צריך עיון > סדר שני > תורתו אינה אומנותו: הפיכת לימוד התורה למקצוע

תורתו אינה אומנותו: הפיכת לימוד התורה למקצוע

me-again
הרב יהושע פפר עורך ראשי, אתר "צריך עיון"

מעלות התורה הן מעלות אישיות שניתן לקנות על-ידי יגיעה בלימוד התורה וקיום מצוותיה. אולם, יש נטייה להגדיר את התורה כמקצוע, באופן שמעלתה שמורה רק למי שעיסוקו הבלעדי הוא בתורה. הגדרה חברתית של גדלות בתורה על-פי שיוך "מקצועי" (ר"מ בישיבה, אברך) ומוסדי (תלמיד ישיבה) מגבירה את קשייו הרוחניים-תורניים של מי שיוצא לעבוד, וגוזרת עליו מסלול ידוע מראש של ירידה במעלה.

כ"ה תמוז תשע"ח
 

"ומה תעשה כשתהיה גדול?"

אותה שאלת-ילדים נצחית, שמנעד תשובותיה המקובל נע, בהתאם לגיל המשיב, בין שוטר לכבאי, ספורטאי או אסטרונאוט, ורופא או עורך-דין, אינה שכיחה בזירה של בנים חרדיים. אני עדיין מציע אותה, מזמן לזמן, לתלמידי ישיבה העולים אתי בטרמפ (לכל דבר יש מחיר…), אך ללא הועיל. הבחורים תמיד מופתעים, התשובות מעורפלות, ולאחר זמן מגיעות בדרך כלל לאזכורים של משרות תורניות מקובלות: ר"מ בישיבה, ר"מ בישיבה, ר"מ בישיבה.

כאשר ילדי אחת מכיתות ז' הגיעו לביקור אצל ראש ישיבה ידוע, פנה הלה לילדים בשאלת "מה תרצו להיות כשאתם גדולים?". קפץ הקופץ בראש והפציר בתשובה מקורית משהו: "גדול הדור!". הסיכויים אמנם קלושים, וקשה להצביע על מסלול תעסוקתי מקובל כדי להגשים את החלום – אך לפחות הוא שאף גבוה.

אין להתפלא על כך שבנים ונערים חרדיים נעדרים תשובות לשאלה הידועה. מצב זה נובע מכך שהחינוך החרדי אינו מציע לתלמידיו היכרות עם מגוון עיסוקים רחב – כמתבקש ממערכת הממוקדת בלימוד תורה באופן בלעדי – ומכך שבמודל הנהוג, נשיאה באחריות לפרנסה נדחית עד לשלבי חיים מאוחרים יותר. קשה אפוא לצפות מהנער החרדי לפתח מחשבות מורכבות ביחס לעתידו התעסוקתי. כל עוד משלימים את החסר באיזשהו שלב עתידי, נדמה שאין בכך הפסד משמעותי מדי.

התורה אינה "מקצוע". היא מעלה רוחנית, קשר עם הקב"ה וידיעת דברו.

מה שקשה יותר בעיני הוא הנטיה, הניכרת כבר מגיל צעיר, להגדיר את ההישג התורני במונחים של מקצוע. המגמה להגדיר את האדם לפי מקצועו מקובלת אמנם בעולם כולו, ומכאן השכיחות של תשובות כמו "רופא", "עורך דין", או אפילו "ראש ממשלה". אך בחברה תורנית היינו מצפים לגישה אחרת. ערך חברתי-תורני אינו אמור להיות מוענק לפי מקצועו של אדם, או לפי שיוך מוסדי הכרוך בו, אלא לפי מעלתו התורנית. התורה אינה "מקצוע". היא מעלה רוחנית, קשר עם הקב"ה וידיעת דברו. במקום שאיפת הצעיר להיות ר"מ בישיבה, דיין בבין הדין, אברך או אפילו גדול הדור, היינו מצפים לשאיפה מהותית יותר: להיות תלמיד חכם, בן-תורה, איש חסד, עובד ה'.

במאמר זה אבקש להרחיב את הדיבור סביב תובנה זו, וליישם אותה דווקא במגרש של הדיון הנערך לאחרונה – בין היתר על גבי דפיו הווירטואליים של כתב-עת זה – על אודות שאלת "החרדים העובדים".

כאשר לימוד התורה מוגדר כמקצוע, לא פלא שחרדים עובדים חווים קשיים משמעותיים, אם ברמה המוסדית ואם ברמה האישית. במונחים של "תורה כמקצוע", הרי שכאשר אדם הופך להיות "עובד", פוקעת ממנו בהגדרה זיקת-עומק לתורה. בדרך זו הרעיון של "רופא תלמיד חכם", "איש עסקים גדול בתורה", וכדומה, הופך להיות אוקסימורון, סתירה פנימית. כמו שאין אפשרות להיות גם רופא וגם טייס, כך אין האדם יכול להיות גם איש הייטק וגם בן-תורה הלומד ומתעלה.

כדי לסייע בהתפתחות של שכבה בריאה של אנשים עובדים, היודעים לשמר את הרמה הרוחנית והתורנית המקובלת בחברה החרדית, עלינו להשכיל לראות בתורה ובלימודה אורח חיים (וכך גם להנחיל לדור הבא), ולא שיוך מקצועי.

 

בין "אברך" ל"בעל-בית"

המפגש הראשון שלי בדיכוטומיה שבין האברך לבין העובד נערך בעת היותי גבאי בישיבת "בית ישראל", ישיבה לבני חו"ל, שבה זכיתי לראשונה להיכנס לאוהלה של תורה. באותה העת חלקה הישיבה בית מדרש עם בית הכנסת השכונתי, מה שהעלה לעתים התלבטויות ביחס לחלוקת המקום בין השניים. באחד המקרים, שאינני זוכר את פרטיו, ציינתי לאחד המתפללים הקבועים שאנו מעדיפים לעשות הפרדה בין תלמידי הישיבה לבין בעלי-הבתים השכונתיים. הדברים נאמרו מתוך תמימות, אך הלה, לתדהמתי, הגיב בכעס: מה פתאום לכנות אותנו "בעלי-בתים"? אנחנו נראים לך "בעלי-בתים"?

לתומי, סברתי שאדם יכול בהחלט להקדיש את עתותיו ללימוד תורה, ולצד זה להיות "בעל-בית" (בעל משפחה, בעל בית) במסגרת החיים הקהילתיים. לנוכח תגובת אותו מתפלל הפנמתי שהסיפור מורכב יותר. שלא כפי שהנחתי, למדתי על קטגוריה אנושית, נחותה משהו, של "בעל-בית" (בעל'בת), המתארת אדם שאינו מקדיש את כל עתותיו ללימוד תורה. לזכותו של אותו אברך ייאמר שהוא ניגש אלי מאוחר יותר והתנצל על ההתפרצות. אך המסר עבר: סברתו של "בעל-בית" רדודה ופשטנית; דעתו הפוכה מ"דעת תורה"; ולא זו בלבד, אלא שגם במציאות הריאלית יש קטגוריות נפרדות, הפוכות, של "בעל-בית" ו"אברך". האחד בהכרח מפקיע את השני.

הגדרות קטגורית אלו, המנגידות בין לימוד תורה בתור מקצוע (אברך) לבין בעל מקצוע שאינו לימוד תורה בלבד (בעל-בית) יוצרות אשליה

הגדרות קטגורית אלו, המנגידות בין לימוד תורה בתור מקצוע (אברך) לבין בעל מקצוע שאינו לימוד תורה בלבד (בעל-בית) יוצרות אשליה מסוימת. בניגוד לקביעת חז"ל שהתורה היא נחלת הכלל ("כל הרוצה ללמוד יבוא וילמד"[1]), עולה מתוכן כי מעלת התורה כרוכה ושמורה איכשהו לגילדת "בעלי המקצוע התורני". מי שאינו חבר בגילדה, מודר, לפחות במידת מה, ממעלתה.

אדייק את הדברים. ישנה מעלה מיוחדת המכונה בפי חז"ל "תורתו אומנותו". לדברי חכמים, מי שחי במעלה זו יוצא מהסדר הרגיל של חיים יהודיים, עד שהוא פטור (בין היתר) מן התפילה.[2] אולם, כפי שמבואר שם, מעלה זו שמורה ל"רבי שמעון בר יוחי וחבריו", ואינה מאפיינת אפילו אמוראים מן השורה. מדובר, לפי הגישה המקובלת, באדם שעסוק רק בתורה, למעט כל עיסוק ארצי.[3] במונחים של היום, הוא אינו יודע מהו מצב חשבון הבנק, אינו קובע תורים לרופא, ואינו מכיר את תפריט סעודות השבת. כיום, בניגוד לכך, כל אדם שקובע את "מקצועו" בתורה מכונה "תורתו אומנותו" – בלי קשר והלימה למידת מעורבותו ב"דרך ארץ".

הדגש חברתי של מעמד "תורתו אומנותו", הרלוונטי בהקשר המודרני בעיקר לדיחוי משירות צבאי, פוגע במהות מעלת לימוד התורה. ניסיון החיים מלמד שאדם הלומד יום שלם אינו בהכרח גדול יותר בתורה או בשלל מעלותיה – הכוללים ענוה ויראה, צדקות וחסידות, יושר ונאמנות, והיותו משמח את המקום ואת הבריות[4] –  ממי שאינו עושה כן. בדברי חכמינו עולה תובנה זו מאליה: לא נמצא בהם דיון על חלוקת הזמן בין תורה למלאכה של רבי יוחנן הסנדלר, של רבי שמעון שזורי או של רבי יצחק נפחא. מספר השעות ביממה שהשקיעו חכמים שונים בלימוד תורה מעולם לא עניין מאן דהו, ומעלתם נקבעה לפי מהותם ולא לפי מקצועם.

במחוזותינו, מנגד, נהוג שעם חתונתו זוכה תלמיד הישיבה לתואר "הרב", ובכמה קהילות כל חתן מלביש עצמו, עם החתונה, ב"חלוקא דרבנן". בכך הופכת התורה לקטגוריה מקצועית, ללא קשר הכרחי למידת התורה ומעלותיה המקננים בו. ניתן לשער כמה סיבות לשינוי ערכים זה, והדיון בהן הוא נושא למאמר בפני עצמו. אך תהיינה הסיבות כפי שתהיינה, הדבר משקף תפיסה חברתית המקדשת ומבכרת את המקצוע על-פני המהות, את המוסד על-פני האדם, ולענייננו – את הלומד יום שלם על-פני העובד לפרנסתו, ללא קשר לגדלותם התורנית.

יש לכך השלכות לא פשוטות עבור אותו "עובד לפרנסתו".

 

שפה מכוננת מציאות

לפני מספר שנים, הקים איש עסקים ותלמיד חכם מוסד ישיבתי (לבני התיכון) בריכוז חרדי בחו"ל. בהזדמנות מסוימת, לאחר שהמוסד התבסס ואף שגשג, ביקש המייסד להעביר שיעור לתלמידי הישיבה בין כותלי בית המדרש. להפתעתו (או אפילו תדהמתו), נאמר לו על-ידי הנהלת הישיבה הרבנית שהדבר אינו מתאים: רק מי שזכה להיות "כלי קודש" (שכל עתותיו קודש לה') ראוי להעביר שיעור בישיבה. זכותו בתור מקים המוסד לא עמדה לו, והוא נאלץ לוותר על שאיפותיו להעביר מחכמתו ומניסיון חייו לתלמידי הישיבה.

התרחשות זו (יתכן שהיא אינה מייצגת, בוודאי לא בחו"ל, את כלל הציבור) מתאפשרת לנוכח התפיסה הרווחת, שכאמור מדגישה את המקצוע ולא את המהות, את המוסד ולא את האדם. נכחתי פעם כאשר ידיד שיצא לעבוד נשאל את השאלה, הבנאלית לגמרי ברחוב החרדי, "איפה אתה לומד היום?". התפתלותו מתוך אי-נוחות ניכרת העידה כמאה עדים על הנטיה שלנו להסתכל בקנקן המקצועי, ולא במה שיש בו.

אם שפת החברה גוזרת שאדם היוצא לעבוד יורד בהכרח ממעלתו התורנית והרוחנית, אין להתפלא על גורלו המורכב, שלא לומר קשה, של מי שעושה כן

אך הגזֵרה עבור מי שיצא לעבוד לפרנסתו קשה יותר מאי-נוחות בלבד. האדם הוא יצור חברתי, ותפיסות חברתיות, לצד ההכרה החברתית שהן גוזרות, משפיעות על כולנו עמוקות. ברי שהקושי למצוא במחוזותינו יראים ושלמים המשלבים עיסוק במלאכה עם היותם תלמידי חכמים העוסקים בתורה, היא תולדה – כמובן לצד גורמים נוספים – של חברה הנוטה לייחס ערך תורני רק למי שעיסוקו הבלעדי הוא בתורה ובהרבצתה.

שפה, ובכללה סולם התארים המקובל במודעות ובפרסומים, מתכנים חדשותיים ועד למועדות אבל, מכוננת מציאות לא פחות ממה שהיא משקפת אותה. אם שפת החברה גוזרת שאדם היוצא לעבוד יורד בהכרח ממעלתו התורנית והרוחנית, אין להתפלא על גורלו המורכב של מי שעושה כן. מצד אחד, האחריות האישית למצבו הרוחני רובצת רק עליו; אך מהצד השני, אין להתכחש מהשפעתו העוצמית של לחץ חברתי על האדם, שמשמש גם תירוץ זמין בשעת מבחן.

למחיר זה אבקש להוסיף נדבך נוסף.

 

העולם שייך לצעירים?

החיים דינמיים בהגדרה. כל אדם נמצא בתנועה רוחנית. כן ביאר הגר"א את דברי הפסוק במשלי, "אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה": "האדם נקרא הולך, שצריך לילך תמיד מדרגה לדרגה, ואם לא יעלה למעלה – ירד מטה מטה, חס ושלום, כי אי אפשר שיעמוד בדרגה אחת".[5] הואיל ואין בו מצב של ניוטרל, והוא מצוי בתזוזה תמידית, המגדיר העיקרי של האדם הוא הכיוון: האם הוא נמצא בכיוון של עלייה, או בכיוון של ירידה?

עבור האדם העובד, זה שעזב את ספסלי בית המדרש לטובת עיסוק בפרנסה בחלק משמעותי מתוך היום, תקופת לימודיו בישיבה אמורה לספק מקפצה כלפי מעלה, כיוון של צמיחה ועלייה. בהקשר הזה, מטרת הישיבה היא להכשיר את האדם להיות "בן-עלייה" – אדם שכיוון חייו הרוחניים הוא כלפי מעלה, בצמיחה נמשכת ובהתפתחות תמידית. אמת, לא כל אדם יישאר לצמיתות בתוך מסגרת של לימוד תורה בלבד – אך הישיבה נועדה להכין אותו, כמו אינקובטור רוחני, למסלול של עלייה שיתמיד גם כאשר הוא כבר לא יימנה על יושבי בית המדרש.

נדמה שתקופת הישיבה, בפרט לגבי מי שיצא ממסגרת לימודית של יום שלם, אינה נתפסת היום כמקפצה וכאינקובטור לצמיחה עתידית, אלא כנקודת שיא

אולם, נדמה שתקופת הישיבה, בפרט לגבי מי שיצא ממסגרת לימודית של יום שלם, אינה נתפסת היום כמקפצה וכאינקובטור לצמיחה עתידית, אלא כנקודת שיא ופסגה שאליה מגיע האדם. כך, במקום להסתכל קדימה למסלול של גדילה ושגשוג רוחני-תורני, נקרא האדם העובד להביט אחורה, לתקופת הנעורים של שהותו בישיבה, בניסיון לשחזר, ולו במקצת, את ימי הזוהר.

שחזור כזה הוא כמובן מן הנמנע. דעת לנבון נקל שאדם בעל מקצוע, מטופל באישה וילדים, שנמצא בתקופה אחרת של חייו גם מבחינה שכלית ומנטלית, אינו אמור לחיות את חיי תלמיד הישיבה בשום דרך שהיא. למרות זאת, אצל רבים, הן לומדי תורה והן שאינם, רווחת התפיסה שתקופת הישיבה הצעירה ממשיכה לייצג את השיא. מי שיכול מיישם את משאלת השחזור במסגרת תורנית חילופית, דוגמת "חניכי הישיבות". לגבי מי שאינו יכול, החיים כולם הופכים מסלול של ירידה תלולה מפסגה הולכת ומתרחקת.

תפיסה זו משתקפת, למשל, במסגרות לימוד המוצעות לאדם העובד. לאחרונה נתקלתי בפרסום לאחת המסגרות, שבו נאמר כי "רבים חפצים לחזור לטעם של פעם, לטעם המתוק הזכור מימי הישיבה, לשנות העונג בהתעמקות בנבכי סוגיא, לזמני ההתנצחות בריתחא דאורייתא […] לטעם ההנאה אשר טרם התפוגג". חשוב בוודאי לנצור בלב את הנועם והייחודיות של תקופת הלימוד בישיבה. אך המטרה בכך אינה אמורה להיות "לחזור לטעם של פעם", אלא שאותו טעם ידרבן ויתמרץ את האדם לתור אחר טעמים חדשים – טעמי תורה שונים מאלו של הישיבה, וכן טעמי עבודת ה' אחרים – בהתאם למצבו הנפשי והשכלי בעידן שונה מאד מימי הלימוד בישיבה.

חשוב בוודאי לנצור בלב את הנועם והייחודיות של תקופת הלימוד בישיבה. אך המטרה בכך אינה אמורה להיות "לחזור לטעם של פעם"

תקופת הישיבה אמורה לתת לאדם תנופה מדהימה, וקטור אנושי לכיוון מעלה ש"גם כי יזקין לא יסור ממנה". אולם, כדי שתוצאה זו תתממש, על האדם – בוודאי האדם העובד לפרנסתו – לשים את פעמיו קדימה, בהתאם לגילו, לנסיבות חייו ולצמיחתו האישית, ולא אחורה למציאות מדומה, גם אם מופתית, שאינה תואמת את תנאי חייו.

עולם התורה אינו שייך רק לצעירים. אין חובה שאדם בן חמשים יחגוג את יום שמחת תורה בדיוק באותם צורה וסגנון כמו נער בן שבע-עשרה. אם ניתן להסכים על כך, אפשר להמשיך ולקבוע שאין חובה שלימוד התורה שלו, אם בתכנים ואם בסגנון, יותאם אחד לאחד למקובל בעולם הישיבות. כן הדבר גם ביחס לעבודת ה' בכלל, שאף היא אינה אמורה להישאר קבועה וסטטית, וכשיום כוללת גם היטב מרכזי של אחריות על בני הבית.

תובנה זו חשובה לכל אדם, אך היא חיונית עבור מי שיצא לעבוד לפרנסתו. אדם גדל הוא אדם משתנה: הצמיחה נסמכת על העבר, אך פניה לעתיד.

 

מה אהיה כשאגדל?

השאלה שהעמדנו בפתח הדברים – שאלת-הילדים "מה תעשה כשתהיה גדול?" – היא למען האמת שאלה מכשילה. השאלה החשובה יותר אינה "מה תעשה כשתהיה גדול?", אלא "מה תהיה כשתהיה גדול?". בתור מחנכים, אין אנו רוצים לשאול זאת את ילדינו, אלא מצפים שישאלו זאת את עצמם, ואף יענו – להיות תלמיד חכם, להיות בן-תורה, להיות עובד ה'.

אכן, אין לאף אחד תשובה ברורה לשאלת "מה אעשה" כשאגדל. הדבר תלוי בגורמים רבים מדי שאינם מצויים בשליטתנו. הצעיר יכול אמנם לשאוף לכל מיני מקצועות ועיסוקים, כולל בחירה תעסוקתית בתחום מן התחומים, אך בידיעה מראש שסיכויי מימוש התכנית אינם בהכרח גבוהים. בניגוד לכך, השאיפה של "מה אהיה" – תלמיד חכם, עובד ה' – היא שאיפה נכונה, ריאלית וחיונית. על הצעיר לומר לעצמו: "לא משנה מה בדיוק אעשה, ואיך שעות יומי יחולקו – עדיין אחיה חיים של בן-תורה, אקבע את מרכז הכובד של חיי בתורה ובמצוות, ואקדש שם שמים בהליכותי".

על כן אמרו חכמים כי "הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים" – לא כדי לצמצם את תחום הבחירה החופשית של האדם, אלא כדי להעצים את כוח הבחירה במה שהוא באמת, לעומת מה שהוא עושה בעיסוקו ובמקצועו.

 

***

ככל שנוכל להעצים את הערך האמתי של לומדי התורה, בניגוד לערך המדומה של שיוך מוסדי או "מקצועי", כך נוכל לתמוך בהתפתחות של שכבה איכותית של בעלי-בתים שהם גם בני-תורה ותלמידי חכמים.

מסיבות שונות ומגוונות, נראה שקבוצת "החרדים העובדים" עשויה רק לגדול בשנים הקרובות. קבוצה זו עומדת בפני קשיים אובייקטיביים של שילוב חיי מעשה מלאים עם תורה ויראת שמים. לא בכדי היו חכמים שקבעו כי לא נמצא את התורה "לא בסחרנין ולא בתגרין", ואף כיום יש מקצועות רבים ששילוב התורה עמהם אינו נעשה בנקל.

כי בנסיעתי לדרך דעתי עליה, ובישיבתי בחנות דעתי עליה, ותיתי לי שאפילו בשעת משא ומתן פעמים הרבה היה דעתי עליה

רבי אברהם דנציג, בעל ה"חיי אדם" וסוחר בעצמו, מלמד אותנו כי השילוב אפשרי. הוא גם מלמד על הקשיים הכרוכים בו:

והנה ידעתי כי יתלחשו עלי, ויאמרו הגם שאול בנביאים? הלא זה האיש ידענו בו שהיה מסוחרי ארץ […] ותורתו אימת נעשית? דע לך אחי, כי נסיעתי למרחקים לא היה לקבץ עושר חלילה, יעיד עליו אדון הכל, רק לפרנס בני ביתי. […] והגם שנסעתי למרחקים והייתי סוחר אף חכמתי עמדה לי, כי בנסיעתי לדרך דעתי עליה, ובישיבתי בחנות דעתי עליה, ותיתי לי שאפילו בשעת משא ומתן פעמים הרבה היה דעתי עליה בהרהור פירוש או קושיא, ובפרט בששה מצוות (התמידיות) שכתבתי בחיי אדם כלל א', וקיימתי בעצמי (משלי ד, ו) "אל תעזביה ותצרך".

אין סיבה מהותית שמי שעוזב את ה"מקצוע" של לימוד התורה – את מעמד "תורתו אומנותו" – יעזוב את התורה עצמה. אולם, ברור שהמפריעים רבים, הנסיונות קשים, והתירוצים זמינים. למרות הכל, האחריות לצלוח את קשיי הדרך מוטלת על העובד עצמו. הוא בחר במסלול; עליו להתמודד. חשוב, עם זאת, שמבנה החברה ותפיסותיה יסייעו לו בכך, ולא יוסיפו קושי מיותר ומזיק על הקשיים הקיימים.

 


[1] קידושין סו, א.

[2] שבת יא, א.

[3] רבו הביאורים בסוגיה של פטור תלמידי חכמים מתפילה, ודברינו הם על-פי הפירוש הרווח בסוגיה, כפי שבא לידי ביטוי בפסק השלחן ערוך הרב (תלמוד תורה, סעיף ד): "מי שתורתו אומנותו… אינו מתפלל כל עיקר: כיון שמבלעדי כן אינו מבטל מלימודו אפילו רגע, גם בשביל התפלה לא יבטל. ואף שצריך לבטל ולהפסיק לימודו לעשיית כל המצוות, אפילו של דברי סופרים, מכל מקום תפלה הואיל ואינה אלא בקשת רחמים על עניני עולם הזה, אין לו להניח חיי העולם ולעסוק בחיי שעה. אבל אנו מפסיקין בין לקריאת שמע בין לתפלה, כיון שמבלעדי כן אנו מבטלין הרבה".

[4] ראו בתחילת פרק קניין תורה (אבות, פרק ו).

[5] ביאור הגר"א למשלי טו, יד.

תמונה: Bigstock

תגובה אחת על “תורתו אינה אומנותו: הפיכת לימוד התורה למקצוע

  • הרב פפר, מאמר שלם הקדשת להדגשת אחריות הכלל על פני אחריות הפרט, ורק בפיסקה האחרונה התייחסת במשפט אחד לאחריותו של הפרט לעצמו.
    אף אחד לא התעניין כמה שעות ר' יוחנן הסנדלר למד, כי מה שמשנה זה לא מספר השעות אלא סדר העדיפויות, מה עיקר ומה טפל. אצל ר' יוחנן הסנדלר או ר' יצחק נפחא, היה ברור לחלוטין שתורתם היא חייהם, וכדי לקיימה הם עוסקים במלאכה. כנ"ל אצל החיי אדם כפי שעולה מהציטוט שהבאת במאמר.
    המציאות היום היא שונה וזו עובדה.
    אם אין סיבה שאדם שעוזב את לימוד התורה יעזוב את התורה עצמה, מדוע זה קורה? מדוע שכני (התיאורטי) ר' יוחנן כהן שלמד תואר במשפטים ועוסק בעריכת דין מכנה עצמו "עורך דין יוחנן כהן" ולא "רבי יוחנן העורך דין"?
    התופעה קורית כי אנשים בחרו בכך בהתאם לסדרי העדיפויות הפרטיים שלהם עצמם; לאחרונה אני שמה לב לכל מיני אנשים שיצאו לעבוד וקנו סמארטפון, ומאז ששמתי לב לתופעה, אני נדהמת בכל פעם מחדש!!! אם לחיי אדם היו מציעים משרה שכרוכה בהחזקת סמארטפון כיצד הוא היה מגיב?
    זה ב ד י ו ק מה שעושה את ההבדל בין דמויות הוד תורניות שעבדו לפרנסתן, לבין אברכים בני דורנו שעובדים לפרנסתם.
    השאיפה לשנות את החברה היא פתטית; החברה תשתנה בעקבות דעות והתנהגות היחידים הכלולים בה, ולאו דווקא לכיוון שאי מי מעוניין בו.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל