צריך עיון > סדר שני > אברכים, עובדים ומה שביניהם

אברכים, עובדים ומה שביניהם

מערכת היחסים בין האברכים ובין העובדים לפרנסתם ידעה ימים יפים יותר. העובדים חשים לעיתים קרובות מזולזלים, ובתגובה הם מזלזלים באלה המקדישים את כל עיתותיהם לתורה. מצב בעייתי זה הוא תוצאה של תפיסה שגויה. ניתן להעריך את לומדי התורה ולהכיר בהם בתור בני-מעלה, ועדיין להיות שלם לגמרי עם הבחירה ביציאה לעבודה.

א' תמוז תשע"ח

היציאה לעבודה היא נושא מרכזי בסדר יומו של הציבור החרדי בשנים האחרונות, הן בקרב הלומדים והן בקרב העובדים. מקלדות רבות נשתברו ומדפסות רבות נשחקו סביב הנושא, ולעתים נדמה שכל מה שניתן לומר בענין זה כבר נאמר ונשנה ונלעס עד תום. עם זאת, אין בית מדרש בלא חידוש, וכלל זה תקף גם ביחס לסוגיה זו, שהיא תורנית מובהקת.

במאמרי זה ארצה להתייחס לצעד היציאה לעבודה מהזווית הרגישה והנפיצה ביותר שלו: מערכת היחסים בין אברכים לעובדים. ראשית אתייחס לתחושת הנחיתות של העובדים בפני הלומדים, ואטען שבטעות יסודה. לאחר מכן, אתייחס לתגובה ההפכית: היחס המזלזל כלפי אברכים בקרב אחדים מבני הישיבות שבחרו לצאת ולפרנס את משפחתם. יחס זה, לדעתי, הוא בעיה חמורה. לצד זה שהוא פוגע באברכים, הוא מקלקל את ההזדהות של העובדים עם חיי תורה ומצוות.

אני כותב את הדברים מזווית הראייה שלי, הממוקמת בנקודה אסטרטגית לא רעה: אברך כולל מן המניין מחד גיסא, וראש כולל-ערב לחרדים עובדים מאידך גיסא. מאמר זה הוא תמצית של דיונים ארוכים ומחשבות ארוכות עוד יותר.

 

לכתחילה או בדיעבד?

"האם היציאה לעבודה היא לכתחילה או בדיעבד?" זוהי שאלת השאלות, הנידונה בכל פורום ובכל מפגש העוסק בנושא היציאה לעבודה. שאלה זו אינה ריקה. אנו מחנכים את ילדינו מינקות כי לימוד תורה הוא הערך הנעלה ביותר. לא זו בלבד, אלא שבמקורותינו אכן יש יחס הערכה מיוחד ללומדי התורה. ניתן לומר כי ביהדות יש ללומדי התורה מעמד נעלה יותר.

היעלה על הדעת שעל אדם העושה צעד תורני, חיובי ומתבקש מבחינה אנושית בסיסית, לחוש את עצמו "בדיעבד"?

לאורך כל התורה חוזר ונשנה המסר, ששבט לוי הוא השבט הנבחר, ומעמדו רם מעל כל השבטים האחרים. בספר דברים נאמר:

 לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל, אשי ה' ונחלתו יאכלון… כי בו בחר ה' אלקיך מכל שבטיך לעמוד לשרת בשם ה', הוא ובניו כל הימים.[1]

מעמדו הגבוה של שבט לוי והבחירה בו להיות משרתי ה' מתגלמים במעלתם התורנית ובמשימה: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל".[2] כדברי הרמב"ם:

ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו, ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל".

בהמשך אומר הרמב"ם כי המעלה המיוחדת של הלוויים אינה שמורה דווקא לבני השבט, אלא לכל לומדי התורה:

ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלהים, ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם – הרי זה נתקדש קדש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים.[3]

המסר המתקבל הוא, כי לומדי תורה רציניים המקדישים את חייהם לכך, הם מורמים מעם. יש לתמוך בהם, יש לשחרר אותם ממחויבויות חברתיות בסיסיות, ויש לכבד אותם כראוי למעמדם. ואכן, כבוד התורה הוא ערך חשוב ביותר, עד כדי השוואה בין מורא חכמים למורא שמים, כדברי חז"ל: "את ה' אלוקיך תירא – לרבות תלמידי חכמים".[4]

חובה זו אינה רק כלפי מורי הוראה לרבים, אלא כלפי כל מי שמקדיש את חייו לתורה ברצינות, כלשון רבנו יונה:

וכן בכלל האפיקורס – האומר: מה הועילו לנו הלומדים בלמודם? היש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא? מעולם לא התירו לנו את כל עורב ולא אסרו לנו בני יונה! ואלה האנשים – גם לא שמעו גם לא ידעו גם לא פתחה אזנם על התועלות הנמצאות בעסק התורה, ובעבור זאת עסק התורה שפל בעיניהם, והמה היו במורדי אור מעלתה.[5]

כלומר: יש להעריך כל אברך המקדיש את חייו ללימוד התורה, גם אם אינו מורה הוראה לרבים או מחבר חיבורים תורניים מהפכניים.

מנגד, העבודה לצרכי פרנסה היא צעד חיובי, המוזכר בהערכה באין ספור מקומות בדברי חז"ל. אציין כמה מהם: "כל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עוון" (הוריות י, א); "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון" (אבות פרק ב); "חייב אדם ללמד את בנו אומנות" (קידושין כט, א).

לחובת הפרנסה השלכות הלכתיות שונות. לדוגמא, מותר לצאת לחו"ל לצורך פרנסה (מו"ק כד, א) רבותינו פטרו את הפועלים מברכה רביעית בברכת המזון (ברכות טו, א), ויש מהפוסקים האומרים שמותר אפילו להפליג לצורך זה בספינה בערב שבת, משום שזו נחשבת נסיעה לצורך מצוה (שו"ע או"ח רמ"ח).

כל אדם רוצה להרגיש את עצמו מושלם, או לכל הפחות קרוב לשלמות. כמעט בלתי אפשרי לחייב אדם להיות "בדיעבד", "מוחמץ", "סוג ב'", או כל שום וחניכה דאית ליה. כל אדם רוצה להצטיין ולבקש מעלה, וטוב שכך. אנו מבקשים בכל יום: "ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו, וצאצאי עמך בית ישראל, כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה". היעלה על הדעת שעל אדם העושה צעד תורני, חיובי ומתבקש מבחינה אנושית בסיסית, לחוש את עצמו "בדיעבד"? לא יתכן. התחושה הטבעית מתקוממת. בלתי אפשרי לדרוש מאדם שיחוש עצמו מוחמץ, וקשה לעלות על הדעת שזוהי הדרישה של התורה. כיצד אפוא אפשר לדרוש מאדם לצאת ולפרנס את משפחתו, ובו בזמן לומר לו כי פעולה זו תפגום במעלתו?

 

לחשוב על הכלל

אולם גישה זו שגויה מיסודה, כפי שניתן לראות בדברי הגמרא בחולין:

אמר רבי שמעון בן לקיש: אומה זו כגפן נמשלה, זמורות שבה – אלו בעלי בתים, אשכולות שבה – אלו תלמידי חכמים, עלין שבה – אלו עמי הארץ, קנוקנות שבה – אלו ריקנים שבישראל; והיינו דשלחו מתם: ליבעי רחמים איתכליא על עליא, דאילמלא עליא לא מתקיימן איתכליא (וזה מה ששלחו משם: שיבקשו לומדי התורה רחמים על עמי הארץ, כי ללא קיומם של עמי הארץ לא יהיה קיום לתלמידי החכמים).[6]

עם ישראל בנוי כיחידה אחת המיועדת לתפקיד אחד, להאדיר את שם ה' בעולם. תפקיד זה מתבצע בשילוב כל השבטים בעם ישראל, כל אחד מהזווית המיוחדת לו. יש בעם היררכיה, אבל כל שלב בהיררכיה זקוק לשלב שתחתיו. לומדי התורה נמצאים בראש הפירמידה: הם עוסקים בליבון רצון ה' ובדבקות בו כל ימיהם. אלו היו שבט לוי בזמן המדבר וישוב הארץ, ואלו לומדי התורה כיום. אבל שבט לוי אינו חזות הכל. הקב"ה רוצה "עם", והעם מורכב מחלקים רבים נוספים. כפי שהעץ אינו יכול להתקיים אם יהיו בו רק אשכולות, כך העם אינו יכול להתקיים אם יהיו בו רק תלמידי חכמים. העם זקוק לכל חלקיו. בלעדיהם – אינו בגדר עם.

השלמות של האדם אינה ההגשמה העצמית המנותקת מהקשר כולל… השלמות שלו מושגת דרך מילוי תפקידו במארג הכולל של הבריאה

כבוד שמים מתרבה בבריאה לא רק על ידי לומדי תורה, אלא גם על ידי מקיימיה. אברך מתמיד מחובר אל הקדוש ברוך הוא בכל נימי נפשו על ידי העיסוק בתורתו ועל ידי הרבה עבודה עצמית, אבל גם עובד לפרנסתו אמור להיות מחובר אל הקדוש ברוך הוא בדרכים משלו: על ידי עמידה על משמר ההלכה במשא ומתן, על ידי הישמרות מאיסורים כמו ייחוד או גלישה באינטרנט למחוזות אסורים, על ידי הפצת אור תורה אצל עמיתים לעבודה רחוקים מיהדות, וכן על זו הדרך.

איזה תפקיד מרומם יותר? תפקיד לימוד התורה. לומדי התורה הם לב העם. איזה תפקיד נצרך יותר לתיקון השלם של הבריאה? השאלה אינה שאלה. שני התפקידים נצרכים והם משלימים זה את זה. עץ ללא אשכולות הוא עץ סרק, אבל גם עץ ללא ענפים אינו יכול להניב פירות.

אין כאן שאלה של לכתחילה או בדיעבד. ברור לכל בר-דעת שלא כולם יכולים להיות בראש הפירמידה. אלף נכנסים למקרא ואחד יוצא להוראה. כך מתנהלות כל המערכות בחיים. כל חייל שואף להצטיין בצבא, להצטרף לסיירת מטכ"ל. ואם לא הצליח? כנראה אין זה מקומו. אפשר להתברג היטב במערכות אחרות ולהביא בהן תועלת לא פחותה. עם מלוא ההערכה והכבוד לאלה שהגיעו לצמרת, אי אפשר לומר כי אלה שלא הגיעו לשם הם "מוחמצים". הם הגיעו אל השלמות בדרכים משלהם.

השלמות של האדם אינה ההגשמה העצמית המנותקת מהקשר כולל. אדם צריך לשאוף למעלה, אבל הוא צריך גם לדעת תמיד כי אם הוא אינו מוצא את מקומו בצמרת, אין זו החמצה. השלמות שלו מושגת דרך מילוי תפקידו במארג הכולל של הבריאה על הצד הטוב ביותר.

עמדה זו קשה מעט לעיכול. אבל לכאורה זוהי התמונה המתקבלת מלימוד המקורות.

המבט על לומדי התורה חייב להיות מבט של הערכה על אנשים שהגיעו לצמרת של האומה. שבט לוי תופס בתורה מקום של כבוד באופן מודגש ובולט. אולם כל זה אינו אומר כי יציאה לעבודה היא "בדיעבד". לכל אחד מלאכה מיוחדת ותפקיד חשוב בחיים, ועל האדם לדעת את מקומו בכלל, ולא להתגדר במקום שאינו שייך לו.

 

לנהוג כבוד בלומדי התורה

עד עתה התייחסתי לתחושת ההחמצה, השגויה לדעתי, של אנשים שבחרו לצאת לעבוד ולפרנס את משפחותיהם. בעיה חמורה לא פחות היא תחושת המרירות המבצבצת לעתים קרובות, קרובות מדי לטעמי, מפיהם ומפי כתבם של אנשים מוכשרים שלא מצאו את מקומם בבית המדרש. בתגובה הפכית לאיזה יחס מזלזל שסובלים העובדים מצד האברכים, הופכים אברכי הכוללים מטרה לחץ וסופגים הררי ביקורת על כל צעד שהם עושים.

מדוע כל כך הרבה אנשים שיוצאים לעבוד רואים צורך למקד את העדשה על החסרונות של האברכים?

שוחחתי לאחרונה עם אדם מוכשר המשלב כרגע לימודים תורניים ואקדמיים. בבוקר הוא לומד בישיבת מיר ואחר הצהרים באקדמיה. הוא המשיל את תופעת הכוללים לקבוצה שהחליטה להתפלל שחרית כל יום עם הנץ החמה, וחינכה לזה את ילדיה באדיקות. בדור השני קמו כמה מחברי הקבוצה והחליטו שקשה מדי לקום בהנץ, ואפשר להתפלל גם לפני סוף זמן קריאת שמע. קמו הוותיקים על רגליהם והרימו קול זעקה: "היתכן? להתפלל בשמונה בבוקר? כל כך מאוחר? זה ממש בדיעבד!" לעומתם, המאחרים ניסו להסביר שתפילה לפני סוף זמן קריאת שמע מותרת לכתחילה.

הנמשל, כמובן, הוא האברכים המזלזלים בעובדים לפרנסתם.

"יש המשך לסיפור," עניתי לו. "האנשים הללו שקמו להתפלל בשמונה לא הסתפקו בטענה שמותר לכתחילה להתפלל לפני סוף זמן קריאת שמע. הם המשיכו וטענו שקימה בהנץ היא מאמץ מיותר ובזבוז זמן, ואין בזה שום ענין הלכתי".

הוא כמובן לא נשאר חייב: "האנשים שקמים בשמונה טוענים, שאלו שקמים בהנץ חוזרים מהתפילה עייפים, נוהגים ברכב בחוסר ערנות, ועושים תאונות".

בגישה זו, לדעתי, טמונה ליבת הבעיה.

יש מקום של כבוד, לכתחילה שבלכתחילה, גם לאנשים שאינם נמנים על שבט לוי. אבל אם אותם אנשים אינם מוכנים להכיר בהשקפותיו ובאורחות חייו של שבט לוי, אינם מוכנים לכבד אותו ולהבין את חשיבותו, אנו בבעיה.

מדוע כל כך הרבה אנשים שיוצאים לעבוד רואים צורך למקד את העדשה על החסרונות של האברכים? האם אכן הכשלים של המערכת הזו הם חזות הכל? מדוע טחו עיניהם מראות את אברכי המשי המתעלים במגוון תחומים: צניעות, הסתפקות במועט, הידור בהלכה והשקעה בחינוך ובשלום בית? ואיך אפשר להתעלם מעיקר העיקרים – ההשקעה העצומה בלימוד התורה?

השתתפתי פעם בדיון בפורום מקצועי, ועלתה שם שאלה על מערכת היחסים המורכבת בין אנשי העולם הגדול, לבין אברכים הנטועים ראשם ורובם בעולמה של תורה. אחד המשתתפים הגיב: "היה מעניין להוסיף לדיון הזה כמה אברכים שאינם יודעים איך לפתוח מיילים". ספונטנית הגבתי: "היה מעניין לא פחות לשאול את המשתתפים מה דעתם עליהם". משתתף אחר נענה לאתגר והגיב בכנות שהוא מתחבר יותר לאברך שאינו יודע לפתוח מיילים, מאשר לאדם שאינו יודע לפתוח משנה ברורה. יפה. אבל האם אכן הוא משקף את הכלל? מסופקני.

ההערכה לאברכים, היא המבחן לשאלה: מה קודם למה, מה מופיע קודם בסולם הערכים בחיינו?

ההערכה לאברכים, היא המבחן לשאלה: מה קודם למה, מה מופיע קודם בסולם הערכים בחיינו? האם הערך העליון הוא לשמור את המצוות ולהתחבר אל הקדוש ברוך הוא ואל תורתו, או להיות מתקדם, אקדמאי ומשכיל, מצליח ועושה כסף? זוהי שאלה מהותית, שהתשובה עליה משפיעה על חייו של כל יהודי, בין אם הוא עובד ובין אם הוא לומד.

הדרישה לחוש הערכה וכבוד ללומדי התורה אינה דרישה זניחה במערכת התורה והמצוות, היא תופסת מקום די מרכזי, כאמור לעיל. ההסבר לזה הוא פשוט. ההערכה לדברים מצביעה על מדרג חשיבותם. מדינה שבה אנשי הצבא מייצגים את המעלה הגבוהה ביותר, מוכיחה שהכח הוא הדבר החשוב ביותר בה. מדינה שבה האקדמאים נמצאים בקדמת הבמה, מוכיחה שהחכמה היא הדבר החשוב לה ביותר.

לומדי התורה, הדבוקים בקיום רצון ה' והוא מרכז עולמם, אמורים לתפוס את ה"מזרח", את מרכז תשומת הלב

מעם ישראל נדרש – בהתאם לתפקידו – להעמיד את קיום רצון ה' במרכז החיים, לפני התרבות, לפני ההצלחה הכלכלית, לפני העוצמה הצבאית. מסיבה זו, לומדי התורה, הדבוקים בקיום רצון ה' והוא מרכז עולמם, אמורים לתפוס את ה"מזרח", את מרכז תשומת הלב. שבט לוי המקורי היה שבט שהקדיש את חייו לעבודת ה'. הם לא התגייסו, לא עבדו, ולמעשה היו מודרים ממערכות החיים הארציות במדינה. חייהם נעו סביב בית המקדש ולימוד התורה. תפקידם היה לשמש מצפן רוחני ומוסרי לכל העם, ולהזכיר לו שעיקר מטרתו היא להיות עם קדוש לה'.

וזוהי לשון בעל "החינוך":

לפי שהאל ברוך הוא חפץ בטוב עמו ישראל אשר בחר לו לעם, ורצה לזכותם ולעשותם סגולה בעולמו עם חכם ונבון, למען יכירום כל רואיהם כי הם זרע ברך ה' אנשי אמת אנשי שם. ובהיות רצונו יתברך ברוך הוא בזה הביא עצות מרחוק לסבב דרכים להיות עסקם בחכמה ותמיד כל היום יהיו עליה שוקדים, והנהיג וסדר אותם במנהגים נכונים ונעימים ובנימוסים יקרים וחזקים למען ילמדו לדעת את ה' מקטנם ועד גדולם, ויעמוד זרעם ושמם קיים לעולם. ומן החוקים המחזיקים והמעמידים החכמה בתוכם היה להיות שבט אחד כולו בהם מבלי חלק ונחלה בקרקעות, לא יצא השדה לחרוש ולזרוע ולחפור בורות להשקות, וכל זה להיות סבה אליו להוציא עתותיו על כל פנים ללמוד חכמות ולהבין דרכי האל הישרות, והמה יורו משפטיו לאחיהם בכל מדינה ומדינה ובכל העיירות. ועל כן בהיות השבט הזה נבחר הוא וזרעו לעולם אל עסק החכמה והתבונה, וכל ישראל צריכין לבקש תורה מפיהם ולהסכים דעתם, וללכת אחר עצתם ככל אשר יורו אותם, היה מרצונו שיספקו להם אחיהם כל מחייתם, פן תתבלע חכמתם בחסרון חוקם.[7]

זוהי הסיבה ששבט לוי אמור להיות במרכז העניינים, בצמרת. זו אינה דרישה זניחה אלא יסוד מרכזי בתפיסת העולם של יהודי, הוא אינו עם ככל העמים, הוא בעל שליחות ויעוד, לקיים את דבר ה' בחייו הארציים. זהו היחס הנדרש כלפי שבט לוי המיתולוגי, וזהו גם היחס המתבקש כלפי ממשיכיו – לומדי התורה, או מוטב נקרא לילד בשמו: האברכים.

זוהי לשון רבנו יונה:

יסוד לנפש האדם וצבי עדיו והטוב והעיקר והתועלת והיקר אשר בו – עבודת השם יתברך ויראתו ותורתו, כמו שכתוב (קהלת יב): "כי זה כל האדם". ודבר זה כבוד השם יתברך. והמבזים לתלמיד חכם ויראתו, מבטלים הידיעה הזאת ומראים ההפך בהנהגתם, וכאילו אומרים אמור כי אין העבודה עיקר, וכי שורש דבר נמצא מבלתי עבודת השם יתברך, והם מחללים את התורה, על כן יאבדו מתוך הקהל ויכלו בפיהם, כי הם עובדים את ה' מבלי עסק התורה. הלא הדבר ידוע, כי אין העבודה מתקיימת בלתי על ידי לומדי התורה אשר יהגו בה יומם ולילה, כי הם יורו דעה ויודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל, והם יעמידוה בישראל לבלתי תשכח מפי זרעם, ובמקום שאין עוסקי תורה ירבו המכשולים וישר באדם אין, על כן יכבדו עבדי השם יתברך את חכמי התורה לכבוד השם יתברך, ולהודיע כי עבודתו לבדה עיקר הנמצא.[8]

כלומר הכבוד לאברכים לומדי התורה הוא הוכחה לתפיסת עולם שבה מרכז החיים ומטרתם הוא קיום רצון ה'. זלזול בלומדי התורה, חס וחלילה, מוכיח את ההיפך.

***

התרבות שבה אנו חיים מושכת מאוד לכיוון של חיים ארציים, חיים של עולם הזה, שבהם יש משמעות ערכית לתואר אקדמי, חשיבות עליונה לפרודוקטיביות וצורך להתערות בחברה החילונית המערבית שמסביבנו. האברכים הם ההיפך הגמור מכך. הם הסדין האדום של דוגלי אידאל ההתערבות. הם בעלי משפחות ולא מפרנסים; הם משיאים ילדים ללא בסיס כלכלי; הם אינם יודעים מילה באנגלית ומסתבכים כשהם צריכים לכתוב כתובת אימייל. הם חיים בעולם אחר, עולם שבו הציר המרכזי הוא לדעת ש"ס, לקיים כל סעיף קטן במשנה ברורה עם פסקי הגרי"ש אלישיב, ללמוד מוסר ולפחד מעונשי שמים. הם שבט לוי בגרסתו העדכנית. שבט לוי שאינו מוכן להחזיק אייפון גם אם הוא מסונן, ורוצה לחיות בעולם מנותק מתוך אידאל ובחירה.

לא אלמן ישראל, וברוך ה' יש גם רבים וטובים היוצאים לעבוד ואינם משנים את סולם הערכים. יש צורך להשאר עם היד על הדופק ולבדוק תמיד שלא איבדנו את הכיוון בחיים, שעיקר מטרתנו היא עדיין לעשות את רצון ה', וכל השינויים הם רק באסטרטגיה ובאמצעים: במקום בדרך הפרישות, בדרך התורה עם דרך ארץ. היעד חייב להיות ברור.

ובשם ה' נעשה ונצליח.

 


[1]דברים יח,

[2] דברים לג,

[3] הלכות שמיטה ויובל פרק יג,

[4] קידושין נז, א.

[5] שערי תשובה, שער ג אות קנד.

[6] חולין צב, א.

[7] ספר החינוך, מצוה ת"נ.

[8] שערי תשובה, שער ג אות קמ"ח.

37 תגובות על “אברכים, עובדים ומה שביניהם

  • אפשר להתווכח אם אדם שאינו יודע לפתוח מיילים זו מעלה או חיסרון. בקרב האברכים יש חסרונות יותר גדולים שניתן לדון בהם, כמו מחלוקות וכדו'. אבל כאשר אנשים עובדים מתמקדים בחסרונותיהם של האברכים, הם שוכחים שגם להם עצמם יש חסרונות קשים.
    התופעה הזו ממש מזכירה את "מי יתנני תלמיד חכם ואנשכנו כחמור".
    ברור שבתקופת הגמרא היו תנאים ואמוראים שעבדו לפרנסתם, אך היציאה לפרנסה מבחינתם היתה אילוץ, על מנת שיוכלו לקיים את תורתם הם בלי ליהנות מהצדקה.
    עד התקופות האחרונות ממש היה אפשר להסתדר בקלות עם עבודה בחצי משרה, וכך הסידור של "חצי יום עובד וחצי יום לומד", היה יכול להתקיים, היום זה כבר קשה הרבה יותר כי רוב המשרות הן במשרה מלאה פלוס, וזה מחייב את האדם להחליט לאן הוא שייך. התופעה הזו קורית במקביל לתופעה אחרת (שלא ברור עדיין מה טיב הקשרים ביניהן), של חרדים שיוצאים לעבוד, וכל אורחות חייהם משתנים, ז"א זה לא בדיוק שיוצאים לעבוד נטו בשביל הפרנסה, אלא "על הדרך" כבר מאמצים אורח חיים מערבי על כל המשתמע.

  • הדוגמא מהנץ לא כל כך מוצלחת:

    החזון איש וממשיכיו, שהנחילו את המוסכמה החברתית-החרדית שאחרי החתונה לומדים בכולל עד כלות, לא עשו זאת מטעמים של הידור מצוה, אלא כעוגן הצלה מול העולם החילוני שהלך והתפתח במדינה ריבונית של העם היהודי, ונתן כביכול חלופה למושג "יהודי" העתיק, וכנגד סכנה זו ראו לנכון לבצר את עולם התורה במבנה וסגנון שלא היה מקדם. כך שלא מדובר על "א א" ו-"א א א" אלא על משהו שב"ציפור הנפש" של החרדים.

  • לריקי

    התופעה של שינוי אורח חיים והכורח לצאת לעבודה הם כבעיית התרנגולת והביצה (מי קדם).
    ברור שהיציאה לעבודה תגדל בגלל הבעיה הכלכלית. ברור גשתיווצר חשיפה מוגברת לעולם הכללי. נראה שבינתיים אין חשיבה אמיתית על הבעיה הנוצרת. די ברור מדוע – כי החרדיות נמנעת ככל יכלתה מחשיבה על הדרך. ולא רק על הדרך אלא גם על כל פינה ופינה בה, גם אם היא פינתית ממש. מדוע נמנעת? מפחד. וד"ל.

    • חס ושלום.
      היהדות החרדית מונהגת ע"י גדולי התורה זיע"א ושיבלחט"א שהורו כי בימינו -בניגוד לעבר- היציאה לעבוד גוררת בדרך כלל ירידה רוחנית גדולה ולכן בעיות בפרנסה אינם מתירים יציאה לעבודה שאינה במסגרת תורנית.
      אגב ידועה אמרתו של הגר"לוינשטין זיע"א שכל מי שיצא לעבוד זה לא היה בגלל שהיום לא היה לו לחם אלא בגלל ספק ספיקא של מחרתיים.

  • לב"צ היקר
    אני לא חושב שזה ראוי לבזות את החזון איש על ידי הדבקת הקלישאה השקרית שהוא הנחיל את המוסכמה החברתית-חרדית "שאחרי החתונה לומדים בכולל עד כלות" למורשתו.
    זה שקר שמשווק על ידי מובילי האג'נדה הזאת. שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך (רק אל תשאל את שכירי העט והחרב של העיתונים החרדיים).

    • לומר שכולם צריכים ללמוד אחרי החתונה זה כבוד גדול לחזו"א.
      מה שברור שבשביל לדעת את דעת החזו"א אפשר לגת לשאול את אלו שהיו קרובים אליו וחיים עד היום עמנו לאוי"ט

  • ראשית, מאמר יפה, ענייני ומעורר מחשבה.
    הדבר שמאוד מציק לי הוא שכיוון הפנייה של המאמר הוא רק כלפי החרדים העובדים. כלומר רק הם אחראים על המצב הנתון והם צריכים להפסיק ולזלזל באברכים ולהפסיק להתמסכן ולהרגיש סוג ב'.
    לטנגו צריך שניים. היחס הוא הדדי.
    גם מצד האברכים ישנה התנשאות על העובדים. האם היא בצדק?
    האם אותם המקפידים על תפילה בהנץ רשאים בכלל להתנשא ולהשפיל את המתפללים בשמונה?
    ללא אחריות משותפת לא נצליח להגיע לעמק השווה.
    וחבל, אנשים אחים אנחנו..

  • למשה,
    דווקא יש הרבה חשיבה על הדרך ואפילו פירסומים בנושא. (למרות הפחד הקיים, ואתה צודק שהוא קיים) כרגע עולים לי בראש ספריו של הרב יוחנן דוד סלומון "בעין יהודית" וכן מגוון ספריו של הרב עזריאל טאובר (בעיקר סידרת פרקי מחשבה)
    אינני יודעת בן כמה אתה, אבל ברור שילדיך לא יוכלו להמשיך להיות חרדים ללא מחשבה על דרכם, כך שהעידן של הדחקת שאלות פס מן העולם, וככל שברחבי העולם תגבר החומרנות, כך יהודי שירצה להישאר חרדי אמיתי יצטרך להבין מדוע הוא עושה זאת ולעשות זאת מתוך בחירה אמיתית.
    ****
    לדוד, אתה קובל על ההתנשאות שיש מצד האברכים על העובדים. ברור שגאווה והתנשאות סותרות את ערכי התורה. לדעתי ההתנשאות מצד האברכים היא קונטרה להתנשאות מצד העובדים. העובדים בהרבה מובנים קנו את ההשקפה הרווחת במדינה על אברכים: פרזיטים, יושבים ולומדים כל היום, משועממים, נייסנים וכו'. זהו מנגנון הגנה של רציונליזציה, שעוטף בתירוצים את הרגשות האמיתיים שמאחורי הדברים. בסופו של יום, הרבה מהעובדים מתוסכלים ומקנאים באברכים (לא כולם ואולי אפילו לא רובם, אך התופעה קיימת), וכדי להתמודד עם הרגשות הללו הם עוטפים אותם באמירות רציונליות: הם חיים על חשבוני, פשוט נבלה בשוק ואל תצטרך לבריות, ועוד ועוד צידוקים. חלק מהצידוקים הללו הם נכונים, אך אלו שטוענים אותם מקינאה או תיסכול, נותרים עם הקינאה והתיסכול. כמו עכבר במבוך, שמסתכל על חברו שבחר לא להיכנס למבוך. אז נכון, הוא יקבל בסוף חתיכת גבינה, וחברו הפסיד אותה. אבל זה לא שווה את מחיר השלווה ומנוחת הנפש שנגזלה בעת הריצה במבוך?
    מול כאלו רגשות קשים שהופכים בסופו של דבר לשנאה ואף לאיבה, מה יעשו האברכים כדי להתמודד? חלקם באמת משתכנעים שהם לא בסדר ומרגישים ממש רע, עד שיוצאים לחפש מיצוי עצמי מחוץ לד' אמות של הלכה, אבל חלקם, שלא השתכנעו מהטיעונים למיניהם ועדיין בטוחים בדרכם, הופכים להיות בטוחים בה עוד יותר. כך שמול טענתך "לטנגו צריך שניים", אטען כי "הם התחילו".
    ונקודה נוספת לחידוד- אף אחד לא מזלזל במי שיוצא לעבוד לפרנסתו. אבל הרבה אנשים מזלזלים במי שנכנע לפיתויי היצר. גם המובסים עצמם חשים שלא בנוח במידה זו או אחרת. מדוע יציאה לעבודה כרוכה בשינוי אורח החיים? אם אתה צריך להתפרנס, תתפרנס, למה אוטומטית לקנות סמארטפון? למה אוטומטית לאמץ אורח חיים מערבי? למה לעשות דברים שצריך להתנצל עליהם? אם העובדים היו חשים בטוחים בדרכם, והיו יודעים במיליון אחוז שהם עושים את הדבר הנכון, הם לא היו מתמסכנים ומרגישים סוג ב'. (ואגב זה נכון לגבי כל אדם)
    ההבדל בין האברכים לעובדים זה בסך הכל ההבדל בין אלו שבחרו לחיות בחממה לבין אלו שבחרו לחיות בחוץ. כל אחד מתמודד עם ניסיונותיו הוא, ומנהל את החשבון שלו עם ה'. אך כשזה שבחר לצאת נקלע לסערה שוטפת שקרעה את בגדיו מעליו והשאירה אותו ערום ועריה, ומה שעומד לו בראש זה שלא יראו אותו, כשבעצם הוא אמור לנסות לדאוג לעצמו למלבושים ולחזור להיראות כאחד האדם- האם אתה לא היית מזלזל בו?

  • לריקי,
    את צודקת אבל…
    אני מעריך מאוד את מי שמסוגל כל/רוב ימיו לחיות כאברך וחי בצמצום. אבל היות והמשאבים של הציבור מצומצמים (אם לדוגמה יש משפחה ממוצעת נזקקת שאין לה בכלל הכנסות אזי צריך 10 משפחות ממוצעות שכל המעשרות שלהן יופנו לאותה משפחה כדי שימליחו להתקיים) אני מצפה מאותם לומדים שתהיה להם אחריות להם ולבני משפחותיהם. ומי שנוהג כך יבורך ואני בשמחה נותן לו מהמעשר שלי. הבעיה היא שלא מעט לא נוהגים כך ונופלים לנטל על הציבור בלהעמיד אותם על הרגליים/אוכל לילדיהם/לחתן את ילדיהם וכד'.

    ושלא לדבר על הנוהג הפסול של אלו שמבקשים דירה עבור עבור ה"עילוי" וזאת כאשר אם נבדוק כמה גדולי תורה יצאו מאותם שקיבלו תורה לעומת כמה אנשים נפגעו מכך כלכלית אני בטוח שהכף נוטה לכיוון אלו שהתמוטטו.

    אני משתכר שכר שקצת גבוה יותר משכר המינימום ובכל זאת דאגתי לביטוח תאונות אישיות לאשתי ולי, לביטוח רפואי ולביטוח המושלם של קופ"ח ואני גם רשום ב"ערבים". ולא פעם מגיעים כל מיני אוספי תרומות עבור "אברך תלמיד חכם". (אם הוא במצב קשה אז האם לא מתבקש מצד החוכמה לעשות משהו בנידון??) שבד"כ מתברר שלא טרח יותר מידי לדאוג לבני משפחתו וכעת פונה לעזרת הציבור.

    פעם בישיבות למדו אלו שבאמת מליבם בחרו בכך ולא כתוצאה מאילוץ חברתי. ישנם הרבה שנשארים בין כתלי בית המדרש בגלל שלצאת החוצה בגיל 35 ומעלה ללא מקצוע זה בעיה. הביקורת היא כלפי אלו שמנצלים את המערכת/לאלו מצפים לעזרה מהציבור כאשר זה לא מוצדק.

    אני מכיר משפחות בהן האב אברך ת"ח עם 10 ילדים ומעלה שחיים בצניעות ובאמת יש מה לקנא בהם. וגם אם אינם גדולי הדור ראוי לעזור להם. הבעיה היא עם אלו שמנסים לחבוש לראשם את כתר התורה ואינם מכירים את מקומם. כלפיהם קיימת הביקורת מצד אלו שעובדים.

    ומי שלומד בכולל באמת, לא מזלזל במי שעובד וקובע עיתים לתורה.

    מספרת הגמרא במסכת תענית (כא:-כב.)- "אבא אומנא הוה אתי ליה שלמא ממתיבתא דרקיעא כל יומא, ולאביי כל מעלי יומא דשבתא, לרבא כל מעלי יומא דכיפורי". (אבא אומנא נקרא על שם עיסוקו, הוא היה "אומן" שפירוש "מקיז דם"). הוא זכה לדבר עצום של "דרישת שלום" בכל יום ממתיבתא דרקיעא ואילו אביי קיבל "דרישת שלום" רק פעם בשבוע, ורב רק פעם בשנה בערב יום כיפור. ממשיכה הגמרא וכותבת – "הוה קא חלשא דעתיה דאביי משום דאבא אומנא". אביי השתוקק אף הוא להשיג את אותה מעלה נשגבה של אבא אומנא.

    "אמרו ליה, לא מצית למיעבד כעובדיה". מן השמים הודיעו לאביי כי הוא איננו מסוגל לעשות כמעשיו של אבא אומנא, וממילא הוא אינו זכאי לשכר כזה.

    וכאן עלינו לעצור ולשאול, הסיפור אכן יפה מאד, אבל האם יש לנו מאבא אומנא איזה הלכה? איזה דבר תורה? איזה "שטיקעל"?? האם הוא בכלל מוזכר פעם נוספת בכל הש"ס בבלי או ירושלמי? התשובה הינה חד משמעית – לא!!
    ואילו אביי ורבא, וכי יש מישהו שאיננו מכיר עוד מימרא בש"ס משמם?! מטו משמיה דהגר"א מוילנא כי אין לנו שלושה דפים רצופים בש"ס שאין בהם מימרא מאביי או רבא, מלבד שלושת הדפים הראשונים במסכת
    בבא מציעא. אילו היה אבא אומנא חי בדור שלנו, היה נקרא מן הסתם – "הרב דוקטור אבא אומנא" . . . מול גדלותם הבלתי ניתנת לתפיסה של אביי ורבא אשר הש"ס שלנו נקרא בלשון חז"ל "הוויות דאביי ורבא".
    והנה אבא אומנא מקבל ד"ש ממתיבתא דרקיעא בכל יום, ואביי רק פעם בשבוע? היתכן??

    מטו משמיה דמרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל ביאור פשוט (ועיין "ימלא פי תהלתך – ענייני ציבור" עמ' רי"ט, מאמר "כל אחד במצבו יכול להגיע לשלימות"). אין שום מקום לשאלה אודות ההשוואה בין אביי ורבא לבין
    אבא אומנא! הקב"ה לא משווה בין בריותיו! הקב"ה בודק כל אחד באופן אובייקטיבי ביחס לכוחות אותם הוא קיבל! וביחס לתפקיד אותו הוא נדרש למלאות!

    מספרת הגמרא במסכת פסחים (נ.) ובמסכת בבא בתרא (י:) – "רב יוסף בריה דרבי יהושע בן לוי חלש ואיתנגיד, כי הדר, אמר ליה אבוה, מאי חזית? אמר ליה, עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה, ותחתונים למעלה. אמר לו, בני עולם ברור ראית".

    לא משנה כמה למדת! משנה רק האם מילאת את התפקיד אותו היה עליך למלא! זה מה שהסביר רבי יהושע בן לוי לבנו, גם אנשים שנראו בעינינו פשוטים מאוד וכלל לא החשבנו אותם. בעולם האמת יודעים שהם מילאו את התפקיד אותו היה עליהם למלא, וממילא שם הם זוכים לכבוד מלכים.
    לעומתם, אלו אשר כאן אנו מכבדים מאוד, יתכן בהחלט שביחס לכוחות ולתפקיד אותו הוטל עליהם למלא, הם לא השלימו את ייעודם, ולכן אותם "עליונים למטה".

    לכל אחד תפקיד יחודי שרק הוא יכול למלא. כמו בורג במכונה. ואת זה צריך לזכור!!!

    • מקווה שלא יצנזרו את תגובתי וכן אני רוצה להוסיף על דבריך שכל אדם צריך לדעת את מקומו ולדאוג למשפחתו. וכי לא ייתכן שהעול העצום של הפרנסה ייפול על האישה ואף חכם מחכמי ישראל לא חשב כך שזו חובתם של בנות ישראל. ובחברה בה מחנכים לבעל אברך אף אישה לא רוצה להיות סוג ב' ועל כן היא מוכרחת להתאמץ מעבר לכוחותיה ולקרוס תחת העול, וגם הוריה שצריכים לפרנס אותה או להבטיח דירה לחתן המיועד. וכן זה גורם להבדלים מעמדות ולתחושת חוסר נוחות מצד הנשים שאינן יכולות להיתמך בהורים ונעשה כאן עוול בחסות התורה. וכן בדרך הטבע על פי רבנו בחיי ועל פי רבנו אברהם בן הרמב"ם בבירור מידת הביטחון יש לעשות השתדלות טבעית והגיונית.
      ואיך הגיוני בימנו להחזיק משפחה בת כמה נפשות על משכורת אחת?
      ועד שהאישה אומרת – די כבר איני מסוגלת יותר הבעל יוצא מהישיבה ורק מתחיל ללמוד מקצוע דבר שלוקח כמה שנים ומה יהא על הבית?
      לכן בדרך ההיגיון וטבע העולם ראוי שיתחיל ללמוד קודם למקרה שיצתרך לצאת לעבוד למען אשתו לביתו ולא יצטרך לבריות. ויהיה בן תורה אמיתי גם במידותיו ולא רק בידיעותיו.

  • משה, דבריך כל כך נכונים ואמיתיים.
    הלוואי שהחברה שלנו היתה מסוגלת לנהוג לפי אמת זו.
    בינתיים אנחנו חיים לפי סטיגמות. מבחינה חברתית עדיף שתהיה בכולל ולא תלמד דבר אלא רק תנייס ותערבב בעסקאות נדלן מאשר שתעבוד, תקבע עיתים לתורה ותעבוד את ה' כפי יכולותיך.
    ההוכחה לעדיפות זו מתבטאת באופן ישיר בקבלה למוסדות.
    לפעמים אני חושב האם הקב"ה מסתכל על הציבור שלנו ושמח באופן שבו אנחנו חיים????
    אני מסופק.

  • לריקי,
    בהמשך ישיר לדברייך – האם את לא סבורה שקיימים הרבה אברכים שגם הם מקנאים בעובדים? שגם הם היו רוצים לצאת ולהתפרנס אבל הם לא יכולים כי מה יגיד השווער שנתן דירה / במה הם כבר יעבדו בגיל 35?
    זו בדיוק טענתי. התסכול והקנאה שלהם הם שיוצרים התנשאות על ציבור העובדים בבחינת אם אני לא טוב במה שאני עושה לפחות אשפיל אחרים וכך אהיה שווה משהו.
    והראיה, עוד לא נפגשתי באברך צדיק וירא שמיים שמזלזל בציבור העובדים. הזלזול תמיד נובע מאלו שתמיד במרפסת הכולל, מעשנים ומרכלים.

  • משה, מסכימה עם מסקנתך שלכל אחד יש תפקיד.
    לא מסכימה עם דבריך על אלה שהופכים לנטל על הציבור.
    נטל על הציבור זה ביטוי שגור בפי שונאי תורה, שבא להצדיק את שנאתם.
    לתמוך בלומדי תורה זו זכות אדירה, וזה חלק מהתפקיד של כל יהודי. כפי שבעבר נתנו מתנות כהנים, האם הכהנים הם נטל על הציבור? לא! יש מצווה לתת להם! ככל שאדם מחזיק יותר תורה, כך הוא מחובר אליה יותר (וזה לא משנה איך הוא מתחבר לתורה, כיששכר או כזבולון)
    אז נכון שיש כאלו שמתעטפים בגלימה של לומדי תורה, וממלאים כרסם בקפה ונייעס, מי ביקש ממך לתרום להם? תבחר עניים בני תורה שלומדים תורה לשמה, ותתרום להם.
    אני לא ביטוח לאומי ולא מדקדקת עם כל אחד עד כמה הוא לומד תורה לשמה. הדברים מדברים בעד עצמם בד"כ.
    אבל אני כן נדהמת עד כמה יש כאלה שזה אכפת להם.
    בעולם האמת כל אחד מאיתנו יעמוד לבד במשפט. מה זה משנה מה אחרים עושים? אין לנו זכות לשפוט אותם לא בזה ולא בבא. אם הם נופלים עלינו לנטל זו הבעיה שלהם מול רבש"ע, עלינו מוטלת החובה להיות ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים.
    דוד, התופעה שאתה מדבר עליה אכן קיימת, ואני מתקשה מאוד להבין אותה. אבל קינאה היא תכונה אנושית וכנראה שאפשר לקנא בכל דבר. העיקר שהאדם יחשוב עם עצמו ויבין מה הוא רוצה מעצמו, שהאדם יפעל מתוך בחירה ולא מתוך היגררות. שיהיה שלם עם עצמו וגאה במעשיו.
    לסיכום, האברכים המקנאים והעובדים המקנאים מזלזלים זה בזה. האברכים הטובים והעובדים הטובים חיים בשלום עם עצמם ועם העולם.

  • תגובה לריקי
    אני חושב שאנשים שלא עובדים נופלים נטל על הציבור .
    אני קצת מתפלא איך הסקת ההפך הרי זאת מתמטיקה פשוטה ,כסף לא צומח על העצים, ואם לא הלכת לעבוד אז נפלת נטל אחרים, קצבאות ביטוח לאומי לא מגיעות יש מאין, הן מגיעות על חשבון מי שלמשלם דמי ביטוח לאומי, אין פה אלמנט בחירה ,ולא נראה כי העם היושב בציון שש בימינו לתרום לכהנים החדשים והדבר אינו נעשה בזכות אלא בכפייה .
    וזה לא מחמם את הלב ומעורר אהבה , אבל להגיד שזה ביטוי בשביל להצדיק שנאה זאת הנחה גדולה מאוד שאת עושה לציבור החרדי ולשסע הישראלי-חרדי ,לצערי הבעיות שלנו גדולות יותר מהחור של הגרוש .

  • בוקר טוב , מאמר יפהפה.
    הייתי בעבר אברך (סרוג) , היום אני אדם עובד.
    היום למען האמת אני גם "דתי לפי דעתי " שואל את עצמי מה ה' אלוהיך דורש מעימך , ומשתדל לקיים. אך אינני יכול להגיד שאני נחשב דתי לפי הספרות ההלכתית , ולדעות רבות אני גם נחשב כאפיקורוס.
    בכל אופן השני שקל שלי –
    1. אני חושב שהתורה היום "חולה". באיזשהו מקום היא הפכה למשהו מאוד תיאורטי ולמדני , מנותק מחיי המעשה.
    ההוכחה לכך היא מאוד פשוטה – התורה מבטיחה הבטחות רבות מה יקרה אם נשמור על התורה ומה יקרה אם לא. ואלו הבטחות של עולם הזה.
    ההבטחות הללו הן למעשה אבן הבוחן האם אנו הולכים בדרך ה'. מעבר לשכר ולעונש עצמם , ה' נתן לנו דרך לדעת בעולם הזה , האם העם עושה רצונו אם לא.
    אבל באיזשהו מקום , כל האמירות בסגנון "שכר מצוות בהאי עלמא ליכא" רוקנו את הכל מתוכן. מעתה אינך יכול לדעת האם אתה הולך בדרך ה' או לא , כי הכל עובר ל"עולם הבא".
    וזה בעיני אחד הקלקולים הגדולים של הגלות – הניתוק בין גוף לרוח שזה עצמו ניתוק העם מהארץ , ניתוק בין איזשהו "עולם רוחני" לעולם פיזי.
    וגם התורה של הגלות נראית כך – תורה שמנותקת מהחיים המעשיים. תורה ששקועה בהמון דיונים תיאורטיים , אך חסרת חיבור לחיי היום יום.
    דווקא אנשים שעובדים ולומדים , מייצגים בעיני חיבור של גוף לרוח , חיבור של חיי מעשה עם חיבור לה' , אני מאמין שלא רק שזה לא "פוגע" בתורתם היא נהיית אמיתית יותר , יש סיכוי שמהם תצא תורה בריאה שאין בה את קלקולי הגלות.
    מה שכן , אני חושב שהפחד של הממסד החרדי הוא שאנשים כאלו כבר לא תלויים באיש. הם יכולים לבחור את דרכם לבד , ויכולים לבחור גם איך לעבוד את ה' , וזה יכול להיות שונה לחלוטין מהדרך הרגילה – כפי שבחרתי אני.
    הפחד השני הוא שאנשים שיוצאים לעבוד ו"נפקחו עיניהם" והם משוחררים לגמרי מצורך להיות תלויים במישהו , יהפכו לחילונים גמורים.
    אך כנראה שאלו ותורתם לא היו שווים הרבה גם מלכתחילה.
    באיזשהו מקום , מי שאתה ומה שתורתך שווה באמת , זה נמדד רק כשאתה משוחרר מהתחייבות ויכול לבחור את דרכך.

  • לכבוד ^^
    במצב שאתה מתאר, הלא-עובדים הופכים לנטל על הציבור, לא בגלל בחירתם אלא בגלל השיטה העקומה שמשלמת ביטוח לאומי וקצבאות. (לפני שמתחילים לדבר על הערבים שהם נטל הרבה יותר כבד וזה מוכח בנתוני הלמ"ס.)
    השיטה הזו עובדת גם בכיוון ההפוך, וניתן למנות עשרות ומאות מטרות שהממשלה מפנה אליהם כספים, ולא מקובלים על כלל הציבור. (החל בגלי צהל דרך תיאטרון הבימה וכלה בפרוייקט המיחשוב של הביטוח הלאומי שירד לטמיון אחרי שהושקעו בו מיליוני ש"ח)
    כך שמה שעקום זה השיטה- ולא הבחירה של אותם אנשים לשבת וללמוד, או ההחלטה להקצות להם חלק מהתקציב.
    השיטה היא זו שגרמה לכך שהמדינה תיתן את כספך וכספי למטרות שאיננו מעוניינים בהן.
    לדעתי יש להניח לכל אדם לתמוך כספית במטרות שבהן הוא מעוניין.

    ליוסי- ההנחה שלך, שמידת הצלחתו או הנאתו של האדם בעולם הזה, מעידה על מידת דתיותו או מידת אדיקותו בקיום המצוות, שגויה לוגית.

  • תגובה לריקי
    אז אנחנו מסכימים שזה אכן נטל על הציבור ?!אם כן תעדכני את משה שזה לא משנאת הדת כפי שטענת.

    ובנוגע לשיטה העקומה, היא אינה אוטופית ,אבל היא בהחלט עדיפה על הקפיטליזם שאת מציעה.
    קצבאות וביטוח לאומי זה דבר מעולה למי שידו אינו משגת: נכים, קשישים, ניצולי שואה, חד הוריות, אנשים שמנסים אבל לא מצליחים לסגור את החודש .
    לא למי שבוחר מראש להביא 8 ילדים ולא לעבוד ושאחרים ישלמו .
    זה ניצול לרעה של שיטה טובה.

    שבוע טוב!

  • סליחה שאינני עונה על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון
    אבל אני חייבת להזדעק כנגד הסיפא של דבריך
    השיטה גרועה!!! גרועה!!! ושוב גרועה!!!
    וכנגדה לא הצעתי קפיטליזם: הצעתי את דרך התורה. לפי התורה אתה חייב לתת מיסים (תרומות ומעשרות, לקט שכחה ופאה, מתנות כהונה, מחצית השקל וכו'), אבל יש לך בחירה חופשית למי לתת. גם לקפיטליזם יש את מגרעותיו שלו, ובכל מקרה, אנשים עם מידות רעות יוכלו לנצל למטרותיהם כל שיטה.
    השיטה עקומה מהשורש בגלל שהיא מחייבת מנגנון!!!
    לידיעתך היום הקצבאות לא מספיקות לאף אחד למחיה כך שזה לא ממש מוכיח את עצמו למי שאין ידו משגת.
    ולגבי תחילת דבריך:
    ברור ומובן לכל, שאדם צריך להתפרנס איכשהוא. הדרך המקובלת היא ע"י עבודה (אא"כ אתה בשירות המדינה, שם הדרך המקובלת היא מנוחה). העבודה הופכת חומרי גלם לתוצרים שאנשים מוכנים לשלם עליהם – וחו"ג יכול להיות גם זמן, והתוצר יכול להיות גם שירות, כידוע. מה שאנשים מוכנים לשלם עליו- קיים בשוק, מה שלא- לא.
    אדם ירא שמיים שבוחר ללמוד תורה, מספק ערך שאנשים מוכנים לשלם עליו (ואני מתכוונת למונח "ערך" במשמעו השיווקי/כלכלי של ערך ללקוח, ולא במשמעו הסוציולוגי/תרבותי). ובמובן הזה- הוא יצרן.
    אתה יכול למצוא הרבה תורמים ונדבנים חרדים שרוצים להחזיק לומדי תורה, חותמים הסכמי יששכר וזבולון, ומחפשים אברכים יראי שמיים לתרום להם. מדוע? כי הם חושבים שזה נכון, הם חושבים שלימוד התורה הוא חשוב, והם מאמינים שאם יחזיקו לומדי תורה, הם יהיו שותפים בזכויות הללו. האם כל האנשים הללו תורמים תחת סחיטה באיומים? ברור שלא. הם עושים כראות עיניהם, וזוהי ראות עיניהם. (אגב: גם אם זה מסיבות אחרות.)
    מנגד, אתה יכול למצוא הרבה אנשים שכן תורמים באמצעות סחיטה באיומים: כל אזרחי מדינת ישראל, שמשלמים מיסים כחוק, והשיטה הגרועה מחלקת את כספם לכל דכפין. האנשים הללו רואים בלומדי התורה נטל על גוום שגוזל מהם את כבשת הרש. אותם אזרחים לדוגמה, לא מתרעמים על תקציב השחיתות של תיאטרון הבימה, כי בשבילם חשוב שיהיה תיאטרון לאומי, עצם קיומו של תיאטרון לאומי מוסיף בשבילם ערך, גם אם הם ידרכו בו פעם אחת בחיים. אותה שיטה גרועה גרמה לכך שכספי המיסים שלי ינותבו לתשלום לשחקן פח כלשהו (סתם, אין בהבימה שחקני פח, הגזמתי)
    ולכן, אני עומדת על כך שהמושג "נטל" כן מגיע משונאי הדת ושנאת הדת. מבחינתי, לחיות בעולם שלא תומך בלומדי תורה, זה כמו צנחן שיקפוץ ממטוס בלי המצנח על הגב (כי הוא כבד). האם המצנח מהווה נטל בשביל הצנחן? תלוי את מי אתה שואל. מבחינתי ומבחינת רבים אחרים, לומדי התורה אינם נטל, הם נזר האומה, וזו זכות עצומה להיות שותפים בתורתם ובזכויותיהם. בשבילי הם לא נטל, בשביל אחרים – יתכן שכן.

    ***צא מהסרט של הסוציאליזם. שמעתי בשם מרגרט תאצ'ר שהבעיה של הסוציאליזם היא שבסוף נגמר לך הכסף של האחרים.

  • תגובה לריקי
    אשתדל להתייחס לפי הסדר לדברייך
    א. תודה על החידוד (באמת תהייתי איך יכול להיות שחרדית מציגה גישה קפיטליסטית ,מסתבר שהטעות כולה שלי ).

    ב. איני כלכלן, אבל נדמה לי שיהיה קשה לתחזק מדינה בגישה שאת מציעה, זה אכן יגרום לאנשים להיות שמחים יותר (בגלל ביטול אלמנט הכפייה), אבל נראה לי שזה יקצר את אורך החיים שלהם בצורה משמעותית, מיסים משמשים לתחזוקת הכל ,מהעץ היפה שיש ליד הבית שלך עד לטנק שבגבול, הבימה זה כסף קטן (דרך אגב אתם חייבים למצוא דוגמא אחרת ,קצת מעוף, נמאס מהבימה), להפוך את כל הדבר הזה לבסיס וולונטרי זה לא פרקטי , זה נשמע קשה מאוד ברמה הארגונית, ומעבר לכך האם את חושבת שזה ימלא את צרכי האוכלוסייה בצורה טובה יותר מהמצב הנוכחי , מה תגידי לאמא חד הורית בנתיבות ,תמצאי ספונסר ?

    ג. הקצבאות אכן לא מספיקות , אבל 1600 ש"ח עדיף מ-0 ש"ח , מכיר לא מעט אנשים שהקצבה מחזיקה אותם עם הראש מעל המים .

    ד. לא יודע אם שמת לב , אבל לא השתמשתי במילה חרדי/לומד/ירא שמיים, את עצמך הנחת שאני מדבר על לומדים (כנראה כי רובם עונים לפורפיל) ,מי שרואה ערך בלימוד תורה אז שיתרום לכך, אבל רוב האברכים נתמכים ע"י תורמים או ע"י המדינה ?(אשמח לתגובות אברכים לסעיף זה , אם אני טועה תקנו אותי , אני פה ללמוד).

    ה. המושג נטל אינו קשור לדת, באחד המאמרים פה , שאלה אותי יעל על סבי ששמר קלה כבחומרה, סבי ששמר קלה כבחומרה עבד עד שאזל כוחו, וכן עשה גם סבי השני , הקטע של ללמוד ולא לעבוד לא מקובל במחזותינו הדת כן, כך שזה קצת שומט את הבסיס של טענתך, אני איני שונא את הדת, משתדל לתורם ברוחב יד ועדיין חושב שזה נטל (וגם חוסר אחריות הורית אבל זה כבר סיפור אחר).
    ***ואני מבין שאת רואה את זה אחרת, מקבל את זה, אבל אם כבר דיברת בשם "שונאי הדת" וסיבותיהם אז רצוי שתקשיבי ל"שונא דת" כמוני , נראה לי שאני אמור לדעת את הסיבה יותר טוב ממך ,הרי על מחשבות אחרים את מדברת***

    ו. אני לא סוציאליסט, ולמעשה אני לא חובב הגדרות , הן נוטות לתחום את שדה הראיה, אבל שוב , לא ראיתי תחליף סביר לשילוב של סוציאליזם (ואני מהצד שמשלם על סוציאליזם ,לא מהצד שמרוויח ממנו).
    אני בעד כי אני רואה 2 צעדים קדימה , האמא החד הורית מנתיבות, עדיף שתקבל תמיכה מאשר שלא תקבל, כי אם לא יתמכו בה דרך ילדיה לפשע אינה ארוכה בסופו של יום אנשים יעשו כל שביכולתם לשרוד, ולנו כחברה זה יעלה יותר ,ובתור השונאים הגדולים של תרבות המערב , את אומרה לדעת את זה טוב ממני .

  • ראשית איני מייצגת את הציבור החרדי או ציבור כלשהוא כי אם את עצמי ודעותיי בלבד.
    ולדבריך:
    א. ארה"ב כמדינה קפיטליסטית עולה ופורחת האם כ"כ קשה לתחזק אותה? (והיא מובאת להמחשה ולא כמודל לחיקוי), כנ"ל סין צמיחתה התאפשרה רק במקביל לשינויים שאפשרו יותר יוזמה וצבירת כסף אישי. ולעומתן מדינות אירופה הסוציאליסטיות הפכו למוקד משיכה למהגרים שנהנים מההטבות אך לא תורמים בחזרה, ועוד כמה שנים השיטה הסוציאליסטית לא תעבוד אצלן עוד.
    ומה עושה כבר היום האם החד הורית מנתיבות? האם היא חיה בשקט ובשלוה? לא. הייתי אומרת לה שתיעזר באנשים שרוצים להיטיב לה, ויש כאלו בעמותות שונות. (פשוט בשיטה הסוציאליסטית, הם יצאו ידי חובת רחמים בכך ששילמו מיסים)
    לעניין תרומות ותמיכות לאברכים, חלק גדול מהמילגה מגיעה מתרומות, עד לא מזמן התמיכה הממשלתית היתה 400 ש"ח בחודש, היום זה בערך פי שניים, רוב הכוללים נותנים מילגה של בין 1200-2500 ש"ח בממוצע, כך שחלק נכבד מהמילגה מבוסס על תרומות, יש גם כוללים של חצי יום או בשעות הערב או ביום שישי, שלא מתוקצבים בכלל מהמדינה ונותנים מילגה קטנה יותר, בנוסף אברכים שהגיעו לגיל פנסיה כבר לא מתוקצבים ע"י המדינה ומלוא המילגה משולמת מתרומות. לך תבדוק אצל אברכים שיושבים ולומדים.
    המושג נטל- אתה קורא לזה נטל, אני קוראת לזה זכות, מבחינתי אין כאן נטל.
    לגבי האם החד הורית מנתיבות, חייבים לתמוך בה, אך לא בצורה ממשלתית.

  • לריקי –
    כתבת
    "ליוסי- ההנחה שלך, שמידת הצלחתו או הנאתו של האדם בעולם הזה, מעידה על מידת דתיותו או מידת אדיקותו בקיום המצוות, שגויה לוגית."
    לא אני אמרתי זאת אלא התורה. כל השכר והעונש שבתורה הם פיזיים – עניני עולם הזה.
    אולי יש גם עולם הבא , אך התורה בחרה לא לדבר עליו , ולדבר על מה שאנו יכולים לראות . כך נדע האם אנחנו כעם וכחברה הולכים בדרך ה' – אם טוב לנו כעם , אז כן . אם רע , אז לא.
    התורה כותבת זאת בעשרות מקומות בעשרות צורות. גם בקריאת שמע אומרים זאת כל יום בפרשת והיה אם שמוע.
    (מה שכן , יהיה מי שיגיד כמו הרמב"ן שזה אמור רק על כלל העם , אך באדם הפרטי יכולים להיות מקרים של צדיק ורע לו וכדומה).
    בכל אופן , זה שהסבל הפך לאידאל , ושאין קשר בין דת לבין הצלחה בעולם הזה , זו לא יהדות אלא נצרות שמעלה על נס "קדושים מעונים".
    ולצערי זה גם תורת הגלות.
    לא סתם היינו בגלות 2000 שנה , היינו בגלות כי גם התורה נפגמה בכל מיני רעיונות זרים שהרסו אותה. זה אחד הרעיונות הללו.
    התורה שאני מכיר , איננה כזו. בתורה שלי , גם כאשר יש צדיק שסובל כמו יעקב או יוסף , בסוף הוא מגיע לעושר וכבוד גם בעולם הזה.
    ואם אדם חולה , כואב ומיוסר ומת כזה , אז כנראה שהוא לא הולך בדרך ה'.
    אולי הוא חושב שהוא כן , אולי הוא אפילו עושה בתמימות מה שכתוב בספרים כ"הלכה" , אבל כנראה שזה לא מה שה' רוצה.
    וזו גם הסיבה שהיינו מיוסרים בגלות 2000 שנה. חשבנו שאנו יודעים מה ה' רוצה ומהי דרך ה' לפי מה שכתוב בכל מיני ספרים.
    אך כנראה שזה לא היה.

  • יוסי,
    אתה טועה ומטעה.
    היות שאינני פילוסופית וגם לא עוסקת במחשבה יהודית באופן יומיומי, לא אכנס איתך לדיון, למרות שאני מזהה בטענתך שגיאה לוגית בולטת. יש תשובה לטענתך, כדי לקבל אותה עליך לפנות לרב שעוסק בנושאים הללו.

  • המאמר מניח שהעובדים בזים ללומדי הכוללים בגלל סולם הערכים השגוי שלהם שאינו מניח במרכז את עבודת ורצון השם שמתבטאת בלימוד התורה,
    אמנם לדעתי הקטנה גם אם בוודאי יש בזה משהו, הטרוניה הגדולה היא אחרת,
    והיא שבודאי מי "אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלהים, ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם" "לומדי התורה אשר יהגו בה יומם ולילה" הם הם העומדים בראש העם ואותם עלינו להעריך בכל לבנו.
    אבל לצערינו רוב מוחלט של אברכי הכוללים לא נמצאים שם בגלל שנדבה רוחם להבדל לעמוד לפני השם אלא בגלל שמסלול חייהם הוביל אותם לדרך אחת ויחיד כאברכי כוללים,
    וברור למדי שאילו היה בפניהם שני דרכים שוות [מבחינת זה שאין עליהם לחץ חברתי לאחת מן הדרכים] חלק גדול מאוד מאברכי הכוללים היו פורשים לפרנס את ביתם.
    התוצא היא שהנייס ופינת הקפה פפולריים בכוללים, ועוד שלל דברים – שכל אברך כולל יכול לראות מסביבו – שאינם מעידים שכל אברכי הכולל "הבינו מדעו להבדל לשרת את השם"
    ואם נחזור למשל שבמאמר, הטענה היא שרוב הקמים בנץ, התפילה שלהם לא נעשית מתוך הכרה ברוממות התפילה בנץ אלא מתוך הכרח חברתי, וממילא תופעות כמו בהייה בסדור במשך כל התפילה, יציאה מדי פעם להתרעננות באמצע התפילה, ובריחה מהתפילה ברגע האפשרי, נפוצות מאוד, ואחרי כל זה הם גם חוזרים מהתפילה עייפים, נוהגים ברכב בחוסר ערנות, ועושים תאונות, וד"ל.

  • לא יודע למה, אבל ברוך השם מעולם לא נתקלנו בבעיות האלו.
    גדלתי אצל רבי אשר פריינד זצ"ל והוא כרועה נאמן – נתן הדרכה אישית לכל אחד ואחד בצורה פרטנית, אתה תעבוד, ואתה תלמד. הוא פירט לכל אחד גם איפה יעבוד, כמה ועד מתי, וכנל בלימוד בצורה הכי פרטנית שאפשר,
    כשאתה מקושר לגדולי ישראל, אתה פשוט לא נופל בבורות המלוכלכים האלו.
    כמו שאמרו צדיקים "מי שקשור למעלה – לא נופל למטה"…

    לכל אחד יש את דרכו בחיים, אנחנו לא פרות שגדלות כולם על אותו שטנץ, לכל אחד דרכו ולכל אחד ייעודו וא"א לעשות משהו אחד לכולם, זה פשוט לא נכון, וזה גם לא יעבוד.

    ואם אנחנו כל כך מרבים לדבר בשם התורה (כביכול) – אז בל נשכח את מאמר חז"ל "שלשה הקב"ה בוכה עליהם – ושניים מהם זה – מי שיכול ללמוד ולא לומד, וכנגדו השני הוא: מי שאינו יכול ללמוד – ולומד", ואין מקרא יוצא מידי פשוטו…..

  • המאמר כתוב יפה ובנוי היטב.
    רק ישנה שאלת יסודית אחת שבה המאמר אינו מטפל והיא: האם כל מי שבחר להיות אברך כולל אכן מתאים לו הדבר או שהוא עשה זאת מאילוץ חברתי/בחוסר ברירה אחרת וכד' ויתכן שזה שיצא לעבוד וקובע עיתים לתורה בבוקר ובערב בשבתות ובכל זמן פנוי אחר ובסיכומו של דבר לומד יותר שעות מזה שבחר להיות בכולל, האם גם את האברך הזה עליו לכבד יותר.

    כמו שכל מי שעובד בסוכנות החלל נס"א בתפקיד זוטר הוא לא "עושה חלליות" כך לא כל מי שלומד בכולל כדבעי הוא בהגדרה של "שבט לוי" עם כל המשתמע שיש לכבדו ולהתייחס אליו כ"מורם מעם" וכן להיפך, לא כל מי שיצא לעבוד הוא רק עובד וקצת.לומד. כאמור, יש הרבה עובדים שבסיכום לומדים יותר מהרבה שנמצאים בכולל.

    ועם "יד על הלב" כמה אחוזים מכל הנמצאים בכולל באמת שקועים בלימוד אינטנסיבי וזה כל עולמם ?

    כך שלא ה"מיתוג" קובע אלא המציאות ואותה יש לבדוק כל אחד לגופו.

  • יום יבוא והציבור החרדי יבין
    נכתב בכאב
    מהי ההדרכה הנכונה לגבי הכוללים. אך ורק אדם שחשקה נפשו באמת בלימוד תורה מעמיק, רציני ואיכותי ,לימוד תורה לשם שמיים בלבד ( וכדי לצאת בהמשך ל"הוראה" כפי הדרכת חז"ל- ללמוד וללמד!) ולא לשם שום אינטרסים חיצוניים אחרים, רק אדם כזה ראוי לשבת בכולל ולהתפרנס ממלגות או תרומות הציבור . כל השאר שנפשם פחות נוטה לכך( שהם הרוב כמובן ) צריכים להתפרנס מיגיע כפיהם באהבה ובשמחה, ועליהם אמר דוד המלך: "יגיע כפיך כי תאכל- אשריך וטוב לך!!"( תוך כדי קביעת עיתים לתורה כמובן) לאלו הראויים להיות אברכים רציניים, יש לתת את מלוא הכבוד תוך כדי קבלת מלגות יפות ובזמן. היות שהם יהיו מעטים – הרי שלא יהיה קושי לגייס עבורם מספיק תרומות. והגיעו הזמן כבר להפנים שגבר עובד המפרנס את אישתו וילדיו בכבוד כציווי התורה,ועוסק בתיקונו ובישובו של עולם, תוך שמירה על אורח חיים המלא ביראת שמיים טהורה, עושה מצווה גדולה וראוי לכבוד ויקר ולא להגדרתו כ-סוג ב'! אוי , מתי כבר יגיע הזמן שהציבור החרדי יבין ויפנים זאת ובכך ינצל מכל כך הרבה בעיות … חיי תורה שלמים- כמו שראוי לכתחילה! שכולם כולל כולם ישבו ויעסקו כל היום בתורה זה נכון רק לימות המשיח. אך עד אז- זוהי הדרך וחבל שכ'"כ הרבה סובלים עד שהדברים יחלחלו למציאות.

  • אחרי שלל התגובות המלומדות דלעיל, שעם חלקן הסכמתי יותר ועם חלקן פחות, אינני סבור שדעתי האישית הכרחית.
    מה שכן חשוב לי, לספר על החוויה האישית שלי.
    אני מכיר את עולם הכוללים מתוך תוכו וכחלק ממנו למעלה מעשור, ואני מכיר היטב גם את העולם המופלא בעיניי של אלו שפרשו לעולם החול.

    דגש קריטי בראשית דבריי – הכללות הן לא רק עושות עוול, אלא חמור מכך – הן מסיטות דיון אמיתי לוויכוח על האברך ההוא שאני מכיר שהוא מעשן ומנייס, או על השכן שלי העובד שההלכה ויראת שמיים נר לרגליו, ולהיפך. לכן אני מוסר מודעה שלמרות שאני כביכול מכליל בדבריי, אינני מתיימר להכיר כל אדם או קבוצה, ואינני בא אלא להציג את הדברים מנקודת מבטי.
    הופתעתי לטובה שהבמה כאן מתנהלת ברמה אחרת משאר בימות הטוקבקיסטים, ולכן כולי תקווה שהחוויה האישית שלי תעורר מחשבה ולא תגרור תגובות לא ענייניות.
    ***
    החוויה שלי מעורבת מכמה פרקי חיים. פרק אחד כאברך מן המניין שנים ארוכות, פרק זה כלל תקופות ארוכות של התחבטות בשאלה מה ה' דורש ממני; פרק נוסף ומקביל, כלל התבוננות מעמיקה בתופעת החרדים העובדים, והסקת מסקנות מעשיות שתורגמו להקמת כולל ערב לאותם עובדים (עוד הרבה לפני התפשטות בשורת הרב לייבל); פרק נוסף – וגם הוא מקביל להיותי אברך – לימודים אקדמיים; פרק נוסף של הסקת מסקנות אישיות שהובילו לעזיבת הכולל ועבודה בחברה חרדית מספר שנים; ופרק אחרון (לעת עתה…) של חזרה לכולל.
    במסלול בין פרקי חיים אלו, התעמתתי רבות – בעיקר עם עצמי, אבל גם עם חבריי מכל התחנות הנ"ל, והתבוננתי כל הזמן בהבדלים, בניואנסים, בהתייחסות של האנשים השונים לעצמם, ובהתייחסותם לאלו מהצד השני.
    התובנות יכולות להכיל כמעט מחקר על תופעת החרדים בדור זה, וכמובן שלא אלאה את מי שנשארה לו סבלנות עד כה…

    כמה נקודות שכן חשוב לי לומר.

    א. אם עד לפני מספר שנים יכלו לומר שחלק גדול מהאברכים עושים זאת משיקולי "מה יאמרו" או מחוסר אפשרויות, הרי שבשנים האחרונות הדברים השתנו לבלי הכר – במקומות אותם אני מכיר יש לגיטימציה כמעט מוחלטת לצאת מהכולל (ובבקשה אל תיפלו בבור ההכללה, אני יודע שזה לא בכל מקום, אבל עדיין העולם החרדי עבר לא פחות ממהפך בעניין זה). אלו שנשארו בכולל, בחלקם המאוד גדול עושים זאת מבחירה ואמונה בדרך חיים זו. וכן, גם אלו שלא מעטרים את כותלי המזרח בגאונותם או אפילו במידת שקיעותם בלימוד, גם הם בחרו ובוחרים להמשיך ולהתמודד, לנשוך שפתיים, להכריע נגד אופציות זמינות ומפתות, מתוך האמונה וההכרה במעלת הדרך, ותוך תקווה שהם ימצאו את מקומם בסופו של דבר.
    חלקם כבר לא חושבים שהם יהפכו לגדולי הדור, אבל המבט המפוכח על העולם שבחוץ על שלל פיתוייו, והפחד המצמית מהכישלון בהתמודדות, והויתור על הדרך בה הם מאמינים, משאירה אותם בהיכלי הכוללים תוך מודעות כואבת לתוצאה של מלחמה מתמדת (וכאן יכול השואל לשאול – וכי כל כך חלש עמוד השדרה החרדי? היכן הדיבור הגאה על חינוך מושלם? כבר קדמה בשאלה זו שולמית אלוני בהתייחסה לדרישת הבני"שים לשרת ביחידות נפרדות, והתשובה שלנו היא – כן!! אנחנו מפחדים!! אפילו מאוד! ומכיוון שהקוראים הם יודעי ספר, רק אזכיר כמראה מקום את המעשה עם אביי וההיא איתתא, ואת תשובת אותו זקן "כל הגדול מחברו" וכו'. אכן דרך התורה היא מחד להיות מוכנים להתמודדות, אך מאידך לברוח ממנה כמו מאש. על אחת כמה וכמה כשאותו אברך מסתכל על חבריו "האמיצים" שהלכו זקופי קומה ובחגור מלא, ונפלו שדודים…

    ב. הכרתי גם הכרתי לא מעט חרדים שגדלו בעולם הישיבות והנסיבות הביאו אותם לעולם המעשה.
    היו שם כמה דברים מדהימים סוציולוגית. מחד, הם היו מלאי טרוניות על המערכת שלטענתם הפנתה להם עורף בהתנשאות (לצערי חלק מהמקרים אכן קרו). דבר זה גרר תגובת ראקציה מצידם, אם זה שוני בלבוש או שבירת מוסכמות אחרות, מה שגרר תגובה מערכתית כבר קצת מוצדקת… וחוזר חלילה.
    יחד עם זאת זיהיתי אצל רובם ככולם געגוע, שהתפרץ ברגע שפתחתי בפניהם את האפשרות לשבת וללמוד בעיון מעמיק "כמו בישיבה". תקופה לא קצרה המסגרת התקיימה ללא שום תגמול.
    כמה תובנות שעלו לי כתוצאה ממסגרת זו: בתחילת הדרך כשהמרץ והרעננות היו בשיאן, זה לא גרם להם מחשבות על חזרה לחיק החברה החרדית. גם כשחלק מהותי מהסיבות להדרתם (בעיקר העצמית) כבר לא היו, הם עדיין החזיקו באדיקות את הגט מהחברה החרדית (כשכלל לא ברור מי כרת אותו). האופציה האחרת שהועלתה (ובמידה מסוימת אף מומשה) היתה הקמת קהילה מקבילה.
    בשלב שני, אחרי לא יותר ממספר חודשים בודדים, העגלה התחילה לקרטע. משלב מסויים הייתי מוצא את עצמי מידי ערב בסבב טלפונים וניסיונות שכנוע.
    בסופו של דבר העסק גווע.
    אין לי ספק שאני יכול לתלות את האשם רק בי. והנה הרב לייבל יבוא ויוכיח כן (למרות שיותר משנה הייתי חבר בכולל של הרב לייבל, וראיתי את הראש כולל עומד לא פעם באותם מצבים), אבל עדיין השאלה יותר קשה אצלי מהתשובה הנ"ל – למה? למה אתם לא יכולים לקחת אחריות על החיים שלכם? על העתיד הרוחני שלכם ושל ילדיכם? (פתאום כשאני כותב את השאלות האלו, הן נראות לי מוכרות… אברכים… אחריות כלכלית… האם סדנא דארעא חד?)
    בה בעת אני לא יכול שלא להתרעם על אותם עסקנים שגרמו (שוב – בחלק מהמקרים) להרחקתם של אותם "עובדים" מהקונצנזוס החרדי.
    אבל כאן חייבת להיאמר אמת! האמינו לי שבחנתי כל מקרה מהמקרים שהכרתי עד דק, בחלק מהמקרים "נשכבתי על הגדר" למענם. נוכחתי שכמעט לא היה מקרה של מישהו שכל "חטאו" היה רק שהוא עובד, שזה גרם לאיזה יחס שונה כלפיו! (ואנא, אל תמצאו את ההוא מלמעלה…) המציאות הוכיחה שמי שהמשיך "לשלם את המס" שהחברה החרדית דורשת – קוד לבוש, טלפון זה או אחר ושאר דברים חיצוניים (כן כן, הם בחלקם הגדול רק חיצוניים), לא ניזוק בכהוא זה. ילדיו למדו ביחד עם ילדי שכנו האברך, הוא קיבל עלייה לתורה כמו כולם וכו'.
    מוקדי החיכוך התגלעו כמעט תמיד מול אלו "ששינו לבושם", ותמיד עם סיבות מוצדקות…

    ג. כפי שכתבתי, בשלב מסויים יצאתי ללימודים אקדמיים במקביל ללימודי בכולל. הלכתי למוסד לימודים שאוכלוסיית התלמידים היתה חרדים (שיצאו לאקדמיה) ושל דתיים לאומיים חזקים שלא רצו מקום לימודים מעורב.
    אני חייב לציין שביותר ממקרה אחד, כאשר המרצה העביר חומר לימוד שנוגד במובהק את השקפת התורה, אלו שהקימו קול זעקה ומחאה היו דווקא "המזרוחניקים". והחרדים? לא רק ששתקו מחוסר נעימות או משהו דומה, אלא התווכחו עם אותם "פנאטיים" והצדיקו את המרצה.
    אני ישבתי והשתוממתי! עולם הפוך ראיתי!
    אך גם כאן היצר ה"חוקר" שבי התעורר, וישבתי ושוחחתי עם אותם מצדיקים, מתוך ניסיון אמיתי להבין את דעתם.
    לא אלאה אתכם בתוכן השיחות, אבל כן אספר לכם שחוט של מכנה משותף היה שזור בין המקרים. בגדול הרציונל הוא כזה, אותו אברך (לשעבר לא מכבר, או עדיין) הרגיש שהוא יצא מחשכת הבערות להיכל התהילה של הדעת (האקדמיה הכבודה), בשל כך הוא הסיר כל הגנה רוחנית, ובאחת הוא מחק עולם מחשבתי והגותי (שכנראה אף פעם לא היה באמת חלק ממנו), ומעתה הוא שותה בצמא מעץ הדעת, ובחירוף נפש הוא יגן על הדעות יהיו אשר יהיו.
    כמובן וכמובן אין זה כלל הסטודנטים החרדים, ואולי אף אין זה אלא מיעוטם, אבל נוכחתי שאין אלו יחידים, אלא בהחלט תופעה מדאיגה.
    (אציין סיפור אחד שקרה לי לא מזמן – שוחחתי עם חבר עבר מהישיבה, שבינתיים הפך להיות עורך דין בעל תואר שני מאונ' ת"א (וואו!!), והתגלגלה השיחה על מקרה בו הוא תובע מישהו. לדעתי הענייה ההתנהגות שלו כלפי הנתבע היתה כמעט אכזרית, ולשאלתי (בתמימות אברכית אופיינית) מה עם בין אדם לחברו, הוא הזדקף וענה: "תבין, אני עורך דין".
    אה, ושכחתי לציין, הוא ממשיך ללכת עם כובע וחליפה (לפחות בשבת) ולתרום מעשרות לנזקקים…

    לדעתי, כשחסר – בציבור החרדי עצמו – הערכה לגדלות התורה וללומדיה, לא מפתיע לראות את הנחיתות שאופפת את אותם שיצאו לאקדמיה מול השכלתנות השופעת באותם מוסדות (ובל נשכח שהעולם החרדי הישיבתי מעריץ שכל ודעה. את זה לוקחים בגדול…)

    ד. אני מתקדם לסוף…
    אחרי התלבטות ממושכת החלטתי שרצון ה' שאעבוד אותו במסלול שונה. עזבתי את הכולל ועברתי לעבוד בחברה חרדית.
    מה אומר, שהייתי היחיד שהקפיד להתפלל מנחה במניין? שהייתי בין היחידים שבכלל התפללו מנחה? שהייתי צריך לשמוע שהאברכים "חצי יום לא עובדים וחצי יום לא לומדים"? שלא יכולתי לאכול שום דבר שחבריי ה"חרדים" הזמינו, כי זה לא בכשרות מהודרת? שנושאי השיחות היו לא פחות ממביכים? (אני אדייק – לא תמיד…)

    במשך הזמן פשוט חדרה לתוכי ההבנה שזה לא מנחה, כשרות, או זלזול באברכים; זה פשוט עולם ערכים אחר לגמרי. לא עוד "מה ה' אלוקיך שואל מעימך", גם מזמן כבר לא "החזון איש המציא מציאות", אפילו לא טענות נגד אברכים שנופלים לנטל על הציבור.
    זה משהו אחר.

    אני מפחד לכתוב את זה, אבל זו האמת במערומיה כפי שאני נחשפתי אליה:
    זו כניעה לעולם ערכים מערבי. זוהי תרבות של "עולם הזה" (כן, בהברה אשכנזית…). אלו דעות של פילוסופים נכריים (במקרה הגרוע), או של התקשורת החילונית (במקרה היותר גרוע).

    אין כאן דיון בין שיטת החזון איש לשיטת הרש"ר הירש (שרבים נושאים את שמו לשוא). אין כאן עימות או ויכוח בדרכי התורה.
    יש כאן מלחמה נגד ערכי התורה.

    אז חזרתי לכולל…

    • יעקב שלום,

      ראשית אומר כי החוויות ששיתפת כאן הן לא זרות לי כלל וכלל

      הבעיה המרכזית לדעתי שמובילה את החרדים העובדים לכניעה לתרבות המערבית כפי שאתה מכנה, היא העובדה שאותו ציבור אינו מקבל כל תמיכה רוחנית שתסייע לו במאבק לא פשוט זה. הציבור החרדי התרגל לחיות כל חייו במסגרות ופתאום כשהוא יוצא לשוק העבודה / האקדמיה ללא כל ליווי רוחני מתאים אז הדרך לא רחוקה מליפול

      לדעתי זה מה שהרב לייבל מנסה לעשות והלוואי שיצליח

  • אתם מדברים פה על ערך לימוד התורה ולומדי התורה אבל במבחן המציאות מי ששחק את כל הערכים האלה הוא הציבור החרדי בכבודו ובעצמו בחברה שבה כולם הולכים לישיבה כולם אברכים שלא לדבר על התארים שכל אחד מצמיד לעצמו שהפכו להפקרות מוחלטת. כל בחור בינוני בישיבה אשכנזית בטוח שחייבים לשלם עליו סכומים אסטרונומיים בשביל הזכות לקחתו לחתן וכל הרטוריקה היא של מגיע לי. והחשיבה היא שהמדינה והנדיבים מאמריקה אמורים לשפוך עלינו כסף ללא הגבלה למה? ככה כי החלטנו
    בעיני הזכות להיות בישיבה היא לא מובנת מאליה וכשאתה מעמיס על המערכת טונות של אנשים שפשוט לא מתאימים לה אתה פוגע בראש ובראשונה באלה שראויים לכך ביום שהמחלקה לפיזיקה תקבל את כולם ללא דום סינון זו תהיה תחילת הסוף שלה.

    • אני מזהה בדבריך ניחוח של "מאן אהנו לן רבנן"
      גם אם יש טענות מסוימות עלדרישת הכסף הלא מוצדקת בשידוכים זה לא מתיר בשום אופן להתבטא כך רח"ל

  • אינני יודעת אם תגיעו לקרוא את דברי גם אני העברתי את גיבובי הדברים…תמיד צריך להיות כבוד לחבר ולהראות דוגמא אישית אל תביאו דוגמא מאף אחד הראו אתם דוגמא כל אחד שיכבד את החבר ואת עצמו .ובכן למה שיהיה אסור לעבוד?יש אדם שיוצא לעבוד להביא אוכל לפי הטף בבקר מתפלל לומד מעט עובד בנאמנות ומצפה לגמור וללכת ללמד לו נחשבת העבודה לתורה זו המטרה אבל אלו לומדים ומחכים מתי יגמר הלימוד וממשיך בבטלה שהיא אם כל חטאת עליהם הזעקה …תפסיקו לחפש פלפולים דרך ארץ קדמה לתורה והשלום והשמחה הם כלי ברכה…גם אם אשה עובדת בצניעות ובקדושה כדי לעזור להתפרנס לא כדי להתפטר מהבית והילדים ורק קריירה בראשה אשריה תבורך….כל הפלפולים והחיכוחים מעשה שטן להרחיק את הגואל רק עכשו גמרנו את ימי ספירת העומר!!!!אנא כל אחד שיקבל על עצמו קצת והישועה תגיע עם גאולה שלמה ברחמים אמן תפסיקו עם פלפול סרק עשו לענין

  • יעקב צבי בוצ'קובסקי היקר!
    יש לנו מסורת ברורה מרבותינו לא למסד את השוליים של הציבור החרדי כדי שהם לא יתרחבו
    מי שחושב שאפשר לומר לציבור מצד אחד תתיחסו בכבוד למי שיוצא לעבוד והם מסלול של לכתחילה, ומאידך לחנך את הציבור להמשיך להישאר בכולל הוא נאיבי.
    בא נניח את הדברים על השולחן; אדם שיוצא לעבוד [לא בעבודה שקשורה למסגרת תורנית כמו ניהול ישיבה וכדו'] הרמה הרוחנית שלו ושל משפחתו יורדת! ואם יש לובעיות קשב וריכוז וכו' איך הוא יכול לעבוד 8 שעות ביום?!

    • הסיבה שאדם שיוצא לעבוד הרמה הרוחנית שלו יורדת היא תוצאה ישירה של העובדה שיציאה זו אינה מקובלת בחברה, ונתפסת כצעד שבהכרח יוריד את האדם ביראת שמים. המציאות בציבורים בהם הדבר מקובל, כמו הציבור החסידי והציבור בחו"ל, היא שונה לחלוטין. אני גר בחו"ל, והמציאות סביבי היא שיש המון אנשים עובדים יראי שמים בתכלית, שלא שינו כלום מהנהגתם למרות שעובדים כבר הרבה שנים, ורבים גם לומדים בהתמדה ובשקיעות כמה שעות ביום. כמובן שיש גם כאלו שלא כך, אבל הם היו לא כך מאז ומעולם, ואין שום קשר בין רמתם הרוחנית לבין העובדה שהם עובדים.

  • טוב, למאמר שנכתב לפני כמה שנים, אני לא יודע כמה יראו את תגובתי, אבל שיהיה, בכל זאת יש בי משהו שרוצה לכתוב כמה מילים.
    הייתי אברך כולל כ-10 שנים וב"ה הלימוד היה מצוין ואפשר לומר שדי הצלחתי. לאחר כ-10 שנים המצב הכלכלי היה כבר לא פשוט וכמפרנס יחיד, כאחד שלא קיבל כלום מאף אחד וגם לא העיז לדבר על המצב הכלכלי עם אף אחד, לאחר התייעצות עם רב גדול יצאתי לעבוד. אני מוכרח לציין, שפרט לעובדה שיצאתי לעבוד לא שינתה אותי במאומה. התחלתי למסור שיעורים לייד מקום עבודתי שבו אני מתפלל מנחה מול ציבור ששומע בשקיקה את דברי התורה, בערב לאחר הטיפול בבית וכ' היתה לי חברותא עד השעות הקטנות של הלילה, את השיעורים שמסרתי והדרשות אני ממשיך למסור ואף רבנים כשיוצאים שבת מהאיזור מזמינים אותי להחליף אותם ולמסור את השיעור במקומם.
    כשהחברותא שלי עבר דירה, פתחתי כולל ערב בהלכה לאברכים שכמוני.
    אני לא מחפש טפיחה על השכם, ולא שכוייח.
    המסר שאני רוצה להעביר זה שאין שום קשר בין היראת שמיים שלך, התורה שלך וההישגים הרוחניים שלך לבין הפרנסה שלך. אתה יכול להיות אברך כולל ללא יראת שמים (כן כן.. מניח תפילין של ר"ת באמצע חזרה, לומד או קורא בזמן שמישהו דורש, מדבר על חדשות בתוך בית כנסת וכד', ואתה יכול להיות אברך שעובד רוב שעות היום אך עדיין נשאר אברך במהות, שמשתדל לא לגזול לעשות את מלאכתו בנאמנה ליישם את מה שלמדת בדיני חו"מ ובין אדם לחברו, ולהקפיד על סדרי לימוד)
    הייתי ממליץ לכל אחד בין אברך לומד ובין אברך עובד לקרוא את דבריו של הרב הסוחר אברהם דאנציג זצ"ל (או בשמו המוכר יותר – החיי אדם) מה שכתב בהקדמת ספרו חכמת אדם "שאפילו בשעת משא ומתן פעמים הרבה היה דעתי עליה בהרור, פירוש או קושיא.. וקיימתי בעצמי "אל תעזביה ותצרך" ועוד ועוד. רק באחרית ימיו קיבל על עצמו "משרת רבנות". הוא כותב שם עוד כמה דברים נפלאים שהם חיזוק אדיר עבור כל אחד. ע"ש.
    הכל תלוי באדם עצמו ואין זה יותר טוב מזה, התוצאות וההישגים הרוחניים של האדם תלויים בו ולא משנה אם הוא עובד או לומד.

    • בהצלחה רבה ראובן. אתה נשמע אדם יקר.
      וכן… רואים את התגובה שלך גם לאחר כמה שנים…

  • מי שמביאה כדוגמא את מרגרט תאצ'ר נוגשת העבדים ימח שמה וזכרה היא לא יהודיה בעיניי. יהודי אמיתי הוא סוציאליסט. יהודים קפיטליסטים צריך לבדוק את יהדותם חזק חזק. אני שם לב שהחברה החרדית היא חברה סוציאליסטית מאוד כלפי חבריה. זוהי צביעות לשמה להיות סוציאליסט עם עצמך וקפיטליסט עם השאר. גועל של נפש. עמותות ? המצאה קפיטליסטית. המדינה צריכה לדאוג לאזרחיה. לא עמותות. הכותבת רוצה תמיכה ממשלתית קבועה באברכים אך בנכים, קשישים, חולים ויוצאי צבא יטפלו העמותות החלשות יחסית לעומת המדינה החזקה. ברצוני להזכיר לכותבת הקפיטליסטית הקיצונית שתיאטרון הבימה מוכר כרטיסים ורוב הכנסותיו מגיעות ממכירת כרטיסים. יתכבדו ראשי הכוללים וימכרו כרטיסים. תודה רבה.

  • רצוני כאן לומר כמה דברים, מתוך צער וכאב, ממה שעיני ראו ולא זר:

    הן כך הוא, שתלמיד חכם אמיתי הוא המוח והלב, ואולם, לא כל אברך בכולל הוא תלמיד חכם.

    לי, באופן אישי, קשה לקבל את התפיסה שאברכים במסגרות של הכוללים היום באמת מקיימים מה שנקרא 'מי שתורתו אומנותו', ולהלן הטענות שלי כנגד מסגרות הכוללים:

    1) הפסקה של כ3 שעות בין סדר ראשון לסדר שני, או סדר בוקר וסדר ערב – מי אמר שצריך שלוש שעות? ואולי מספיק רק שעה??
    2) לא לומדים ביום שישי – מדוע? וכי אי אפשר ללמוד, נניח 4 שעות, וללכת הביתה לעזור בהכנות לשבת? ובקיץ, כשהיום ארוך, אי אפשר ללמוד גם יותר?
    3) לא לומדים 70 יום בשנה, בטענה שצריך לנוח, והרי זה מגוחך – אין צורך לנוח כל כך הרבה, ואדרבה, מי שהנהיג להמשיך גם בימינו תקופות ארוכות כל כך של מנוחה, ייתן את הדין, ועל כך התבטאו בחריפות גדולה מאוד המהרש"א,המהר"ל והשל"ה.
    אנו עדים לתקלות רציניות בגלל "בין הזמנים" הארוכים, ולאף אחד לא אכפת.
    4) מי קבע שצריך כך סדר היום להיות בנוי? וכי אי אפשר לאברך לישון נניח ב10, לקום בלילה וללמוד תורה שעתיים, להתפלל בהנץ, ללמוד עוד 4 שעות (סך הכול 6), להתפלל מנחה גדולה ולעסוק בפרנסה של קודש, כגון משגיח, סופר סת"ם, מלמד וכו'?

    לכל מה שכתבתי לעיל, לאף אחד אין תשובות, ולי יש טענות חריפות כנגד הצורה שבנוי כולל.

    אני חס ושלום לא מזלזל בתלמידי חכמים, חלילה! אני יודע שבכוללים לרבנות ודיינות זה מאוד אינטנסיבי, ודעתי האישית שהאנשים האלה הם באמת בני לוי האמיתיים, אבל אברך שלומד במתינות בכולל, אין סיבה שלא יפרנס עצמו ממלאכת קודש, כמו שכתבתי, כי ברוך ה', יש זמן.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל