צריך עיון > סדר שני > לעדן את הרגש הדתי

לעדן את הרגש הדתי

img-0001
חנוך רוזנברג עורך תורני

הרגש הדתי המתפרץ עלול להוביל לידי מעשים רעים הנעשים בכוונות טובות. התורה, המלמדת אורחות חיים, נותנת מקום לרגש הדתי, אך מעדנת אותו על ידי חוקים ומשפטים צדיקים. היא לא מנסה לסרס את הרגש הדתי ולמסד אותו בחוק ומשפט, אלא לאפשר ביטוי הולם שלו הרצוי לפני ה'.

י"ז אייר תשע"ח
 

"דרך ארץ קדמה לתורה". התורה שקיבל משה מסיני פונה אל "דרך ארץ", אל אורחות החיים של בני-אדם, ומבקשת לרומם אותם, לעדן אותם ולתקן אותם. התורה מוסיפה ממד א-לוהי, ממד עליון ונעלה, לדרכינו עלי אדמות. דברים אלו נכונים ביחס לכל היבט של התנהגות והתנהלות אנושית – מהשכמת האדם בבוקר ועד עסקיו במסחר, מקדושת הזמן ועד לקדושת הנישואין. במאמר זה אבקש להתמקד בתכונה אנושית מרכזית שגם עליה חלה התורה. כוונתי לרגש הדתי המקונן באדם: ה"דתיות".

הדתיות היא תופעה אנושית טבעית חוצה-תרבויות וגבולות, הנוכחת באנושות מימי עולם. האדם מטבעו פונה אל הנשגב, כמה אליו ומבקש לקיים עמו קשר. בן אנוש חווה חוויות דתיות שלעתים מרגשות ומרוממות, ולעתים קשות וכואבות. דתיות היא הרגש האנושי הטבעי העומד ביסוד הפניה אל הא-ל, ו"דת" – הן דת האמת של עבודת הא-ל והן דת כוזבת של עבודת אלילים – ממסדת את הרגש זה במסגרת מסוימת.

התורה אינה מבקשת רק לתת מענה ל"דתיות", אלא גם לשפר ולעצב אותה, ובעיקר – לעדן אותה לאור ערכי המוסר

ההבחנה בין "דת" ל"דתיות" מופיעה לראשונה, למיטב ידיעתי, אצל הסוציולוג הגרמני גאורג זימל. ניסוח בהיר שלה ניתן למצוא גם במקורותינו, אצל הרב יחיאל יעקב וינברג ז"ל:

השם "דת" מקיף את הנכסים התרבותיים של האמונה ושל הפולחן. והוא מכיל בתוכו קבלת-עול של עיקרי אמונה וכללי-חיים, שעליהם מתבססת השקפת-עולם ושיטת-חיים מיוחדת. הדת דורשת ממאמיניה שעבוד, הכנעה שכלית ונפשית ושעבוד גמור ומוחלט לחובות ולמצוות שהיא גוזרת עליהם. ה"דתיות" היא הרגשה סתומה, רגש לוהט של כיסופים, כמהון ועריגה לדבר-מה נעלם ונסתר, לדבר שנמצא מחוץ לתחום התופעות השכיחות שבמציאות האפורה. אמנם, הדת עלתה וצמחה מתוך שורש זה של הדתיות הסתומה ומן השורש הזה היא יונקת בלא הפסק, אבל היא [הדתיות] עצמה איננה אלא מצב-נפשי בנוסח מיוחד ודבר אין לה עם דת ופולחן ולא עם דרישות וצווים.[1]

הרב וינברג מחדד את ההבחנה בין רגש דתי "סתום", לבין הפיתוח של רגש זה לכדי דבר בעל משמעות, המתבטא בחובות וציוויים. ה"דתיות" אינה תובעת מהאדם מאומה; ואילו הדת מתרגמת את החוויה הדתית לדרישה של התמסרות והקשבה.

לפני שאנו ממשיכים בדיון על היחסים שבין "דת" ל"דתיות", עלינו להדגיש את ההבדל בין היהדות ובין שאר הדתות – בין האמת היחידה ובין השקרים הרבים, בין היהדות שמקורה א-לוהי לבין, להבדיל, דתות אחרות שמקורן אנושי. ומכל מקום עלינו לשאול: כאשר הקב"ה מופיע על הר סיני ונותן לעם ישראל את התורה, האם יש בה התייחסות לאותה "דתיות"? האם התורה מכירה באותן חוויות טבעיות של הכמיהה אל הנשגב ובקשת הקשר עמו, או שמא היא מתנגדת להן?

להלן אבקש להציג את הטענה שהתורה אינה מבקשת רק לתת מענה ל"דתיות", אלא גם לשפר ולעצב אותה, ובעיקר – לעדן אותה לאור ערכי המוסר.

 

מה יעשה הרצון לבדו בחיים?

הפרדה זו שבין "דת" ל"דתיות", הביאה הוגים שונים – שלא נמנו על שלומי אמוני ישראל – אל הטענה כי קיימת סתירה בין שתיהן. ה"דת", טענו, עלולה לפגום באותו רגש דתי נאצל, בחוויה הדתית הטהורה והנשגבה הראויה להתקיים בזכות עצמה. המערכת הריטואלית של מעשים קבועים מראש, שהיא ה"דת", עומדת לטענתם בסתירה לחוויה דתית שיסודה בנפשו הרגישה של האדם. המשך קו הטיעון מביא למסקנה, האבסורדית משהו, שהדת עצמה, המבקשת לשמש ביטוי לאותו רגש דתי נאצל, משמשת כלי נשק נגדו. הדתיות, שאותה העריכו וייקרו, מסתלקת כאשר היא מתממשת במצוות ובחוקים קבועים.[2]

על טענה זו, המבקרת את הדת בשל התנתקותה מן הדתיות, השיבו הוגים הנאמנים לה' ולתורתו בטענה נגדית, כי הדת הכרחית עבור שימור הדתיות. דתיות ללא דת היא רגש ריק שאינו בא לידי מימוש, ומשכך הוא אובד ויורד לטמיון. כך לדוגמא כותב הרב י"ד סולובייצ'יק ז"ל:

כל אלה השאיפות […] השוללות מוחשיות וגשמיות של חיי הדת, ומכניסות את האדם לעולם מופשט וזך […] אנשי דת יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מחווייתם הפנימית, מסערת רוחם השואף אל על, מכמיהותיהם הטמירות, מגעגועיהם הנעלמים, ומכיסופיהם המסתוריים – סופן להיבטל.[3]

בהמשך הוא מסביר כי ההלכה היא האופן שבו החוויה הדתית הופכת לעץ עושה פרי:

ההלכה שניתנה לנו מסיני היא האובייקטיפיקציה של הדת בצורות קבועות ובהירות, בחוקים מוגדרים ומוצקים […] דתיות, שאין סופה מעשים קצובים ומידות חתוכות ומוצקות, חוקים ומשפטים מוגבלים ומוקצעים – אינה עושה פרי.[4]

טיעון דומה קיים גם בכתבי הראי"ה קוק ז"ל, המתבטא: "נכבד הוא הרצון הטוב הפונה לא-להים בעומק שאיפתו, אבל מה יעשה הרצון לבדו בחיים?"[5] במקום אחר הוא אף מבקר את הרעיון של הדתיות הטבעית, שאינה מוגבלת בסדרים של דת ממוסדת, וטוען כי סופה של חוויה דתית זו להפוך לדבר המחשיך את העולם ומשפיל את האדם, במקום לרומם אותם:

ההפקר של העולם המעשי, הבא מתוך ההתפרצות אל העולם הרוחני בלא סדר ותקון של קודש, כשם שהוא מונע את אור הקודש מהתפשטותו במרחב ההויה, כך הוא מוריד את ערכו ומחשיך את יפעתו ברום עליון, ונשאר הציור האלהי […] מך ונשפל".[6]

ובכן, לטענת ההוגים הדתיים, דתיות ללא דת סופה להיבטל: הרצון כשהוא לבדו אינו עושה דבר, במקרה הטוב, אלא נותר "רגש עמום" וחסר משמעות. במילים אחרות: הרגש הדתי מקבל ביטוי בחיים רק כאשר הדתיות לובשת צורה של דת, הכרוכה במעשים ממשיים.

לטענת ההוגים הדתיים, דתיות ללא דת סופה להיבטל: הרצון כשהוא לבדו אינו עושה דבר, במקרה הטוב, אלא נותר "רגש עמום" וחסר משמעות

מתוך דברים אלה עולה לכאורה כי תפקידה של הדת ביחס לדתיות אינו אלא מימוש והוצאה מן הכח אל הפועל. הדת היא הכלי לביטוי ולמימוש הדתיות. דתיות ללא דת אינה בעלת ערך, כיוון שאיננה מוצאת ביטוי מעשי בעולם, והיא נותרת בגדר "רצון" בלבד. נמצא אפוא כי הדת היא כלי לביטוי ולמימוש הדתיות. היא היתה אובדת ומתנדפת כעשן ללא הביטויים המעשיים של הדת.

ברצוני להציע להלן כיוון מעט שונה. אבקש לטעון כי הדת היהודית אינה רק ביטוי ומימוש מעשי של הדתיות, אלא גם כלי לעיצוב הדתיות. המיסוד של הרגש הדתי בצורת מצוות דתיות מעצב את החוויה הדתית, מעדן אותה ומגדיר את מקומה ביחס לערכים מוסריים אחרים. בכך מביאה הדת את הדתיות לא רק לידי מימוש, אלא גם לידי דיוק של ערכיה. כדי להמחיש את טענתי אשתמש בשתי דוגמאות מן המקרא.

 

"אהבת ה' יקרה, אבל לא בזו הדרך"

בעיצומו של יום הקמת המשכן התרחשה הטרגדיה של מות נדב ואביהוא. העם כולו הצטופף בהתרגשות סביב המשכן, וראה כיצד אהרן הכהן יוצא מן המשכן לצד משה אחיו. מיד לאחר שבירכו את העם, יצאה אש מ"קודש הקודשים" ושרפה את הקרבנות שהונחו על המזבח. שני בני אהרן, נדב ואביהוא, ראו זאת והשתוקקו גם הם לעבוד במשכן, אף שלא הצטוו על כך. הם נטלו איש מחתתו, הניחו עליהן קטורת, ונכנסו אל המשכן. מעשה זה גרר תגובה חריפה: אש יצאה מקודש הקודשים ושרפה אותם.

חטאם של נדב ואביהוא מתואר במפורש במקרא: "ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם" (ויקרא י, א). אולם מה גרם להם לעשות זאת, ומה כל כך חמור בכך?

במדרש אנו מוצאים דעות שונות לביאור חטאם של נדב ואביהוא. אחת מהן היא דעתו של רבי שמעון: "לא מתו בניו של אהרן אלא על שנכנסו שתויי יין לאהל מועד".[7] מנין למדרש שזה היה חטאם של נדב ואביהוא, היכן הוא מוצא רמז לכך בפסוקים, ואיך זה קשור לחטא הקרבת אש זרה?

חוויה דתית מתפרצת וחסרת גבולות, כזו "אשר לא צוה" ה', היא מועדת לפורענות

הנצי"ב מתייחס לשאלות אלו, ועונה על כך באמצעות תיאור המצב הנפשי והחוויה הדתית שהובילה את נדב ואביהוא להקטיר קטורת זרה:

לא יכלו להתאפק על התשוקה להשיג דעת וכבוד א-להים, וברוב תשוקה נכנסו להקטיר בהיכל. […] בשביל תגבורת התשוקה להשיג אהבת ה' מצאו את לבבם לעשות מה שלא נצטוו […] שנכנסו מאש התלהבות של אהבת ה', ואמרה תורה דאע"ג דאהבת ה' יקרה היא בעיני ה', אבל לא בזה הדרך.[8]

על פי דברי הנצי"ב, נדב ואביהוא לא היו "שתויי יין" כפשוטו, אלא היו "שיכורים מאהבת ה'". החוויה הדתית העילאית והנשגבה הביאה אותם לחרוג אל מעבר לתחום המותר להם, כמו במצב של שכרות. דבר זה, מלמדת אותנו התורה, עלול להיות בעייתי. חוויה דתית מתפרצת וחסרת גבולות, כזו "אשר לא צוה" ה', היא מועדת לפורענות.

הכללים המדוקדקים של העבודה במקדש נועדו, על פי ביאור זה, לעצב את החוויה הדתית בצורה מסוימת ולהעניק לה גוון מתאים ומדויק. המסר מהסיפור של נדב ואביהוא אינו שלילה של החוויה הדתית, אלא הצורך בהגבלתה ובעיצובה באמצעות צווים מפורטים.

 

הסכנה שברגש הדתי וריסונו בדת

דוגמא נוספת, חריפה אף יותר, היא מצות פדיון הבן. מצוה זו מוזכרת במקרא במספר מקומות. בפרשת בא נאמר: "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל, באדם ובבהמה לי הוא".[9] בסמוך לכך מפורט הביצוע המעשי של מצוה זו: "וכל פטר שגר בהמה […] לה', וכל פטר חמור תפדה בשה […] ובכל בכור אדם בבניך תפדה".[10] כאן אנו מבחינים בחלוקה בין אופני הקדשת הבכורות השונים: בכור בהמה טהורה ניתן לה'; בכור חמור נפדה בשה; ובכור אדם נפדה. אלא שבפרשת משפטים חוזרת התורה על ציווי זה בשינוי לשון: "בכור בניך תתן לי, כן תעשה לשורך לצאנך, שבעת ימים יהיה עם אמו, ביום השמיני תתנו לי".[11]

מפרשת משפטים עשוי להשתמע כי התורה מצווה על הקרבת קרבן אדם. היא לא עושה שם את ההבחנה בין פטר שור, חמור ואדם. אולם, לאור הציווי המפורש קודם לכן בפרשת בא, מתבאר לקורא שהנתינה של הבן הבכור והנתינה של השור והצאן, אינן זהות. הבן הבכור נפדה, ואילו השור והצאן קרבים על המזבח. התורה חוזרת ומדגישה נקודה זו בפרשת כי-תשא, שם נאמר במפורש שאין מדובר בנתינה זהה, אלא "כל בכור בניך תפדה".[12] כן מוזכר אף בפרשת קרח, שם נאמר "אך פדה תפדה את בכור האדם".[13]

 הדת מעצבת את הביטוי של הרגש הדתי ומעניקה לו ערך מוסרי

אנו יודעים כי התורה מתנגדת באופן נחרץ לקרבן אדם. בספר דברים מוזהר העם שלאחר שיכבוש את ארץ כנען לא יאמר "איכה יעבדו הגויים האלה את אלהיהם, ואעשה כן גם אני. לא תעשה כן לה' א-להיך, כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלהיהם; כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם."[14] התורה מבהירה באופן הברור ביותר כי הקרבת הבן היא תועבה. כיצד, אם כן, היא יכולה לכתוב בפרשת משפטים "בכור בניך תתן לי" – כך, בפשטות, כאילו האדם מצווה להקריב את בנו לשמים?

הרב י"ד סולובייצ'יק עונה על שאלה זו ואומר כי זהו המקום שבו יש התנגשות בין ה"דת" ל"דתיות". בשל החוויה והרגש הדתי, האדם חש צורך ורצון להקריב את בנו; אך היישום המעשי של רגש דתי נאצל זה הוא מעשה אכזרי ומתועב שלא יעלה על הדעת לבצעו:

היהדות נלחמה ללא רחם בקרבן האדם […] היהדות גינתה פולחן אכזרי זה וטבעה עליו את חותם הרצחנות – ברמת המוסד הדתי, במישור המעשי של הפולחן במקדש וכעשיה כוהנית בפועל; אך במישור החוויה הרוחנית, לעומת זאת, סוג כזה של קרבן הוא בסיסי ביותר ביהדות […] רק על רקע זה יכולים אנו להבין את המנהג של הקדשת הבן הבכור ופדיונו.[15]

מצוות פדיון הבן מדגימה, לפי הסבר זה, את העיקרון שאני מבקש להראות. לטענה שלעיל, שה'דת' מתנגדת ל'דתיות', הבאתי את התשובה שדתיות ללא דת היא רגש עקר שאינו עושה פרי. עם זאת, תשובה זו אינה מדויקת. בדוגמה של פדיון הבן, כמו גם אצל נדב ואביהוא, אנו רואים כי החוויה הדתית היא בעלת ערך רב לעצמה, ועשויים להיות לה ביטויים מעשיים ספונטניים וקיצוניים. הבעיה של החוויה הדתית נעדרת הדת אינה אפוא העדר הביטוי המעשי, אלא ההפרזה שלו. נדב ואביהוא מקריבים יותר ממה שצריך, והאש של הדתיות חסרת ההגבלה יוצאת ושורפת אותם. אדם ההולך ומקריב את בנו בשם הרגש הדתי המעורר אותו לתת את בנו לה' עושה יותר מדי, תוך עיוות מוסרי חמור. הוא נותן לרגש הדתי להשתלט עליו, ולהביא אותו לעשות מעשים שלא יעשו.

החוויה הדתית בפני עצמה היא כח מתפרץ, פראי, נשגב באותה מידה שהוא מסוכן. היא בעלת ערך רב, אך עשויה להביא גם לידי מעשים מתועבים

הדת אכן פוגעת במידה מסוימת בחוויה הדתית, אולם פגיעה זו היא הכרחית. היא לא באה לבטל את הרגש הדתי על-ידי הכנסתו לתוך מסגרת ריטואלית קפואה ויבשה, אלא לעדן את הביטוי שלו. היא מעצבת את הביטוי של הרגש הדתי ומעניקה לו ערך מוסרי. החוויה הדתית בפני עצמה היא כח מתפרץ, פראי, נשגב באותה מידה שהוא מסוכן. היא בעלת ערך רב, אך עשויה להביא גם לידי מעשים מתועבים. הדת פוגעת בה בכך שהיא מגבילה אותה, מונעת ממנה את הפראות ותורמת לה את הערך המוסרי של חוויה היוצרת מעשים ראויים.

בספר מיכה מציג הנביא את העימות הזה בין הדת לדתיות, בין הרגש הדתי הפראי התובע את הקרבת הבנים, את המעשים הקיצוניים והבומבסטיים, לבין הדת הממוסדת ותביעותיה המתונות. כלשון הפסוק:

הירצה ה' באלפי אילים; ברבבות נחלי שמן?! האתן בכורי פשעי; פרי בטני חטאת נפשי?! הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך: כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם א-להיך![16]

גישה זו, הנותנת לגיטימציה לרגש הדתי אך מגבילה אותו ומעדנת אותו, עולה באופן מסוים גם מפרשת עקדת יצחק. עקדת יצחק היתה ניסיון לאברהם. הוא נדרש לעמוד במעלה דתית גבוהה ביותר. בעקבות עמידתו בניסיון נאמר עליו "עתה ידעתי כי ירא א-להים אתה".[17] כלומר, המוכנות לא לחשוך את הבן מא-להים, המוכנות להקריב את הבן פשוטו כמשמעו, היא היא המעלה הדתית שנדרשה מאברהם. אולם בסופו של דבר, מלאך ה' מונע את אברהם משחיטת יצחק. מכאן אנו למדים שקרבן אדם, ובפרט קרבן הבן, הוא מעשה שאינו רצוי אצל הקב"ה.

ניסיון העקדה הוא דוגמא למקרה שבו הרגש הדתי המניע את האדם הוא חיובי, ונחשב למעלה נשגבה של יראת א-להים; אך היישום המעשי של רגש דתי זה הוא מעשה פסול מבחינה מוסרית, תועבה שחלילה לנו מלעשותה. מפרשת העקדה עולה אפוא מסר מורכב: הרגש הדתי הוא טוב ורצוי, אך הביטוי המעשי שלו עלול להיות לפעמים אכזרי ומעוות. לשם זה מגיעה הדת, התורה, הנותנת לנו מצוות וחובות, ומורה לנו את הדרך הראויה לבטא את הרגש הדתי שלנו.

 

מדוע יש לעדן את ה"דתיות"?

טענתי היא כי הדתיות כשלעצמה היא ערך חיובי; העמידה לפני הא-ל היא חוויה דתית נשגבה ראויה ורצויה, אולם המצוות המעשיות מגבילות את החוויה הזו ומעדנות אותה. ויש לשאול: מדוע להגביל את ה"דתיות"? אם מעשה הקרבת הבן נובע מרגש חיובי ביסודו, מדוע לכלוא אותו? במילים אחרות: איזה ערך גובר במעלתו על הדתיות, ובשמו אנו מגבילים אותה?

כמובן, ניתן להשיב על כך כי רצון ה' הוא שהחוויה הדתית לא תמומש במלואה. תשובה זו בוודאי נכונה. אולם אנו מבקשים להבין: מה מלמדת אותנו התורה אם על אף שהיא מכירה בערך ה"דתיות", היא מגבילה אותה באמצעות המצוות? מהו אותו ערך שבשמו מגביל הקב"ה את ה"דתיות", ומה עלינו ללמוד מכך ביחס לעמידתנו לפני ה'?

המצוות אינן רק "אמצעי ריסון" מול הרגש הדתי, הן גם מאפשרות ביטוי נכון שלו

התשובה לשאלה זו טמונה במשפט אחד, הנאמר על אבי האמונה היהודית, אברהם אבינו, ומאפיין את השליחות של היהדות בעולם. לפני הפיכת סדום מספרת לנו התורה מדוע נשלחים מלאכים לבשר לאברהם על ההתרחשויות הקרובות:

וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עשה. ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ. כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט.[18]

יהא אשר יהא פירושה של הנמקה זו, דבר אחד ודאי נאמר בה: אברהם איננו רק מאמין בה'. אברהם אף גילה את "דרך ה'", שהיא "לעשות צדקה ומשפט". יתרה מכך, לאברהם לא נודע רק איך ה' נוהג, אלא הוא הבין גם כי תפקידו של האדם הוא "לשמור" את דרך ה' – דרך הצדקה והמשפט.

מהו אפוא הערך שגובר על ה"דתיות" המתפרצת, הספונטנית, הטבעית? התשובה לכך היא: ערך הצדקה והמשפט. דתיות שאיננה מכוונת ומעוצבת על-פי "דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" איננה מכוונת את האדם אל העמידה לפני הקב"ה. "דתיות" שמביאה את האדם לעשות מעשים המנוגדים לערך הצדקה והמשפט, כמו הקרבת הבן, היא דתיות מעוותת, מפני שהיא מכוונת לאל זר, לאלוהים אחרים. לא תיתכן עמידה לפני א-לוהי ישראל, א-לוהי הצדקה והמשפט, באמצעות מעשים הסותרים את דרכו של הא-לוהים עצמו.

דברים אלה מביאים אותנו להבין את מצוות התורה באופן מעט שונה מהאמור לעיל. המצוות אינן רק "אמצעי ריסון" מול הרגש הדתי, הן גם מאפשרות ביטוי נכון שלו. מצוות התורה נועדו לכוון את הרגש הדתי אל המעשים הנכונים, שרק דרכם ניתן ללכת בדרך ה' באמת, באופן הרצוי לפניו. המצוות אינן מגבילות את העמידה לפני ה', אלא אדרבא, מכוונות את האדם אל ביטוי נכון ורצוי של הרגש הדתי האנושי. הן מלמדות את האדם מהי הדרך הנכונה לעבוד את ה', ומונעות ממנו מלבטא את הרגשות הדתיים שלו באופנים מעוותים שאינם עולים לרצון לפני ה'.

***

"הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות", נוהגים לומר. ההיסטוריה, למרבה הצער, מלאה בדוגמאות של מעשים קשים שנעשו דווקא מתוך רגשי דת נשגבים, מתוך כוונה של דבקות בגבוה וכמיהה לא-ל עליון. במאמר זה באתי להצביע על התועלת הנפלאה של מצוות התורה, המכירה ב"כוונות הטובות" של הרגש הדתי והכמיהה לקשר עם הא-ל, ומאפשרת להן להתקיים בתוך מסגרת של "דרך ה'", דרך של צדקה ומשפט. התועלת של מצוות התורה אינה רק ריסון הרגש הדתי. לצד הריסון, המצוות מכוונות את הרגש הדתי לעשיית הישר והטוב בעיני ה', ומעניקות לו צינור של בניין ותיקון בגשם וברוח. הן מאפשרות לנו לעבוד את ה' בשמחה (תהילים ק, ב).


[1] הרב י"י וינברג, לפרקים, ירושלים תשע"ו, עמ' רי. עוד על הרקע להתייחסות לאמונה כאל חידה סתומה, ראה: הרב אי"ש קרליץ, חזון איש אמונה ובטחון, תשנ"ז, עמ' א: "אם האדם הוא בעל נפש, ושעתו שעת השקט, חפשי מרעבון תאוני, ועינו מרהיבה ממחזה שמים לרום, והארץ לעומק, הוא נרגש ונדהם, כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה, כמוסה ונפלאה, והחידה הזאת מלפפת את לבבו ומוחו, והוא כמתעלף, לא נשאר בו רוח חיים, בלתי אל החידה כל מעינו ומגמתו, ודעת פתרונה כלתה נפשו, ונבחר לו לבוא באש ובמים בשבילה […]".

[2] ראה לדוגמא: מ' בובר, תעודה ויעוד, א', הספרייה הציונית, ירושלים תש"ך, עמ' 71-70.

[3] הרב י"ד סולובייצ'יק, איש ההלכה – גלוי ונסתר, הוצאת הסוכנות היהודית, ירושלים תשנ"ב (מהדורה רביעית), עמ' 55.

[4] שם, עמ' 57-56.

[5] הרב א"י הכהן קוק, אורות, מוסד הרב קוק, ירושלים תש"י, עמ' לו.

[6] שם, עמ' כג. לשלילה בסגנון אחר של ההפרדה בין דת לדתיות, ראו גם: נתן בירנבוים, "דתיות מודרנית: דת ללא אמונה", בתוך: עם השם, הוצאת נצח, בני ברק תשל"ז, עמ' קסג-קעא.

[7] ויקרא רבה יב, א.

[8] הרב נפתלי צ"י ברלין, פירוש העמק דבר לספר ויקרא (י, א), מבואר ומפורש ע"י י' קופרמן, ירושלים תשס"ט.

[9] שמות יג, ב.

[10] שם, יב-יג.

[11] שם כב, כח-כט.

[12] שם לד, כ.

[13] במדבר יח, טו.

[14] דברים יב, ל-לא.

[15] הרב י"ד סולובייצ'יק, איש על העדה, הוצאת ידיעות ספרים, תל אביב 2011, עמ' 310-308. ראה שם הרחבה בעניין זה והשוואה בין מצוות פדיון הבן לסיפור עקידת יצחק.

[16] מיכה ו, ז-ח.

[17] בראשית כב, יב.

[18] בראשית יח, יח-יט.


תמונה: bigstock

5 תגובות על “לעדן את הרגש הדתי

  • מה לך הולך למצוות מאוחרות כשיש לך מעשה אדם וחטאו.

  • מאמר מדהים

  • יפה מאוד. יישר כח!

  • לא הצלחתי להבין מה עושה רגש אצל היהדות. אני מבין שאפשר לגייס גם את הרגש על דרך "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש". אבל להפוך את היהדות לדת ועוד לעשות פסיכואנליזה זולה אליה כאילו מדובר על דחיפה פסיכולוגית דבילית?
    היהדות היא דבר האלוהים ודבר האלוהים זה השכל\התבונה האנושית על דרך: "כל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם". ומיהו כבוד קונו? שכלו של אדם!! (חז"ל)
    האבן עזרא אומר: "המלאך בין האדם לאלוהיו הוא שכלו".
    חז"ל באותיות רבי עקיבא אומרים את זה יותר בתוקף
    (יג') חכמים ונבנים וידעים… (טו') ואקח…. חכמים וידעים: בי"ת בו בינה וכו' "שאלמלא בינה אין כל העולם כלו מתקיים אפילו שעה אחת", שנאמר: "הבו לכם אנשים חכמים ונבנים" באותה שעה אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בני ! הבו עליכם בעלי בינה להיות ראשים עליכם, מיד הלך משה רבינו והיה מחזיר (= מסובב ומחפש) בכל משכנותיהם של ישראל ובקש בני אדם בעלי בינה ולא מצא, שנאמר: "ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידעים" ולא מצא "נבנים" מכאן אתה למד שגדולה בינה לפני הקדוש ברוך הוא יותר מן התורה, שאפילו אדם קורא תורה נביאים וכתובים ושונה משנה ומדרש, הלכות ואגדות, שמועות ותוספתות, מושלות ומעמדות וכל סדרי בראשית, "ואין בו בינה"?! אין תורתו שוה כלום! שנאמר:(ישעיה כט' יד') "ובינת נבניו תסתתר" (אותיות דרבי עקיבא)
    כל מילה נוספת פשוט מיותרת.
    רגש דתי בא מהנצרות, אין לזה שום קשר ליהדות. יש משפט עממי שאומר: משה רבינו הביא לאנושות את ה"שכל", להבדיל אלף הבדלות הנוצרי ישו הביא את הרגש.
    אפילו כלפי המיסטיקה שנכנסה ליהדות, יש ביקורות סמויים (לא גלויים).
    לחדי עין אני הביא לכם דוגמא:
    רבינו בחיי שמות פרק טו: "ועוד תמצא עקרים גדולים שבתורה מפורשים ע"י נשים, כענין "העוה"ב" הנקרא צרור החיים ע"י אביגיל, וענין "תחיית המתים" ו"סדרי תחנה" (= תפילה בכלל ותפילה בלחש בפרט max) על ידי חנה, וענין הגלגול ע"י התקועית" (רבינו בחיי שמות פרק טו)

  • הדת הצליחה לגבור על הדתיות.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל