צריך עיון > סדר שני > "מי מפחד מהזאב הרע?" – מסה בעקבות הרוע והחירות

"מי מפחד מהזאב הרע?" – מסה בעקבות הרוע והחירות

-
הרב דב רוזנבלום איש חינוך והגות, ומרצה בארגון "נפש יהודי".

אידיאל החירות הדוגל בשחרור של יצרי החיים והתמכרות לנטיות הלב עלול להוביל לרוע חסר מעצורים. האדם הוא יצור תבוני וחירות אמיתית מכפיפה את הרגש לתבונה.
הרהורים בעקבות ביקור בוינה במסגרת מסע סטודנטים לפולין.

א' ניסן תשע"ז
 

במחצית המאה ה-19, אולי מתוך רגישות לצרכי העם ואולי מתוך חשש מפניו, הרס הקיסר פרנץ יוזף את החומה העתיקה שבצד ארמון החורף הווינאי, ובנה שדרה טבעתית רחבה של מוסדות לשירות העם. מוזיאונים, בורסה, פרלמנט, בית קולנוע מהראשונים בעולם, תיאטרון, בית אופרה וגנים ציבוריים.

כך נקלעתי לפני כמה שנים בליל קיץ מתון אל רחבת בית העירייה היפהפה של בירת האימפריה לשעבר, והנה עוד רגע מקרינים כאן, במסגרת פסטיבל המוזיקה השנתי, את "פטר והזאב" של פרוקופייב בגרסה מצוירת חדשה. אויר נפלא (כיאה לאוסטריה), כסאות פלסטיק ללא רבב (כיאה לאוסטרים), וכניסה חופשית (כיאה ליהודי הנודד).

גם היום, מאה שנים אחרי שבאחת התפוגג הוואלס השלו והפך לכאוס טבטוני סוער, עדיין מעניקה וינה אשליה של שלווה מסערות הזמן

גם היום, מאה שנים אחרי שבאחת התפוגג הוואלס השלו והפך לכאוס טבטוני סוער, עדיין מעניקה וינה אשליה של שלווה מסערות הזמן; האסלאם המטריד את עדינות הנפש האירופאית עדיין אינו מרים בה את קולו בין שתים לארבע.[1] לכן הרשיתי גם אני לעצמי להתיישב על כסא, מימיני משפחה ארית מקומית, שמחר אני אמור לספר לסטודנטים שלי על מעשי אבותיהם החביבים במלחמה, ומשמאלי תיירים מסעודיה, שמחרתיים אולי ישנסו מתניהם כדי להטביל אותי בים התיכון, אבל הערב אני אזרח העולם. כולי חיוכים קלאסיים.

הקורא המסור אולי יתמה על שאני מאריך לתאר קונצרט חינמי, אפילו כשהוא מלווה בסרט מצויר, אבל היוצרים עשו עבורי חסד גדול. הם שינו את הסיפור. יתרה מכך, הם שינו את סוף הסיפור.

***

תזכורת חטופה. פטר הוא נער אמיץ שסבו אוסר עליו לצאת ליער שבו עלול לארוב הזאב, שכבר בשלב מוקדם טורף את האווזה המסכנה. פטר חומק בכל זאת מהשגחת הסב הקפדן. בסיוע הציפור הוא לוכד את הזאב עד לבוא הציידים, ואלה לוקחים את הזאב להיכן שמבוגרים אחראיים לוקחים את כל הזאבים.

אבל בסרט הווינאי "שלי" פטר הוא ילד עדין וחסר ביטחון חברתי, ילד עם עיניים עצובות וגדולות, שאין לו נפש קרובה מלבד האווזה. דווקא הציידים הם אנשים מנוכרים ועצבניים

אבל בסרט הווינאי "שלי" פטר הוא ילד עדין וחסר ביטחון חברתי, ילד עם עיניים עצובות וגדולות, שאין לו נפש קרובה מלבד האווזה. דווקא הציידים הם אנשים מנוכרים ועצבניים, המתעללים בפטר קלות בתחילת העלילה. המאבק בין פטר והזאב הוא אמנם מאבק קשה, אבל יש שם החלפת מבטים חדים של הערכה הדדית, כמו לודרים המרכינים ראש זה אל זה לפני שהם יוצאים לקרב לחיים ולמוות. סצנת השיא מביאה את פטר מנצח אל כיכר העיר, ואז סבו מתחיל לנהל משא ומתן עם בעל הקרקס (אפשר לאלף את החיה) ועם בעל האטליז (אפשר גם לעשות ממנה ארוחת ערב), ופטר, איך לומר, לא אוהב את זה. בתמונת הסיום, בהיפוך לסיפור המקורי, משליך פטר את רשת הציד על הצייד רע הלב, פותח את סורג הכלוב, ופוסע חרישית יחד עם הזאב, עד שזה רץ ונבלע ביער האפל.

פטר כנראה הופנט, או השתגע. הרי מדובר על הרוצח של האווזה האהובה, מדובר על זה שניסה להרוג גם אותך. אבל כמו הרבה פעמים באגדות ילדים, נחשפת כאן אמת עמוקה ויסודית.

השלמות אוטוביוגרפיות. הגעתי לוינה כדי להיפגש עם קבוצה שעברה כמה ימי מסע בפולין, מתוך כוונה להמשיך את המסע, לעבד וללבן את השאלות הגדולות הנשאלות בפתחה של גיהנום, והיו לי כמה שעות של חסד עד שתגיע הקבוצה. הסיבה לסטייה ממסלול המסע הקלאסי, אינה רק הרצון לאפשר חשיבה במקום "נייטרלי" שאינו כופה את הטקסיות המשתקת האופיינית לריטואל המסעות, אלא גם הרצון לחדד את בעיית הרוע.[2] שאלה זו אינה מציקה כל כך בעברנו בכפרי אוקראינה ופולין הפרימיטיביים. לא ציפינו להרבה מאנשי המזרח, אבל העיר היפה והאנשים היפים שאכזבו כל כך מעלים את בעיית הרוע ביתר שאת.[3] והנה כאן בלב העיר הנאווה, מבעד למסך הגדול, ניתן לי רמז לפתרון החידה.

***

יש להקדים את הגדרת הבעיה. זו אינה שאלה פילוסופית אלא פליאה על היתכנות של התעללות ורצח, הנראים לנו זרים לטבעו של האדם מתוך הידוע לנו עליו.[4] האנשים המוכרים לנו אינם צריכים להתאמץ על מנת להימנע מלהרוג ילדים קטנים, ולכן הפליאה הבסיסית היא על כך שמישהו הנו בעל מוטיבציה כלשהי לעשות מעשים כאלו. אבל אנו מכירים בכך שתעמולה המונית ומתמשכת יכולה לשכנע שראוי לעשות הכל בשביל "טובתה של האומה", או "טובת המין האנושי", או "רצון הא-ל". הפליאה הבוגרת יותר נובעת מההנחה שגם אם נוצרה מוטיבציה כזו, אנו מצפים שיופיע גם כח מרסן הנובע מהרחמים הטבעיים ומהמסורות המקובלות, שימתן את הדחפים ההרסניים במידה כזו, שהאדם לא יהיה מסוגל להגשים את הרוע בעולם המעשה.

לו היה אפשרי, היינו מעדיפים להלביש על "הרעים" מסכה, לעוות את פניהם, להכחיש שהיתה להם ילדות ומשברי גיל ההתבגרות, ולבטל כל חשד לקשר משפחתי בינינו ובינם

ההתמודדות הראשונית עם פליאה זו היא לסמן את הרשעים בתור בלתי שפויים, אבל ההיקף המספרי והפרופיל האנושי של רבים מהרוצחים אינם תואמים הנחה זו. הפתרון המתוחכם יותר הוא לחלק את בני האדם לשני מינים, ולהפריד בינינו, האנשים הרגילים והמוכרים, לבין ה"רעים", אנשי האופל שוחרי הרע. נוח לנו במיוחד עם דמויות הקצה של המאה ה-20, עם הרשעות הטוטלית שהרימה את פניה והכתה בעולם ההמום. היטלר הוא ליהוק מוצלח במיוחד, המוזרות של השפם והצרחות ההיסטריות מקלות עלינו להתמודד עם התופעה, ולהפוך אותה לבלתי אנושית. לו היה אפשרי, היינו מעדיפים להלביש על "הרעים" מסכה, לעוות את פניהם, להכחיש שהיתה להם ילדות ומשברי גיל ההתבגרות, ולבטל כל חשד לקשר משפחתי בינינו ובינם.

לניסיון חלוקה זה בין בני אור ובני חושך יש שורש שחשוב לעמוד עליו.

***

הבת שלי שאלה אותי פעם אם יש מפלצות בעולם. חשבתי קצת ואמרתי לה שלא. אין שום מפלצות בכלל ולילה טוב. זה נשמע כמו שאלה תמימה ותשובה מרגיעה, אבל השיחה הזו, במחילה, טמנה בחובה דיאלוג פילוסופי יסודי.

היופי וההרס, האור והחושך, הטוב והרע, מופיעים זה לצד זה באדם ובבריאה. הנטייה הטבעית-אלילית המאכלסת את השמים באלים כמספר התופעות, מכילה את השניות הזו באותה קלות שבה היא מכילה את ריבוי התופעות. תפיסות מתקדמות יותר מתגברות על ריבוי התופעות ומייחסות את הכל לבורא, אבל מתקשות לייחס אליו את הסבל. מכאן התפתחו תפיסות דואליות, המניחות קיומן של שתי רשויות, ומייחסות את הטוב לא-ל טוב ואת הרע לא-ל רע, כפי שהוא בדת הפרסית הזורואסטרית ובאופן קצת שונה במניכאיזם. תפיסות מעודנות עוד יותר, כמו בזרם המרכזי בנצרות, הכירו בעליונות הא-ל הטוב על הא-ל הרע או השטן, אבל נתנו לשטן נוכחות דומיננטית בעולם הזה.[5]

המחשבה היהודית לא "הקלה" על המאמינים, וחייבה אותם לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה, בכדי להכיר בשליטה המלאה של הבורא על המקרים כולם

התייחסות זו פוטרת את הא-ל הטוב מאחריות לרוע. לעומת זאת, המחשבה היהודית לא "הקלה" על המאמינים, וחייבה אותם לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה,[6] בכדי להכיר בשליטה המלאה של הבורא על המקרים כולם. "לְמַעַן יֵדְעוּ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָה כִּי אֶפֶס בִּלְעָדָי אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד. יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי ה' עֹשֶׂה כָל אֵלֶּׂה".[7] בהתאם לכך מופיע השטן במקרא בתור מלאך בין המלאכים, כמבואר בתחילת ספר איוב.[8] תפקידו שם הוא קטגור שתכליתו לאתגר את האדם, ועליו אמרו חז"ל "שטן לשם שמים התכוון".[9] שטן בעברית פירושו "הפרעה",[10] לא "מפלצת".

אותה צורת חשיבה, המסרבת לקרוע את העולם לשתי רשויות,[11] מסרבת גם לקרוע את ממלכת האדם לאנשים רגילים וליצורים מן הסוג השטני הדומים לנו אך במקרה. ממילא חוזרת ועולה פליאתנו המטרידה אודות הרוע האנושי. לא בכדי עורר ספרה של חנה ארנדט "אייכמן בירושלים – דו"ח על הבנאליות של הרוע" סערה והתנגדות כה חזקים. אייכמן פשוט לא תאם את הדימוי הקלאסי של הרשע, והדרמה המוצדקת שיצרה התביעה בבית המשפט לא כל כך התאימה לפקיד הקרח והמתנצל שישב בתא הזכוכית. ארנדט לא רק תקפה את הפיכת ההליך המשפטי למחזה חינוכי (ובזה יש מקום נרחב לחלוק עליה), אלא הכריחה אותנו להתבונן על הנורמליות של הרשע,[12] בכך גרמה לנו להסתכל בחשד על מכרינו ועל עצמנו, הבנאליים כל כך, ולשאול האם רוע הוא אמנם תופעה אנושית כל כך, ואולי יש בנו משהו מאותו הרוע.

צורת החשיבה המסרבת לקרוע את העולם לשתי רשויות, מסרבת גם לקרוע את ממלכת האדם לאנשים רגילים וליצורים מן הסוג השטני הדומים לנו אך במקרה

מצד שני, ארנדט, ש"הצילה" אותנו ממלכודת הגדרת הרשע אל-אנושי, מקרבת אותנו באופן מסוכן למלכודת אחרת. ברגע שהורדנו את מסכות הרשע המלאכותיות ופגשנו מתחתן את ה"אנשים הרגילים", המסקנה היא שכולם יכולים להיות רעים, ומצד שני, אף אחד אינו רע באופן מהותי אלא רק בדיעבד, ושוב איבדנו את היכולת ללמוד משהו מהתגלות הרוע.

***

בכדי לנסות להגדיר את שורשי הרוע, שהנו, כאמור, תופעה אנושית, נלך בעקבות חז"ל ונברר את הגדרת יצר הרע. חז"ל מזכירים שני כוחות בנפש, יצר טוב ויצר רע.[13] ההבנה הפשוטה היא שיצר הרע הוא כח המושך לרע, אך לא כך עולה מדברי חכמים. לפיהם, יצר הרע לבדו פעיל באדם עד גיל מצוות, ורק אז מופיע אצלו יצר הטוב.[14] בהכרח נסיק שאין הכוונה לכח המושך לרע במובן האמור – הנטייה הפשוטה לעשות מעשים רעים (נכון שיש ילדים רעים, אבל שמענו גם על אלה שלא) – אלא לכוחות הנפש בכללותם.[15]

הטענה המובעת כאן היא ששליטת יצר הרע, שהיא תמצית הרוע האנושי ומהותו, מתגלמת אצל אדם הנשלט שליטה בלעדית על-ידי כוחות נפשו. הדוגמה המובהקת לכך הוא הילד, הואיל והמניע הדומיננטי במעשיו של הילד הוא ההיפעלות שלו מחמת כוחות נפשו, בעוד השכל הוא גורם זניח.

עם ילדים אנחנו יכולים להסתדר בקלות, אבל אנטואן דה סנט אכזופרי המנוח טועה ומטעה – הבעיה של העולם אינה המבוגרים, אלא ילדים שלא התבגרו

אנחנו מוקסמים מילדים בגלל הטבעיות הזו. בעוד המבוגר שוקל את צעדיו ומתנהל תוך ויסות עצמי ומתינות, כמו מפעיל את עצמו בשליטה ממרחק, הרי הילד אינו מחושב ואינו מאופק, אישיותו בוקעת ממנו כפי שהיא. הטבעיות הזו שובה את הלב – כל זמן שמדובר בילדים. האדם המבוגר שנשאר ילד טבעי וספונטני הוא מסוכן קודם כל לעצמו. גם אם כוחות הנפש שלו הנם הכוחות היותר מועילים ורצויים, כמו רחמים ונדיבות (שאז הוא יהיה אזרח מועיל ומקובל), הוא לא יתפתח אלא ימשיך למחזר את עצמו. ואם כוחות הנפש הטבעיים שלו הם הפחות רצויים, כמו אכזריות וקמצנות, אז כולנו בבעיה גדולה. עם ילדים אנחנו יכולים להסתדר בקלות, גם בגלל מיעוט כוחם להזיק, וגם בשל יכולתנו לעצב אצלם דפוסי התנהגות על ידי חינוך. אבל אנטואן דה סנט אכזופרי[16] ("הנסיך הקטן") המנוח טועה ומטעה. הבעיה של העולם אינה המבוגרים, אלא ילדים שלא התבגרו.

ניטשה נמצא מהעבר השני. לטעמו האדם הטבעי, הגאון חסר העכבות, הדיוניסי, שאינו כפוף למנגנוני שליטה חיצוניים אלא מכונן את הווייתו מתוכו, הוא האדם העליון. השתלשלות העניינים הצמידה את ניטשה לנאציזם – האידיאולוגיה הנאצית העניקה פרשנות מגמתית לדבריו, ואכן שנות הארבעים נתנו דרור לכוחות חייתיים בלא רסן. אבל ניטשה לא היה אנטי מוסרי. הוא היה אדם רגיש שהתעלף למראה אדם שמכה סוס, וביקורתו על הפילוסופיה הקלאסית ועל המסורת המוסרית היהודית-נוצרית היתה, שכל התערבות חיצונית וממסדית גורמת לסירוס האדם, ומובילה בסופו של דבר גם לעיוות המחשבה והמוסר הטבעי.

***

ומכאן ליהודים. ריכרד ואגנר, בחיבורו "היהדות במוזיקה", מותח ביקורת נוקבת על היהודי. לדבריו, "שום נסיבות לא ירוממו את היהודי לידי התעוררות של רגשת לב לוהטת… בזמרה על אחת כמה וכמה. הזמרה הנה דיבור המתעורר ומתרומם לידי להט רגשי עילאי, ויהודי המגביר את נעימת דיבורו ומרוממה לידי זמרה ממש אין לסבלו".[17] טקסטים מסוג זה נחשבים היום אנטישמיות חסרת טעם ומגוחכת, אבל ואגנר טוען טענה שראוי להתבונן בה. הרי היהודי אכן מתייחס בחשדנות ובזהירות לרגשת לב נטולת מעצורים. הוא אכן אינו מתיר לכוחות הנפש שלו חירות מוחלטת, ומחויב לבחון את התגובה הרצויה על פי אמות מידה מקיפות. אנחנו מקבלים את הביקורת כמחמאה, וחוזרים על דברי חכמינו שהחירות הספונטנית הזו של הנפש היא מלכותו של הרוע על האדם. זה הוא "יצר הרע" הזקן והכסיל, ואבוי שנוכחנו בצדקת דברינו.

טקסטים מסוג זה נחשבים היום אנטישמיות חסרת טעם ומגוחכת, אבל ואגנר טוען טענה שראוי להתבונן בה – היהודי אכן מתייחס בחשדנות ובזהירות לרגשת לב נטולת מעצורים

היה מי שראה את זרע הפורענות. היינריך היינה, היהודי (המומר) הנערץ ביותר בהיסטוריה הגרמנית, כותב כי "הנצרות, וזו מעלתה הנאה ביותר, ריככה עד גבול מסוים את להט הקרב האכזרי של הגרמנים, אך לא הצליחה להדבירו כליל, וכאשר יתמוטט הצלב, אותו קמיע מרסן, אכזריותם של הלוחמים משכבר, ותזזית הטירוף שעליה שרו משוררי הצפון[18] תעלה מחדש…. בגרמניה תתחולל דרמה שהמהפכה הצרפתית תיראה לעומתה כאידיליה תמימה".[19] היינה כותב את דבריו באמצע המאה ה-19, וקבוצת ההתייחסות שלו אינה גרמניה של היטלר או של ביסמרק, אלא גרמניה של בטהובן וברהמס וגתה ושילר ולסינג וקאנט והגל ושופנהאואר, אבל דווקא בפרץ כוחות היצירה מזהה היינה את תנופת הרצון לחזור אל המיתולוגיה העתיקה. הטוטאל-מוזיקה של ואגנר והאקסטזה של היטלר על בימת הרייכסטאג אינם שונים כל כך בשורשם.

המשיכה העמוקה לחיים של "רגשת לב לוהטת" מסבירה מדוע לאחר שהנסיבות והתעמולה ורוח הזמן עוררו את הרצון הרצחני, אין הרחמים הטבעיים והמסורות המקובלות מרסנים אותו

אמנם המשיכה העמוקה לחיים של "רגשת לב לוהטת" אינה מצדיקה רצח המוני של חסרי ישע, אבל היא מסבירה מדוע לאחר שהנסיבות והתעמולה ורוח הזמן עוררו את הרצון הרצחני, אין הרחמים הטבעיים והמסורות המקובלות מרסנים אותו. ההכרה כי ריסון כזה הוא סירוס האנושיות, אינה רק נותנת רשות להתיר את כבלי העכבה המוסרית, את רגשות האשמה, את פחד הנקמה – אלא אף אוסרת את ריסונם.

הסמל החד של שליטה מלאה של כוחות הנפש הטבעיים הוא החיה. החיה היא טבעית לחלוטין, היא "מעבר לטוב ולרע". גבלס כותב ביומנו בשלהי 1939, שליהדות ולנצרות אין יחס לבעלי חיים, וזה מה שיהרוס אותן בסופו של דבר.[20] אין כאן תביעה לחמלה, אלא להענקת ערך לחיה בשל האותנטיות שלה. החיה היא הדוגמה הראויה לאדם העליון, המשיל את הגבולות המלאכותיים שבדו להם בני האדם. אגב, גם כאשר הותר ליהודים לרביע ("מישלינגה מדרגה שניה") לעבוד בתור רופאים, עדיין נאסר עליהם לעבוד בתפקיד וטרינרים.[21] נראה שבתפיסה הנאצית, גם אם יכול היהודי לסגל לעצמו התנהגות מוסרית לשם מטרות רווח, היחס הראוי לבעלי חיים נשגב מהשגתו.

***

פטר הקלאסי הוא נציגו של המין האנושי למלחמה בזאב הרע, ונצחונו של פטר הוא רגע קבלתו לחברת המבוגרים, המיוצגים על ידי הציידים. לעומתו, פטר בגרסה החדשה נאבק בחיה מחוץ לחומת העיר, מחוץ לטריטוריה של בני אדם העסוקים בחשבונות קטנוניים ומבישים של כסף, שהוא יצירה מלאכותית המנותקת מהטבע. כן, לא בכדי מסתדרים הכסף והיהודי היטב זה עם זה, שהרי לדברי המסורת האנטישמית, גם היהודי הוא יצור מלאכותי, ללא נוף טיפוסי וללא שפה חיה. החיה היא אמנם רוצחת, אבל זהו טבעה, והיא עדיפה על הקהילה האנושית המאוסה. פטר ניצח את הזאב, אבל דווקא מתוך המאבק העז הוא מגלה את הקיום האותנטי רב ההוד של החיה, ובעומק לבו הוא כבר קרוב יותר אל החיה מאשר אל בני העיר. אולי לא בכדי קרא היטלר למפקדה שלו בפרוסיה המזרחית "וולפשאנצה" – מאורת הזאב.

במקומות החשוכים האלו, הזאב הוא חברו הטוב ביותר של האדם.

***

תובנה זו מביאה אותנו להתבוננות על החירות – אחד היסודות הגדולים שעליהם נבנה העולם המודרני.

חירות הנגזרת מהאידיאה של האדם כ'חיה בלונדינית יפהפייה' היא חירות שאין לה גבולות. למנוע מהחיה לטרוף כטבעה אינו שונה מסירוסה, ולמנוע מהאדם לפעול כתשוקתו אינו שונה מכליאתו. חירות זו, כמה עצוב, אינה יכולה להיות אידיאל המכונן חיים פוליטיים, הואיל ועצם הגדרת המשטר בנויה על הנחה שיש גבולות הכרחיים לחופש הפרט, על מנת למנוע אלימות ולאכוף קיום הסכמים. השלטון הוא המחזיק בידיו את הסמכות להשתמש בכח זה, והוא מעצם הגדרתו מצמצם את החירות, שאינה ניתנת ליישום מלא במצב חברתי (פרט למציאות של מנהיג כל-יכול).

חירות הנגזרת מהאידיאה של האדם כ'חיה בלונדינית יפהפייה' היא חירות שאין לה גבולות. למנוע מהחיה לטרוף כטבעה אינו שונה מסירוסה, ולמנוע מהאדם לפעול כתשוקתו אינו שונה מכליאתו

היטלר הציג פתרון מתוחכם יותר. רצונו של המנהיג אינו מוצג ככופה את עצמו על העם, אלא כמייצג ומשחרר את טבעו של העם מהכבלים המלאכותיים שכפו עליו ההיסטוריה, המסורת היהודית-נוצרית, הצרפתים המעצבנים, הסכין בגב וכו' וכו'. המנהיג הוא אדם ללא גבולות, אבל בכך הוא מציג מודל אידיאלי עבור כל גרמני.

צריך עצבי פלדה בשביל לעשות את זה, אבל התבוננות סקרנית ולא מאוימת בסרטי התעמולה הגרמניים משנות השלושים מראים עם מאושר ששבו אליו נעוריו. לא הכח הוא הנושא, אלא חדוות העשייה והחיים. גרמניה לא היתה מדינה טוטליטרית בסגנון הסובייטי המטשטש את פניו של האדם הפרטי, אלא יישום חריף של תורת "הרצון הכללי" הפורץ באמצעות הגאון היוצר מבעד לחולשת ההיסטוריה כולה, ונוגע בלבו של כל יחיד ויחיד.

בנאומו בוועידת המפלגה הנאצית בנירנברג ב-1934 אומר היטלר: "לא המדינה ציוותה עלינו, אנחנו מצווים על המדינה". המדינה היא פרוצדורה להסדרת היחסים בין הפרטים; מטבעה היא מגבילה את חירות הפרטים, ולכן היא בנויה על איזונים פנימיים בין מוקדי הכח. היטלר מוחק את המדינה, במקומה הוא מדבר אל ה"עם", ה"Volk", ומעניק את מתת החירות לכל.

***

שלא במפתיע, מבט על החירות מתוך מסורת היהדות מציג תמונה אחרת לגמרי. נתמקד בדברי חכמים "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה".[22]

הגדרה אפשרית אחת של החירות היא התמקדות בתבונה בתור מהות הווייתו של האדם. לפי תפיסה זו, אמנם אין להגביל כלל את חירות האדם, אבל האדם הוא שכלו. השכל הוא הראוי להיות בן חורין, וכוחות הנפש ראויים להיות משועבדים אליו, לא רק בגלל התועלת שבניהול עצמי מושכל, אלא משום שהשכל הוא "האדם שבאדם" (תמצית האדם). התביעה העיקרית והמהותית היא לחירות המחשבה, וחירות המעשה נגזרת מכך שבמצב הרצוי בא המעשה מכח המחשבה. או אז מתייחס המעשה אל האדם עצמו. אם כן, מותר למלך הפילוסופי למנוע מהאדם לעשות מעשים שאינם ראויים על פי התבונה הטהורה, הואיל ובזה משתעבדים מידותיו וגופו (שאינם מהות קיומו) ולא שכלו. הכפייה אינה אלא שחרור השכל משעבוד היצר.[23]

השכל הוא הראוי להיות בן חורין, וכוחות הנפש ראויים להיות משועבדים אליו, לא רק בגלל התועלת שבניהול עצמי מושכל, אלא משום שהשכל הוא "האדם שבאדם"

על דרך זו ניתן לפרש את דברי חז"ל המייחסים את החירות למי שעוסק בתורה. העיסוק בתורה אינו רק חיזוק כוחו של השכל מצד עצמו, אלא הפיכתו לשליט המכוון את אורחות חייו ואת מעשיו של האדם. בלי התורה האדם אינו בן חורין אלא שבוי באזיקי יצריו. ר' ישראל סלנטר ותלמידיו בעלי המוסר כתבו וחינכו ברוח זו, תוך עריכת אבחנה תמידית בין ה"אדם שבאדם" לבין ה"חיה שבאדם" – זיהוי הכוחות המודעים ושאינם מודעים, ולמידת דרכי שליטה (אפילו מניפולטיביות) על החיה.

השתייכותו הסוציולוגית של הכותב לזרם הליטאי היתה מחייבת לתת לחירות זו את הבכורה; אלא שישנה עוד תפנית בעלילה.

מוסד הנישואים הוא לכאורה מצב של שיעבוד,[24] אלא שאין הוא סותר את עקרונות החירות, הואיל והוא נעשה מרצון והסכמה, והוא אחת הדוגמאות היסודיות ל"אמנה החברתית". אבל חז"ל נוקטים גישה אחרת. במדרש[25] מובא הפסוק "א-להים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות"[26] ביחס לנישואין, ומבואר אפוא שהנישואין הם החירות עצמה.

הדבר יהיה מובן לפי הגדרה שלישית של חירות. השעבוד המהותי הוא שעבודו של האדם לגבולות אישיותו שלו, והחירות במובן של העדר מגבלות (בין במובן הראשון של אותנטיות ניטשיאנית, ובין במובן השני של חירות התבונה) אינה מוציאה את האדם מכלאו, אלא לכל היותר מעבירה אותו מתא לתא אחר. גבולות עולמו של האדם הם גבולות השגתו, והוא אינו יכול לחרוג מהמוכר לו. מבית האסורים הזה אין הוא החבוש יכול להינצל, אלא על ידי הזולת, זה שמביא אתו עולמות אחרים ואופקים חדשים. זה משמעו של המושג "ברית", שהוא הרבה יותר מחוזה או אמנה חברתית. היציאה ממצרים היא פריצת גבולות המציאות בכח הברית המאפשרת לאדם לראות את העולם מזווית הראיה האלוקית. ובדומה לכך, הנישואין הם פריצת גבולות היחידים בהצטרפם זה לזה באופן מחייב, אשר בו כל אחד הוא גואלו של רעהו.

החירות בהרחבת מובן זה אינה שואפת להעניק לכל אדם מרחב אפשרויות פתוח לעשות כרצונו, אלא לבחור את דרכו מתוך הדרכים השונות המוצעות לפניו. לא חופש העיסוק ולא חופש המידע הם הקרובים ביותר להגדרה זו, אלא חופש הביטוי. לא משום זכותו של הדובר (שהיא הרחבה של חופש המעשה), אלא משום זכותי שלי לשמוע את דבריו.

***

למחרת ערכתי לסטודנטים סיור במרכז העיר. בכיכר היהודים ניצבת אנדרטה מופלאה, פרי גאונות של אמנית בריטית. גוש בטון ענק, המדמה ארון ספרים הפוך, שבו אין רואים את כריכות הספרים אלא את חודי הדפים, כאילו מפנה הארון את גבו אל העוברים ושבים, ואומר להם: "נמאס לנו. אנחנו היהודים הלכנו הביתה, ואתם אפילו לא תזכרו את הכותרות של ספרינו".

אכן "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה", מפני שבכך נחשף האדם אל הפרספקטיבה הא-לוהית, והוא יכול להיענות ליד המושטת ולצאת מבית האסורים של תפיסתו המוגבלת וספקנותו המייאשת. אם כך הם פני הדברים, הרי שהעזיבה הזו אינה משאירה את הווינאים בלי ספרים בלבד, אלא משיבה אותם אל תאי המעצר של הבדידות האנושית.

 

+++++

[1] הדברים נכתבו באביב 2016. מאז נפרצו שערי הגיהנום הסורי, ורעידות המשנה מורגשות גם באוסטריה; אבל בספטמבר 2016 הייתי בוינה, והעיר נראית רגועה כתמיד.

[2] השימוש במושג "בעיית הרוע" בעגה האקדמית נעשה בעיקר בתחום התיאולוגי, כלומר האם אפשרי לומר שהבורא הוא גם מקור המקרים הרעים. אמנם המינוח אינו מדויק. השאלה התיאולוגית אינה נגזרת מ"רוע", שהוא תופעה אנושית, אלא מה"רע", כלומר מקיומו של סבל, והיא מתעוררת גם במקרים שאין בהם רוע כלל, כגון צונאמי או מגפה. רוע, לעומת זאת, אינו מלווה בהכרח בסבל (כמו למשל המן הרשע, שהיה רע בעליל אך בסופו של דבר לא גרם סבל), ובכל זאת מעורר דיון על אופיו של האדם.

[3] אולי זו הסיבה שסופרי השואה הגדולים שגדלו על ברכי היהדות המסורתית (כמו אלי ויזל, שגדל במשפחה אדוקה בסאטמר, וקצטניק, שלמד בישיבת חכמי לובלין), לא עסקו רבות בבעיית הרוע, לעומת הסופרים שנפרדו מהמסורת עוד לפני השואה (כמו ז'אן אמרי ופרימו לוי), לגבי האחרונים היתה השואה הלם ושבר של התקווה שנתן להם ההומניזם המערבי.

[4] לכן מועצמת הפליאה, כאמור, כשמדובר על הגרמנים, הנראים לנו בעלי מנטליות קרובה יחסית לזו שלנו, אנשי המערב המודרני.

[5] ראו גיורא שוהם, המיתולוגיה של הרוע (1992); רבקה שכטר, השורשים האידיאולוגיים של הרייך השלישי (1990).

[6] ברכות ס, ב.

[7] ישעיה פרק מה, ו-ז.

[8] שם פרק א.

[9] בבא בתרא טז, א.

[10] מלכים א, פרק ה, יח.

[11] מובן שתפיסה זו מעלה שאלות תיאולוגיות, בנוסח של "איפה היה אלוקים בשואה?", שאינן מעניינו של מאמר זה.

[12] אחד מחוקריו התבטא שאייכמן הוא "יותר נורמלי, לפחות, מאשר אני עצמי לאחר שבדקתי אותו".

[13] ברכות נד, א, בכל לבבך – בשני יצריך, יצר טוב ויצר רע.

[14] סנהדרין צ, ב.

[15] כך מבואר בשטמ"ק ברכות שם בפירוש השני; וכן כתב במשך חכמה פרשת בא ד"ה משכו, וכ"כ באגרת המוסר לגרי"ס.

[16] אנטואן דה סנט אכזופרי, הנסיך הקטן (עם עובד, 1946).

[17] ריכרד ואגנר, היהדות במוזיקה, צוטט על-ידי רינה ליטווין, מי מפחד מריכרד ואגנר (1984), עמ' 208.

[18] ב"שירת משוררי הצפון" הכוונה למיתולוגיה הגרמנית, המתארת אלים שהם אלימים הרבה יותר ומאוזנים הרבה פחות מאלי המיתולוגיה היוונית-רומית.

[19] דברי הסיום לספרו "על ההיסטוריה של הדת והפילוסופיה בגרמניה", 1834.

[20] שאול פרידלנדר, שנות ההשמדה, עמ' 42.

[21] שנות ההשמדה, שם עמ' 407.

[22] תנא דבי אליהו זוטא פי"ז.

[23] יצוין למאמרו של ישעיהו ברלין "שני מושגים של חירות", אות 2, וביקורתו על מושג החירות החיובית, הקרובה לדברים האמורים כאן.

[24] יצויין לשירו של ג'ורג' מוסטאקי "את חרותי", המציג את הנישואין בתור אובדנה של החירות.

[25] ויקרא רבה ח, א.

[26] תהלים סח, ז.

 

 

קרדיט תמונה ראשית: Bigstock

8 תגובות על “"מי מפחד מהזאב הרע?" – מסה בעקבות הרוע והחירות

  • יפה מאוד. תודה רבה.

  • מאמר נהדר.
    הידע הכללי הנפרש מרשים והבאתה של פרשנות יהודית למרכז הבמה נעשה במלאכת מחשבת.

  • תודה, כתוב לעילא, והחכמתי רבות!

    כדאי להזכיר את לוינס, שבניגוד לפילוסופיים הגרמנים שהוזכרו, ולא בלי קשר לרקע היהודי שלו, מצדד ממש במובן הזה של חירות.

  • חבל שהכותב בלבל בין יהדות לליטאיות. ובאמת כמה פרימיטיבית המחשבה הליטאית של סברות הכרס והשכל האנושי מול רוח הקודש במופיע בפנימיות בתורה. מוח שליט על הלב רק בחיצוניות הלב לימד האדמור הזקן, הגרא בפירוש במשלי כותב שבעלי רוח הקודש צריכים ללכת אחר ליבם. הרב מניטו ביאר אוב מכל אחד אחר את התיאולוגיה סביב השואה וחבל להשחית זמן על חנה ארנדט האוטואנטישמית.

  • ללא ליטאי: אתה מדבר על פנימיות הלב, ומה עם לנסות להבין הסתכלות קצת שונה ממה שהנך רגיל. "סברות כרס" הקדשת פעם קצת זמן להבין את הסברות הללו, או שמיד פסלת?
    האם בחסידות הכל מובן? (אולי תצליח להסביר לי קצת פילפולים חסדיים)
    ובכלל מה לא ברור בזה שישנם רבדים ועומקים, אלו ואלו דברי אלוקים חיים. באמת היית אומר לכל אחד ללכת אחר צו ליבו ולא שכלו?! הרי ראית שהגר"א מדבר על אנשי רוח הקודש
    וכדי להגיע לרוח הקודש צריך קודם להשליט את השכל על הלב.

  • המאמר אכן מרשים. הן ההיקף אותו פורש הכותב, הן הדרך בה הוא מביע את דבריו והן קול ההיגיון הנוקב העולה ממנו.

    אמנם אודה ולא אבוש שחשתי החמצה, אולי החמצה עמוקה. מהמאמר עולה בקיאות הגותית מרשימה ואם כן איני יכול להבין כיצד נעלם ממאמר זה החירות כפי שעולה ממשנתו של הרבי מליובאוויטש. במכתביו, במאמריו ובשיחותיו הקדושות. מושג החירות בכלל, והסברת מאמר חזל "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" על פיו בפרט, מוצג במשנתו של הרבי בצורה הטובה, הרחבה והעמוקה ביותר, העולה פי כמה וכמה על שיטות כאלה ואחרות. אשמח אם אקבל את כתובתו של הכותב, אשלח את המקורות בתורתו של הרבי מליובאוויטש ( שתמהני כיצד נעלמו ממנו), ובטוחני שיווכח בצדקת דבריי.

    פסח כשר ושמח.

  • מאמר יפה, אבל הערה אחת:
    אם הבנתי נכון, "הטיעון המרכזי" הוא שהגרמנים חפצו בחיים של "רגשת לב לוהטת"- והעריצו חיות וכו'- מה שהכשיר את הקרע להמשך.
    ושאלתי היא:
    הרי עדיים אם נשוה את צורת החיים של הגרמנים אל מול אומות שנתפסות רגשניות יותר-כמו במזרח אירופה וכו'- דומני שמוסכם על כולם שבמזרח אירופה חיים יותר על פי "רגשת לב", ומכאן שאלתי- איך דווקא בגרמניה זה התפרץ בצורה כזו שלא קרתה בשום מדינה אחרת-למרות נהייתוהים אחרי רגשות הלב??

    דווקא התחושה שיש לי ודומני שגם לאחרים היא באיזה שהוא מקום קצת הפוכה…
    שדווקא אומה שתרבותה כל כך "קרה" ו"פסאדו-שכלתנית" יכולה עד כדי כך להתעלם מרגשות פשוטים ולהקים תעשיית רצח בצורה כל כך מסודרת, קרה, ודייקנית, [או בקיצור-"ייקית"…]

  • ל"מצד רביעי":
    "שאלה זו אינה מציקה כל כך בעברנו בכפרי אוקראינה ופולין הפרימיטיביים. לא ציפינו להרבה מאנשי המזרח"
    כך כותב בעל המאמר, והוא צודק. אם אני לא טועה בחלק מהמקרים אכזריותם של אנשי המזרח- אירופה הייתה רצחנית לא פחות מהגרמנים. וזה מביא אותנו לנקודה שכמה שיהיה אדם משכיל ונאור ותרבותי וכן הלאה – היצרים החייתים שבו עלולים לפרוץ החוצה. הרעבע מליובאוויטש כותב שניתן ללמוד מכך כמה שמוסר אנושי אין לו שום ערובה אמיתית כי הכל מושתת על האדם ומה שמבין וכו' לעומת זאת שיש צו אלוקי של תורה ומצוות וכו' זה יכול באמת להבטיח שיהיה מוסר.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל