צריך עיון > סדר שני > תפילה > להיות בעינינו כאנשים: על אופן העמידה לפני ה'

להיות בעינינו כאנשים: על אופן העמידה לפני ה'

--
רחל גרוזמן רכזת משאבי אנוש

ישנם אנשים שהימים הנוראים עוברים עליהם מתוך סבל. הם חשים כי אינם ממלאים את חובתם כלפי האלהים, והעמידה לפניו קשה עליהם. שורשו של יחס זה מצוי בעמידה לפני האל כאובייקט, מתוך תפיסה שגויה של מערכת היחסים הדתית. האדם אינו אמצעי ביחס לאל. עליו לעמוד לפניו כסובייקט אנושי שלו קשרים רגשיים של אהבה, מורא, בושה וגם אשמה וחרטה. עלינו להיות אנשים לפני האל ולא מכונות בשירותו.

י"ח אלול תשע"ח
 

לא פעם ארע לי לשוחח עם אנשים הבטוחים שאלוקים שונא אותם. הם יודעים ש"בנים אתם לה' אלוקיכם"[1] ו-"אלוקים אוהב כל יהודי", אבל הם מודעים גם לחטאים שהם חטאו בימי חייהם. הם משוכנעים שאלוקים יושב בשמים ומתבונן בהם מאוכזב. הסיבה היחידה שהוא לא מנחית עליהם את נחת זרועו, היא העובדה שהוא ארך אפים ומחכה שאולי יחזרו בתשובה. הם חוששים לחשוב על "אחרי מאה ועשרים" כשיצטרכו לתת דין וחשבון. עדיף לא לחשוב מאשר לשקוע בעמקי החרדה.

כשמתקרבים הימים הנוראים מתמלאים אותם האנשים בתחושה כבדה. הרי הימים הנוראים הם ימי דין, והקב"ה מוציא מהמחסן את המאזניים עם הכף הימנית של הזכויות והכף השמאלית של העוונות. וכשיקראו בשם שלהם… הם ורק הם יודעים איזו כף כבדה יותר. עבורם, הימים הנוראים הם תקופה מלחיצה ולא נעימה שהלוואי שתעבור מהר. סוכות, לדוגמא, הוא חג הרבה יותר משוחרר ונעים.

האדם אינו עומד בתור כלי לשימושו של הא-ל, ואל לו לשפוט את פגמיו מתוך ראית עצמו בתור חפץ

זה לא שאינם יודעים שהימים הנוראים הם גם ימי שמחה[2] ומחילת עוונות. הם גם בטוחים שה' יושב על כסא רחמים[3] וקרוב אלינו בעשרת ימי תשובה יותר מבכל השנה,[4] אבל הם אינם מרגישים ראויים. הם משוכנעים שהקב"ה אינו חפץ ביצורים מלאי עבירות כמותם, וכל הדיבורים על רחמיו אינם אלא נחמת עניים.

במאמר הזה ברצוני להסביר מנין נובעת גישה פסימית זו, להציג זווית ראיה שונה מעט על הדרך שבה ראוי לאדם לעמוד לפני הקב"ה, ולהציע אמת מידה אחרת שבה עלינו לשפוט את עצמנו. האדם אינו עומד בתור כלי לשימושו של הא-ל, ואל לו לשפוט את פגמיו מתוך ראית עצמו בתור חפץ. על האדם לעמוד לפני הקב"ה בצורה אנושית, בתור אישיות המקיימת מערכת יחסים עם הקב"ה. תקוותי היא שדברים אלו יתרמו לכך שהחיים היהודיים שלנו בכלל, ותקופת הימים הנוראים בפרט, יעברו עלינו בשמחה ובהנאה רוחנית, מתוך תחושה של קרבת אלוקים.

 

מישהו ומשהו

בשפה אנו מבדילים בין "משהו" ל"מישהו". "משהו" הוא כינוי גוף המתייחס בדרך כלל לאובייקט ללא אישיות, לדומם או לצומח או לחי. "מישהו", בניגוד לכך, מתייחס לסובייקט, "מדַבר", בן אדם בעל אישיות. אלא שלעתים ה"מישהו" הופך אצלנו ל"משהו". לפעמים אנו מתייחסים לסובייקט כאל אובייקט.

לעתים ה"מישהו" הופך אצלנו ל"משהו". לפעמים אנו מתייחסים לסובייקט כאל אובייקט

אם הזמנתי אינסטלטור לתקן פיצוץ בצנרת, לצורך העניין הוא אינו "מישהו" אלא "משהו". אין לי שום ענין באישיותו של האינסטלטור. מצדי שיבוא מישהו אחר לתקן; מצדי שרובוט יתקן. אני צריך את הצינור מתוקן, והאינסטלטור הוא אמצעי פונקציונלי בלבד. גם בתפקידים הדורשים מעורבות אנושית, אנו נוטים להתייחס אל האדם כאל אובייקט שימושי בלבד. לדוגמה, החברה שעמה אני לומדת חומר לקראת מבחן, או חברותא שאדם קובע כאשר אינו מצליח לחדור לעומק הסוגיה בכוחות עצמו, עלולים להפוך בקלות לאובייקט. אם המטרה היחידה שלי היא ידיעת החומר, והחברה הופכת לאמצעי, הרי שאני מתייחסת אליה כמו חפץ, כאל "משהו" ולא כאל "מישהו". אולם, אם אני מבינה כי הלימוד עם החברה הוא חלק ממערכת יחסים עם אחר בעל אישיות, הרי שהיא אף-פעם לא תהיה "משהו", אלא תישאר לעולם "מישהו". גם אם הלימוד לא יעלה יפה, הקשר לא יתפרק. האדם אף-פעם אינו הופך לאמצעי, לאובייקט שימושי בלבד.

הדוגמא החזקה ביותר ליחס לאדם בתור "מישהו" היא מערכת יחסים זוגית. ניתן לראות בני-זוג היושבים יחדיו בלי לעשות כלום. אפילו כשהם יושבים בשתיקה בלי לשוחח, הם מפיקים נחת זה מחברתו של זה. הנחת מההימצאות יחד מבטאת את היחס לשני בתור אישיות, ללא תלות במה שהשני עושה. השני אינו אמצעי למילוי מטרה ספציפית. אם מערכת יחסים זוגית מבוססת על תכלית פונקציונלית זו או אחרת, היא לעולם לא תביא להרגשה זו. השני יהיה מוכרח תמיד לספק הצדקה לקיומו בסביבה, והקשר יהיה "תלוי בדבר": סיפוק מזונות, גידול ילדים, הנאה אסתטית, סטטוס חברתי. בן הזוג אינו אלא אובייקט הממלא צורך זה או אחר, והיחס אינו מתרומם מעבר לרמה הפונקציונלית. אולם, כאשר מערכת היחסים הזוגית מבוססת על כך שהוא והיא הם "מישהו" זה עבור זה, הפעילויות ההדדיות מתרוממות מעבר לממד של מטרה בלבד, והזוגיות ניבטת דווקא מתוך חוסר המעש, מהישיבה הבטלה בצוותא.

הדברים נכונים כלפי כל מערכת יחסים: בין הורים לילדים, בין חברים ואפילו בין שכנים. בכל אינטראקציה עם אדם אחר, ברגע שנוצר קשר, ולוּ קלוש, מעבר למטרות טכניות, כבר קיים אלמנט של "מישהו". התקשורת עומדת במרכז המפגש, ולא הצורך הטכני.

 

החפצה עצמית

איסור עבודה זרה הוא הפיכת הא-ל לחפץ. במובן הראשוני, עבודה זרה היא עשיית פסל של הקב"ה עצמו. אולם, יש בכך מובן עמוק יותר. יחסם של עובדי עבודה זרה אל אלוהיהם היה פונקציונלי. בספר יונה מתואר כיצד בשעת הצרה הוציאו כל יושבי הספינה את פסליהם והתחילו לזעוק לאלוהיהם. כאשר היו צריכים משהו, הם ידעו היטב לזעוק לפסליהם, שכן אלוהיהם היו "משהו" עבורם, לא "מישהו". ביחס בין עובדי עבודה זרה לאלוהיהם לא קיים ממד של ברית, של קשר הדדי, כמו בין האדם לקב"ה. הקשר הוא אינסטרומנטלי בלבד, קשר של מילוי צרכים; הוא נעדר ממד של אנושיות עמוקה, וכן נעדר מחויבות ייחודית אופיינית.

לא את הקב"ה אנו הופכים לאובייקט, ל"משהו", אלא דווקא את עצמנו: אנו הופכים את עצמנו לאובייקט ביחס לקב"ה

אך למרבה האבסורד, נראה שבימינו מצוי בקרבנו חטא אחר. לא את הקב"ה אנו הופכים לאובייקט, ל"משהו", אלא דווקא את עצמנו: אנו הופכים את עצמנו לאובייקט ביחס לקב"ה. מה אנחנו בשביל הקב"ה – "משהו" או "מישהו"? הקב"ה שם אותנו כאן בעולם, ונתן לנו תורה המורה לנו מצוות ועבירות – מעשים. אולם מעבר למצוות ולעבירות הכלולות בה, התורה כולה היא סיפור, סיפור של קשר עמוק ומתמשך (שניתן להמשילו למערכת יחסים זוגית) בין הקב"ה לבין עם ישראל. כיצד אנחנו נראים בעיני הקב"ה? האם אנו אמורים למלא את חובותינו המעשיות בלבד, דהיינו קיום המצוות ושמירה מן העבירות, או שמא נדרש מאתנו לקיים קשר ולטפח זיקה רגשית נכונה, כמו שאנחנו מכירים ממערכות יחסים אנושיות? ושוב במילים דלעיל: האם אנו "משהו" – או אנו "מישהו" עבור הקב"ה?

נכון אמנם שלא ניתן לדבר על קשר רגשי ללא חובות מעשיות. בספר דברים, בעיקר, השילוב בין השניים בולט מאד: "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה' אלוקיך, ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו, ולעבוד את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך, לשמור את מצוות ה' ואת חוקותיו".[5] ובמקום אחר: "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי… לאהבה את ה' אלוקיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם".[6] אין בתורה הבחנה חדה בין התמסרות הלב לבין חובות הגוף: שמירת המצוות נובעת מתוך אהבה ומבטאת אותה בו זמנית. כך, אפילו במסגרת מצוה העוסקת בחובה ארצית ומעשית כמו בניית ערי מקלט נאמר: "וכי ירחיב ה' אלוקיך את גבולך… כי תשמור את כל המצוה הזאת לעשותה… לאהבה את ה' אלוקיך… ויספת לך עוד שלוש ערים על השלוש האלה".[7]

ובכל זאת, אף שלא ניתן להפריד בין הצדדים המעשיים של הכניסה בברית עם הקב"ה ובין הקשר הרגשי אליו, עדיין יש לשאול: מהו העיקר? מהי הציפיה העיקרית של הקב"ה מאתנו? שנקיים את המצוות, או שנקיים עמו יחס של ברית?

 

להיטיב עם "מישהו"

הרעיון המפורסם של "נהמא דכיסופא", שהרמח"ל מאריך לעסוק בו במספר מקומות, מסביר מדוע הניח הקב"ה את האדם בעולם מלא נסיונות. הנחת היסוד היא כי הקב"ה ברא את העולם על-מנת להיטיב עם ברואיו, ולכן יצר את האדם שישמור תורה ומצוות ויזכה בכך לשכר נצחי. ועדיין נשאלת השאלה: מדוע יש צורך בקיום התורה והמצוות? הרי אפשר שייטיב לנו גם בלעדי קיומם, גם ללא התלאות הקשות של חיי עולם הזה. התשובה, לדברי הרמח"ל, היא כי במצב זה תהיה קבלת הטוב דומה לאכילת "נהמא דכיסופא", "לחם בושה". אם נקבל את השכר בלי שעמלנו עליו, נתבייש בקבלתו, כיוון שהוא שכר חינם. מסיבה זו ברא אותנו הקב"ה יצורים המורכבים מכוחות שונים. הכוחות מושכים לכיוונים מנוגדים, ואנו עומדים בתווך ומכריעים – מה שנקרא "בחירה". לאחר שנבחר בטוב נוכל לקבל את השכר שהקב"ה מעניק לנו בלי להתבייש, כיוון שעמלנו עליו והרווחנו אותו בעצמנו.[8]

הרעיון של "נהמא דכיסופא" בא לומר כי צריך שיהיה "מישהו" שיקבל את הטובה

בשנות הנעורים הציקה לי השאלה: מדוע קבלת שכר ללא עמל ויגיעה בהכרח תבייש אותנו? התשובה היא: כיוון שהקב"ה ברא אותנו "ביישנים", יצר אותנו בצורה כזו שאנו מתביישים לקבל מתנת חינם. אבל מדוע לא ברא אותנו באופן שלא נתבייש לקבל מתנת חינם, כך שהיינו יכולים לקבל את טובותיו ללא עמל ובלי יגיעה, והכל שריר וקיים? מדוע היה צריך לברוא אותנו "ביישנים", מתביישים לקבל מתנת חינם, מה שאילץ את השלב הנוסף – לברוא אותנו מורכבים ובעלי בחירה, ולהעניק לנו מצוות, עבירות ונסיונות? האם אי אפשר היה לוותר על כל העניין של הבושה והמסתעף?

התשובה לכך היא שאי אפשר להיטיב ל"משהו", רק ל"מישהו". היותנו בעלי בושה היא ההופכת אותנו ל"מישהו", לסובייקט. הרעיון של "נהמא דכיסופא" בא לומר כי צריך שיהיה "מישהו" שיקבל את הטובה. אם אדם אומר לבנו: "הבגד שלך מלוכלך, הנה אחליף לך את הבגד בשביל שתיראה יפה" – אין לך נורמלי מזה. אולם, אם אדם ייגש לקיר ויאמר לו: "קיר יקר שלי, אתה כל כך מלוכלך, הנה אני הולך לסייד אותך בשביל שתיראה יפה" – למשוגע ייחשב. הוא עושה "האנשה" של הקיר. לקיר אין "אישיות", הוא אובייקט ולא סובייקט. אם אין לדבר אישיות, אין טעם להיטיב לו. אין טעם להעניק טובה ל"משהו", לקיר, לרובוט. הטבה היא היבט של מערכת יחסים. מערכת יחסים מתקיימת רק עם "מישהו" בעל אישיות.

הקב"ה, שרצה להיטיב, ומחמת הרצון להיטיב ברא אותנו, היה יכול לברוא רובוטים חסרי רצון. אבל לו היה בורא רובוטים, הוא לא היה יכול להיטיב להם. כדי להיטיב, להעניק הטבה של יחס וקשר, הוא היה מוכרח (כביכול) לברוא אותנו בעלי בחירה – בני אדם בעלי כוחות הנאבקים זה בזה, בעלי רצון ו"אישיות". כך הפכנו מ"משהו" ל"מישהו". אם אנחנו "מישהו", אפשר להיטיב לנו הטבה של אמת.

 

אם כבנים אם כעבדים

נמצאנו למדים שהיסוד שעליו מושתתת הבריאה, ושעליו מושתת אף הקיום שלנו, הוא מערכת היחסים שלנו עם הקב"ה. אנחנו איננו עובדים במפעל לייצור מצוות, שבו הבוס הוא אלוקים היושב במשרד ומודד את התפוקה. אנחנו בנים לה'. אם העולם הוא מפעל, הרי שהבוס הוא אבא שלנו. כל מטרת קיום המפעל היא שהוא יוכל לפגוש אותנו יום יום ולשמוח שאנו עובדים אצלו. אין למפעל זה מטרות רווח והפסד במושגים של עלות-תועלת. גם אם דלה התפוקה של המפעל, עדיין מעוניין האב בקיומו, כי העובדים בו הם ילדיו.

המצוות והעבירות הן כלים במערכת היחסים שלנו עם הקב"ה. חלק מהמצוות מתייחסות באופן ישיר לכך: תפילה, שמחת חג ("ושמחת לפני ה' א-לקיך"[9]), שבת ("ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם"[10]). אולם גם מצוות של בין אדם לחברו, עצם העובדה שהן מצוות ה' ואנו מקיימים אותן, מכניסה אותן למסגרת של מערכת היחסים עם הקב"ה.

חיינו צריכים להתמקד בשאלה, האם אנחנו "מישהו" כלפיו

אין במאמר זה כדי להפחית ולו במעט את חשיבותם של המעשים. אנו חיים בעולם המעשה: קריאת שמע דקה לאחר סוף זמנה היא בבחינת "מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להימנות".[11] אם שתי אותיות בספר תורה דבוקות זו לזו הספר פסול, ואם יש ביניהן כחוט השערה רווח, הספר כשר. קיום החלק הרגשי בעבודת ה' אינו פוטר את האדם מהחלק המעשי. הנקודה המרכזית שמאמר זה בא להדגיש היא שעלינו להיות אנשים לפני ה', וכי עמידתנו לפניו היא יסוד התורה כולה.

כן, אדם עתיד לתת דין וחשבון על כל מעשיו. ובכל זאת, אם הוא חי את כל חייו בהרגשה שהוא "מלא עבירות", ובתחושה שהקב"ה אינו מרוצה מהתפוקה שלו כי הוא אינו מקיים את המצוות כראוי, הוא מחמיץ את העיקר. התפיסה העצמית שלו היא של מכונה. הוא חי את חייו כרובוט במפעל לייצור מצוות. לצד זהירות במצוות, השאלה המרכזית שצריכה להעסיק אותנו בכל עת, ובפרט לקראת הימים הנוראים, היא מצב מערכת היחסים שלנו עם הקב"ה. האם אנו הולכים בדרך ה'? האם אנחנו מעוניינים לעשות רצונו? האם יש בנו אהבת ה' ויראתו? רגשות של אהבה, יראה והתבטלות, אפילו של בושה ואשמה, הם הביטוי העיקרי של מערכת היחסים. אם מקננים רגשות אלה בקרבו, הרי שהאדם עומד לפני הקב"ה בתור "מישהו", ולא בתור "משהו", והוא רצוי לפני ה', כיון שהוא ממלא את מטרת הבריאה.

טעות היא לחיות את כל חיינו מתוך גישה שאנחנו מכונות בשירותו של האלוקים

ודאי שחובתנו להעסיק את עצמנו בשאלה, האם מעשינו טובים או רעים. המצוות והעבירות הן אבני הבניין של הברית ביננו לקב"ה, ואין אפשרות לוותר עליהן. אבל טעות היא לחיות את כל חיינו מתוך גישה שאנחנו מכונות בשירותו של האלוקים. חיינו צריכים להתמקד בשאלה, האם אנחנו "מישהו" כלפיו, האם ישנה מערכת יחסים (תקינה), קשר עמוק ועבודה שבלב. כמה נחת רוח אנו עושים לו בקבלת ההחלטות שלנו? כמה אנו חשים את קיומו ביום יום?

שינוי ההסתכלות הזה מביא אותנו להכרה שאלוקים אוהב אותנו. גם אם מלאה סאת החטאים, מערכת היחסים בינינו פורחת. בזמני עצב שגור שם שמים על שפתינו; בזמני שמחה פונה הלב להודות לה'. כל תפילה או ברכה היא צורה של תקשורת. כל נתינת צדקה, גם הזעירה ביותר, היא עבודת ה'. עצם העובדה שכואב לנו על אותם מעשים שאין בהם כדי לגרום לו נחת רוח, מציבה אותנו בתור "מישהו" לפניו.

 

הימים הנוראים: חיזוק מערכת היחסים

בעלי המוסר, ובראשם ר' ישראל סלנטר, הדגישו מאד את בחינת הדין שבימים הנוראים, וסיבותיהם עמם – לעורר את הלב לתשובה. גם היום, במוסדות החינוך החרדיים, בישיבות ובסמינרים, עוסקים רבות בחומרת הדין ובאימת הדין.

אולם למרבה ההפתעה, תפילות הימים הנוראים אינן עוסקות ברובן בעובדה שזהו יום דין. חלק קטן מהתפילות עוסק בעובדה שמדובר ביום של דין. ומה באשר לכל החלקים הנותרים? מלכויות, זכרונות (שרק חלקם מתייחס לפן של הדין) ושופרות, קרבנות ועבודת בית המקדש, קדושת ה' וגדלותו, מלכות ה' בהווה ולעתיד לבוא, וידוי ובקשת מחילה, בחירה בישראל ותקוה לגדלותו.

הנושא המרכזי של התפילות הוא העמידה שלנו לפני הקב"ה בתור "מישהו"

הנושא המרכזי של התפילות הוא העמידה שלנו לפני הקב"ה בתור "מישהו". אנחנו מכירים בגדלותו ובקדושתו, ומתוך כך מתבטלים אליו. אנחנו ממליכים אותו עלינו כי אנחנו מעוניינים במערכת יחסים של מלך ועם, בנוסף על היחס הבסיסי של אב ובן, של בעל ורעיה. אנחנו שמחים בכך שהוא סלחן ומחלן, כי זה מאפשר לנו לחזק את הקשר עמו, ולמען חיזוק הקשר אנו אף מבקשים ממנו סליחה ומחילה. אנו מתגעגעים לעבודת כהן גדול כי שם, בבית המקדש, מתבטא בשיאו הקשר בין ישראל לאביהם שבשמים.

הימים הנוראים מגלים אהבה רבה. יש בהם קרבת אלוקים מרגשת. הימים הנוראים הם הזדמנות נפלאה לחוש את הטעם הטוב של קרבת אלוקים. חז"ל דורשים על ימים אלה את דברי הכתוב: "דרשו ה' בהימצאו, קראוהו בהיותו קרוב".[12] כמה כואב וכמה חבל לראות אנשים שלא נוח להם עם אווירת המתח שחשים בימים הנוראים: אין זה אלא שהם אינם מבינים את מהות הימים, ואת עומק הקשר שבינם לבין הקב"ה. אם נקודת המבט על החיים היא שאנחנו "מישהו" כלפי הקב"ה, ולא "משהו" בלבד, דהיינו, מטרת החיים שלנו היא התקשורת עם הקב"ה ולא קיום מצוות באופן "רובוטי", אז הימים הנוראים הם עבורנו ימים נהדרים.

אם נקודת המבט על החיים היא שאנחנו "מישהו" כלפי הקב"ה… אז הימים הנוראים הם עבורנו ימים נהדרים

בספר נחמיה מסופר שבראש השנה קרא עזרא הסופר מתוך ספר התורה, והעם, שהבינו שאינם מקיימים את התורה כראוי, פרצו בבכי.[13] כשראה נחמיה שהעם בוכה נזף בהם: "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו, כי קדוש היום לאדונינו, ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם".[14] הדבר מעורר קושי: האם לא היתה כאן הזדמנות נפלאה לחזרה בתשובה ביום הדין? העם מבין שחטא, ובוכה. למה לא ראה בכך נחמיה הזדמנות לגרום לעם לחזור בתשובה? במקום לעשות כן, הוא דווקא משתיק את העם מבכיו. משום שזה אינו יום שבו אנחנו "משהו". זה אינו יום שבו אנחנו מחשבים אם עשינו את המוטל עלינו במובן של תפוקה. זהו יום שבו אנחנו "מישהו". אנו עומדים מול הקב"ה ושמחים בקשר אתו. "חדות ה' היא מעוזכם". ואכן, לאחר חג הסוכות נאספו כל ישראל מחדש וקיימו יום של חזרה בתשובה על מעשיהם.[15]

 

לתת מקום ללב

הגמרא במסכת סנהדרין נותנת ביטוי נפלא למושג "ירידת הדורות". רבא מספר על ההבדל בין דורו לבין הדור הקודם, דורו של רב יהודה. בדורו של רב יהודה היו לומדים רק מסכת נזיקין העוסקת בדיני ממונות, ולא היו בקיאים בשאר חלקי התלמוד. כאשר היה מגיע רב יהודה לנושא לימודי הקשור בטהרות, התבטא במילים: "הוויות דרב ושמואל קא חזינא הכא" [זהו תחום שרב ושמואל מבינים בו, ולא אני]. לעומת זאת, בדור של רבא היו שלוש עשרה ישיבות, שכל תלמידיהן היו בקיאים בכל התלמוד כולו, כולל הלכות טהרות. למרות העובדה שדורו מלא בתלמידי חכמים מובהקים, אומר רבא שתפילותיהם פחות נענות. בשעת עצירת גשמים בזמנו של רב יהודה, כיוון שחלץ נעל אחת בתחילת סדר התעניות על עצירת גשמים, מיד היה יורד גשם; ואילו כיום, אומר רבא, אנו מתפללים ומתפללים ואין גשם. רבא מסיק מכך שאף שבזמנו היו תלמידי חכמים גדולים יותר, הרי ש"הקב"ה ליבא בעי". הקב"ה רוצה את הלב. בדורו של רבא למדו אמנם יותר סוגיות בש"ס, אך עבודת ה' שבלב היתה חלשה יותר. [16]

למרות הפריחה התורנית והדקדוק במצוות, "הקדוש ברוך ליבא בעי". הקב"ה חפץ בלב האנושי הנפתח לפניו בכנות. בפרט לנוכח קצב החיים המוכתב לנו היום, אנו מתקשים לעמוד בתפילה כבן המתחטא לפני אביו, ולשכוח מכל עמל היומיום הסובב אותנו וטרדותיו. קשה לנו לשמוח שמחה פשוטה בכך שאנו יהודים, שלא עשנו כגויי הארצות ומשפחות האדמה, ואנחנו כורעים ומשתחווים לפני מלך מלכי המלכים.

אדם המרוכז בחשבון המצוות והעבירות שלו, ואינו מרוכז בעצם הקשר שלו עם ה', מפספס כנראה משהו עמוק ומרכזי בעבודת ה' שלו

כאמור, מטרת קיומנו היא שהקב"ה ייטיב לנו. הקב"ה ברא אותנו כדי לקיים אתנו קשר ויחס – שכן לא ניתן להיטיב אלא ל"מישהו" שיש עמו מערכת יחסים, ולא ל"משהו" הממלא מטלות. הנקודה המרכזית שסביבה חיינו אמורים לנוע היא השאלה: האם אנחנו מעמידים את עצמנו לפניו בתור "מישהו". דהיינו, האם מתקיימת מערכת יחסים בינינו לבין הבורא? בקשר שלנו עם הקב"ה, השאלה אם יש לנו בארסנל יותר מצוות או יותר עבירות, היא שאלה משנית. אדם המרוכז בחשבון המצוות והעבירות שלו, ואינו מרוכז בעצם הקשר שלו עם ה', מפספס כנראה משהו עמוק ומרכזי בעבודת ה' שלו.

בפרוס עלינו הימים הנוראים, אם נתמקד בלהיות "מישהו" ולא "משהו", נוכל לחוש את ברכתם של ימים אלו במלוא עוצמתם. אם השאלה המרכזית של חיינו אכן תהיה עמידתנו בתור "מישהו" כלפי הבורא, נבין כי הקב"ה אוהב אותנו ורוצה בנו. או אז יהיו חיינו מלאי תוכן והנאה רוחנית, וחדוות ה' תהיה מעוזנו.

 


[1] דברים יד, א.

[2] עיין נחמיה פרק ח.

[3] יהודה ברבי נחמן פתח: "עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר", בשעה שהקדוש ברוך הוא יושב ועולה על כסא דין בדין הוא עולה, מאי טעם "עלה אלקים בתרועה". ובשעה שישראל נוטלין את שופריהן ותוקעין לפני הקב"ה, עומד מכסא הדין ויושב בכסא רחמים, דכתיב "ה' בקול שופר", ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם והופך עליהם מדת הדין לרחמים. אימתי "בחדש השביעי" (ויקרא רבא כט, ג).

[4] דרשו ה' בהמצאו – אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים (ראש השנה יח, א).

[5] דברים י, יב-יג.

[6] דברים יא, יג.

[7] דברים יט, ח-ט.

[8] ע' דרך ה' חלק א, פרק ב.

[9] דברים טז, יא.

[10] שמות לא, יז.

[11] חגיגה ט, ב.

[12] עיין ר"ה י"ח ע"א

[13] פרק ח'

[14] נחמיה ח' י'

[15] נחמיה פרק ט'

[16] ק"ו ע"ב

2 תגובות על “להיות בעינינו כאנשים: על אופן העמידה לפני ה'

  • מאמר מרגש ונוגע.
    אעיר קמעה בנוגע לנקודה שולית: רעיון יפה לפרש שההכרח לבריאתנו בעלי בושה הוא בכדי להפכנו לאישיות, אף שייתכנו מאפיינים נוספים שהופכים את האדם לאישיות. שמעתי פעם דרך נוספת, שהאדם צריך להיות בדמות בוראו [בכדי להידבק בו, ואין דבקות אלא בדומים], הקב"ה הוא בגדר "נותן" ולא "מקבל", בכדי שאדם יהיה נותן תמיד ולא מקבל, בהכרח שתהיה לו בושה, רק הבושה היא זו שחוסמת את האדם מלקבל ולהיות יותר נותן.

  • אהבתי מאוד את המשהו והמישהו.
    בכל אופן לראש השנה יש מצוות ברורות מאוד 1, מלכויות 2, זכרונות 3, שופר וכמובן זה יום חג ככל החגים שאסור לבקש ולהתחנן ולבכות ולצום (כלומר חייבים להקפיד לאכול לפני חצות היום).

    המושג יום הדין לגבי ראש השנה (שזה לא מהתורה כמובן). הגיע אחרי שהחליפו את ראש השנה מניסן לתשרי אחרי גלות בבל.
    מן התורה ראש השנה היא בניסן.

    (ראו במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יט וגם בירושלמי על אותו דרך.
    בחדש השלישי לצאת בני ישראל מלמד שהיו מונים לחדשים ליציאתן ממצרים. אין לי אלא לחדשים לשנים מנין ת"ל וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית ג' (במ' א א) אין לי אלא באותו הפרק מנ' תל' לו' ויעל אהרן הכהן (במ' לג לח) אין לי אלא עד שלא נכנסו יש' לארץ משנכנסו יש' לארץ התחילו מונים לשני מלכים ולבנין בתים שנ' ויהי מקץ עשרים שנה אשר בנה שלמה את שני הבתים (מ"א ט י') ואו' ויהי בארבע עשרה למלך חזקיהו (ישע' לו א) לא זכו למנות לבינינו ומנו לחורבנו שנ' בעשרים וחמש שנה לגלותינו ג' (יחז' מ א) לא זכו למנות לעצמן ומנו למלכות אחרות שנ' בשנת שתים למלכות נבוכדנצר ג' (דני' ב א) ואו' בשנת שתים לדריוש (חגי א א) ואו' אם לא תדעי לך היפה בנשים ג' (שה"ש א ח) יען וביען (ויק' כו מג) אין יען ביען אלא עין בעין מידה במידה שנ' תחת אשר לא עבדת את ה' אלקך ועבדת את אויבך)

    מה ראו עולי בבל להחליף את ראש השנה לתשרי ? לכאורה כי לא שמרו על שמיטה ויובל. כי אם ניסן ראש השנה מאוד קשה לשמור על שמיטה. ולכן החליפו את ראש השנה לתשרי.
    הרחבתי בנושא במאמר שלי בשם "השתלשלות הלוח העברי" (גלגלו בגוגל "השתלשלות הלוח העברי – מהפכה מחשבתית חברתית")

    בכל אופן ראש השנה בתשרי דווקא הוא יותר מוצלח מבחינת הכנת עצמינו לשנה הבא. כלומר בתשרי מתחילים לתכננן את השנה החקלאית. ולכן בראש השנה הוא באמת יום הדין. כי אם נחליט להתבטל בזריעה אז לא תהיה צמיחה. ואם נחליט כן לזרוע וכן להשיג מים וכדומה, אז תהיה בעזרת השם צמיחה. ולכן מובן למה ראש השנה הוא יום הדין לכל השנה.

    היום שאנו כולנו תחת אליל הכסף ואליל הקניינים. אנו לא נידונים בראש השנה, אנו נידונים בכל רגע ובכל שעה ובכל יום ובכל חודש מחדש.
    כי שאנו חלק בחלוקת העבודה, אנו יכולים בכל יום להפסיד את מקום העבודה. זה לא נגזר בראש השנה רק באותו רגע שהבוס החליט לזרוק אותך מהעבודה. או לחליפין בכל רגע יכולים להפסיד את כספינו ואת קניינינו.
    כל אלה לא קשורים לראש השנה.

    מכאן נבין למה נאמר שאדם נידון בכל יום. כי מאז הרומאים שהמציאו את אליל הכסף אנו באמת נידונים בכל יום ויום.
    אמרו רבותינו המלכות הרשעה הזו היא עתידה להשתמש במטבע של חרס. שאין גוף המטבע שוה את ערכו, כמטבעות מתכות שבימי החכמים, אלא שהערך רק כתוב עליו, וגופו אינו אלא חומר זול שאינו שוה את הערך הנקוב עליו, כשטרי כסף של נייר (ביאור האמרים) שאין שטר הנייר אלא כחרס, כלשון חז"ל (גיטין י:): "שטרא, חספא בעלמא הוא" – שטר, חרס בלבד הוא", כאשר כבר נתקיים ומלכיות הרשעה האירופאיות היו הראשונות בעולם במעשה שקר זה; (המדרש המבואר)

    כתבתי פעם מאמר בשם "את מי ממליכים בראש השנה ?" או את אליל הכסף או את אלוהי ישראל ?
    גלגלו בגוגל "את מי ממליכים בראש השנה ? – מהפכה מחשבתית חברתית"

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל