מוסר השכל: לשפר בלי להישבר

אלול. זמני תשובה ממשמשים ובאים, וכל יהודי מנסה להיות קצת יותר טוב ממה שהוא כל השנה, להכין את עצמו לימי הדין והרחמים. העיון והלימוד בספרי מוסר והשקפה הכרחיים כל השנה, ובאלול במיוחד. אבל לפעמים נשאר רושם קצת חמוץ וכבד אחרי העיון בהם, איזו תחושה "שרק ייגמרו כבר הימים האלה ונוכל לחזור לשגרה".

העיון והלימוד בספרי מוסר והשקפה הכרחיים כל השנה, ובאלול במיוחד. אבל לפעמים נשאר רושם קצת חמוץ וכבד אחרי העיון בהם

כמובן, הנטיה הטבעית שלנו היא להדחיק את המחשבה הזאת ולהתכחש אליה. יש משהו לא נעים ברצון שלנו 'להעביר' את הימים האלה. אך כל זמן שמחשבות מהסוג הזה מנקרות בנו, הן בהכרח פוגמות בתהליך של התשובה, ובולמות במידה זו או אחרת את המסע שלנו בחזרה אל הקב"ה ואל פנימיות נפשנו. חשוב להכיר בקיומן ולהתמודד אתן. זוהי המטרה שלי במאמר זה. ננסה אפוא להעמיק ולראות מנין מגיעה התחושה הזו, ואיזו "הקדמה" חסרה באותם ספרי מוסר – כמובן ביחס אלינו – כדי שהדברים באמת יתקבלו על הלב.

ספרי הנהגותיהם של גדולי ישראל הגודשים את מדפי חנויות הספרים, מלאים בתיאורים מפורטים על צדקותם של הגדולים ופרישותם המופלגת מגשמיות, ועל דבקותם הגדולה בבורא העולם ובמצוותיו. מה שבדרך כלל מושמט מאותם ספרים הוא עד כמה, במקביל לעבודתם הרוחנית, הם ראו גם צורך מתמיד בפיוס הגוף, דאגו למנוחת הנפש, והתקדשו רק כאשר הדבר נעשה בנחת, בהתאם לדרגתם האמתית, מתוך שמחה וללא הפרעה. נדמה שנקודה זו משמשת פתיח חשוב לקירוב הדברים אל לבנו.

לדעת את מקומנו

דמות הפרוש היהודי לא תמיד דומה לדמות הפרוש שהצטיירה לנו בילדות. הצדיק או הפרוש היהודי מנהל אורח חיים דומה מבחינה חיצונית לזה של שאר בני האדם – אלא שהוא ממלא את חייו בתוכן רוחני. אם הוא פורש מענייני העולם, הרי שזה נעשה מכוח חשק פנימי הבוער בו בעקביות, ולא מצד פעולות חיצוניות. הפרישות היא תוצאה של עבודת ה' שנמשכה שנים ארוכות, לפעמים יחד עם תכונות טבעיות מולדות המסייעות לו, ובצרוף של סביבה מתאימה. שילובם של כל אלה גרמו לו להימשך יותר לרוחניות, ופחות לגשמיות. אין כאן קיצורי דרך. הפרישות היא בהכרח תוצר טבעי של עבודה ארוכת שנים; היא אינה יכולה להיות משהו מלאכותי. לניסיון לסגל הנהגות שהן כמה מדרגות מעבר לדרגתנו האמתית יש תופעות לוואי. מכאן שגם באלול, תקופה שבה כולנו מרגישים צורך להשתפר ולהתקדם, עלינו לעשות עבודה המותאמת לדרגתנו.

העניין הוא שרבים מאלה הקוראים בספרי המוסר מוצאים בהם רק אזהרות לפרישות רבה, וזירוז לעבודה רוחנית אינטנסיבית וטוטלית. הם טוענים, ובצדק, כי "פיוס הגוף" אינו מוזכר בספרי המוסר. אין ספר מוסר קלאסי (למעט אולי הספר "עלי שור" של הרב שלמה וולבה זצ"ל) המעודד את האדם למנוחת הנפש, למתן מקום לגוף, לנחת רוח גשמית, וכיוצא בזה. אולם, אין זאת משום שפיוס הגוף הוא צורך חשוב פחות, אלא משום שמובן מאליו לכל אדם בר דעת שיש לדאוג למנוחת הנפש. ספרי המוסר נועדו לעורר את האדם לדברים שטבעו אינו נוטה אליהם. הם אינם רואים צורך להדגיש ענין פשוט ומובן כמו הנחיצות של רוגע נפשי.

האדם חייב לקבל את הצרכים הבסיסיים של גופו ונפשו. בלעדי זה הוא לא יוכל לתפקד ולשרוד לאורך זמן

האדם חייב לקבל את הצרכים הבסיסיים של גופו ונפשו. בלעדי זה הוא לא יוכל לתפקד ולשרוד לאורך זמן. לחובה זו מקורות רבים. לדוגמה, על הפסוק: "דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ", אמרו חז"ל שעשיר שהֶעני וירד מנכסיו, קונים לו מכספי צדקה "די מחסורו" – ואפילו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו (כתובות סז, ב). בגמרא שם הפליגו מאד במעלת ענין זה, וכן נפסק בשולחן ערוך (יורה דעה רנ, א). רואים אפוא שלא מחנכים את אותו עשיר שירד מנכסיו להתרגל למעמדו החדש, אלא "מבזבזים" כספי צדקה לתת לו עבד וסוס. וטעם הדבר – מפני שלא מזלזלים ברצון הלב, בנצרך לשם מנוחת הנפש, זהו גורם חשוב דיו לפזר בגללו כספי צדקה.

הבעיה היא שגם אלה היודעים בשכלם את הדברים, מתקשים להפנים שהעיסוק במנוחת הנפש ובצרכי הגוף אינו ויתור או חולשה. חובה עלינו לזכור שהמטרה שלנו היא להיות עבדי ה', ולקרב לבנו לעבודתו. ממילא, היות ששמירה על צרכי הגוף והנפש היא תנאי הכרחי שבלעדיו לא ישפיעו מעשי המצוות כראוי על הלב, הרי שהיא הכרח לעבודת ה'. לכן עלינו לעשות גם אותה לשם שמים, לראות בה מצוה ממש, ולא חולשה או ויתור.

הפנמת דברים אלה חיונית להרגשת חיות ושמחה ההכרחיים לתפקודנו. הבוחר לוותר עליהם מדמה לעצמו כי הקרבתו נחשבת לפני הקב"ה "מסירות נפש", וסבלו ודמעותיו רצויים לפניו יתברך. אולם הקב"ה אינו חפץ בנפש עכורה המתהלכת בהרגשת סבל. אדרבא, התורה מגדירה דבר זה חטא ממש, כפי שמצאנו שהנזיר מביא קרבן חטאת מפני שחטא לנפשו (במדבר ו, יא; עיין תענית יא, א).

הפרישות והקדושה

יש טוענים כי ספרי הנהגותיהם של רבותינו עומדים כנגד הגישה האמורה. מסופר בהם עד כמה היו הם קדושים ופרושים, וכמה התרחקו מכל הבלי העולם הזה, ואין כל אזכור לצורך לפייס את הגוף.

עם זאת, אין בכך כדי לסתור את הדברים לעיל. לעובדה שאין התייחסות לצרכי הגוף בספרי המעשיות ישנן מספר סיבות. ראשית, ההנהגות הפשוטות אינן נראות מרשימות ביחס ל"מופתים" יוצאי דופן ולקדושה שאליה הגיעה אותה דמות. לכן יש נטיה אצל מחברי הספרים הללו להדגיש מאד דווקא את הצד הפרוש והקדוש שלה (והיו גם כאלה שהגזימו, כידוע), ולמעט או להשמיט לגמרי את העיסוק בצד הגשמי והמציאותי. שנית, אין להתכחש לכך שחלה ירידת הדורות וחולשה ירדה לעולם, ולא כל הנהגה של רבותינו הקדמונים (אשר גם הם ביחס לדורם הצטיינו בכך במיוחד) נועדה לחיקוי בזמננו אנו.

כאשר אדם רואה כי חיקוי של מעשי הגדולים מביא אותו לידי כעס, קושי וזעף, עליו לדעת שאינו הולך בדרך הנכונה

כמו כן, אנשים שזכו בעצמם לשמש או להכיר את גדולי ישראל יודעים לומר כי גודל דרגתם ומעלתם לא גרם להם להיות זועפים ולחוצים, אלא להיפך. לרוב מדובר באנשים מאושרים ושמחים, חביבים ומאירי פנים. אמת, הם קיבלו סיפוק עצום מלימוד התורה ומקיום המצוות – אך לא נמנעו בשל כך מפיוס הגוף. לכן כאשר אדם רואה כי חיקוי של מעשי הגדולים מביא אותו לידי כעס, קושי וזעף, עליו לדעת שאינו הולך בדרך הנכונה.

על כגון דא קרא המגיד מדובנא את הפסוק: "ולא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל". הוא הסביר זאת במשל לעשיר אחד, אשר שכר נער להביא לו את סחורתו. כאשר בא הנער מיוזע כולו ואמר שביצע שליחותו, אמר לו העשיר: "אם אתה כל כך מיוזע, בוודאי הבאת חבילה אחרת בטעות! סחורתי היא קטנה וקלה, ואין מה להזיע ולהתייגע בסחיבתה". מי שמרגיש סבל בשל ההליכה בדרך התורה, זקוק לבחינה מחדש של הדרך.

באגרתו המפורסמת של הרב יצחק הוטנר (בעל ה"פחד יצחק"), הוא מציין שבספרי הנהגות הגדולים כתוב לרוב רק הסיכום הסופי של מעלתם, ולא מוזכר כיצד היה תהליך הגדילה – המאבקים, הנפילות, המלחמות והמכשולים שבדרך. כאשר קוראים על הנהגות מופלגות של צדקות ופרישות זה נהדר, אבל אסור לשכוח את המטבח, את בית הייצור שבו הן התפתחו. להבין שכל מה שקורה לנו אינו "באג", בעיה במערכת, אלא חלק ממה שבורא עולם מזמן לנו בתהליך הצמיחה האישית שלנו.

כללו של דבר, הצורך במנוחת הנפש בסיסי לכל אדם, גדול כקטן, בכל שלב של חייו. עם זאת, צרכי הגוף והנפש הם ענין אישי המשתנה מאדם לאדם, ולא דומה אותו הצורך בימי הקדמונים לבין הצורך הקיים בזמן הזה. החכם עיניו בראשו לכלכל נכון את דרכיו, ואין כללים ברורים בדבר. מה שמועיל לאחד יכול להזיק לשני, ולשם מציאת הדרך הנכונה נדרשות עצה ותבונה, וכמובן סיעתא דשמיא.

לשוב מתוך שמחה

ומה באשר לזמני תשובה? הרי התשובה כרוכה בחרטה, בהתמרמרות ובצער על החטא. לא ניתן להכחיש שעבודת התשובה כוללת בתוכה גם היבטים אלו. ההיזכרות בחטא והחרטה עליו אינן יכולות להעשות מתוך שמחה, והאדם אמור לחוש צער וקושי בתהליך התשובה. עם זאת, גם במצוות התשובה הקדושה נאחזת איזו קליפה של עצבות ודכדוך – רגשות הגודעים כל תהליך ותנועה, ותהליך של תשובה בכלל זה. גם בתוך צער של חרטה ותשובה, על האדם להשתדל לשמח את עצמו במידת האפשר, ולא להתמכר לתחושת העצבות המתלווה לנבירה בחטא.

ואכן, מבואר בספרים רבים שלא ראוי להיות שרויים כל היום בצער ובחרטה, אלא יש לקצוב זמן מיוחד לתשובה. בשאר היום על האדם להשתדל להיות בשמחה. לא מציאותי ללכת חודש שלם (וקל וחומר – חיים שלמים) בתחושה של "כמה אני לא בסדר". במשך רוב שעות היום עלינו להזכיר לעצמנו איך למרות כל קשיי החיים אנו מתאמצים במצוות, כל אחד לפי כוחו, אם מעט ואם הרבה.

הפרפקציוניזם הגורם לנו לצער בלתי נסבל אינו הגישה הנכונה לתשובה; הגישה הנכונה היא מאמץ להתחדשות

וצער התשובה? עיקר התשובה היא התחדשות, בחינת: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה, חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם" (איכה ה, כא). צער התשובה לא צריך להוביל לשקיעה בעבר, אלא להתחדשות לקראת העתיד. התשובה נועדה כדי להרים את עצמנו, לכן חשוב מאד להיזהר מהפיתוי לחשוב שאם אנחנו לא עושים את הכל, אז מוטב לנו שלא נעשה כלום (על נטיה זו האריך בספר ליקוטי הלכות, הלכות תרומות ומעשרות ג, ב). הפרפקציוניזם הגורם לנו לצער בלתי נסבל אינו הגישה הנכונה לתשובה; הגישה הנכונה היא מאמץ להתחדשות, וכל תיקון דרך ותוספת קדושה חשובים ורצויים, גם אם טרם זכינו להגיע למקום שאליו אנו שואפים.

בייחוד חשוב שלא לבוא לידי רפיון בשל עיסוק מוגזם בחטא. נכון אמנם שאחת מדרישות התשובה היא וידוי, ומצוה לפרט את החטא; אך מהצד השני, התעסקות בחטא עלולה גם למוטט את רוחו של האדם. חז"ל מורים לנו "אל תהי רשע בפני עצמך" (אבות ב, יג), וביארו הראשונים שהיחס הנכון של האדם אל עצמו הוא לראות כאילו חציו זכאי וחציו חייב (רבנו יונה שם במשנה, ורמב"ם, תשובה ג, ג). הדגש הוא באיזון: עלינו לפרט לא רק את הצד של "חציו חייב", אלא גם את הצד של "חציו זכאי". דברי הביקורת והמוסר, בלי שימת לב לצדדים החיובים שבנו, עלולים לגרום לייאוש ולדחיה.

צריך לחפש את הטוב. וגם ברע יש לחפש נקודות של טוב. זהו פסוק מפורש: "אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי אָלֶף לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ. וַיְחֻנֶּנּוּ וַיֹּאמֶר פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שָׁחַת מָצָאתִי כֹפֶר" (איוב כג, לג). זהו עיקר העבודה בימי התשובה ובו צריך להתמקד – לחפש את הטוב.

רעיון זה פיתח רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן, תורה רפ"ב, הידועה בכינוי: "תורת אזמרה"). הוא מחדש שעצם ההתבוננות מתוך מטרה לחפש את הטוב יוצרת מציאות של טוב, והוא סומך דבריו על הפסוק בתהילים: "וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע, וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ" (תהילים לז, י). ההתבוננות על הרשע מתוך חיפוש הטוב גורמת לו להיעלם. בכל אדם ובכל מצב יש משהו של טוב, והסוד הוא להתמקד בו, להיות מודע אליו, להעצים אותו, לגדל אותו ולחזק אותו. ובכך להפוך אותו למציאות.

תשובה באהבה

מבואר בתורה שישראל קרויים בנים לה': "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקכֶם" (דברים יד, א). לבנים אי אפשר לתת גט. בנים עושים נחת ותפארת להוריהם, "יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר" (ישעיהו מט, ג). כאהבת האב לבנו, אפילו בשעת הכעס, אפילו בשעה שהקב"ה מעניש אותנו, אהבתו אלינו חסרת גבולות. לכן אפילו בעת חורבן בית המקדש, שיא הסתר הפנים, נמצאו הכרובים שעל ארון הברית חבוקים זה בזה (יומא נד, א). האהבה אלינו היא תמידית.

יהודי שאהבת ה' אליו מוטמעת בתודעתו יכול לקחת את דברי המוסר והתוכחה כמנוף לתיקון ושיפור. עבור מי שאינו מרגיש זאת, עלול המוסר דווקא לייאש. חשוב אפוא, לצד עבודת ימי התשובה, להתחזק גם באהבת ה' אותנו. זה אינו רק "קולא" – נחמה בתוך עבודת התשובה. זה מחייב. מחייב להיות הרבה יותר מאושר.

מבלי להפנים את אהבת ה', את הטוב שבנו, לא נצליח להתחבר אל דברי המוסר. לכן כל כך חשוב לתת על הלב את דברי האהבה. עד כדי כך, שהיה מי שתיקן "וידוי" משלים, בזה הלשון:

אָהַבְנוּ. בֵּרַכְנוּ. גָּמַלְנוּ חֶסֶד. דִּבַּרְנוּ יֹפִי.

הֶאֱמַנּוּ. וְהִקְשַׁבְנוּ. זָכַרְנוּ טוֹב. חִבַּקְנוּ. טָעַמְנוּ סֵפֶר.

יָעַצְנוּ טוֹב. כִּבַּדְנוּ. לָמַדְנוּ. מָסַרְנוּ נֶפֶשׁ. נִסִּינוּ. סָמַכְנוּ עָלֶיךָ.

עָשִׂינוּ מַשֶּׁהוּ בְּכָל זֹאת. פִּרְנַסְנוּ. צִפִּינוּ. קָרָאנוּ בְּשִׁמְךָ.

רָצִינוּ. שָׂמַחְנוּ. תָּמַכְנוּ. תּוֹדָה עַל הַכֹּל.

זוהי כמובן רק הצעה, וניתן להוסיף עליה, כל אחד ברוח היצירתיות שבו. אבל כדאי להיות גם עקביים; לא רק לומר, אלא גם לכתוב. החיד"א כתב יומן על קורות חייו וטלטוליו, והמליץ על החזקת יומן כזה בתור סגולה נגד דכאון. בהביטו ביומנו הוא ראה את הליווי התמידי של הקב"ה, את הסיעתא דשמיא, את השגחת ה' ואת אהבתו לאורך הדרך.

אישית, הדפסתי לעצמי נוסח קריאת שמע שעל המיטה הכולל גם את הוידוי הנ"ל. ישנו מנהג לומר וידוי קודם השינה (משנה ברורה רלט, ט), וטעם הדבר מבואר בספרי הקבלה (ראה אור החיים, בראשית מז, כט, בשם האר"י) שבכל יום עולה ניצוץ מסוים מהנשמה של אותו היום, והוידוי שלנו מלווה אותו בעלייתו למרומים. אז אני אומר בכל יום את הוידוי הרגיל, אבל כדי לאזן אותו ולהירדם בטוב אני מקפיד לומר גם את הוידוי המשלים הנ"ל.

האדם צריך לחפש את הטוב שבו. נשמע פשוט? זה לא. זהו מסע, מסע שקל לדחות בקרב ההישרדות של השגרה, אבל הוא משתלם

המעלה של זכירת הצדדים החיובים שלנו עצומה. לא זו בלבד שהדבר מחזק את לבנו, אלא שהוא מסייע לנו לראות גם את הטוב בזולתנו. כן נאמר במצוות "ואהבת לרעך כמוך": כדי להצליח לאהוב את הזולת, צריך לאהוב קודם כל את עצמנו, כפי שמפורש בפסוק – "כמוך". אהבת העצמי היא נקודת הייחוס. גם ביחס לראיית הטוב בזולת, אדם שאינו רואה את הטוב בעצמו לא יוכל לראות את המעלות אצל זולתו. זוהי פעולה דו כיוונית: הראיה הפנימית משנה את ההתייחסות לזולת, וההתייחסות לזולת בדרך של חיפוש אחר הטוב מסייעת אף היא להסתכלות פנימה. בדרך, משתנות תבניות החשיבה שלנו, שחלקן מקובעות בנו עוד משלבים מוקדמים של חיינו. המסלול הזה גורם לשינוי במשקפיים שבהם אנו מסתכלים, פנימה וחוצה. ובמקום להיות במצב של "כל הפוסל – במומו פוסל", רואים אנו את הנקודות הטובות, בנו ובזולתנו, בזולתנו ובנו. לכן האדם חייב להתחיל מעצמו, לא רק במודעות כללית. לעשות בענין עבודה יומיומית; לא רק לצפות שאחרים יסייעו לו לראות את הטוב שבו, אלא להשקיע בכך עבודה מתמדת ורציפה. האדם צריך לחפש את הטוב שבו. נשמע פשוט? זה לא. זהו מסע, מסע שקל לדחות בקרב ההישרדות של השגרה, אבל הוא משתלם.

לרעיון זה "לבושים" רבים: גם בדברי תורה, וגם בתורת הנפש. כיום דעה רווחת היא שחשיבה חיובית על עצמנו היא סוד האושר וההצלחה. זהו החיבור הפנימי לעצמנו. פרופ' מרטין זליגמן, ממייסדי זרם "הפסיכולוגיה החיובית", חוקר בספרו "אושר אמתי" אחר גורמי האושר. הוא שולל הישגים חיצונים בתור גורמי אושר (כסף, בריאות, אפילו אהבה), ומוכיח שרק באמצעות מודעות תמידית לטוב שבחיינו וחיפוש אחר הטוב, מצליח האדם להיות מאושר ולמצוא סיפוק ונחת בחייו. דברים אלה עולים בקנה אחד עם דברי חובות הלבבות (בפתיחתו לשער הבחינה), שלפיהם העולם הזה גורם לנו להיות במרוץ אחר המאתיים, ולא להעריך את המנה שאצלנו – בעוד הערכת המנה היא המפתח לאושר.

המקורות שלנו מוסיפים ומרחיבים הרבה מעבר לזה. לא מדובר רק ב"פסיכולוגיה חיובית" או ב"חקר מוקיר",[1] לא רק הסתכלות דרך משקפיים ורודים על העולם, ולא רק חיפוש של חצי הכוס המלאה על מנת לרכוש ידידים והשפעה. בהסתכלות החיובית יש גם יסוד רוחני אמתי. זוהי מצוה. יש בה סגולות רבות, ואצור בה גם שפע א-לוהי. כל אחד במקורו הוא טוב, נשמה טהורה. לא צריך להמציא את זה, רק לגלות ולהתחבר. היסודות קיימים. זהו העיקר וזוהי המהות של כל אחד ואחת מאתנו. גם אם צברנו הרבה לכלוך ואבק דרכים, אין בכוחם לגרוע מזוהרו של היהלום המנצנץ שבתוכנו. צריך רק לשנות את הפוקוס, לראות מעבר ללכלוך החיצוני, ולחפש אחר הנקודות הטובות שהן החלק המהותי שבנו.

יעזרנו ה' שנזכה לחזור בתשובה שלמה, מתוך שמחה ומתוך הכרת מעלתנו.

תמונה ראשית: ויקימדיה

[1] מודל בתחום הארגוני שפיתח דיויד קופריידר בשנות השמונים של המאה הקודמת. במקום להתמקד במה שלא עובד, "חקר מוקיר" מתמקד במה שעובד.