"אנכי רות אמתך": על חסד, עצמאות ונשיות

מי היא רות? בתיאוריה הספרותית נהוג להבחין בין גיבור לאנטי-גיבור. ישנם סיפורים שבהם הדמות הראשית, "גיבור הסיפור", היא דמות הרואית האמורה לעורר בנו הערצה. לעומת זאת, ישנם סיפורים שבהם הדמות הראשית היא "אנטי-גיבור" – דמות שאינה מעוררת התפעלות, אולי להפך. היא רוכשת את הזדהותנו לא באמצעות היותה סמל להתנהגות "הרואית" אלא דווקא דרך אנושיות. כאשר מסתכלים את הדמות המקראית של רות, נדמה שעומדת בפנינו דמות מהסוג השני.

אמנם, רות נקראת בלשון חז"ל "אמהּ של מלכות",[1] שבמרוצת הדורות הפך לתואר הערצה: רות בתור מייחסת שושלת המלוכה. אך מצד שני, רות נחבאת אל הכלים; היא אינה מובילה את המגילה, אלא נטמעת בין דפיה. המילה 'אֵלַי' מופיעה במגילה פעמיים ב"קרי", אך לא ב"כתיב". רות נמצאת בכל המגילה, אך היא נעלמת מן הכתב. אך סמלי הוא שבסיומו של סיפור גבורתה של רות מתקהלות השכנות ומכריזות: "יֻלַּד־בֵּן לְנָעֳמִי".[2] רות נמצאת מחוץ לסיפור; לא היא היולדת, כי אם נעמי. התכונה המאפיינת את רות יותר מכל היא לכאורה ביטול עצמי.

האם התבטלות היא תכונה חיובית ומועילה, או שמא שלילית ומגבילה? נראה שתלוי את מי שואלים.

התבטלות עצמית אינה זוכה ליחסי ציבור אוהדים מדי בימינו. נשים מופגזות במסרים הדוחקים בהן לוודא שצורכיהן נענים, לדעת מתי לומר לא, ולהיות "קשובות לעצמן". העובדה שרות מניחה לנעמי לעלות לקִדמת הבמה, העובדה שהיא נישאת לבֹעז – כי זהו הדבר הראוי לעשות בשל הצורך להקים זרע לבית אלימלך – הופכת את רות לחביבת הדור הקודם, בעוד היא גורמת לדור הצעיר להתפתל על כסאו בתחושת אי-נוחות.

אנו, המבוגרים האחראים, נוטים לזלזל בדור הנוכחי, דור ה'אני' המרוכז בעצמו. בעינינו, רות המבטלת את עצמה בשביל להצטרף לעם ישראל היא הגיבורה האולטימטיבית. אבל בטרם נתמסר לתגובת רפלקס השוללת את האינדיבידואליזם המודרני באופן גורף, ייתכן שיש משהו לומר בזכות הצורך להיות קשוב ל"עצמי". המודעות לכך שה' מנהל את העולם מחייבת אותנו להתייחס ברצינות למגמות חברתיות, ולבור מן המוץ את גרעין האמת שיש בהן. במילים אחרות, ייתכן מאד שיש לדור ה'אני' משהו חשוב לומר לנו.

האם התבטלות היא תכונה חיובית ומועילה, או שמא שלילית ומגבילה? תלוי את מי שואלים.

במאמר זה אבקש לבחון את התבטלותה העצמית של רות דווקא לאור ערכי המימוש העצמי. טענתי היא שהתבטלות עצמית אינה שוות-ערך להעדר מימוש עצמי. העוצמה של רות היא שתכונת ההתבטלות שלה מגיעה דווקא מתוך תחושת "עצמי" מפותחת. רות אינה האישה הכנועה הקלאסית. היא אישה נחושה ומלאת מודעות. אבל מכוח תכונות אלה היא מצליחה לפתוח את עצמה אל קשר – קשר אל עם אחר וקשר זוגי – ולדעת שמערכות יחסים דורשים פינוי מקום גם לשני. תכונה זו היא שאפשרה לה להגיע להישגים המדהימים וההרואיים המתוארים במגילה, ולהפוך ל"אמה של מלכות".

 

מאברהם לסדום, ובחזרה

אילן היוחסין המפוקפק של רות ועלייתה המטאורית לגדוּלה להיות ראש שושלת הייחוס של דוד המלך מסמלים רעיון רב-עוצמה במחשבת ישראל. אחד מאבות אבותיה של רות היה לוט, שנפרד מאברהם אבינו, ומכל המקומות בחר ללכת דווקא לסדום. העובדה שמלך המשיח יכול להיות מצאצאיו של אדם שבא ממקום כה שפל, מקפלת בתוכה מסר מדהים של תקוה, ומלמדת על כוחו של הפרט לפרוץ מבעד כל תקרה.

המדרש אינו מנסה "לכסות" על ההיסטוריה הלא ממש מרשימה של דוד המלך, אלא להפך – הוא מבטא את ההלם שלנו לנוכח העובדה שגדולה כזאת יכולה לצאת משֵפל כזה: "מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי", אומר הפסוק בתהילים,[3] ובעקבותיו שואל המדרש: "והיכן מצאתי אותו?". התשובה: "בסדום!".[4]

רות היא צאצא ישיר לדמותו המפוקפקת של לוט, שהתחיל כה גבוה וסיים כה נמוך – התחיל גבוה בהיותו היחיד מבני משפחת אברהם שהצליח להיחלץ מחרן וללכת בעקבות דודו לארץ כנען, וסיים נמוך בבחירתו להתיישב דווקא בסדום, העיר הנגועה בשנאת זרים והמתעללת בגומלי חסדים. קשה להבין זאת. לוט, שספג מגדולתו של אברהם עד כדי שהיה "עִם אברהם",[5] בחר להשתכן במקום שהיה אנטיתזה מוחלטת לאברהם?!

לפני כשנה נתקלתי בחיבור יפה להפליא, "Rising Moon" (הלבנה בעלייתה) שמו,[6] ספר עב-כרס של הרב משה מילר על מגילת רות. המחבר מראה כיצד החידתיות הקשה הזאת – פשר עזיבת לוט את אברהם והליכתו דווקא לסדום, הניגוד המוחלט שלו, עומדת בשורש הסיפור המשיחי כולו.

ואכן, המגילה רומזת על כך בתארה ​​את רות ה"שָּׁבָה מִשְּׂדֵי מוֹאָב". כיצד יכולה רות לשוב אל בית לחם, מקום שלא היתה בו מעולם? ההסבר לכך הוא כי לוט עזב, ורות, יוצאת חלציו, שבה וחזרה. רות הפכה על פניו את מסעו של לוט: היא חזרה ממואב (מסדום) והביאה עמה את המפתח לגאולת האנושות כולה.

 

התפיסה המוסרית של סדום

"שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ", תפיסת העולם הנהוגה בסדום, נשמעת דווקא פילוסופיית חיים סבירה לחלוטין. השואב אבק הזה שלי. אשמח להשאיל לך אותו, אבל נא להחזיר אותו במצב טוב. אגב, כשארצה לשאול ממך מקדחה, אל תשכח להתייחס אלי בהתאם. נראה שהתנהגות כזאת נתפסת נורמלית גם בעיני ה"פרקי אבות", שכן המִשנה מכנה זאת "מידה בינונית" – התנהגות ממוצעת ורגילה. עם זאת, המשנה מוסיפה ואומרת: "ויש אומרים: זו מידת סדום".[7]

"שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ", תפיסת העולם הנהוגה בסדום, נשמעת דווקא פילוסופיית חיים סבירה לחלוטין

אך אם עניינו של אברהם היה נתינה של חסד – אוהלו היה פתוח מארבע רוחותיו כדי לאפשר גישה קלה לכל נזקק,[8] הוא קיבל אורחים גם בשעת כאב וסבל (לאחר ברית מילה) ואף התפלל על הצלת רשעים בסדום – הרי שהמנטליות של סדום היתה ההפך הגמור. בתפיסת העולם של סדום, חסד הוא הדבר האכזרי ביותר שאפשר לגמול עם אדם. לפי תפיסה זו, קבלת דבר בחסד הופכת את האדם לנזקק ולתלוי בזולתו. בסדום סברו כי רווחה חברתית מחלישה את האדם וגורמת לו להיות נצרך ונלעג. לשיטתם, האיסור על מתן צדקה וגמילות חסד נועד בעצם להֵיטיב עם האדם: אם תדע שלעולם לא תוכל לקבל בהשאלה את שואב האבק שלי, הרי שאין לך לסמוך אלא על עצמך. עליך לשנס מותניים וללכת לעבוד, ולקנות לעצמך שואב אבק משלך. וכי יש לך שמחה גדולה מזו שבעקבות תחושת העצמאות והעדר התלות בטובות של אחרים?

 

תודה, אבל לא!

ואולי לוט הלך לסדום לא למרות היותה ההפך הגמור מאברהם ומידת החסד שלו, אלא דווקא בגלל זאת? אולי לוט סבל מאותה מחלה שפגעה באדם בגן עדן, מתסמונת ה"תודה, אבל לא"?

כי יש בעיה עם חסד. אם קיבלת את עושרך בגלל אברהם, כמו לוט, או אם קיבלת את חייך ואת אשתך ישירות מאלוקים, כמו אדם הראשון, התגובה הרפלקסיבית היא להתרחק מהיד המיטיבה ולשמור על עצמאותך. התגובה האוטומטית היא לומר: "תודה שחשבת עלי, אבל זה בסדר, יש לי כל שאני צריך. באמת תודה, אבל אסתדר בעצמי".

לא משנה עד כמה טובה כוונת הנותן, ובאיזו מידה מעייניו נתונים לצורכי המקבל – האדם המקבל תמיד ירגיש שהוא קצת נמחק מעצם הצורך שלו לקבל

לא משנה עד כמה טובה כוונת הנותן, ובאיזו מידה מעייניו נתונים לצורכי המקבל – אומר הרב מילר בספרו – האדם המקבל תמיד ירגיש שהוא קצת נמחק מעצם הצורך שלו לקבל. אפילו אחרי כל ההפצרות ש"זה בסדר, אני שמח לעזור", "זה כלום בשבילי", "תרגישו בנוח", אנשים מתכווצים באי-נוחות כשמישהו עושה להם טובה. כך הוא טבעו של עולם: אנו נוטים לחוש אי-נוחות כאשר אנו נאלצים לקבל טובות מאחרים. ואכן, רש"י קובע כי חסד בארמית פֵּרושו "חרפה", בושה.^[9] תמיד מביך ומקטין להיות בצד המקבל בעסקה. "ושונא מתנות – יחיה".^[10]

 

בעייתה של האנושות: איך לקבל

בגן עדן כונה אדם הראשון "כפוי טובה", שכן ייחס את אשמתו באופן עקיף לאלוקים "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִיא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל".[11] במקום להיות אסיר תודה על כל שעשה למענו האלוקים, רצונו הקדמוני של האדם באי-תלות הביא לכך שחש מאוים בשל המתנות שקיבל.

"כפוי טובה" הוא גם מלשון "כפיה". מערכות יחסים יכולות לפתוח את הדלת לשׂמחה ולשלֵמות של אהבה, או לתת לנו תחושה שמישהו דוחף אותנו לפינה ואוכף עלינו להכיר בנוכחותו. זו היתה הבעיה של לוט. כשעמד בצִלו של אברהם, חש לוט שהוא נמחק, שהוא מצומצם, שהוא שולי, ולכן הלך אל המקום המרוחק ביותר מאברהם: לסדום, שהמוֹטוֹ שלה היה שלא לתת דבר ולשמור על אוטונומיה ועצמאות בתור ערך עליון. נכון שברגע המכריע, כאשר קרבו הסדומים אל דלת ביתו לשָברה, לא היה לוט מסוגל להביא עצמו לבגידה מוחלטת במה שסימל אברהם – אך הוא בכל זאת נפרד מאברהם ועזב לסדום, ולא יכול היה להביא עצמו לחזור בו.

רות, השבה משדה מואב, מחזירה את הסיכוי למערכות היחסים. היא מלמדת אותנו כיצד לקבל

הסאגה של לוט, בריחתו מן החסד אל העבר השני וחזרתו אל עולם החסד באמצעות יוצאת חלציו הנשית – מציגה את הפתרון לדילמה האנושית עתיקת היומין: כשאני נכנס אל תוך מערכת יחסים, האם אני מרוויח או מפסיד? לוט, ששמו עולה בגימטריה "אדם", פחד ממערכות יחסים. הוא ברח מאברהם אל סדום, מקום שבו אי-תלות היא העיקרון המנחה של היחסים האנושיים. ורות, מהצד השני, שבה משדה מואב. רות מחזירה את הסיכוי למערכות היחסים. היא מלמדת אותנו כיצד לקבל.

דברים שרק אישה יכולה ללמד

ההלכה קובעת כי רק אישה מואביה (ולא גבר מואבי) יכולה לבוא בקהל ה': "מואבי ולא מואבית".[12] רק האישה, המייצגת את תכונת הקבלה, הן מבחינה ביולוגית והן מטפורית, יכלה להביא לעם היהודי את העצמאות הסדומית בבחינתה הראויה. בשובה מסדום, רות אינה מייצגת את האנושיות של ה"עצמי", אלא דווקא את יכולת ה"עצמי" להיפתח, מתוך עצמאות ואוטונומיה אישית, למערכת יחסים. היא אינה עושה זאת בתור אדם מחוק, אלא דווקא בגלל חוזקה של אישיותה. האישה, שנבראה בהקשר של מערכת יחסים בתור "עזר כנגדו", ולא כאיש שנוצר יחידי, היא זו היכולה ללמד שבעולם של "חסד" אין רלוונטיות לשאלה למי יש יותר משאבים ולמי פחות.

הנסיבות הציבו את רות, נסיכה לשעבר (בתו של עגלון מלך מואב), בסיטואציה משפילה באופן יוצא מן הכלל. היא היתה גיורת בארץ נָכריה, שאנשיה הביטו בחשדנות במואבים בכלל ובה בפרט. זרותה של רות בסביבה הישראלית מודגשת במגילה. לכל אורכה היא מכונה "רות המואביה", וכאשר בועז שואל את נערו "למי הנערה הזו", הדבר הראשון שהנער מציין הוא: "נערה מואביה היא".[13] קרובת משפחתה היחידה היתה אלמנה חסרת־כל שירדה מגדולתה, ושתיהן נאלצו להתפרנס יחדיו מליקוט שיבולים בשדה זר. ובכל זאת, רות איננה מזהה זאת, ולא נראה שהיא מבינה את הפתטיות שבמצבה.

בבקשה את רשות נעמי לצאת וללקוט שיבולים, היא מבהירה שאיננה מחפשת מזון. היא מחפשת קשר. היא יוצאת למסע של "מציאת חן": "אלכה נא השדה ואלקטה בשיבולים אחר אשר אמצא חן בעיניו".^[14] היא יוצאת לחפש יחס, קשר, וזהו דבר שחושף אותה לפגיעוּת הרבה יותר גדולה מזו הכרוכה בבקשת לחם לאכול. כשאדם יוצא לחפש אוכל, הוא יכול לסמוך על כישוריו, על תושייתו, ועל כך שאנשים אחרים נזקקים לשירותיו ויש לו משהו להציע להם. אולם, אדם היוצא למסע של נשיאת חן נמצא בעמדה חסרת אונים. הוא אינו יכול לסמוך על "עצמו", הוא אינו יכול "להסתדר לבד", הוא אינו יכול לומר "תודה, אבל אני בסדר", וכל עוצמתו לא תועיל לו אם הוא פשוט לא "ימצא חן". הוא מבקש אהבה; אין הזדקקות חמורה מכך. אבל רות היתה מספיק חזקה כדי להיות פגיעה.

האישה, שנבראה בהקשר של מערכת יחסים בתור "עזר כנגדו", היא זו היכולה ללמד שבעולם של "חסד" אין רלוונטיות לשאלה למי יש יותר משאבים ולמי פחות

רות ידעה מה היא רוצה. המדרש מספר כי רות חיפשה בשדות והלכה אנה ואנה עד שמצאה בדיוק את סוג אדם שחיפשה. "'ותלך ותבא ותלקט בשדה' – אמר רבי אלעזר: שהלכה ובאת הלכה ובאת עד שמצאה בני אדם המהוגנין לילך עמהם".^[15] היכולת של רות להתלוות, ללכת אחרי, אינה נובעת מתוך חולשת רצון אלא בדיוק להפך. גדולתה של נעמי היא שמשכה אותה ליהדות מלכתחילה,^[16] ואפשרה לה לוותר על מנעמי השלטון בארץ מואב ולדבוק בחמותה. גם במסע זה, המסע ל"מציאת החן", היא לא התכוונה להסתפק בפחות.

כאן מוצאת רות את בֹעז, המתייחס אליה באדיבות ובטוב לב בלתי רגילים. ואולם, גם בתום השיחה, רות נותרת קבצנית המתחננת לשאריות. אך רות הגיעה ממואב ומעולם לא שכחה זאת. היא לא איבדה את ה"עצמי" האוטונומי והעצמאי שלה, גם כאשר נמשכה אל מערכת יחסים של אהבה שהציעה לה היהדות. שלא כלוט, ושלא כאדם הראשון, רות ידעה כי הזרם של נתינה וקבלה איננו הייררכי, מלמעלה למטה. הוא הדדי. כל נותן צריך מקבל, ממש כשם שכל מקבל נצרך לנותן. מערכת יחסים – פתיחת ה"עצמי" וחשיפתו לפגיעוּת – היא בסופו של דבר חוויה מרחיבה ולא מצמצמת. "אנכי רות", אומרת רות לבועז – ודווקא לכן היא יכולה לבקש "ופרשת כנפך על אמתך".

ברגישותם המופלאה לניואנסים, חז"ל מציינים זאת במילים שבוחרת רות לומר כדי לספר לנעמי על מעשיה בשׂדות בֹעז ביום ההוא. על הפסוק "וַתֹּאמֶר שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם",[17] אומר המדרש: "יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁבַּעַל הַבַּיִת עוֹשֶׂה עִם הֶעָנִי, הֶעָנִי עוֹשֶׂה עִם בַּעַל הַבַּיִת, שֶׁכֵּן אָמְרָה רוּת לְנָעֳמִי שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם, וְלֹא אָמְרָה אֲשֶׁר עָשָׂה עִמִּי, אֶלָּא אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ; הַרְבֵּה פְּעוּלוֹת וְהַרְבֵּה טוֹבוֹת עָשִׂיתִי עִמּוֹ בִּשְׁבִיל שֶׁהֶאֱכִילַנִי פְּרוּסָה אַחַת".^[18] אדם ולוט חשו שהמתנות שנכפו עליהם מחקו אותם. היה צורך באישה גדולה מאד, אישה בעלת רגש "עצמי" מפותח ונוכח, כדי ללמד את העולם שחסד הוא ערוץ דו־כיווני.

שכבות המשמעות המצויות בכל מילה בדיאלוג בין בֹעז ורות מתגלות בפירוט מרתק בספרו של הרב מילר, שאין אפשרות להביאו בתמצית. די בכך שאומר כי על אף העובדה שרות נאלצת, מתוקף הנסיבות, להינשא לבֹעז, היא אינה מאבדת ולו לרגע את תחושת ה"עצמי" שלה, או מרגישה כפויה להיכנס לסיטואציה בלתי נוחה לה. בכל עת היא מאפשרת לעצמה להיות פתוחה לקשר – וכמובן גם לפגיעה. ואכן, בֹעז מכיר בכך ומוקיר לה תודה על כך: "בְּרוּכָה אַתְּ לַה' בִּתִּי; הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן, לְבִלְתִּי-לֶכֶת אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים, אִם-דַּל וְאִם עָשִׁיר".[19]

 

מרעב לשובע

המסר איננו לוותר, להיכנע, להיעלם או למחוק את עצמך. בה במידה שלמדרכה אין מערכת יחסים עם הצועד עליה, כך קשה לראות מערכת יחסים בהיות האדם "קדוש מעונה" המבטל את עצמו כלפי הזולת. אם אדם הופך את עצמו לעפר הארץ ומוחק את אישיותו, לא נשאר עם מי לקיים קשר. המסר העולה ממגילת רות, ומדמותה של רות בפרט, הוא הצורך במיזוג בין עצמיות גאה לבין יכולת להיפתח לקשר. אם נמזג את היכולת של אישה בת-זמננו לשמור על עצמיותה ולהתנהל מתוך מודעות העצמית, יחד עם ההבנה הוודאית של בני הדור הקודם כי יש לוותר לזולת ולדאוג לצרכיו, אולי נוכל ליצור עולם של חסד אמתי, שבו ניתן להפוך מִבצרים לגשרים.

אדם הראשון התחבא בתוך עץ הגן מתוך פחד. לוט נמלט סדומה כי פחד לאבד את עצמו במתנת חינם של הנותן. ואילו רות המואביה, שידעה כי תרופת-הנגד ל"נהמא דכיסופא" (לחם ביזיון) – תחושת הביוש הכרוכה בקבלה חינם – היא שמחה וסיפוק ממערכת היחסים עצמה בין הנותן למקבל, היא שבה לבית לחם, פגיעה אך חסרת פחד.

הקב"ה מכנה את נכונותנו לקבל את התורה, ללכת אחריו במדבר שומם, בכינוי "חֶסֶד נְעוּרַיִךְ".[20] מגילת רות תחילתה בפחד מפני הרעב. פחד מותיר אותנו ריקים ורעבים. שבועות, מלשון שׂבַע, מציג מצב הָפכי. אהבה, ומערכת יחסים – בפרט עִם ה' ותורתו – אכן מותירות אותנו שׁבעים ומלאים.^[21]

מאנגלית: שאול לילוב

---

[1] בבא בתרא צא ב.

[2] רות ד, יז.

[3]  תהלים פט, כא.

[4]  בראשית רבה פרשה נ.

[5]  עי' בראשית יג, ה.

[6] http://rabbimoshemiller.com/

[7] אבות ה, י.

[8] בראשית רבה מח, ט.

[9] על הפסוק בפרשת עריות "כי חסד הוא", אומר רש"י: לשון ארמי חרפה חסודא. ויקרא כ, יז.

[10] משי טו, כז.

[11] בראשית ג, יב.

 [12]יבמות עז א.

[13] רות ב, ה-ו.

[14] שם, שם ב.

[15] שבת קיג, ב.

[16] חז"ל משווים את הרושם שנעמי השאירה לרושם של יעקב אבינו. ראה רש"י על יציאת נעמי משדה מואב: "פנה זיוה פנה הדרה פנה שבחה של עיר" (רות א, ז).

[17] שם ב, יט.

[18] רות רבה פרשה ה, סימן ט. מעניין לשים לב להדים של ההצהרה של רות במילים של נעמי שאומרת: "קרוב לנו האיש, מגאלנו הוא  והמדרש אומר: "א"ר שמואל בר נחמן, בעז גדול הדור היה והאשה עשתה אותו קרוב, שנאמר קרוב לנו איש".

[19] רות ג, י.

[20] "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַ‍ִם לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהוָה זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה." (ירמיהו ב, ב).

[21] מעניין לשים לב שחז"ל רואים גם בשם רות את העניין של שובע: "מאי רות? אמר ר' יוחנן: שזכתה ויצא ממנה דוד שריוהו להקב"ה בשירות ותשבחות" (ברכות ז, ב).

---

תמונה: Bigstock