדומם, שבין החי לצומח ובין האדם לבעל החיים.

עבור המחזיקים בגישה לאומית קלאסית, והסבורים שהלאומיות הישראלית דומה לזו של שאר העמים, ההתמודדות עם תפיסת העליונות היהודית קשה מאד. לכאורה היא אינה אלא גזענות פסולה. ולא סתם פסולה, אלא מהסוג שהעם שלנו סבל ממנה יותר מכל: הלא בשם תיאוריות עליונות פשיסטיות הועלתה יהדות אירופה בעשן, ואיך יכולים אנו להחזיק בעמדה לכאורה דומה?

אלא שלפי גישת הרש"ר, אין לישראל כל יתרון על שאר העמים. הדבר היחיד שבו מתייחדים ישראל הוא תורתם: המטרה שאליה הם שואפים והערכים שבהם הם מאמינים. העליונות היא של הערך, לא של העם.

לפי גישת הרש"ר, אין לישראל כל יתרון על שאר העמים. הדבר היחיד שבו מתייחדים ישראל הוא תורתם: המטרה שאליה הם שואפים והערכים שבהם הם מאמינים. העליונות היא של הערך, לא של העם

וכך כותב הרש"ר: "עם ישראל איננו ראשון במעלה אלא קודם בזמן".[10] עם ישראל מתייחד בכך שהוא סלל את הדרך לעבודת ה' לכל באי העולם. אין לישראל מעלה טבעית מובחנת המרוממת אותם משאר הלאומים. סגולתם היא הקדימות בזמן. העובדה שהם היו הראשונים שבחרו להיות מקיימי דבר ה'.

הלאומיות הישראלית היא אפוא רוחנית בטבעה, ואיננה לאומיות קלאסית המבוססת על שטח טריטוריאלי משותף המאחד את כל יושביו בזיקה אליו. מסיבה זו התהווה ישראל לעם דווקא במצרים ובמדבר, במקומות שבהם לא היו לו נכסים גשמיים כלשהם. בלי מולדת וללא רכוש, התגלה אליו א-לוהים ויצר אותו לעם. בכך הוכח כי קיומו של ישראל אינו תלוי בשותפות הארצית, אלא מבוסס על הגשמת דבר הא-ל בעולם: החזקתו במידות טובות משותפות הסוללות את הדרך לעולם מתוקן יותר.

באותו אופן מסביר הרש"ר את שיעבוד מצרים:

שלא כשאר העמים היה על ישראל להיצרף בתוך כור העוני עד היותו לעם, להיות משולל כל הדברים הדרושים לקיום עַם, משולל כל מה שעושה את האדם מבחינה חיצונית לאיש באנשים; מלבד חירותו יאבד לו הכל, רק מנהגיו ויעודיו ומבטו לאל אחד במרום ישמרו בידו, אחרי כן יקבל מידי ה' הכל מחדש.[11]

שיעבוד מצרים נצרך לשם ההתנקות של ישראל מכל מאפיין שהיה יכול לאחד אותם ולהעניק להם אופי משותף. באמצעות העבדות, הנוטלת מהאדם את עצמאותו ואת ייחודו, הפכו ישראל כשירים להיות עם רוחני, המאוחד סביב אידיאלים משותפים, ולא סביב מאפיינים אתניים. משמעו של דבר הוא, כי עליונותם של ישראל היא דווקא בכך שאין להם כל תכונה ייחודית, בכך שהם התנקו והזדככו מכל אופי עצמי בשעבוד מצרים, והפכו לכלי קיבול טהור של הצו הא-להי, והוא לבדו עיצב את אופיים. ממילא, כל המשעבד עצמו לאותו ייעוד ומקבל עליו עול מצוות, נעשה שווה במעלה לישראל.

 

יחס רש"ר הירש לציונות

מתפיסתו של רש"ר הירש לא נובעת בהכרח התנגדות לציונות, אף אם היא נוטה לכך. מצד אחד, ברור מתוך דבריו כי אין מקום ביהדות ללאומיות חילונית המנותקת מקיום התורה ומצוותיה. כמו כן, הוא אינו מכיר אף בלאומיות דתית הרואה ביישוב הארץ ערך עצמאי.

ברור מתוך דבריו כי אין מקום ביהדות ללאומיות חילונית המנותקת מקיום התורה ומצוותיה. כמו כן, הוא אינו מכיר אף בלאומיות דתית הרואה ביישוב הארץ ערך עצמאי

מסיבות אלה, לא מפתיע לגלות כי הרש"ר ראה בחשדנות רבה את הניסיונות הראשונים להעצים את רעיון יישוב הארץ. במכתבו לרצ"ה קלישר, מחבר הספר "דרישת ציון" המעורר על חשיבותה של ארץ ישראל ומעודד את העליה אליה וההתיישבות בה, כותב הרש"ר: "אין טוב לי כי אם להחזיק בדרך הכבושה מאבותינו… ומעולם לא שמו על שכמנו לְפַנות דרך הגאולה על ידי חִזוק ותִקון אדמת קודש".[12] בדומה לכך, במכתבו לר' יעקב ליפשיץ, מזכירו של ר' יצחק אלחנן ספקטור, הוא מספר: "אני הייתי מתנגד מוחלט להרב קאלישר בזה, וביקשתיו להרוף ממני כי את אשר למצוה גדולה יחשבו היא בעיני עברה לא מעט."

אולם ממשיכי דרכו, הרב ברויאר ותנועת פא"י כולה, ראו את הציונות באור חיובי, על אף שהחזיקו בעמדת הרש"ר לגבי טיבה הראוי. הרב ברויאר לא היה שותף לראיית הציונות כבשורה משיחית, והוא גם לא ייחס לארץ ישראל קדושה עצמית. למותר לציין שלאומיות חילונית ריקה מתוכן דתי היתה פסולה בעיניו. עם זאת, יישוב ארץ ישראל והחיים בה על פי חוקי התורה היו בעיניו ערך נעלה מאד, ומטרה שיש לשאוף אליה. כך שניתן בהחלט ליישם את השקפת רש"ר הירש על החיים בארץ, בלי לשלול לחלוטין את ערכו של הפרויקט הציוני.

 

תמונה ראשית: Bigstock


[1] הדת בגבולות התבונה בלבד, תרגום נתן רוטנשטרייך (ירושלים: מוסד ביאליק, תשמ"ו) עמוד 116.

[2] בראשית יא, ד.

[3] תהלים קיד א-ב.

[4] שמות ז.

[5] פירושו לבראשית, שם.

[6] שם.

[7] חורב, פרק צו.

[8] רש"ר הירש בפירושו לבראשית יב, ו-ז.

[9] וכפי שהיה ישעיהו ליבוביץ' נוהג לומר: "ארץ ישראל קדושה מכל הארצות, ואולם מהי קדושתה? – שמביאים ממנה תרומות ומעשרות. ללא תרומות ומעשרות אין לארץ כל ערך עצמאי."

[10] שמות ד, כב-כג.

[11] אגרות צפון, איגרת ח.

[12] שו"ת שמש מרפא, עמוד ריא.

8 תגובות על “לאומיות יהודית במשנת רש"ר הירש

  • מדהים איך אחרי השואה והקמת המדינה יש עדיין מי שמתייחס ברצינות לדעותיו של הרש"ר הירש זל על הלאומיות היהודית כאילו כלום לא קרה בינתיים. זה מה שקורה כשמתבצרים בבית המדרש בלי שיהיה אכפת לך כלל מהעולם מסביב וגורל עם ישראל. העיקר לא להאמין ברב קוק זצל, כי אז מתגלה שהליטאיות כל יסודה בטעות, ומתקיים "ונתתי את פגריהם על פגרי גילוליהם", גילולי ההשקופע.

    • הראי"ה היה חותם על כל מלה שנאמרה במאמר בלי ספק. אבל הוא היה בוודאי מוסיף, שעם (או אומה) אינו רק ישות תודעתית (לא ממשית – כמו שאמר ליבוביץ למשל) אלא לכל עם בכלל, ולעם ישראל בפרט, צמודה הוויה ומאפיינים רוחניים ממשיים. לפעמים הוא כינה את זה רוח-האומה ולפעמים סגולת-ישראל ולדעתו הישויות האלה הן ממשיות ומשתקפות במציאות הפיסית ובעולמות עליונים כאחד. ואני בספק גדול אם הרש"ר הירש היה מצטרף לדעתו.

    • מדהים איך אפשר להגיב לתפיסת עולם מבלי להתייחס אליה עניינית במילה אחת, מעבר לבורות שבתגובה (מאחר והרש"ר לא היה ליטאי כלל ותפיסתו נוגדת לחלוטין את ההשקפה הליטאית) אין כאן מילה אחת של תגובה עניינית. סתם השלכת רפש על ההשקפה הליטאית שכלל לא קשורה לכאן.
      אבוי לבורות…

  • הערה 9. לענ"ד קצת מעורפלת. ליבוביץ היה נוהג להשתמש במאמר המשנה (כלים א, ו) – עשר קדושות הן, ארץ ישראל, מקודשת מכל הארצות, ומה היא קדושתה — שמביאין ממנה העומר והביכורים ושתי הלחם, מה שאין מביאין כן מכל הארצות – כדי להדגיש, שקדושת א"י אינה אימננטית (דהיינו מבחינת עצמה), דבר השמור להשי"ת בלבד (שרק הוא קדוש קדוש קדוש) וכו' אלא קדושתה של הארץ היא מכשורית בלבד, כלומר רק לצורך קיום המצות התלויות בה.

    • תודה על המאמר המעניין.
      לדעתי לא נכון לומר שהרב הירש 'ראה בחשדנות רבה את הנסיונות הראשונים להעצים את רעיון יישוב הארץ'.
      בעצם נוצרת כאן הקבלה בין התנגדות הרב הירש להצעתו של הרב קלישר, לבין ההתנגדות החרדית לציונות, או של חלק ממנה – גם לעלייה הארץ.
      ההקבלה הזו היא טעות, מכיון שההבדל בנסיבות הוא עצום.
      בזמנו של הרב הירש לא הייתה שום סיבה כמעט לחשוב שמשהו מהמצב הרגיל של הגלות השתנה ביחס לארץ ישראל, אמנם המצב בגלות עצמה השתנה בשל האמנציפציה, אבל בארץ ישראל שלטה האימפריה העות'מנית, בקושי היו שם יישובים יהודיים ולא הייתה שום תכנית מ ע ש י ת ליישב את הארץ.
      לכן נקט הרב הירש את הדרך המסורתית של תשובה ותפילה וציפייה להשי"ת שיגאל את עמו.
      המצב כמאה שנים אחר כך היה שונה לחלוטין, היישוב היהודי בארץ היה משמעותי הרבה יותר, הרעיון של זכות הלאומים להגדרה עצמית הפך למוסכמה, תנועות שחרור לאומיות שיגשגו ברחבי העולם, ארץ ישראל נכבשה על ידי הבריטים שעימם היה הרבה יוץר על מה לדבר.
      כעת כבר הייתה תכנית מעשית לחזרה לארץ ישראל, ועל כן הויכוח במצב זה הוא שונה לחלוטין מהויכוח שהיה בזמן הרב הירש והרב קלישר.
      הרעיון שבגולה צריך להכיר במצב ולהתנהג בהתאם לגולה מופיע כבר בדברי ירמיהו לגולים בבלה שיבנו בתים וישבו, ישאו נשים וידרשו את שלום העיר שהם בה וכו'.
      הדיון המוכר לנו מתחיל באזור קו התפר בין גלות לגאולה, כשהגאולה כבר מציצה מעבר לפינה, וכאן השאלה כמה מוטל עלינו לקרבה ולהחישה ואיך. אבל בשעה שהגלות היא מלאה ואין כל סימן ממשי לגאולה הקרבה, מפורש הוא בנביא שאז מצווה להיות 'גלותי'.
      את הלימוד הזה מדברי ירמיהו כתב הרב הירש. ואכן הרב הירש דגל באהבת המדינה בה חי היהודי בגלות, נאמנות לה, וכו'.
      אמנם מה היה אומר אילו חי בזמן שהגאולה כבר נגלית יותר, זה אי אפשר להסיק מעמדתו בזמנו.

  • בס"ד
    לא צוין כלל וכלל מדב"ק של הרש"ר הירש לגבי איסור שלוש השבועות מספר חורב, שבהם גופא יש טעם לפגם בעניין הציונות
    ניתן לעיין בדב"ק כאן https://yhe620.wixsite.com/yhe620/w-eurupe-american-israel-scholars
    ולכן עמדתו כלפי מה שמכונה 'מדינת ישראל' או לפי לשה"ק של חז"ל 'מלכות של מינות', ובכך עוד יותר מתעצם התפיסה התורתית כלפי המדינה שאינם יכולים לחיות בכפיפה אחת כלל וכלל, וכל ניסיון כזה רק יעלה בתהו…

    ובוודאי מכיוון שאנו עדיין בגלות (ואי אלו שמנסים לטעון ע"פ מדרשי אגדה שאנו בגאולה, אין לחוש לדבריהם מכיוון שלא למדו תורה כלל וכלל בצורה מסודרת, דהיינו לא פתחו לעיין בדב"ק של המהרש"א ושאר פרשנים על כל אתר ואתר בגמרא) ולכן ידוע שרוב הפרצות בתורה מגיעים מ'בתי מדרשותיהם'

  • הערה טכנית: 'אורות ארץ ישראל', ממנו מצוטטים דברי הראי"ה קוק, אינו חלק מהספר 'אורות התחיה', אלא חלק מספר 'אורות', שגם 'אורות התחיה' הוא חלק ממנו. (ליתר דיוק: 'אורות א"י' הוא חלק מ'אורות מאופל', שהרכיב יחד עם 'אורות התחיה' את הספר 'אורות' במהדורתו הראשונה. 'אורות מאופל' כולל את פרקי 'א"י', 'המלחמה', ו'ישראל ותחיתו'. אך כיום לא משתמשים בשם 'אורות מאופל').

    • תודה. תוקן.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל