צריך עיון > סדר שני > התורה שעל ההר

התורה שעל ההר

הניתוק מחיי המעשה אינו סטייה מאופיו המקורי של בית המדרש, אלא עיקר כוחו וקסמו. בית המדרש משמר את הניתוק מן החיים שבחוץ, כדי לייצר הפרדה בין קודש וחול, ולשמר בגבולותיו עולם סטרילי וטהור. הבעיה מתחילה כאשר יוצאים ממנו. מסע אישי.

ד' סיוון תשע"ז

בעולם היהודי המסורתי לימוד התורה הוא ערך עליון. בכל יום אנו אומרים בתפילה "כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה". גם אם איננו מצליחים להקדיש את כל עתותינו ללימוד תורה, מחמת עול הפרנסה ושאר טרדות החיים, אנו רומזים בכך שעסק התורה נשאר "חיינו האמיתיים". בעולם היהודי-מסורתי, לימוד תורה זוכה למעמד מיוחד מבין המצוות: "ותלמוד תורה כנגד כולם". בהתאם לכך, בעולם הליטאי שבו גדלתי מיטב שנות הנעורים, עד בגרות ועד בכלל, מוקדש ללימוד תורה. מסלול החיים האידיאלי של בן-הישיבה הוא הקדשת החיים כולם, מילדות ועד זקנה, להוויות דאביי ורבא.

אנכי הקטן גם התחלתי את דרכי במסלול הרגיל של הלימודים התורניים – "ישיבה קטנה", "ישיבה גדולה", ואף מעמד של "אלטער-בוחר" שבֵע ימים לאחר שהפלגתי בלימודי. גם לאחר שהחלטתי לרכוש לעצמי אומנות, כדי שבבוא יום אוכל לפרנס את משפחתי בכבוד, לא עלה בדעתי לזנוח (חס וחלילה) את לימוד התורה. ביקשתי לי "אומנות קלה ונקיה", שבאמצעותה אוכל לשלב בין כורח הפרנסה והעיסוק העיקרי במשנה ובגמרא.

אך ניסיון החיים לימדני שכאשר מפליג אדם מבית המדרש, לא קלה הדרך חזרה. מתוך התבוננות סביבי למדתי שהניסיון האישי שלי אינו חריג. כיוון שעזב אדם את בית-המדרש, תהא הסיבה אשר תהא, אין הוא חוזר אליו על נקלה

אך ניסיון החיים לימדני שכאשר מפליג אדם מבית המדרש, לא קלה הדרך חזרה. מתוך התבוננות סביבי למדתי שהניסיון האישי שלי אינו חריג. כיוון שעזב אדם את בית-המדרש, תהא הסיבה אשר תהא, אין הוא חוזר אליו על נקלה. על תופעה זו וסיבותיה ברצוני לדבר.

***

חכמינו זיכרונם לברכה הורנו כי אין להבחין בין סוגיה לסוגיה באיכות הלימוד: האומר "שמועה זו נאה ושמועה זו אינה נאה" הרי הוא "מאבד הונה של תורה". אמנם, כולנו יודעים כי בעולם הישיבות הוראה זו אינה נוהגת למעשה. בית המדרש הישיבתי עוסק במבחר צר מאד של סוגיות, וגם בהן במתודה המסוימת של הלימוד הישיבתי – שיטת ה"לומדות" (למדנות) הבריסקאית. אני מכבד ומוקיר מאד שיטת לימוד זו, עליה גדלתי, אלא שמוכרחים להודות כי השיטה, על יתרונותיה, ממצה את עצמה (אצל רוב הלומדים) כעבור זמן מה. במקרה שלי, כבר בשנתי השלישית בישיבה הרגשתי כי דרך זו הגיעה למיצוי, כיוון שרכשתי את הכלים שהיא מעניקה. מעבר לכך היה זה חסר טעם להמשיך ולהתפלפל בגדרי "ספק ספיקא", "פתח פתוח" או גדרי הבעלות ב"תקפו כהן". על אף שבהחלט חיבבתי את המשא ומתן הישיבתי ואת ההעמקה בהגדרות המופשטות, הרגשתי כי מיציתי את התועלת מן העיסוק בהם.

חוסר שביעות הרצון שלי מהלימוד הישיבתי לא נבע רק מ"מיצוי" או שעמום. הבעיה העיקרית שהפריעה לי הייתה חוסר התכלית בדיונים התלמודיים. היה נדמה לי כי פלפולי הלמדנות הם עקרים, ואינם מוליכים לשום מקום

חוסר שביעות הרצון שלי מהלימוד הישיבתי לא נבע רק מ"מיצוי" או שעמום. הבעיה העיקרית שהפריעה לי הייתה חוסר התכלית בדיונים התלמודיים. היה נדמה לי כי פלפולי הלמדנות הם עקרים, ואינם מוליכים לשום מקום. ניתן אולי להצדיק אותם בשלבים הראשוניים של התפתחות התלמיד, בתור מכשיר נחוץ להקניית כלי חשיבה וביקורת – אך מעבר לנקודה זו הם הפכו בעיני למיותרים, במקרה הטוב, ומביאים לידי עקימת המחשבה במקרה הגרוע. כיוון שסברתי שיש בידי את הכישורים שמקנה הלימוד הישיבתי, הסקתי כי יהיה זה חסר תכלית להמשיך ולעסוק בשאלות היפותטיות שאינן נוגעות לחיי בשום צורה.

באותם ימים לא עלתה בדעתי כלל אפשרות של יציאה מבית המדרש, ולימודים אקדמיים היו הרחק הרחק מעבר לאופק. השאלות שהעסיקו אותי, ובהם דנתי עם חברי הקרובים, היו פנים-ישיבתיות לחלוטין: האם סברותיו של ראש ישיבה פלוני הן עקומות, או שמא הוא חושף עומק חדש בסוגיה? האם שאיפה ל"הבנה" טבעית ואנושית של סברת האמוראים היא בגדר דרישת "טעמא דקרא"? האם יש להבחין בין שיטת בריסק של הצבת הגדרות אנליטיות ללא הבנה, לבין שיטת ר' שמעון שקופ שלה יותר אנושיות? אך מעל לכל הטרידה אותי שאלת התכלית: לשם מה אני עוסק בשאלות שאינן רלוונטיות בשום אופן מחוץ לבית המדרש? מפה לשם התחלתי לחפש אחר דרכים נוספות בלימוד.

את חיפושי התחלתי מקרוב, ממסורת אבותיי, דהיינו בית מדרשו של ר' גדליה נדל. דרך לימודו העניקה דגש להבנה ולטעם, והתחקתה אחר השורש המקראי של ההלכות. משם התוועדתי לר' לייב מינצברג ובית מדרשו, ולעוד טיפוסים כאלה ואחרים המאתגרים במקצת את שיטת הלימוד הישיבתית. תוך כדי כך, הבנתי כי ראוי גם להעמיק בעולם ההגות ולהעשיר את ידיעותיי בתחומים נוספים – הכל, כמובן, במסגרת אוצר הספרים של ישיבה ליטאית טיפוסית. כך התחלתי לקרוא בשיטתיות ספרי הגות ומחשבה, מהר"ל ורמח"ל וספרות המוסר, "מורה נבוכים", כוזרי ו"אור ה'", כתבי הרמב"ן ואפילו פירושי רלב"ג, מדרש, קבלה, וחסידות. בהמשך גילתי גם ספרים שאינם מצויים באוצר הספרים הישיבתי – ספרי הרב קוק, הרב סולובייצ'יק, ואפילו מצאתי איזה ספר על שיטת הלימוד של הרב ברוייאר. אך ללא ספק, התגלית הגדולה מכל הייתה התנ"ך. גילתי את התנ"ך והתחלתי לקרוא בו ביחידות, בפינות נידחות של בתי כנסיות, בזמני הסדרים בישיבה. בו בזמן השקעתי ברכישת בקיאות בגמרא, הגברתי את קצב הלימוד שלי, לעיתים ביחידות ולעיתים בחברותא, והשתדלתי להקיף כמה שיותר מסכתות. בקיצור, את הלימוד הישיבתי הקלאסי זנחתי כמעט לחלוטין, ובמקומו ניסיתי את מזלי בכל הפינות השכוחות של אוצרות הרוח היהודי.

כך, במשך שנים ארוכות גיששתי את דרכי וניסיתי לנסח לעצמי שוב ושוב איזה מתווה "נכון" ללימוד התורה: לימוד תורה כ"תורת חיים", לימוד תורה על מנת לעשות, לימוד תורה עם דגש על "הבנה" ודרישת טעמי המצוות

כך, במשך שנים ארוכות גיששתי את דרכי וניסיתי לנסח לעצמי שוב ושוב איזה מתווה "נכון" ללימוד התורה: לימוד תורה כ"תורת חיים", לימוד תורה על מנת לעשות, לימוד תורה עם דגש על "הבנה" ודרישת טעמי המצוות, קישור תורה שבעל-פה אל מקורותיה שבכתב והבנה של העולם החזל"י דרך פרספקטיבה זו. כשאני מסתכל היום על ניסיונות אלו, שכללו גם כתיבת מאמרים ארוכים המסבירים את השיטה, נאומים חוצבי להבות פה ושם, המוני וויכוחים עם תלמידי ישיבה "ישיבישערס" קנאיים, ואף הוצאת כתב-עת למשך איזו תקופה, אני מגלה אוסף מרהיב של רעיונות פונדמנטליסטים עם גוון משיחי, ניצנים של מחשבה רפורמיסטית, המון יומרנות נאיבית, ובאופן כללי תמונה תמימה מאד של מחשבה בוסרית וחסרת השכלה ממשית.

מדוע אני פורש בפניכם את עלילותיי ומעקשיי בלימוד תורתנו האהובה אשר הייתה שיחתי כל היום במשך שנים כה רבות? אני עושה זאת כהקדמה להמשך הדרך. כיוון שעזבתי את הישיבה, ובאתי אל עולם המעשה, כל חכמתי לא עמדה לי. כל ניסיונותיי למצוא איזו דרך של שילוב, למצוא רלוונטיות ועכשוויות, הושמו לאל. לא הועילו לי העצות והרפואות, לא מסגרות לימוד אלטרנטיביות למיניהן ולסוגיהן, לא הרצאות מלומדות עם כותרות בומבסטיות – "תורה וחיים – הילכו שניהם יחדיו?", "מטא-הלכה או מתה הלכה?" – וכדומה וכיוצא באלו. ודאי שלא יכולתי עוד לשוב אל בית המדרש הישן, שלא מצאתי בו נחת עוד בימי שבתי. התורה נותרה בקרן זווית, אוצר בלום לעת מצוא עבור פתגמים ואמרי שפר. כיוון שעזב אדם את בית המדרש אין הוא חוזר אליו על נקלה.

***

אם נחזור קצת אחורה בזמן נגלה כי לפני קרוב למאה שנה היה איזה יהודי שאת ספריו לא מכניסים היום לישיבות, ושמו: חיים נחמן ביאליק. ביאליק מתאר תסכול דומה: געגועים לבית המדרש, לצד העדר יכולת לשוב אליו. הוא התחיל את דרכו בבית המדרש אצל סבו בז'יטומיר, בהמשך אף הגיע לאם הישיבות "וולז'ין", ובסופו של דבר הפך למשורר הלאומי הראשון של מדינת ישראל. אלא שאותו כופר ידוע, ביאליק, לא הפסיק כל ימיו לנבור ולחפור בעברו הישיבתי. במובן זה, ביאליק היא מייצגו של דור. רבים מבני הישיבות של אותה התקופה עזבו את בית המדרש בכאב ובצער, התגעגעו אליו כל ימיהם, אך ידעו שגם אם ירצו בכך – אין הם יכולים לחזור.

את מה שהפריע להם בעולם הישיבות של זמנם ידעו לתאר דווקא יפה. בכל שירי בית המדרש של ביאליק חוזר ושב המתח בין העולם החי, הדינמי, הער והתוסס שבחוץ, לעומת בית המדרש האפל, המאובק, הנוגה, שבו מתמיד בודד מזמר חרש מעל דפי הגמרא המצהיבים.

בעבר חשבתי כי התשובה היא חיובית: ניתן להפוך את התורה לאקטואלית, וכל מה שצריך לעשות זה "למצוא את השיטה". אלא שכיום אני מבין כי הניתוק עצמו הוא השיטה

כיום איני רואה כך את פני הדברים. בית המדרש אינו מת חלילה, והעולם מחוץ אינו פרץ של פריחת אביב טהורה וקסומה. אולם, ההבחנה הבסיסית של אותם משכילים נשארה רלוונטית – אנשי בית המדרש אינם שייכים אל העולם שבחוץ.

השאלה היא מדוע זה כך? האם אפשר לקוות לאיזו "קרן אור" שתחבר בין הישיבה לעולם שבחוץ, – ל"נתיב חיים" שיסלול את דרכו אל מפתן הישיבה? כלשונו של ביאליק:

מָה-רַבָּה הַבְּרָכָה אֵלֵינוּ הֵבִיאָה / לוּ קֶרֶן אוֹר אַחַת יֶחֱמַתָּה בְחֻמָּהּ;

מָה-רַבּוּ הַצְּבָתִים בְּרִנָּה קָצַרְנוּ / לוּ נָשְׁבָה בָכֶם רוּחַ אַחַת נְדִיבָה,

וּפִנְתָה אֶת-"דַּרְכָּה שֶׁל-תּוֹרָה" סוֹרַרְנוּ / וְסָלְלָה נְתִיב חַיִּים עַד בֵּית הַיְשִׁיבָה

בעבר חשבתי כי התשובה היא חיובית: ניתן להפוך את התורה לאקטואלית, וכל מה שצריך לעשות זה "למצוא את השיטה". אלא שכיום אני מבין כי הניתוק עצמו הוא הוא השיטה. ניתוק התורה מעולם המעשה נעשה מתוך כוונה ומחשבה. אם בעבר סברתי כי חוסר האקטואליות של הלימוד הישיבתי הוא תוצר לוואי של תהליך כזה או אחר, כיום אני סבור כי דבר זה הוא עיקר העיקרים. הלימוד הישיבתי חייב להיות מנותק מהעולם "האמיתי", כיוון שמטרת בית המדרש היא ליצור הוויה ועולם חילופי. לא ניתן באמת לגשר על הנתק הזה בלי להרוס בדרך אחד מן העולמות. לכן, התופעה שתיארתי בהתחלה – ההרגשה אותה מתארים ביאליק וחבריו, התחושה כי כיוון שיצא האדם מבית המדרש שוב אינו יכול לחזור – היא אינהרנטית למודל הקיים של לימוד התורה. בית המדרש ולימוד התורה בצורתם הנוכחית מתקיימים בעולם מקביל, והם מנותקים באופן מכוון מהווי החיים היומיומי. לימוד התורה כיום הוא אמצעי לברוח, להתנתק מהווי החולין ולשקוע בתוך עולם רחוק של קדושה. התורה עדיין נמצאת על הר-סיני הגבוה והנשגב. אין קשר בין העולם של "הוויות דאביי ורבא" לבין חייו ה"אמיתיים" של הלומד – אבל זוהי עיקר סגולתו.

הניתוק הוא סוד הקסם. קרדיט תמונה: Bigstock

 

העוצמה של בית המדרש טמונה בכך שהוא יוצר מציאות חיים מקבילה. הניתוק של הישיבה מאפשר לשמר בתוכה עולם קסום של קודש שאינו קשור בדבר ל"עולם שבחוץ". אותו עולם שבחוץ יכול לעבור תהפוכות וזעזועים, מלחמות רוח ומשברים, אבל בית המדרש מתנודד בתוכו כמו "תיבת נח" האטומה לפגעי הזמן. לכן השפה הבית מדרשית חייבת להיות מנותקת. ככל שהסוגיות בתוך בית המדרש פחות נוגעות אל החיים "האמיתיים", ופחות רלוונטיות לעולם החולין, כך מתגבר האפקט הרצוי – יצירת עולם טהור ומבודד של "קודש".

ככל שהסוגיות בתוך בית המדרש פחות נוגעות אל החיים "האמיתיים", ופחות רלוונטיות לעולם החולין, כך מתגבר האפקט הרצוי – יצירת עולם טהור ומבודד של "קודש"

גם אם דיאגנוזה זו נכונה, אין בה נחמה. הריחוק מלימוד תורה עבור אדם שגדל על אידיאל של "והגית בו יומם ולילה" מורגש וכואב. העולם האקדמי הוא מדבר השממה המת והקודר עבור חניכי בית המדרש. אלא שאין לאן לחזור. בית המדרש של הילדות יכול להישאר רק זיכרון רחוק להתרפק עליו ולהתגעגע; להתגעגע לתום, לכנות, למאמץ העיקש ולאכפתיות העמוקה המאפיינת בני ישיבה בחיפושם אחר הסברה הנכונה; להווי הרוגש של מלחמתה של תורה ול"ריתחא דאורייתא" של סדר א' שגרתי בהיכל הישיבה. אלה מאירים באור בהיר לעומת הנוקדנות החיוורת של העולם האקדמי. אלא שזה עולם שלא יחזור.

הרעיון של "בתי מדרש לבעלי בתים" משמר את אותה הפרדה בין פנים לחוץ. בית המדרש משמש לאסקפיזם עבור אדם השרוי רוב היום "בחוץ". היהודי העמל הנכנס אל בית המדרש בשובו ממלאכת יומו מבקש למצוא שם "שעה של קורת רוח", הנובעת מכך שלימוד התורה מנתק אותו מהווי החולין של חייו ומחבר אותו לעולם ה"טהור" של הקודש. אנשי עסקים ופועלים פשוטים, פקידים ובעלי מלאכה, רופאים ועורכי דין, אנשים העוסקים במשך יומם ב"חיים עצמם" לכאורה, מפנים שעה אחת מזמנם כדי לשקוע בעולם של המאה השנייה – שוורים המהלכים ברחוב העיר ומנפצים חביות וכדי שמן. עבורם זוהי התנקות על-ידי התנתקות. הם מעוניינים להיכנס לעולם רחוק ככל הניתן מהאפרוריות החילונית של היומיום, ולשקוע בהוויה של קודש.

דא עקא, מה שטוב עבור "בעלי בתים" לא בהכרח עובד עבור "בני ישיבה"… עבור אלה שבית המדרש היה עבורם תמונת העולם הטוטאלית והיחידה, היציאה אל עולם החולין כרוכה באיבוד הבלעדיות של עולם התורה

דא עקא, מה שטוב עבור "בעלי בתים" לא בהכרח עובד עבור "בני ישיבה". בוגרי ישיבות היוצאים אל עולם החולין, ודווקא אלה שבצעירותם היו מסורים לחלוטין לתורה ושקועים בלימוד האינטנסיבי, אינם יכולים לחזור. עבור אלה שבית המדרש היה עבורם תמונת העולם הטוטאלית והיחידה, היציאה אל עולם החולין כרוכה באיבוד הבלעדיות של עולם התורה. כיוון שיצאת מתיבת נוח, השיבה לשם לעולם לא תהיה דומה. ה"בעלבת", הלומד דף-יומי בבית הכנסת השכונתי, אינו אלא אורח לרגע בהיכל השן של הלימוד. אבל האנשים שעבורם בית המדרש הוא תמונת העולם הבלעדית, הם הבעלים האמיתיים של ספֵירה נפרדת זו. העולם "האמיתי" שלהם הוא "הוויות דאביי ורבא", שיעורי כזית של מצה וכביצה של "מזונות", "דופן עקומה" של סוכה ונקודות שחורות על האתרוג. אנשים אלו הם בני-התורה, הלומדים, לקוחותיו הטבעיים של בית-המדרש.

כאשר הם יוצאים ומתחילים להתערב בהוויות החיים, הרי שאינם יכולים לשמור עוד על החיץ החד המבדיל בין עולם החולין לבית המדרש. פתאום שקיעות עמוקה בסוגיית "המביא גט במדינת הים" נראית להם מוזרה – מדוע שיהיה אכפת לי כל כך האם "מן הרקם ומן החגר" או גם "מכפר לודים ללוד"? לעניין מה זה רלוונטי? הבלעדיות של עולם התורה נסדקת, הסטריליות שלו מזדהמת, ולחוות אותו כמו בעלבת – אי-אפשר. אם היית בחור ישיבה, אינך יכול להיות צופה מבחוץ; בעולם בו היית בן-בית, אינך יכול לרדת בדרגה ולהפוך ל"אורח" המתענג על "שעה של קורת רוח". אלא שהבית אינו ביתך יותר. פתאום קורות הבית נראים שונה, השפה נשמעת מוזרה, הלהג רחוק. "מה הם עושים שם?" אתה שואל את עצמך; מדוע זה כה חשוב להם? הרי זה לא רלוונטי?

***

מה ניתן לעשות עם תובנה זו – אינני יודע. אולי זה אומר כי אסור לצאת מבית המדרש, ואולי כי חובה עלינו להגדיר מחדש מהו לימוד תורה. במסה זו לא ביקשתי להציע פתרונות, אלא לתאר מצב והלך רוח מסוים, אשר סבורני כי הוא משותף ללא מעט אנשים שעברו במסלול חיים דומה לשלי. מסקנתי העיקרית היא מה לא נכון לעשות – לא נכון לייצר חיבור מלאכותי של התורה והחיים. אם אנו רוצים את בית המדרש הישן, הרי שעלינו לשמור אותו מפני החיים. ניתוקו, הוא סוד קיומו.

18 תגובות על “התורה שעל ההר

  • תודה אליהו על השיתוף של החוויה האישית שלך. הצלחת להעביר אותה בעוצמה ובבהירות.

    מסקנתך מהווה אמירה אמיצה ובלתי מקובלת בשיח החרדי המתחדש (או כל שום וחניכה דאית לה), אמירה שנשמעת על פניה לא ראויה. "התורה הרי היא תורת חיים" טוענים רבים, ויש למצוא את הדרך לשלב אותה עם החיים. כך אנו מוצאים נסיונות מביכים להפוך את התורה לפמיניסטית, לאקולוגית, לדמוקרטית, לשוויונית, וכך הלאה, כאשר בתהליך הזה חוטאים להיגיון הפנימי העצמי של התורה ולריתמוס העדין שלה. נסיונות אלה לאחד בין הבלתי ניתנים לאיחוד יוצרים לעיתים יצורי כלאיים משונים שמעכירים את יפיותו של יפת, אך אינם יכולים גם לשכון באהלי שם.

    הרעיון של האפשרות לקיים זה לצד זה שני מישורים מקבילים, זה התורני וזה החיצוני, עשוי להתוות דרך לאדם הנבוך מהדיסוננס האינהרנטי בין עולמה של תורה לבין התרבות המערבית. באופן פרדוקסלי, דווקא הריחוק בין השניים יאפשר להפיק מכל אחד את המקסימום, מסננים מתאימים יאפשרו זרימה מבוקרת של רעיונות מעולם אחד למשנהו, ויאפשר לשניהם להתקיים.

    הנסיון לאנוס את שניהם לגור בכפיפה אחת עתידה להסתיים בעיוות כפול ובאובדן האיכויות החשובות של כל אחת מהן.

    תודה שוב על התובנה החשובה.

  • מיוחד ונוקב וכתוב בטוב טעם, לצערי התחברתי מאוד-יוסיף דעת יוסיף מכאוב…

    נראה לי שגדולי ישראל כמו הרב קוק הרש"ר הירש הרב סולובייציק ועוד הוגים חשו בפער הזה וניסו לגשר עליו בדרכים יצירתיות ומעמיקות. הדרכים שלהם אמנם לא מובילות לחרדיות קלאסית אך גם אינני חושב שהם מובילות לתפיסה בוסרית.
    נראה לי שהבסיס של כל התפיסות הנ"ל הינו אמונה בקדושה של התורה וברלוונטיות שלה לחיים יחד עם הכרה במורכבות של השילוב הזה. החיים בעולם שלנו אף פעם לא פשוטים…

  • מאמר יפה מאוד,

    אם כי-אע"פ- שהכותב מתאר תהליכים-שאני מוצא בהם את עצמי במידה רבה-

    יש לי הערה- על חלק מרכזי במאמר, והוא-

    שאמנם הכותב מדבר ברומנטיות- על כך שהעולם הישיבתי-

    מנותק מהעולם מבחוץ- ורואה בזה דבר טוב,

    ואני תוהה- שאם זה כך-ובאמת "נאר תורה" וכו'-

    איך הגמ' עצמה עוסקת בשאלות של-"מחליף פרה בחמור" וכו'-

    הרי זה הבלי עוה"ז ו-"נאר תורה"?

    אני חש- שאכן יש אמת בטענה- שהלימוד הישיבתי מנתק- ונותן תחושה של תיבת נוח,

    אבל-האם זוהי באמת מטרת התורה?

    לכאורה-אם זוהי הייתה מטרת התורה- היא לא הייתה מדברת על דברים כאלו ארציים.

    ר' מנחם נחום מצ'רנוביל, בספרו "מאור עיניים" [ישמח לב, מס' שבת]:

    "ואמר הרב הבעש"ט… כי אם האדם הלומד את התורה לשם הבורא ברוך הוא, למשל אם לומד המשנה 'המחליף פרה בחמור', הוא חשוב מאוד לפני הבורא ברוך הוא, כל-שכן אם עושה הדבר ומחליף פרה בחמור ומנהיג עצמו בזה ע"פ התורה, ודאי יותר חשוב עבודה מעולה… וגם כן בפשוט (אדם פשוט), אם מתנהג ע"פ התורה, דהיינו איפה צדק… ומאזני צדק, הוא גם כן מקיים מצוה… אם כן כשמתנהג כן אזי הוא עוסק בתורה תמיד, אפילו בשעה שעוסק בסחורה."

  • מקסים!
    ממש הזדהיתי עם התהליך שאתה מתאר ועם תחושותיך כיום.

  • אליהו יקר!
    כתיבתך נוגעת ללב. חבל ואפילו מזעזע, שצורת הלימוד העיקרית של "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא". לימוד המתחבר באינסוף סוגיות לחיי היום יום, נעלם מהישיבות והיכלי הכוללים. וחקירות למדניות שהתחדשו במאה ה20 הפכו למייצג הלימוד, עד שמי שלא מוצא בו טעם, נשאר עם מסקנה של "ניתוק" כדרך, וחוסר אונים משווע.
    נסה אולי לפתור בעיה הלכתית אקטואלית, בעולם המשפט, או בחיי היום יום. דרך בירור הסוגיא, הראשונים והאחרונים, רמב"ם טושו"ע ונו"כ, עם לומדע'ס ואפילו בלי. זו צורת הלימוד המקורית כמבואר בגמרא כו"כ פעמים. אולי עוד תמצא בה טעם…

  • תודה על השיתוף והכנות.
    סיימת את מאמרך בכך שאינך מציע פתרונות גם אני לא באתי להציע פתרון אך אני תוהה אולי הגיע הזמן לעדכן מעט את הלימוד האניטנסיבי והמרכזי מלימוד הגמ בעולם הישיבות ולהשקיע את מרב הלימוד בתורה אשר מעסיקה את נפש התלמידים כמו ספרי אמונה, מחשבה ומוסר ו… תנ"ך, אין כוונתי להפסיק את לימודי הגמ ח"ו אשר מעניקה ללומד חוויה אשר איננה קיימת בשום לימוד מעמיק אחר אלא להסיט מעט את מרכזיותה מארון הספרים היהודי ולאפשר לעוד ספרים ונושאים להפוך למרכזיים ואולי אז הסטודנט או הבעלעב'ת שחוזר מיום לימודים ירגיש שמח ומסופק גם בכמה פרקי תנ"ך שמרנינים את הלב או בלימוד מהר"ל ואפילו בכמה פבקי הלכה כי בכל זאת…. צריך לדעת מה מותר ומה אסור.

  • אליהו יקר,
    הרי למדת תנ"ך.
    שמואל הנביא חי בצעירותו בחממה הרבה יותר סגורה מאשר עולם הישיבות שלנו – בהיכל בית המקדש. הוא רק למד תורה ועבודה, היה מנותק לגמרי ממשפחתו ומהעולם החיצוני. וכשהגיע לגדולה בתורה – יצא מהחממה כדי לחמם לאחרים, לתקן העולם.

    הבעיה שלך שאתה, כמו חלק גדול מלומדי תורה, לומדים תורה לשמה (של תורה). וצריך – ללמוד תורה לשמו (של קדוש ברוך הוא), שנתן לנו תורה ככלי לתיקון נשמה, משפחה, חברה, מדינה ועולם כולו, בו אנו משתתפים בבריאת העולם ומשלימים את יעודינו. ואם זכית ללמוד יותר מאחרים – חובה קדושה שלך דווקא לצאת וללמד, לתקן, להחיות עולם.

  • מאמר יפה ונוגע,
    ניכרת הכנות הן בכתיבה והן הכנות העצמית.

    עם כל זאת אני לא יכול להזדהות עם האידיאליזציה של הקושי.

    עקרונות היסוד של מהי ולשם מהי התורה לא יכולים להשתנות לפי חויה קשה שלנו בהקשר מסוים.

    העקרונות האלו נלמדים מדברי נותן התורה, מטבעה ותחומי עיסוקה של התורה (כפי שהזכיר המגיב יחיאל).

    במבט הזה הדברים חדים וברורים,
    התורה היא תורת חיים,
    היא איננה מקלט ואיננה בריחה,
    היא המעצבת ומיטיבה את החיים.

    ואם כן אין אמת בניסיון ההצדקה של המצב הנוכחי והפער הקשה שהוא יוצר בין התורה לחיים, אין לנו רשות לטעון את טיעון ה'הא גופא' המנצח, כביכול הפער והניתוק הוא הוא האידיאל.

    בקשר למה שכתב המגיב גרשון על תוצאות מעוותות של ניסיונות החיבור בין התורה לחיים; אין ספק שהחיבור הזה הוא אתגר עצום, הוא לא בא בקלות ובאופן טבעי. ובאמת יש חילוק יסודי בין התורה שקיבלנו מהשי"ת לחיים שאנו לומדים מכל החומר שסביבנו,
    אין ספק שזה גם דורש מידת מ ס ו י י מ ת של ניתוק בין חויית החיים לעמל בית המדרש, אבל אין להסיק מכישלונם של ניסיונות כאלה ואחרים על צדקת המטרה, המטרה היא מובהקת בדברי התורה עצמה.
    את הדרך הנכונה להגיע אליה יש לתור בלי הפסקה ובלי ייאוש, ושמא זהו עיקר עבודתנו.

    על ליבי נתיישב ביותר המתווה שהציב רש"ר הירש לדיאלוג בין תורה לדרך ארץ.
    בייחוד בנידו"ד חשובה הגישה של הרב הירש לפיה כל חלק ותחום מה'דרך ארץ' צריך לעמוד למשפט התורה.
    אולי בנוסחה הזו נינצל מעיוות התורה מתוך מגעה עם החיים.

  • מאמר מכונן, מישהו שאל רב שמבין בנושא? ממליץ על ר' ראובן לויכטר חמיו של העורך כאן
    (יש לו אתר) ועל ר' אשר וויס

  • כנראה צדק פרופסור כ"ץ, כאשר טען שהאורתודוקסיה היא בעצמה "תגובה מודרנית למודרנה".
    חוסר הרלוונטיות של עולם הישיבות לחיי המעשה ולקיום היומיומי בישראל, הינו תעודת עניות למי שמשמ את השיטה הישנה כאשר העולם השתנה לגמרי.
    ויישר כח על ההבחנה הברורה והחדה שעולם הישיבות מנוגד ל"תורת חיים".

  • אני מרגיש מוכרח להגיב, משום שאני רואה את המאמר שלך כחותר תחת האפשרות של התחדשות יהודית בכלל, מה שבעיני ובעיני רבים הוא בסיס לעתיד עמנו
    דווקא משום שהזדהיתי עם החוויה שאתה מתאר, כבן ישיבה שגילה את העולם החיצון, התאכזבתי קשות מניסוחה כמעין מסקנה, כי עבורי דווקא זו היתה התגובה הבוסרית ביותר להיכרות עם העולם לאורך התבגרותי שלי, אך לא כזו שנעלמה עם ההתבגרות אלא בבחינת שאלה ראשונית שתמיד מפרה אותי
    אתה אכן אינך הראשון שחש כך, ותחושת הניתוק היא תחושה בסיסית של כל מי מבית המדרש שנפגש עם עולמות החולין, ובעיקר עם עולמות הרוח שבהן והיא הסיבה המרכזית לתהליך החילון שעבר עולמינו היהודי
    אך יאושך, שאתה גם מפרש דרכו את מקומו של בית המדרש, כמקום שהוא מלכתחילה מנותק הוא אולי בית המדרש כפי שהוא נראה היום, אך יהודי הוא לא זה שלומד מההוה אלא זה שרואה את המציאות כפי שהיא עשויה להיות, ומתוכה הוא מתווה את דרכו, בלא זאת, לא היו לנו כל המהפכנים היהודים לסוגיהם ולדורותיהם ולא היתה גם קמה מדינת ישראל
    המהפכנות היהודית נובעת בדיוק מכך, היהדות מעולם לא האמינה בהוה, לו היתה מאמינה בקיים לא היתה קמה, למול עולם מלא אלילות ניצב חזון חדש של אחדות ה' ומוסר אוניברסלי, מי חלם על כך, ועוד ועוד דוגמאות בכל תולדות עמנו
    חזון אחרית הימים אף הוא, הלא הוא נראה כמו פנטזיה קסומה ותו לא, אלו הם תיאורי הנביאים על עולם שלפתע יהיה עולם אידילי ומושלם, האם זה נראה לך מתאים לריאליזם שלך
    ואחרי כל ה"נאיביות" הזו של התנ"ך אותו קראת, הפך הוא להיות הספר המשפיע בעולם, והעם היהודי הפך לעם העתיק ביותר בעולם, העם היותר חי שישנו גם אם לעתים נראה הוא כמו שלד עצמות או גרוע מזה, אך אמונתו העמוקה עמו, האם לזאת תיקרא נאיביות
    ותמהני עוד עליך, הלא מאז ביאליק עברו כמאת שנים, האם בהם לא התחולל דבר בבית המדרש? האם כל נסיונות ההגות המרשימים שבעצם היום הזה הם בתהליכי התפתחות מואצת הם בגדר נאיביות ובוסר? האם לימוד התנ"ך באינטנסיביות בולטת עם דרכי לימוד חדשים ומופלאים המצמיחים יום יום שעה שעה תובנות רלוונטיות על חיינו בהוה הם נסיונות שוא האם ההתחדשות הרוחנית-יהודית בהשראת החסידות לא חוללה תמורה רוחנית בחייהם של מאות אלפי ישראלים מכל המגזרים? עד שהיא משפיעה גם על תחומי העיסוק האקדמיים במדעי היהדות והרוח? האם לזה לא ייקרא חיבור של התורה אל החיים?
    נראה לי שזו פשוט שגיאה בקריאת מפה

  • אליהו היקר!
    התחלת את מאמרך בחוויה אישית ואף אני כן:
    שנים רבות הייתי בבית המדרש עד שנצרכתי לפרנסתי למעט את עיתותי בו, שבזמן זה הם מעטי הכמות מאוד,
    גם בתקופה ששקעתי בהוויות אביי ורבא, פיזית הייתי יותר נמצא בלימוד עם עצמי ולאו דווקא בתוך 4 קירותיו של בית זה (היום מאבחנים את זה כבעיית קשב בתוך בית מדרש הומה…, שגרם לי ללמוד ב"אוצר" ואפילו בחדר ורק לקפוץ הרבה לבית מדרש לדבר בלימוד), אבל תמיד תמיד הרגשתי מחובר לאותו "בית מדרש ישן" שדיברת עליו ועד היום אני מרגיש כך וכוסף ליום שאוכל לחזור אליו לפעילות מלאה.
    במאמרך הרגשת נכון, אך לא ביטאת זאת מפורשות, שהמקום של שקיעות בתורה בצורה המלאה הוא באותו בית-מדרש, אותו בית מדרש מנותק מהחיים הוא המקום שמאפשר שקיעות מלאה בתורה, "לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן", הגם שהתורה עוסקת בחיים עצמם, גודל חכמתה היקפה ועומקה דורשים התמסרות מלאה שבלעדיה אדם לא יוכל לחדור למלוא חופניים שיש בה. ואם נכונה הרגשתך בניתוק מעולם זה של בית מדרש הרי היא בעיקר נובעת מתוך כך שאדם שלומד ארעי בתורה (הזמן והיחס שהוא בפועל בבית מדרש לומד, ביחס לזמן וההתייחסות כשהוא "מתעסק בחיים עצמם") לא יוכל להעמיק ולהגיע לשלות מרגליות טובות ויקרות, שהוא רוצה בהם, מחוסר היכולת הטכנית ומכוונות הלב להגיע לכך.
    תוכנה של תורה נמצא ומתעסק עם החיים עצמם, לא רק בנזיקין שמתעסקים עם הלכות שכנים ב "לא יחפור" ועם התעסקות עם פועלים, שכירים או קבלנים , חיי היהודי והיחס אליהם נמצאים בכל הלכה והלכה ובוודאי בכל פסוק ופסוק, "כי הם חיינו" הוא לא מה שאמור להיות במישור הזמן, אלא הלומד את התורה מחייה את חייו, כל מציאות ומציאות של חיים יש לה יחס של תורה שמחייה אותה, לא סתם המשנה כתובה כמציאות ודין "בערב – כל אדם – יטו ויקראו… מזכירין… – בלילות… היה קורא… והגיע… – יצא" המשנה מתארת מציאות ונותנת את ההנהגה הנכונה אליה, והלומד בעיון מטרתו ועיונו בלהבין איך לחיות נכון את החיים ומדוע החיים צריכים להיות חיים בצורה זו, מה מחייב את האדם להזכיר יציאת מצרים בלילה, מדוע יש גאולה פורתא שקשורה בלילה ומחייבת את האדם בהזכרתה? כוונת הלב בקריאה בתורה מה עניינה? ("בפני נכתב ובפני נחתם" בגט ממדינת הים כיצד הוא נוגע לבעל שמגרש את אשתו ושולחו מכפר לודים ללוד?)
    לימוד בעיון דורש הרבה, הרבה בקיאות, הרבה זמן, הרבה מחשבה, והרבה מאוד יראת שמים, כל אחד מהדברים הנ"ל הם קשים למי שיוצא לחיי היום יום, אבל היראת שמים עצמה מחייבת את האדם להתקדם בכל מה שהוא יכול יותר בנ"ל. קטונתי לתת פיתרונות, אבל לכאורה הכל טמון במשפט "עשה תורתך קבע ומלאכתך ארעי" ככל שהתורה תהיה יותר קבע גם טכנית בזמן וגם ובעיקר באכפתיות לדעת יותר תורה ויותר לעומק, מתוך יראת שמים מעשית שקודמת לחכמה, כך נהייה מחוברים יותר לבית המדרש, צא וראה כיצד גדולי ישראל כהלל שהיו מתפרנסים בדוחק רב לא יכלו להתנתק מאותו בית מדרש ישן, עד שהיו צריכים לחלל עליהם את השבת…
    (ואולי אפשר להציע גם הצעה מעשית בחיפוש חברותות / תלמידים רציניים, שגם חשקה נפשם בכתרה של תורה ולא מבטלים זמנם בבית המדרש, כנכס חשוב מאוד להתחבר שוב למקור החיים עצמם).
    ולסיכום, התורה היא החיים עצמם ומי שטעם טעם של תורה צריך "להיות משתגע אחריה", חיי היום יום מקשים מאוד להגיע לכך, ולכן על האדם לחשוב עם עצמו כיצד לעשות תורתו קבע בזמן ובעיקר באכפתיות אליה, ואת המלאכה לעשות ארעי , ושוב גם כאן – בזמן ובעיקר באכפתיות אליה, ואידך – זיל גמור.
    שיזכנו ה' לשבת בביתו כל ימי חיינו,
    המאחל לך "אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא" עם "עין לא ראתה אלקים זולתך".
    זמ"ו

  • התחושות מוכרות ומורגשות, התהיות עלו בעבר.
    אבל בבואנו לשאול ולהגדיר מהי מטרת לימוד התורה, חסרה פה אבן דרך בסיסית- מהי מטרתנו בעולם בכלל? חלקם יגידו ששמירת תרי"ג, יהיו שיגידו- לימוד התורה. אבל אלה ואלה לא דברי אלוקים חיים הם. מטרתנו פה היא התדבקות בו יתברך. כל המסביב הוא הדרך, הכלי. והוא יתברך נמצא בכל, וניתן להתדבק בו בכל רגע, מקום ועשייה שהם. ודווקא בחוץ יש יתרון החושך על האור. ויש דרכים רבות לגלות אותו יתברך, ולטעמי יש לכולם לגיטימציה, כל עוד הןמשרתות את המטרה, נעשות מתוך מודעות למטרה וחדירות מטרה, ולא מתוך שיבוט חברתי. זה כן כתוב בה, בתורה המדוברת. וכן, חובה גם ללמוד אותה, ויש גדרים לכמה ואיך- שאותם מגדירה התורה, ולא החברה. הקביעות, היום והלילה, המקום בו לב האדם חפץ ועוד כהנה וכהנה הן ההדרכה המבוקשת. כל השאר- מעטפת. סוציאליזציה. לא תורה. לא תכלית. בדור כ"כ חיצוני, כולי תפילה שנזכה להישאר דבקים בתכלית המבוררת מכל .

  • העולם הישיבתי הקלאסי המנותק מחיי המעשה נבנה כך בכוונה תחילה בימי הגלות הארוכים. כדי לשמר את עם ישראל בתוך ד אמותיו. הבעיה שאתה מתאר היא כיוון שבית המדרש לא התאים עצמו למציאות הזמן , מבחינת התפיסה אנחנו עדיין מנותקים. דווקא בחלק מהישיבות בציונות הדתית יש ניסיון להתמודד עם הבעיה שהעלית ולהפוך את בית המדרש רלוונטי לחיי המעשה

  • מכובדי הרב אליהו לוי,
    אחרי שהתפעלתי מתגובתך למאמרו של הרב גיא אלאלוף במקור ראשון שבת קרח תש"ף, החלטתי להקדיש את מוצאי השבת להכרות עם דעותיו של כותב התגובה. המאמר הראשון שצד את עיני היה כמובן המאמר הנוכחי שמצאתי אותו מרתק ומעניין. עיינתי גם בתגובות הרבות למאמרך אך לצערי לא מצאתי כמעט באף אחת מהן מזור לבעיה המטרידה אותך. הרשה לי אם כך להציע את הפתרון הבא:
    אני סבור שגם התנאים, חכמי המשנה מתחילת בית שני וגם האמוראים, חכמי הגמרא לאחר חתימת המשנה, דנו בבעיות ממשיות שהצריכו פתרון בימיהם. לכן היום, לאחר הקמת המדינה, על תלמידי בית המדרש הבוגרים, לחזור ולדון כחז"ל בזמנם, בהוויות היום-יומיות המתפרצות חדשות לבקרים לחיינו.
    כאשר קמה מדינת ישראל בתש"ח היא אימצה לעצמה, מחוסר ברירה, את החוק האנגלי והעותומני כי בהם שלטו רוב עורכי הדין והשופטים בזמנו. היום, כבר כשר הזמן להכין ספר חוקים חדש שיאושר בכנסת ישראל ויהיה מבוסס ברובו על ההלכה היהודית, יהיה כתוב בשפה העברית הנוכחית ויהי נגיש לכל בר-בי-רב הלומד את תורת המשפטים באוניבסיטאות בארץ. בדיוק כפי שהנשר הגדול, הרמב"ם, מצא לנכון בזמנו לכתוב את היד החזקה שאמורה הייתה לפי תכנונו להוות תחליף לכל כרכי הגמרא והמשנה, כך יש לערוך היום, בשפה השווה לכל נפש, ספרי "יד חזקה" בכל אותם תחומים הנדרשים לניהול מדינה מודרנית. בהצלחה.

  • "אך ניסיון החיים לימדני שכאשר מפליג אדם מבית המדרש, לא קלה הדרך חזרה. מתוך התבוננות סביבי למדתי שהניסיון האישי שלי אינו חריג. כיוון שעזב אדם את בית-המדרש, תהא הסיבה אשר תהא, אין הוא חוזר אליו על נקלה". כל כך נכון וכל כך עצוב.

  • הכותב כתב תחושה שגם אני חשתי אמנם באופן שונה לאחר ישיבה גדולה, וכולל של כ8 שנים שלמדתי עיון בגישות שונות של מיר חברון ופונוביז', הרגשתי שמשהו מנותק אצלי מהחיים.
    גם אני עסקתי בכל ספרות המחשבה וההגות, של הראשונים עד האחרונים, וגדולי המוסר.
    אולם הרגשתי רעב וחוסר סיפוק.
    הסיפוק הגיע אלי דווקא כשבאופן מפתיע נתקלתי בלומדי הלכה למעשה, הלומדים בשטחיות וכל דבר ודברמיד לוקחים לאפיק מעשי.
    דרכם התחלתי לחשוב באופן מעשי יותר, אלא שהסתכלתי עליהם בבוז אינם יודעים ללמוד, פוסקים הלכות מהשרוול, אבל החיכוך שנכפה עלי מסיבות של מסובב הסיבות, גרמו לי להשתמש בכלי העיון והחשיבה שקבלתי בישיבות, ולהתחיל לברר כל נושא אקטואלי ומעשי במבט של תורה.
    אם אגדיר את הדברים אומר כי לדעתי המצוקה הזו היא ביטוי ל'ניתוק' שבין ה'לימוד' ל'למעשה' כולנו יודעים שלתורה יש מה לומר בכל דבר, הן מבחינה מעשית – הן מבחינת מחשבתית, והן מבחינה מוסרית.
    אלא שהלמידה המורגלת היום בעולם הישיבות היא חשיבה 'פילוסופית' שבורחת מהתמודדות עם המעשה, ההלכה נשארה נחלת יחידי סגולה, או לספרי הקיצורים, וגם בתחומים מאד מסויימים כמו שבת, נדה, בשר בחלב וכדומה. אולם בירור הלכות האקטואליות בחושן משפט ואבן העזר ממש כמו אורח חיים ויורה דעה מצד ההבנה מה רצון ה' ממני בכל מעשה שאני עושה, בצורה של חשיבה רחבה ויסודית.
    בירור מה גישת התורה לענינים הקשורים לאמונות ודעות, ופסיכולוגיה – חכמת הנפש, בצורה המכירה את המציאות, ומבררת מתוכה מה רצון ה' בתורה, מה דעת ה' בתורתו על כל דבר ודבר היא גישה רצינית שיכולה לגלות מעמקים בכל דבר ודבר בחיים דרך אספקלריא של תורה.

  • זהו בדיוק על מה ולמה התגלה תורת החסידות לעולם. עוד אפרט בעזה״י

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל