"אני לא מאמינה שפגשתי אותך בתחנה מרכזית! מה עשית שם?! אמרו לי שאת מטפלת חרדית ויראת שמים. האם את יודעת כמה פריצות מרוכזת במקום הזה? הרי אפשר ממש לחוש את הטומאה! הנשמה שלי מתקלקלת כשאני צריכה לעבור שם באוטובוס, ואת פשוט ככה מסתובבת לך שם?! אני חייבת לשאול רב אם מותר לי להמשיך לבוא אלייך."
רות היא בחורה מבוגרת, צנומה וסגפנית. היא נשלחה לטיפול על ידי מורתה לשעבר, שסברה כנראה כי כלו כל הקצין. יש לה התקפי עצבות גדולים, המלווים בביקורת עצמית קשה ומדכאה. היא מתפללת שעות ארוכות, אך עדיין מרגישה מרשעת. היא מודיעה שלא תדבר על הוריה, כי יש בזה חשש של איסור לשון הרע, וכי תתחתן רק אם יבטיחו לה שבעלה יהיה גדול הדור הבא (גם אם הציבור לא יהיה מודע לכך), והיא תוכל כל כולה להתמסר לתורתו. דפוסי צניעות מחמירים אינם משביעים את רצונה, והיא אף שוקלת ללבוש שאל מעל בגדיה הרחבים כדי לא להחטיא את הרבים. אולם בציוריה מרבה רות לצייר דמויות נשיות רכות ועגולות, מלאות חן ותום, שעומדות בניגוד מוחלט להזנחה, לניוול ולטוטליות הקשה העולים ממנה במפגש הראשוני.
עוד רות זו יוצאת מחדר הטיפולים, ולאה זו באה.
בעיותיהן של רות ולאה הן אמנם תופעות קצה, אך דווקא משום כך יש בהבנת דרכי התהוותן לפתוח פתח לבחינת דרכי החינוך שלנו, ושל הרוח הנושבת מן המסרים שאנו מדגישים
לאה מוטרדת עמוקות מן המצב הרוחני הנורא השורר בארץ. היא בטוחה שעוד מעט תבוא שואה, וכי ככה הסתובבו יהודים בגרמניה שלפני שמונים שנה: אוכלים, שותים ומתבוללים, ולא יודעים איזה עונש נורא מחכה להם. הכלים הטכנולוגיים החודרים למחנה, גזירות הגיוס והאקדמיה, חנויות האוכל והביגוד בגאולה – הכל מוביל למקום אחד, והוא לא מקום טוב. בכל הפגנה של חוגים חרדיים היא הולכת לכיכר השבת או לצומת מרכזית אחרת, מסתכלת מהצד על השוטרים המנוולים, הנאצים, ועל אחינו בני ישראל המעונים, ומצטערת מחדש שאיננה בחור ישיבה, ככה היתה יכולה להרמס גם היא תחת רגלי הפרש הקלגס ולמות על קידוש השם. זה שאני, המטפלת, כל כך אדישה ולא מזדעזעת כמוה, אומר שאין לי מספיק "ווארמקייט" (חמימות) בעבודת השם. עמלק מקרר גם אותי. כבר מזמן היא רצתה לעזוב את הטיפול, אבל הרב שלה אמר שהיא חייבת לנסות עוד קצת.
***
בעיותיהן של רות ולאה הן אמנם תופעות קצה, אך דווקא משום כך יש בהבנת דרכי התהוותן לפתוח פתח לבחינת דרכי החינוך שלנו, ושל הרוח הנושבת מן המסרים שאנו מדגישים. מהסיפור הפרטי ניתן להסיק על הציבורי, מתוך תפיסה שסיפורו של הבודד הוא לעתים בבחינת מיקרוקוסמוס של המתרחש בתודעת הכלל. מתוך הבנת התהליך הנפשי הנרקם בצנעת הקשר הטיפולי, ניתן אולי לחדד מבט אל אשר מתרחש ברחובות קרייתנו ובחוצות קהילתנו; מבט שיש בו הרבה הערכה ומעט מן הביקורת הראויה להישמע, בנוגע לאופן שבו אנו מנחילים לדורות הבאים את הערכים היקרים לנו.
בשורות הבאות אנסה לשרטט קווים לתהליך התהוות של עמדה נפשית השוללת מכל וכל את האחר ולעמוד על ההבדל בין עמידה על עקרונות וערכים מתוך תחושת ייחודיות ושליחות, לבין פסילה מפוחדת של הזר והשונה בתור דרך להתמודדות עם חרדה וחוסר אונים.
להשלים עם חוסר השלמות
לצורך הבנת המתרחש אי שם בין שכבות התודעה האנושית והציבורית, אדרש לעיון קצר ברעיונותיה של מלאני קליין,[1] מי שהיתה בין ממשיכות דרכו של זיגמונד פרויד.
בשונה מפרויד או מאריקסון, שדיברו על שלבי התפתחות המסתיימים ומפנים מקומם לדרמה התפתחותית חדשה, טענה קליין כי אנו נעים במקביל בין עמדות נפשיות שונות. עמדות אלו מופיעות כבר בגיל הינקות, אך הן ממשיכות ללוות אותנו במהלך חיינו תוך שהן פושטות צורה ולובשות צורה.
קליין עמדה על כך שבחודשי חייו הראשונים נתון התינוק לחלוטין לחסדיה של אמו. האם מזינה, מחבקת, מרגיעה ומחממת, וכך היא מייצגת עבורו את מקור הטוב והרוגע. אולם לעתים האם מתמהמהת, ואין לה יכולת להתאים את עצמה בצורה מלאה לצרכיו. או אז חווה העולל חוויה קשה מאוד של חסר וקושי. הוא אינו יכול להכיל את העובדה שאותה אם שהאכילה אותו רק לפני זמן קצר היא אותה האם שכרגע מתעכבת, מזניחה ומפקירה אותו. על כן הוא מפצל בין זו הראשונה – המיטיבה בלי גבול – לזו השניה, הרעה. בנוסף, זיהתה קליין שהתינוק אינו מצליח לחוש את החוויות השליליות שהוא חווה – כמו רעב, עייפות ופחד – שייכות לו, ולפיכך הוא מייחס אותן לאמו. מנגנון השלכה זה מאפשר לו לחוש בטוח עם עצמו, שכן הרגשות הקשים אינם שלו ואין הוא נדרש לחיות עמם ולהכילם.
התינוק אינו מצליח לחוש את החוויות השליליות שהוא חווה – כמו רעב, עייפות ופחד – שייכות לו, ולפיכך הוא מייחס אותן לאמו. מנגנון השלכה זה מאפשר לו לחוש בטוח עם עצמו
עיקרו של פיצול זה הוא הטוטליות שבו. העולם נחלק לטובים ורעים, ובו הטובים אמורים להיות כמו האם המיטיבה, חיוביים ומסורים ללא סייג וללא גבול. ברגע שהם אינם כאלו, הרי שהם הופכים באחת לרעים, למושחתים שיש להוקיעם, לגנותם ולהתרחק מהם. זו היא שורשה של האישיות הסכיזואידית-פרנואידית, כלומר: אישיות הנושאת עמה תחושת לבדיות (סכיזואידיות) וחשדנות עמוקה כלפי האחר (פרנואידיות).
כאשר התינוק גדל מעט יותר מתחיל להיווצר תהליך של "איחוי". לו יכולנו לתמלל את אשר מתהווה בעולמו הפנימי של העולל, היינו שומעים מעין זאת: "אמא שהזינה אותי לפני כמה שעות וחיתלה וחיבקה וחיממה, היא אותה אמא שכרגע איננה ניגשת אלי ואינה קשובה לי כל הצורך. ובכל זאת, איני מתמלא בתחושות חרדה וזעם, אמא תחזור אלי עוד מעט לתת לי מטובה".
לחוויה הזו קראה קליין "העמדה הדיכאונית", הואיל ויש בה הכרה במציאות הבלתי מושלמת כפי שהיא. אמא אינה כל יכולה ואינה מזינה ועוטפת כמו בימי קדם, כאשר הייתי ברחמה. החיים הם מורכבים וגם בי עצמי יש רגשות שליליים של רעב ושל חרדה ופגיעות. בעמדה זו אין אופוריה שכולה טוב, ועל כן יש בה רכיב דכאוני משהו. המפגש עם חלקים פחות נעימים בעולמנו הרגשי והרוחני יוצר מעין דכדוך, אך הוא עדיף בהרבה על חוויה שיש בה פיצול עמוק – האחרים רעים ואני טוב.
הבה ננסה להדגים את רעיונותיה של קליין דרך אותן מטופלות שהוצגו בראשית המאמר.
רות נושאת כאב ילדות עמוק בהיותה בת לאם מזניחה ומתעללת. מתוך כך, על מנת שנפשה לא תחוש בכאב הנורא, באכזבה, בבדידות ובניכור הנובעים מהעדר מודל טבעי ובסיסי של נשיות ואמהות, היא הופכת כל מה שנשי ורך למוקצה, לאסור ולטמא. הזעזוע הנורא המושלך על העולם החילוני שבתחנה המרכזית הוא בת קול קטועה ומרוסקת של בכי נשמתי נוקב על אהבה חסרה, על חיים שנחוו מאכזבים ומייאשים, על יצר בריא ויצירתיות מפכה שלא זכו להכרה, למשוב ולמענה.
בעולמה הסכיזואידי-פראנואידי היא עומדת לבד מול העולם החילוני, ויש בה חרדה עמוקה ממנו, אך כל ענינה של חרדה זו הוא בעצם פחד עמוק מלפגוש את המקום הצורב בנשמתה המיוסרת. על ידי הפיצול בין הטובים (החרדים) לרעים (החילונים), בין אנשי התחנה המרכזית לבין כל הצדיקים המדירים רגליהם ממקום טומאה; על-ידי הבגדים הרחבים, התפילות הארוכות עד אין קץ ודקדוקי ההלכה המופלגים, היא משייכת את עצמה אל ה"טובים", ואינה צריכה להישיר מבט אל הרע והכואב של נשמתה.
בעלה החלומי שייך גם הוא לטובים, למושלמים שמשכנם בגן העדן – וממילא אין סיכוי שיימצא. כך לא תצטרך רות להסתכן בקשר ובחיבור נפשי ופיזי שיחייב אותה לעמוד בפני עולמה הפנימי השבור.
תופעה מקבילה מתרחשת אצל לאה. כבר מגיל צעיר היא מצויה בתחרות ביתית קשה ומלחיצה על כתר המושלמות. תגובתה הבלתי מודעת למרוץ המפרך אל חיבתה של אמא ואל אהדתו של אבא באה בצורת התכנסות והסתגרות. כחלק מכך חשה לאה תחושות עמוקות של נחיתות וחוסר ערך. יש לה מעצורים חברתיים עמוקים, וכל שיחה עם חברה נדמית לה כהר גבוה ומכניסה אותה לחרדה עמוקה. על מנת להתמודד עם הרגשות הקשים האלו, כולאת לאה את עצמה בעולם שכולו אוטופיה רוחנית, והופכת את כל האחרים לאיומים ונוראים. החברות – קלות דעת; המון העם שברחוב – פרוץ ונגוע בנהנתנות חומרנית, בעוד היא עצמה – קדושה וטהורה. חומת צדקותה מבטחת אותה מפני מערכות יחסים מאיימות, ותחושת הרמיסה החברתית הבלתי נסבלת הופכת להיות מואדרת, אפילו נכספת, בכך שהיא מעניקה לה בדמיונה בסיס רוחני. כך מגִנה לאה על עצמה מפני תחושת המבוכה האיומה והחשש הכרוכים במגע אנושי, בקשר שעלול לחשוף את חולשותיה החברתיות.
ככל שהטיפול מתקדם, נעשות רות ולאה מודעות יותר לכאביהן ולתסכוליהן. רות פוגשת את רצונה הטבעי לחיבוק ולחום, ועוברת מבהלה עמוקה מול "תאוות הגויים" להבנה שקטה אודות טיבה של מערכת חיים זוגית נכונה. היא נפתחת לאפשרות להישען, להזדקק, להיתמך ואף לתמוך. לאה מצליחה להכניס לעולמה הפנימי נדנוד של נחיתות ועקמומית של בושה. המפגש שלה עם פגיעותה ונמיכות קומתה הפנימיים משחרר אותה אט אט מן הצורך לשנוא אחרים ולזלזל בהם. היא מביאה אל המפגשים שלנו יזמה להכין חוברת צביעה של מצוות ומעשים טובים לגיל הרך, ואף שואלת אם לדעתי היא תהיה אישה טובה אף שלא תצליח לעמוד בקריטריונים של מושלמות הרמטית.
אין כאן עוד פיצול מוחלט בין טוב לרע. צבעי השחור והלבן מתערבלים אל האפור על שלל גווניו. תחושת "ההתעלות" הרוחנית הקיצונית מחד גיסא, והסלידה, החרדה והבוז מכל מה שאינו חסוד ונשגב מאידך גיסא, מתפוגגים
אולם לתובנות אלו, עדינות והתחלתיות ככל שתהיינה, יש מחיר. משעה שהדיכוטומיה בין רע מוחלט לטוב מוחלט מתחילה להתפורר, ועל שרידיה מתפתחת הבנה שלא תמיד אנחנו מושלמים, מתחילות התפילות להתקצר, דקדוקי ההלכה להיעלם. הבכי הנואש בתפילותיהן הופך מתחושת אשמה על חוסר עמידה בדרישות ההלכה, לעדות על כאבן הפנימי המחייב טיפול עדין ואנושי.
אין כאן עוד פיצול מוחלט בין טוב לרע. צבעי השחור והלבן מתערבלים אל האפור על שלל גווניו. תחושת "ההתעלות" הרוחנית הקיצונית מחד גיסא, והסלידה, החרדה והבוז מכל מה שאינו חסוד ונשגב מאידך גיסא, מתפוגגים. תחתיהם צומח עולם רגשות חדש ומאוזן המוכן להכיר גם ברע ובחלש, ולהודות בטעון שיפור פנימי ואישי.
"הרוע שם בחוץ…"
רות ולאה הנן, כאמור, מקרי קצה שאינם מלמדים על הרוב הנפוץ. אבל מתוך התבוננות במסרים העולים מן הפשקווילים שבין תחנת האוטובוס וגינת השעשועים, ומתוך עלוני הצניעות והקדושה המחולקים חדשים לבקרים, יש לתהות האם אין באווירה הכללית שבקרבנו שמץ, ואולי אף ניחוח מורגש, מן העמדה שהן מייצגות.
על אף גידולו המספרי וכוחו הפוליטי, הציבור החרדי עודנו מתפקד כקבוצת מיעוט וכ"תרבות מובלעת".[2] קרי תרבות של יחידים בתוך המון אחר ושונה, אשר נדרשת, מתוקף כך, לפתח דפוסי חשיבה וחינוך שיבדלו אותה מן הרוב ה"מאיים" להטמיעה בתוכו. הקהילה החרדית נזקקת לקיומן של חומות תודעתיות וגאוגרפיות ולשיח מתבדל, כדי להגן על אורחות חייה. מכיוון שכך, חלק נרחב מערכי החינוך המונחלים לדור הצעיר עניינם הפרדה, בירור מתמיד העומד בסימן "ראו מה בין בני לבן חמי". מסרי ההתבדלות מהרחוב החילוני מתנוססים תחת כל עץ רענן, בשיר, באומר ובצליל, בשיחות מוסר קשות כגידין ובקריאות להתחזקות ולטוהר המחנה.
מה קורה לנפשו של היחיד ולאופיה של הקהילה, כאשר לאורך ימים ושנים מושמעים לאזניהם ומוטמעים לתוכם מסרים של חרדה, פחד וריחוק אוטומטי? ובאופן כללי יותר ניתן לשאול: מהו טבעה של זהות המתגבשת על בסיס "מה אני לא" ולא על בסיס "מה אני כן"?
הקהילה החרדית נזקקת לקיומן של חומות תודעתיות וגאוגרפיות ולשיח מתבדל, כדי להגן על אורחות חייה. מכיוון שכך, חלק נרחב מערכי החינוך המונחלים לדור הצעיר עניינם הפרדה
"במה נשתפר?" שואלים תמיד אחרי פיגועים ואסונות – אך לעתים קרובות, אין התשובות מביאות לחשבון נפש יסודי, אישי ופנימי. עצרת ההמונים תעורר אותנו להתרחק מן הרחוב – הרחוב ההוא, הנורא, המושחת, הקורץ, המושך אל עברי פי-פחת. היא תציב עוד מחיצה בינינו הטובים, לבין הרע המרקד במורד רחוב שטראוס (רחוב יפו בלעז; אך מי יודע, שמו עלול לעורר הרהורי חטא). כך אנו מפצלים באופן מוחלט בין הטוב והרע, ומשליכים את החרדה על העולם שבחוץ.
גם הקריאה להיטיב את מעשינו אינה מביאה באמת לחשבון נפש יסודי, פנימי, אמתי ונוקב; למפגש מעמיק וכואב עם החולי האמתי המתפשט בין כתלי החומות השמורים. את כל אשר בנפשנו הקולקטיבית – כמיהות ורצונות, חטאים וכעסים, ספקות, לבטים וסימני שאלה, קנאות ושנאות ושאר מרעין בישין המקננים בנו, בדומה לשאר בני המין האנושי – אנו משליכים החוצה. שם, בחניון הקניון ובשולי המחנה הטהור, במרחביו הנוראים של האינטרנט ובבגדי הלייקרה של הנשים החוטאות. הרוע שורר "שם". קל, קל מדי, להשליך החוצה. הרבה יותר קשה להציץ פנימה מתוך תודעת שליחות של תיקון. תודעת העבדות לקדוש ברוך הוא דורשת מאתנו עבודה עצמית של תיקון פנימי, בלי להאשים בכל את האחר הנמצא "שם", בחוץ.
להתמקד בתיקון הפנימי
סימוכין לדברים עולים מתוך התבוננות בשתיים מפרשיות התורה העוסקות דווקא ברע, במנודה, במכוער ובראוי לגינוי. הראשונה היא פרשת המצורע – האיש שעל בשרו פושה נגע הצרעת והוא מורחק מן המחנה. השניה היא פרשת סוטה – זו אשר נלקחת אל מקום הקדושה על מנת להיות מוקעת בטומאתה.
עיון בדברי חכמים מגלה שדווקא האנשים הללו, הנמצאים במצב של חטא או של טומאה שיש בהם פרהסיה ונידוי מן הקולקטיב, עשויים ללמדנו רבות על היחס לרע, ועל התנועה הראויה למשליך את הרע מקרבו.
אמרת חז"ל: "כל הנגעים אדם רואה, חוץ מנגעי עצמו",[3] נדרשת על ידי הבעל שם טוב לתיאור הלך רוח של התמודדות אנושית עם רוע, ולא רק בתור הוראה הלכתית העוסקת במורשים לראות את הנגעים. הבעש"ט מוסיף קו מפריד למשפט, וקורא מימרא זו כך: "כל הנגעים אדם רואה חוץ – מנגעי עצמו" – כלומר, כל הנגעים שהיחיד או הציבור רואים אותם באים מן ה"חוץ", אינם אלא "מנגעי עצמו", מתוך קפלי הנפש הנסתרים. על כן יש לכוון את הזרקור פנימה ולא החוצה.[4]
ברוח זו מאיר הרב וולבה זצ"ל גם את עניינה של סמיכות נזיר לפרשת סוטה. בספרו "עלי שור" הוא מוליך את הקורא במבואותיו של בית המקדש, שם – שירת כהנים ולוויים, לחם המתברך במעי האוכל, ריח קטורת ולשון זהורית, ומצנפת המכפרת על הרהורי גאוה. אבל יש גם מישהו שלבו אפל, ובבואו אל בית המקדש, אינו מצליח לזון עיניו ולבו בכל השפע הרוחני, אלא משרך את ראייתו דווקא אחר האשה הסוטה וקלקולה. מה תהא תקנתו של זה, "הרואה סוטה בקלקולה"? עונה המדרש: "יזיר עצמו מן היין". הוא לא יחולל מהומות של פשקווילים והפגנות ענק על הפריצות הנוראה. הוא לא יבקש להשליך את צרותיו על החוץ, אלא יערוך חשבון נפש פנימי, בינו לבין עצמו, עד שיבין כי בלבו טמונה נקודת צל מסותרת של פריעת חוק וסדר, תאווה שעליו לטפל בה בכוחות עצמו. הרב וולבה מתאר את הפער בין השלכת הרע על הזולת שמעבר לגדר, לבין ייחוס הרע אל העצמי כחלק מתיקון המידות: "אם נשקול מה מכביד עלינו יותר, הרגשה שהעולם מסביב לנו עוין ושונא, פסול וריק, או הכרה שליקויים כאלה מקננים בקרבנו, ובסביבתנו אין זכר מכל זה… ברגע שנתגלה לנו כי אין כל השלילה הזאת אלא מצבנו הפנימי, סר הסיוט של עולם מאוים, והננו חיים שוב בעולם בהיר, אלא שנתגלתה לנו ידיעה עמוקה על עצמנו".[5]
"הרואה סוטה בקלקולה"? אומר המדרש: "יזיר עצמו מן היין". הוא לא יחולל מהומות של פשקווילים והפגנות ענק על הפריצות הנוראה. הוא לא יבקש להשליך את צרותיו על החוץ, אלא יערוך חשבון נפש פנימי, בינו לבין עצמו
ה"שפת אמת" בפרושו לענין מצורע מתייחס אף הוא אל ההשלכה – או בלשונו – ה"הוצאה":
במדרש, מצורע – מוציא רע. כי בכל דבר יש תערובת טוב ורע, וכן באדם. ומכל מקום כמו שהוא בשורש הטוב גובר על הרע… אבל צריכין להזהר שלא להוציא הרע מן הכלל… וכשהוא בתוך הכלל יכול להתקן.[6]
אותה תערובת טוב ורע הנמצאת בלבו של כל אחד – טובה היא מעיקרה, ומסמלת חיים ומתח בריא ויצירתי בין אור לחושך. אימתי מופיע הנגע? כשהרע יוצא מן הכלל. כשההוויה הפנימית והקוהרנטית מכחשת בו, בכתם, ומבקשת לזרקו החוצה, או כשהקהילה מוצאת לה איזה שעיר לעזאזל לבוז לו ולשנוא אותו, על מנת לחוש בדרך זו ביטחון מול הרעשים החשודים העולים מן המרתף התחתון של הקיום הנפשי או החברתי.
בעל ה"שפת אמת" מציע "התכללות": נכונות להביט לרע בעיניים, להבין שהוא חלק בלתי נפרד מעולמו הפנימי של היחיד ומן הציבוריות הכללית. מתוך כך נולדת ההבנה כי הדרך להתמודד עם הרע אינה עוברת בשביל ההכחשה וההתנערות, אלא בנתיב ההמתקה, הקבלה והתיקון.
להתמודד עם הרוע בענווה
כך הדבר בנוגע ליחיד; וכך גם בנוגע לציבור. כשם שרות ולאה השתמשו בטכניקה של הסתגרות בחומות טהרה דמיוניות והשלכת הרע על "העולם שבחוץ", כך עושה גם הציבור.
מצוקותיהן של רות ולאה, שהיו מופיעות בכל חברה שאליה היו משתייכות, פרו ורבו והצמיחו קנוקנות על מצע של מסרים טוטליים ודיכוטומיים. בין כתלי מערכות החינוך שלנו מושמעים ומוטמעים ברוב חרדה ובבלי דעת מסרים שבהם הרבה מן החושך ומעט מן האור.
הרבה יאמרו: כך טיבו של גיל ההתבגרות. תקופת ההתבגרות דורשת מסרים ברורים, ואלמלא המוחלטות והדיכוטומיה לא נצליח לחנך את בני הנוער, ניצור דור מבולבל וחסר חוט שדרה. אכן, יש מקום לחד משמעיות, להתלהבות של קדושה ולמסרים ברורים. ואולם, נדמה שניטיב אם ניישם זאת דווקא ביסוד ה"עשה טוב" שבתורה, וקצת פחות בחלק ה"סור מרע". עוד טובה נגמול עם החניכים כאשר מתוך מסרי החינוך שלנו הם יבינו שהטוטליות אינה כל הסיפור. חרף חשיבותה הרבה, היא מייצגת רק חלק, ואת כל השאר – כל תחומי האפור העומדים בין השחור והלבן – יש ללמוד בבית הספר הגדול של החיים.
אכן, יש מקום לחד משמעיות, להתלהבות של קדושה ולמסרים ברורים. ואולם, נדמה שניטיב אם ניישם זאת דווקא ביסוד ה"עשה טוב" שבתורה, וקצת פחות בחלק ה"סור מרע"
וגם את זאת למדנו מן המתינות שדורשת התורה. כאשר אדם מגיע אל הכהן ומספר על נגע צרעת שהופיע בביתו, הוא אומר: "כנגע נראה לי בבית" (ויקרא יד, לה). לא בלשון מוחלטת "נגע", אלא "כנגע" – בכף הדמיון. רש"י מבאר שמכאן לתלמיד החכם שאפילו יודע בוודאות את דבר הטומאה, לא יפסוק דבר ברור טרם שייוועץ בכהן. על כך מוסיף פרשן רש"י, הרא"ם: "שלימדה תורה דרך ארץ, שלא יאמר אדם טומאה אפילו על דבר הברור לו ודאי, אלא יאמר בלשון ספק. וזהו שאמרו חז"ל: 'למד לשונך לאמר איני יודע'" (רבי אליהו מזרחי, שם).
עד כמה נפוצה במחוזות חינוכנו מטבע הלשון הענוותנית? זו שאינה יודעת תשובות לכל השאלות, פשרם של עונשים, מהותם של אנשים או משמעותן הפנימית של תופעות? עד כמה היא זמינה ומתגלגלת בפה עוד לפני החרמות, הקונמות, הזעזוע העמוק והאבחה החד משמעית?
מלאכת מחשבת עדינה עומדת לפתחו של המחנך החרדי בבואו להציב גדר מבדילה בינינו לבין תרבות המערב. שומה עליו לתת את הדעת לשאלת המינון – עד כמה נוגעים מסריו החינוכיים לבניית הגדר וכמה תשומת לב הוא מקדיש ליציקת תוכן במרחב הפנימי שבתוך הגדר?
עיסוק מוגזם ומרובה בגדר ובמי שמחוצה לו מייצר חוויות של ניכור, חרדה ואטימות מוסרית. מתוך כך נוצרת תחושה שאין לחוש מהרע הנמצא בתוכנו – הוא מושלך החוצה בקול תרועות מלחמה, תוך כדי סימוא עיני החניכים מהביט אל עצמם פנימה.
עיבוי החומה והשחרת פניה החיצוניים בלא תוספת של אור, משמעות, חיוביות ותוכן בין כתלי הבית יגדל את מי שבתוך החומה לבוגר מפוחד ומתגונן, לנתין אוטומטי בצבא היודע להריע תרועות של שנאה מול אויב דמוני, בלי לבדוק את אשר מתרחש בשורותיו פנימה.
לא רבות שמעתי דרשן מתייפח על גודל מעלת השבת (אלא אם כן דובר בשיחה על חילול השבת בתל אביב הפרוצה), ולא התחמם לבי בלהט עז עת שחו מורותי בחשיבותה של עבודת המידות. אבל כמה וכמה ידעתי שחוסר צניעות הוא עוון ממית (עת חברתי טובת הלב דעכה מלוקמיה, בעוון סלסול שערינו), ושביקור חפוז בחוצות קריה מותיר חותם שחור שלעולם לא ימחה. איך להטו שפתינו עת קראנו "משנאיך השם אשנא ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים, לאויבים היו לי", עשרת מונים מאשר נע חיכינו בלחן השיר הפשוט, מזכרת תמה מגן הילדים שאין בה תחכום מתלעלע: "מה אהבתי תורתך, כל היום היא שיחתי".
בתוככי עולם מתירני, פוסט-מודרני, שפורר את האמון בעולם ובאדם, שפרק את הסובייקט ואת הזהויות המובחנות, יש אמנם לחינוך החרדי הברור, המגדיר והחתוך, מה להציע. מסרים של עצמה ושל שייכות, רעיונות של שליחות ומסירות, מעצבים חניך בעל בטחון, תחושת משמעות, מטרה ונכונות גבוהה לנשיאת דגל והזדהות עמו. אולם כל אלו לא יכונו באמת אם ייטוו אך ורק מחוטים של שלילת החושך. חובה עלינו לעצב את רקמתם הרוחנית והנפשית של תלמידינו וילדינו מחבלי אור – מלאכת אמן.
שימוש מוגזם בתאור הרע, שפיכת אש וגפרית על "אינשי דלא מעלי" מן הרחוב, הרחקת המכוער והדומה לו בדרך של הפחדה ודה-לגיטימציה, מעידים פעמים רבות דווקא על חולשתם של המחנך ושל השיטה, ועל חששם העמוק והבלתי מודע ממפגש חי ואותנטי עם החיים ועם יצריהם שלהם. כדי לבנות חברה בריאה עלינו להתאזר יותר במידת הענווה, ולחנך את תלמידינו לדעת להתמודד מול עצמם ולעדן את הרע המבצבץ מתוכם פנימה.
תמונה ראשית: Bigstock
[1] קליין (1960-1882) פעלה באנגליה והיתה מן ההוגים הבולטים בתחום הפסיכואנליזה בדור השני לאחר פרויד.
[2] תרבות המובלעת, סיוון, ע', 1991, בתוך: אלפיים, תל אביב: עם עובד.
[3] משנה מסכת נגעים, ב, ה.
[4] בעל שם טוב על התורה, בראשית, קכו.
[5] עלי שור ח"א, דעת עצמנו.
[6] שפת אמת פרשת מצורע, תרלט.
