"מה אתה עושה בחיים?" זוהי בדרך כלל שאלת הפתיחה שלי כשאני פוגש מכר או חבר מהעבר, שאותו לא ראיתי לפרק זמן. השאלה לכאורה לגיטימית, פשוטה ותמימה. אולם, תגובת חברי, ברובם המכריע גברים חרדים נשואים (כלומר, אברכים), היא לעתים קרובות דווקא מגומגמת, מתחכמת ולא מספקת. רוב הנשאלים כלל לא מבינים את השאלה: "מה אני עושה בחיים? מה הפירוש? אני אברך". אחרים מתמרמרים מעט: "אברך. מה – יש לי ברירה?". מכל הנשאלים, אף אחד לא עונה לי מה הוא באמת עושה: לומד תורה, מסכת פלונית בכולל אלמוני.
רוב הנשאלים כלל לא מבינים את השאלה: "מה אני עושה בחיים? מה הפירוש? אני אברך". אחרים מתמרמרים מעט: "אברך. מה – יש לי ברירה?"
כשאני מפנה שאלה דומה לאנשים בני אותו גיל שאינם חרדים, אקבל בדרך כלל תשובה מפורטת על הנעשה בחייהם: לימודים, עבודה, פרויקטים שבהם הם מעורבים, ואפילו משהו על עתידם המיוחל. במאמר הזה ארצה להסביר מדוע אנקדוטה זו מעידה לדעתי על יחס בעייתי ללימוד תורה, אשר קנה לו שביתה במחוזותינו.
"נאר-תורה": מאידאל של בחירה למציאות הכרחית
בציבור הליטאי יש בימינו מסלול קבוע עבור כל גבר, מילדות עד זקנה: מהחיידר ימשיך הילד ל"ישיבה קטנה", משם ל"ישיבה גדולה" עד לאחר חתונתו, אז ימצא לעצמו כולל אברכים ושם יישאר לאורך ימים ושנים (או שיעבור עם הזמן לכוללים אחרים). המסלול, על תחנותיו השונות, הוא חלק בלתי נפרד מהווייתה של החברה החרדית בגרסתה הליטאית, ללא עוררין. מעבר להשקפות עולם ולרמת השמירה בהלכה, מתייחד המגזר החרדי גם במסלול חייו. היה ניתן לחשוב שמדובר במאפיין קדום של היהדות העתיקה. אולם, בחינה היסטורית תראה שהמודל של מה שמכונה "החברה הלומדת" הוא תופעה חדשה. בציבור החרדי, האברך היושב ולומד התורה כל היום הפך מאידיאל טהור שאליו יש לשאוף, לאורח חיים שהכול חייבים בו, או לדייק יותר: שהכל רואים בו את המובן מאליו.
האברך היושב ולומד התורה כל היום הפך מאידיאל טהור שאליו יש לשאוף, לאורח חיים שהכול חייבים בו
בכל חברה ישנן מוסכמות, נורמות חברתיות המכתיבות את הלך הרוח וקובעות, במידות משתנות, את מסלול חייו של אדם. נער ישראלי שגדל בסביבה מסוימת ירצה ללכת ליחידה קרבית, ונער אמריקאי מסביבה שונה ירצה ללמוד באוניברסיטה יוקרתית. בכל חברה יש שאיפות מסוימות המכתיבות את בחירותיהם של חבריה. בחברה הכללית מעצבי הטעם הציבורי, דעת הקהל, הם אנשי תקשורת או אקדמיה, לצד כוכבי תרבות. הם קובעים את גבולות השיח החברתי ומעצבים את תדמיתו. בחברה החרדית בעלי תפקיד זה הם הרבנים. במה אפוא שונה הציבור החרדי? כפי שהחייל המשרת ביחידת עילית והסטודנט לרפואה לא בחרו בכך מתוך חופש מוחלט מהשפעות סביבתיות, כך האברך החרדי חי במסגרת חברתית שהכתיבה לו את הבחירות הנכונות.
שני הבדלים מבחינים בין הבחירות האישיות של נער ישראלי או אמריקאי לבן גילו החרדי. ראשית, במקרה של הצטרפות ליחידת עילית בצבא או לאוניברסיטה יוקרתית מדובר בשאיפה, ולא במסלול חיים מחייב. החברה מכתיבה את הערך הכללי ומעצבת, בקווים גסים, את השאיפות של בניה. עם זאת, ברור שלא כולם ילכו ליחידה קרבית מובחרת או לאוניברסיטה יוקרתית. בדיוק בגלל זה מסלולים אלה הם כה נחשקים. המקבילה של שאיפות אלו בחברה החרדית היא רצונם של נערים ללמוד בישיבות מובחרות. גם אצלנו, ברור שרק מעטים יתקבלו אליהן, ולכן הן נחשקות. לעומת זאת, המסלול של הקדשת החיים ללימוד תורה בחברה הליטאית הוא נורמה חברתית הדומה לשליחת הילד לתיכון.
לימוד תורה אינו מקצוע
המתואר לעיל אינו ההבחנה החשובה בין הקדשת החיים ללימוד תורה לבין בחירות מקצועיות אחרות של אנשים. אכן, אם לימוד תורה היה כשאר המקצעות, החרשתי. הלא מה רע בכך שאנשים בוחרים ללמוד תורה? האם עדיף שיהיו סנדלרים? אך אני סבור שהבחירה בלימוד אינה דומה לבחירה במקצוע, אלא היא שייכת לתחום אחר.[1] לימוד תורה הוא בראש ובראשונה עבודת ה', הקשר שלנו עם אלוקים. הבחירה באורח חיים המוקדש ללימוד תורה אינה דומה לבחירה במקצוע. הבחירה להקדיש את החיים לעבודת ה', ראוי לה שתעשה מעומק הנפש, מבחירה עצמאית ומודעת ולא מכוח מוסכמה חברתית.
כדי שהקדשת החיים לעבודת ה' תהיה מעשה בעל משמעות היא חייבת לנבוע מתוך בחירה
ניתן לחשוב שזו שאיפה טהרנית: כיוון שהבחירה בלימוד תורה טובה מצד עצמה, מדוע לעסוק בקטנות ולבקר את המניעים? יאמר האומר כי הדבר משול לתלונה על כך שאנשים בוחרים ללמוד רפואה מתוך שיקולים חברתיים ולא מתוך רצון אמתי וכנה להציל חיים. יש מקום אולי לבקר את טוהר כוונותיהם של אותם אנשים, אך כיוון שמעשיהם רצויים, מדוע לבחון את לבם בזכוכית מגדלת? מוטב שאנשים יצילו חיים, תהא הסיבה אשר תהא. אף כאן, מוטב שאנשים יקדישו את חייהם ללימוד תורה, יהא המניע לכך חברתי או פנימי.
אך במקרה של לימוד תורה, בניגוד ללימודי רפואה, סבורני כי מדובר בבעיה מהותית. נדבת הלב אינה תוספת מעלה בבחירת האדם לקדש את עצמו, אלא הדבר המעניק למעשה משמעות. "רחמנא ליבא בעיא". הבחירה להקדיש את חייך לעבודת ה' אינה כמו השאיפה לשרת ביחידת עילית בצבא או ללכת ללמוד רפואה. במקרים הראשונים מדובר בהחלטות חברתיות ביסודם – בחירת מסלול בתוך הסדר החברתי. אדם חייב הרי לשרת בצבא, ואך מובן שהטובים ביותר רוצים להתבלט; אדם חייב שיהיה לו מקצוע, אז מדוע שלא לשאוף למקצועות המוערכים בחברה? אולם במקרה של הקדשת החיים לעבודת ה', כאשר הופכים את הנדבה לחובה, מאבדים בכך את משמעותה של הבחירה. "אדם כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'". הבחירה להקדיש את החיים לעבודת ה' חייבת להיות "הפלאה", משהו המגיע מבפנים וחורג מהכורח של החיים. כדי שהקדשת החיים לעבודת ה' תהיה מעשה בעל משמעות היא חייבת לנבוע מתוך בחירה.
מעלת האדם: הבחירה
עבודת ה' ניתנה לאדם, והכוח המיוחד לאדם הוא יכולת הבחירה. הראשונים מחלקים את הנבראים לארבעה מעלות: דומם, צומח, חי, ומדבר.[2] המיוחדות של האדם הוא היותו מדבר. מעלה זו אינה רק יכולתו לתקשר עם הסביבה, שכן גם לחיות ולצמחים יש יכולת מסוימת לתקשר עם סביבתם.[3] הדיבור הוא היכולת של האדם לעצב את מחשבותיו המופשטות ולהוציא אותם לאור על-ידי מילים והגדרות ברורות.[4] כמו שכותב המהר"ל במקומות רבים, הפה הוא ה"שכל הדברי".[5] במסכת ברכות מגדירים חז"ל את התכונות השונות של איברי גוף שונים, ותכונת הפה מוגדרת "גומר" ("הפה גומר"[6]): הדיבור הוא ה"גמר מלאכה" של דעתו של האדם וגילוי כוונותיו. כך גם נפסק להלכה ש"דברים שבלב אינם דברים".[7] רק על-ידי דיבור ניתן להעריך את כוונת האדם.
ייחודו של האדם הוא היכולת שלו לבחור
הדיבור הוא הכוח המאפשר לאדם לבחור. בחירה היא פעולה של המחשבה, הבוררת בין אפשרויות שונות ומוציאה אחת מהם מהעולם של המחשבה אל ביצוע. זוהי תכונה המיוחדת לאדם. שאר בעלי חיים מעדיפים אוכל אחד על פני השני, אבל הם לא בוחרים. כדי לבחור נדרשת יכולת לראות את הדבר מבחוץ. הדיבור, המבטא את הכמוס בלב והופך אותו למושג חיצוני, מאפשר את הבחירה. רק בני אנוש התייחדו ביכולת הסגולית לדבר ולבחור – דהיינו, להעניק ביטוי חיצוני למחשבות פנימיות, ובאמצעות זאת לשוב ולשקול אותם, ולברור ביניהם. נבראנו בצלם אלוקים, והוא המגדיר לנו את האחריות לעצב ולהנהיג את עצמנו ואת העולם. זאת על-ידי יכולת דיבור-בחירה שלנו,[8] שעל ידה אנו יכולים לבנות ולעצב את המציאות שבה אנו חיים.[9] ייחודו של האדם הוא היכולת שלו לבחור.[10]
מטרת המצוות: הבחירה
הבחירה, מעבר לתכונה המאפיינת את האדם, מודדת את מעלתו. ב"קונטרס הבחירה" מבאר הרב דסלר שמעלת האדם נבחנת במקום שבו נמצאת "נקודת הבחירה" שלו.[11] אנשים במעלה נמוכה צריכים לבחור האם לגנוב כסף המוטל לפניהם או שלא. עבור בני מעלה, אין זו שאלה כלל. נקודת הבחירה שלהם נמצאת בעניינים דקים יותר, בזהירות שלא לגרום נזק לשני ולא להפסיד את ממונו, ובנקיות בענייני מסחר וכיוצא בו. השאיפה של האדם צריכה להיות להרגיל את עצמו במעשים טובים, עד שהם יהפכו לטבע עבורו, וכך להעלות את נקודת הבחירה שלו למקום גבוה יותר.
מהות עבודת ה' וקיום המצוות היא דרישה להתנהג בצורה מודעת יותר, לבחור בטוב ובכך להעלות את מעלתנו על-ידי הטמעת המידות הטובות בתוכנו
האמצעי שבו אנו יכולים להעלות את נקודת הבחירה שלנו הוא על-ידי המצוות, שבאמצעותן אנו עולים ברמה הרוחנית והאנושית. כמו שמבאר הרמב"ם בפירושו למסכת אבות, בפירושו על המשנה "הכול לפי רוב המעשה":
שהמעלות לא יגיעו לאדם לפי רוב גודל המעשה אבל לפי רוב המעשים, והוא שהמעלות אמנם יגיעו בכפול המעשים הטובים פעמים רבות ועם זה יגיע קנין חזק, לא כשיעשה אדם פעל אחד גדול מפעולות הטובות כי בזה לבדו לא יגיע לו קנין חזק. והמשל בו כשייתן האדם למי שראוי אלף זהובים בבת אחת לאיש אחד, ולאיש אחר לא נתן כלום, לא יעלה בידו מדת הנדיבות בזה המעשה האחד הגדול, כמו שמגיע למי שהתנדב אלף זהובים באלף פעמים ונתן כל זהוב מהם על צד הנדיבות, מפני זה כפל המעשה הנדיבות אלף פעמים והגיע לו קנין חזק, וזה פעם אחת לבד התעוררה נפשו התעוררות גדולה לפעל טוב ואח"כ פסקה ממנו […] וזה ענין אמרו לפי רוב המעשה אבל לא לפי גודל המעשה.[12]
מבואר בדברי הרמב"ם שהמצוות הן אמצעים שבהם אנו מחזקים את כוח הבחירה שלנו במעשים טובים. לשיטתו, בכל מעשה מצווה טמונה בחירה טובה שמתחזקת אצלנו: "לא ניתנו מצוות אלא לצרף בהן את הבריות".[13] מטרת המצוות היא לרומם את מעלתנו. ככל שנבחר בעשיית מצווה פעמים רבות יותר, כך נתעלה יותר.
חיים של עבודת ה' פירושם התעלות באמצעות בחירה
נמצא אפוא שעניין הבחירה בעבודת ה' אינו רק תוספת מעלה או מידת חסידות. כל מהות עבודת ה' וקיום המצוות היא דרישה להתנהג בצורה מודעת יותר, לבחור בטוב ובכך להעלות את מעלתנו על-ידי הטמעת המידות הטובות בתוכנו. חיים של עבודת ה' פירושם התעלות באמצעות בחירה. אין להקב"ה – שהכול שלו – צורך במצוות ובעבודת ה' שלנו, אלא תכליתם הוא כדי לרומם אותנו.
תלמוד תורה כנגד כולן
אם הדברים אמורים במצוות בכללותן, הרי שתלמוד תורה כנגד כולם. תלמוד תורה, כאמור במסכת אבות, הוא הכתר שבאמצעותו זוכים למעלות המידות כולם. הפעולה של דבקות בלימוד תורה מבטאת את רצונו של האדם לדעת את דבר ה' וללכת בו. פעולת בחירה זו עצמה, גם אם אינה מובילה באופן ישיר למסקנה מעשית, מרוממת את האדם. היא מחזקת אצלו את הבחירה הכללית בעשיית טוב ובדבקות בדרך ה'. אם כל פרוטה שאדם נותן לעני מחזקת אצלו את הנדיבות; אם כל תפילה שאדם מתפלל מחזקת אצלו את החסידות; הרי שכל בחירה בלימוד תורה מחזקת אצל האדם את התכונה הכללית של דבקות בדרכי ה'.
כדי לזכות לכתר תורה ו-48 קנייניה, הקדשת החיים לתורה צריכה להיות תוצאה של בחירה המבטאת את הרצון להידבק בה
חלק ניכר מהציבור החרדי חי היום מה שמכונה "חיים של תורה", קרי: סדר יום שהעיסוק העיקרי שלו סובב סביב לימוד התורה. אולם מעבר לסדרי לימוד, לאלפי שעות תורה הנלמדות ולספרים ולחידושים הנכתבים, יש צורך בבחירה בחיים אלו. כדי לזכות לכתר תורה ו-48 קנייניה, הקדשת החיים לתורה צריכה להיות תוצאה של בחירה המבטאת את הרצון להידבק בה. כאשר החלטה זו אינה מגיעה ממקום פנימי ועמוק בנפש, אלא היא מוסכמה חברתית מקובלת, נאבדת מעלתה.
המודרניזציה של הציבור החרדי הפכה את עבודת ה' למוצר המוני, סחיר ואחיד. כך הערך של "חיי תורה" נמדד גם לפי תצוגת השוק שלו. אולם, לפני "חיים של תורה" יש קודם כל צורך לחיות חיים אמתיים, כנים ומודעים. רק לאחר מכן ניתן להכניס לתוכם את התורה.[14] החיים של עובדי ה' מבוססים, בהגדרה, על מודעות עצמית. כל פעולה של מצווה, קל וחומר פעולה של נדבה המקדישה זמן ומשאבים ללימוד תורה, צריכות לנבוע מתוך בחירה מודעת המבטאת רצון עמוק לחיות "חיים של תורה". חיים המונעים רק מכוחם של לחצים חברתיים חיצוניים, ללא עומק ובחירה פנימית, אינם יאים לאדם, אינן מרוממים את מעלתו, ואינם המטרה הרצויה של חיי עבודת ה'.
"ובחרת בחיים": חיים של בחירה
"ראה נתתי לפניך את החיים ואת המוות, את הטוב ואת הרע – ובחרת בחיים".[15] מהו חידושו של פסוק זה? וכי צריך לצוות על אדם לבחור בחיים ולא במוות? נדמה שפסוק זה מלמדנו כי לא מספיק סתם לחיות, אלא צריך לבחור בחיים.
כאשר אין בחירה בחיים, אין בעצם חיים כלל
ניתן לומר בדרך דרוש, כי "חיים" הם בהגדרה תוצר של בחירה. ללא בחירה בחיים, האדם נופל אל ה"מוות". את הרעיון הזה אנו מוצאים בהלכות פרה אדומה. המים הנדרשים לשם טהרת טמא מת צריכים להיות "מים חיים".[16] "מים חיים" הם כאלה המגיעים ממעיין שאינו אכזב, שתמיד נובע.[17] כן, המים הללו צריכים להגיע הישר מהמעיין, ללא עירוי מכלי אחר.[18] כך ניתן לפרש ש"חיים" הם נביעה פנימית מתמדת ממקור איתן, כזו שאינה מושפעת מסחף חברתי (עירוי מכלי אחר) ואינה נתונה לרגש אימפולסיבי רגעי (לא נובע באופן תמידי).
החיים שאנחנו צריכים לחיות צריכים להיות מושרשים עמוק במודעות העצמית שלנו. כפי שנלמד במסכת שבת, "החי נושא את עצמו".[19] המאפיין של החי הוא היכולת ההתקדמות העצמאית שלו. מי שחי חיים אמתיים, שהיניקה שלהם מושרשת בתודעה עמוקה, יכול להתקדם בצורה עצמאית – התקדמות המאפיינת את החיים עצמם. אך החי במציאות שבה מעשיו הם תנודה אימפולסיבית של זרמים חיצונים, אינו חי. כל חייו הם רק מ"כלי שני". אין לו חיים עצמאים משלו. כאשר אין בחירה בחיים, אין בעצם חיים כלל.
***
העובדה שאינך מקבל מאברכים תשובה מספקת לשאלה "מה אתה עושה בחיים?" היא קרויז קטן אולי, אבל היא משקפת תמונת מצב מטרידה. להבנתי, היא תוצאה של כך שהם מעולם לא בחרו לעשות מה שהם עושים. אדם המקדיש את עתותיו ללימוד הוויותיו של אביי ורבא חי אמנם במעלה רמה, אך מעלה זו נפגמת כאשר הוא נגרר לשם מכורח המציאות החברתית שבה הוא חי, ללא בחירה ומודעות עצמית. מדובר בדרך חיים נעלה ביותר – אך חלק מהותי של המעלה היא הבחירה באותה הדרך. בהעדר בחירה כאמור, אין פלא שכאשר אדם נשאל למעשיו, הוא מתקשה לענות. הוא פשוט עושה את מה שמוכתב לו מראש – ומה עוד ניתן לומר? נדירה תהיה תשובה בסגנון: "בחרתי להקדיש את חיי ללימוד תורה; היום אני עוסק בליבונם של הסוגיות החמורות בפרק איזהו נשך, ובעתיד אוציא בעז"ה ספר על ריבית".
אלפי אנשים חיים חיים של תורה, אך חלק גדול מתוכם – גדול מידי – לא בחרו בהם
עולם התורה והישיבות נמצא היום בחסדי שמים בפריחה חסרת תקדים, ומידי שנה מתרבים ספסלי בית המדרש. אולם, נדמה שטרם הושלמה התשתית. אלפי אנשים חיים חיים של תורה, אך חלק גדול מתוכם – גדול מידי – לא בחרו בהם. אומרים שגם לאחר החתונה, ראוי לבני הזוג לבחור מידי יום בנישואין שלהם. הדבר נכון לא פחות בנוגע לחיים של תורה.
נסיים בדבריו של הרב יצחק הוטנר זצ"ל, שכבר עורר על כך שהסכנה של דורנו היא איבוד "צורת אדם" באמצעות שלילת הבחירה ממנו:
הרי הכפירה היותר סמוכה לאחרית הימים היא הכפירה בסגולת הבחירה של האדם, אשר מכפירה זו נובע כל הזלזול בצורת אדם של תקופתנו. ואשר על כן כל כוח המצטרף לפעולת הוקרת צורת אדם להעלאת ערך חיי אדם – ברוך הוא לנו.[20]
אז מה אתם עושים בחיים?
[1] ראה על כך במאמרו של הרב יהושע פפר "תורתו אינה אומנותו" (צריך עיון, תמוז תשע"ח).
[2] כוזרי. מ"ב, אות ח-כד
[3] https://www.wired.com/2013/12/secret-language-of-plants/
[4] מהר"ל. חידושי אגדות, ערכין טו.
[6] ברכות, סא.
[7] מקור הדין מופיע בקידושין מט:, ונפסק להלכה בשו"ע, חו"מ ס' ר"ז, ס"ק ח'.
[8] מוצאים במקורות הקשרים רבים לקשר בין דיבור לבין יכולת הנהגה: "ידבר עמים תחתנו", "דבר אחד לדור".
[9] נפש החיים. שער א', פרק ג'
[10] פחד יצחק, פסח, טו:ב
[11] קונטרס הבחירה של הרב דסלר. מכתב מאליהו ח"א, עמ' 113-115
[12] פירוש המשניות לרמב"ם. פ"ג, ט"ו
[14] הרב אברמסקי זצ"ל היה נוהג לומר שכך אדם צריך לפסק את התפילה "לעולם יהיה אדם": "לעולם יהיה אדם. ירא שמים. בסתר. ובגלוי". והוסיף שהיום הכול הפוך, קודם כל אנשים דואגים שהם יראו ירא שמים בגלוי, ואז אין שום יראת שמים בסתר, ושום דמות אדם (שמעתי מהרב יחיאל יעקבזון).
[15] דברים ל,יט
[16] במדבר יט,יז
[17] פרה פ"ח ה"ט
[18] פסחים לד:
[19] שבת צג:
[20] אגרות ומכתבים. אגרת מב, עמ' עא. כנראה שדבריו שם מכוונים כנגד הפסיכולוגיה, אבל הם רלוונטיים גם לענייננו.
כותב השורות נוגע בנקודה חשובה, אני מכיר אישית לא מעט אבריכים שמגלים בפה מלא את התסכול בחיים שלהם, וזה כמובן קשור לחוסר בבחירה. אך הוא לא שיכנע אותי בצורך הכל כך נחוץ לשיטתו בבחירה בחיי תורה. בתקופת המלך חזקיהו (אם אני זוכר נכון) שהעמיד חרב בבית המדרש כן היה בחירה ? אני סבור שיש כן צורך ב"להגדיל תורה ולאדירה" וזאת גם באחוז נמוך יחסית של בחירה, כדי שהיה בסופו של דבר כמה שיותר לומדים, ובתקווה שבסופו של דבר הם באמת יבחרו בחיים של התורה.
כדי לתת להם את זכות הבחירה, הם צריכים גם להרגיש מסוגלים ומצויידים לבחירה אחרת. בחור שרק למד ללמוד כל חייו כנער, אין לו באפשרותו לדמיין שהוא מסוגל לעשות דבר אחר. ובעת שייצטרך להתפרנס, מתוסכל בנפשו הוא יילך לכולל כי הרי זה הדבר היחיד שהוא יודע לעשות.
״…רבי יהודה אומר כל שאינו מלמד את בנו אומנות מלמדו ליסטות…״
בוודאי שאברך כולל בוחר להיות אברך כולל. מה מונע ממנו להיות מה שהוא רוצה? האם יש שוטר שמונע ממנו לעבוד או סתם לשחק שח מט? הרי בדיוק ההפך הנכון. להיות שותף בחלוקת העבודה, יש כפיה חוקתית (גזירות כלכליות) ועובדתית (המודרנה שולל ממך את הטבע שאפי' מי גשמים אסור לך לאגור, ולכן בלי עבודה אין כסף ואין מים ולחם ומקום לישון בלילות). אברך כולל בכדי ללמוד כל חייו הוא בוחר מראש בחיי עוני ולחיות על נדבות (לא משנה אם ראש הכולל דואג לזה, זה נשאר נדבות).
לסיום:
אני לא מבין מאיפה קיבלנו כזה ראש הפוך לחשוב שעבדות (להיות בכפיה בחלוקת העובדה) זה נורמטיבי ולימוד זה כפייתי. לימוד זה בחירה = בן חורין, ועבדות זה כפיה.
שאתה חייב לעבוד בכדי לשרוד את היום, זה עבדות. במיוחד שכופים על בן אנוש להיות חלק בחלוקת העובדה ולא נותנים לו חלק שוויוני בצמיחה שצומחת בעקבות חלוקת העבודה. כלומר כופים עלינו להיות חלקת בחלוקת העבודה אבל לגבי הצמיחה שלנו?! רח"ל זאת מחשבה קומוניסטית כפרתית לחשבו שמגיע לנו שוויון.
במיוחד שאנו דנים על בני ארץ ישראל, הטעות זועקת עד השמים. בארץ ישראל לכל יהודי יש נחלה פרטית (זה המושג מצוות ישוב ארץ ישראל וזה כל תוקף דרישת היהודי לגבי ארץ ישראל), ויש לו חלק במשאבי הארץ. כלומר, יהודי בארץ ישראל לא אמור להיות בחלוקת העבודה בכלל (הוא יכול לבחור בזה אבל לא כפו להיות בו). יש לו לכאורה נחלה על דרך "איש תחת גפנו ותחת תאנתו" ויש לו את כל הזמן ללמוד תורה או לעסוק במחקר שזה גם תורה למשל למצאו תרופה לסרטן.
זה המצב הנדרש מהתורה כלפי ארץ ישראל. וככה נהגו כל עולי ארץ ישראל מאז הראשונים. כלומר, כל יהודי שעלה לארץ ישראל עלה על סמך זה שבארץ ישראל אין יותר עבדות וגלות ועסקו אך ורק בלימוד ובחיבור ספרים. אבל המציאות היא שצריך פרנסה ואין לנו נחלה, כלומר גזלו מאתנו את נחלתינו. אז הומצאה המושג של לשנורר בכל גלויות ישראל לטובת יושבי ארץ ישראל. כלומר מאז הראשונים כל העולים לארץ חיו מראש על נדבות של יהודים מהגולה. מכאן שדווקא בארץ ישראל יש יהודים שמקדישים את כל חייהם לתורה ולמעשים טובים.
והנה במאה האחרונה באו לארץ יהודים שהקימו בשם היהדות מדינה ככל העמים שזה אומר גם בני ארץ ישראל אמורים בכפיה להיות חלק בחלוקת העבודה בלי לקבל תמורה (מדיניות קפיטליסטית ששם רק הברירה הטבעית מדברת). גם מכרו את כל משאבי הארץ לזרים בחינם. בקיצור, הפכו את העם היהודי ועוד בארץ ישראל לעבדים נרצעים שאין להם אפי' דיור. ואתה טוען שזה מבחירה? עוד רוצים בכפייה לקחת גם את צאצאי היהודי (החרדים) כשכירי חרב בחינם. הרי בשום מדינה קפיטליסטית אין גיוס חובה בכפיה, ובצדק, וכי למה שמי שאין לו קניינים בארץ ירושתו ועוד חייב לשלם לאחיו החזיר משכורת שלימה על שכירות\דיור, שיקחו ממנו את צאצאיו בחינם ובכפיה להגן על הקניינים של משפחת תשובה שגזלו מאתנו את הגז הטבעי?
יש יהודים שבאין ברירה נכנעים למצב ועובדים. יש יהודי שלא נכנעים ובוחרים בחיי עוני ללמוד תורה כל היום. אבל שתמצא יהודים שיחשבו שהעבדות הזו זה האידאלי ודווקא לימוד זה לא מבחירה? מאיפה זה מגיע? וזה ששאלת מישהו מה אתה עושה בחיים ולא ענה לך, זה דיי טבעי, כי הוא מניח שלא תבין – והנה מתברר שאתה באמת לא מבין. האדם לא נולד לעבדות, נקודה!! אם כופיים עלינו את העבדות לפחות שנחלק את הצמיחה ונהנה ממשאבי הטבע בחינם. אבל מי הוא הפרייר שיעבוד 24\7 בלי דיור בארץ ירושתו ובלי לגמור את החודש?
אז יש את האברכים שעושים חושבים: העבודה הכפייתית לא תוציא אותי מהעוני. כלומר היום נדרש גם מהבת זוג להיות שוויונית בעול הפרנסה שזה אומר שגם אשתי וגם אני אמורים להיות עבדים בחלוקת העבודה. את הילדים נזרוק למעונות שזרים יגדלו אותם. ובמצב כזה אין זמן למשמעות חיים ועבודת השם. אז לא עדיף לי להיות בן חורין ללכת ללמוד ולקבל קיצבה של יהודים טובים? אשרי מי שבוחר בחיים כאלה מול העבדות המודרנית.
המאמר הוא מאוד יפה ואני מסכים עם כל מילה. השאלה היא לאן המאמר מוביל, מה בעצם רוצים שיהיה, או שזה סתם חזון שחור כזה. למעשה, גם לי יוצא לדבר לפעמים עם אברך ולשאול אותו מה אתה עושה, והוא לא מבין, מה'זתומרת אני אברך. ואז אני מחמיא לו – כל הכבוד לך. והוא לא כ"כ מבין למה מגיע לו כל הכבוד יותר מארוחת בוקר או שחרית. הקו יצור הזה של האברכיות מאוד מוריד מהערך של האברכים כלפי עצמם וממילא של כל הסביבה כלפיהם. השאלה היא האם יש מצב לשינוי, או שככה החברה הליטאית חייבת להתנהל דה פקטו, כלומר אחרי שהתרגלו כך שנים רבות, מצב שיצרו גדולים כדי שכולם יילכו ללמוד על אוטומט. כרגע הציבור לא מכיל מורכבויות, אם יש לגיטמציה למשהו, אז כולם יילכו לשם, ולכן יש קטלוג על עובדים – סוג ב', מי שבצבא – שייגעץ, מי שבאקדמיה – אפיקורס. תוצר של אי יכולת להכיל מורכבות. סופו של דבר – הציבור מחונך כך היום ואין סיכוי שיזוז משהו.
ל-maxman
לא ברור לי איך כמות כה רבה של שגיאות התרכזה למקום אחד — היכן אתה חי בדיוק?!
דבר ראשון: בהחלט ישנם אברכים שלא מעוניינים בדרך החיים הזו, אבל אין ברירה "כי מה יגידו ההורים, ומה יגיד השווער ,ועל זה נתנו לו דירה?! ומי יהיו חבריי וכו'…".
ומניין ההמצאה שהמצאת על עבדות בעבודה?! כנראה שאתה לא עובד, לכן אתה לא יודע על מה אתה מדבר. איזה אדם עובד בלי לקבל חלק מהצמיחה כדבריך? כל עובד יודע בדיוק כמה הוא מקבל על שעת עבודה, כמה הוא מקבל על פרויקט וכו'. זו חלקו בעמלו, ועליו דיברו חז"ל כשאמרו ש"כל הנהנה מיגיע כפיו וכו'".
ואם על ארץ ישראל דיברת, בדיוק להיפך — בארץ ישראל קיבלנו נחלה ואדמה, והיינו צריכים לעבוד את האדמה להיות חקלאים, כאשר כל אחד נהנה מיגיע כפיו. דבריו אלו ברורים מתוך התורה (ויש שמסבירים שזה מה שהפריע למרגלים שלא רצו לעלות ארצה ולהתעסק בחומר כשבמדבר היה להם מן וחיו מעל הטבע).
ואילו מדבריך משמע שלקבץ נדבות זה לגטימי בארץ. האמנם?!
ומה עם אותם עובדים בחו"ל שהם עבדים לדבריך וחיים בעבדות לשיטתך? צריכים לרחם עליהם, מסכנים, גם עובדים כעבדים וגם באים לשנרר מהם, ועושים מצפון, לכאורה צריכים לרחם עליהם…
והאם כל כך קל בעיניך להתפרנס מו הצדקה? גם לא לפי הרמב"ם הידוע, אני לא חושב שישנם אומרים שזה לכתחילה לגמרי, עיין בכל התורה הגמרא חז"ל ומשניות, מופיע חזור והשנה שצריך לעבוד, וללמד בנו אומנות, ולשקיע גם במסחר. אז אומנם הייתה תקופה שהיו צריכים לחזק את העם והומצא רעיון הכוללים, אבל לכתחילה לחיות בעוני ולקבץ נדבות כאילו זו הדרך האידיאלית הרי זו טעות חמורה!
ועוד פעם אתה כותב שאין נחלה ליהודים כאן ועובדים בלי לקבל תמורה ולא גומרים את החודש…
עוד פעם אני אומר כנראה שאתה לא עובד (לא ברור מה אתה כן עושה) כי אם היית עובד, וה' היה בעזרך, היית רואה שאנשים עובדים ומקבלים תמורה נאה מאוד, והיית גומר את החודש בכבוד, ואולי אולי גם היית יכול לקנות נחלה — מי יודע.
אני לא מסכים בראייה החד צדדית שמציע כותב השורות. יש גם את העינן של "לא לשמה" שהוא הנדבך הראשוני כדי להגיע עליו ללשמה בסופו של דבר. בוודאי שהאידאל הרצוי הוא שכולם ילמדו לשם שמים, כי זה מה שבאמת הם רוצים, אבל זה מעולם לא יקרה לפני השלב שה"לא לשמה". אז, נכון. יש היום הרבה אברכים שלא לומדים תורה כי כך הם בחרו. אבל מתוך שלא לשמה מגיע לשמה.
אבן אריה היקר
דבר ראשון יש ברירה: בכל שלשה-ארבעה דורות 80% מהיהודים הולכים לאבדון. זאת אומרת, בוחרים בחיים אחרים. הווה אומר, יש בחירה כי אין שוטר ומשטר וגננת. החברה החופשים היחידה בעולם כמעט בכל ימי ההיסטוריה היו היהודים. אין שוטר ואין משטר ואין גננת שאתה אמור לשאול רשות לנשום (אין לך זכות מוקנה לנשום – השופט ברק). אנו בני חורין.
לגבי עבדות המודרנית. אוקיי נראה לי שאין מושג איך הכלכלה עובדת, ואמליץ על חיפוש בגוגל של "להבין בכלכלה בקלי קלות – מהפכה מחשבתית חברתית" — שם אני מסביר בקלי קלות את היסודות.
לגבי ארץ ישראל. שיש נחלה לכל אחד, הוא לא כפוי להיות חלק בחלוקת העבודה. זה סגולתו של ארץ ישראל מול עבדות מצריים ועבדות המודרנית. שוב תעיין במאמר הנ"ל ותבין.
מה הקשר בין רחמנות לנדבות — יש שרוצים להחזיק תורה ועושים את זה בכיף. ואשרי מי שעמל בתורה ואשרי מי שתורם לו. בזכותו יש לומדי תורה שמלמדים את כולנו מהי חירות אמיתית ומהי עבדות למשטר שהמשטר עוד חושב שאין לך זכות מוקנה לנשום והמשטר הוא ההורה העליון על צאצאיך ולא אתה ואשתך. (לדברי גיל סיגל, פרופ‘ למשפטים בקרייה האקדמית אונו וחבר המועצה הלאומית לביואתיקה, ”להורים אין בעצם זכות על הילד. הילד אינו קניין שלהם“ — הם קיבלו מהמדינה את הזכות למלא חובות כלפיו בשל החיבור הביולוגי.) אז אשרי שיש לומדי תורה להשכיל אותנו מול הטמטום של המשטרים והשרלטניים.
לגבי שאר דבריך. אני שוב חוזר להצעה שפשוט תלמד ואולי תבין. מה הטעם להתווכח עם תלמידי חכמים? האם מצאת איזה תלמיד חכם שעובד (מחוץ לעבודות קודש)? האם שמעת על גדול הדור שעובד? לא. אין כזה דבר!! האם שמעת אחד מגדולי הדור שיציע למישהו לעבוד לכתחילה? לא ולא, יהודי לא אמור לעבוד. לי בני ישראל עבדים אומר הקב"ה. לא עבדים למשטרים ולא עבדים לטייקונים.
כותב המאמר לא נגע בעקב האכילס של תופעת "חברת הלומדים": תדמית, השתייכות, הגדרה וזהות. הסרט הנע של האברכות פסיבי לחלוטין ואין לו שום מדד מעשי-תעסוקתי.
ביחידה צבאית או בפקולטה באוניברסיטה אין סרט נע ואי אפשר להיות פסיביים. צריך להשקיע הכל, להאבק בצפרנים ולהזיע דם כדי לשרוד. אין מציאות של "לזרום איכשהו". כך, אגב, בכל עיסוק יצרני במשק: אם אתה קופאי בסופר, או רו"ח בכיר, אתה חייב לספק תפוקה.
חברת הלומדים הליטאית שהתפתחה, אין עניינה עיסוק בתורה דווקא אלא הגדרה חברתית.
דוגמאות: הבט סביבך בבין-הזמנים הליטאי, בערבי שבתות וחגים ובימי דפגרא; הבט סביבך בשעות בהן דלת הכוילל סגורה. ה"עובדים" הולכים הביתה לעיסוקיהם. אגב, שעות הכוילל הם בדיחה בפני עצמה: באיזו עבודה נוספת השעות הן9:00-12:40 (מנחה!) מנוחת צהרים (ממה, למען ה'? אני מתחילה ב8:30 ובמרוץ העבודה המטורף נזכרת ב13:00 שעוד לא אכלתי את הסנדביץ' היום…) חזרה ב-15:30 עד 18:30 לערבית… 6-7 שעות ביום??? אפילו בביטוח הלאומי צריך להפגין נוכחות של 8-9 שעות! שכירים במשק עובדים 9-12 שעות, לפעמים גם בימי שישי ובמוצ"ש. אין חופש בניסן ולא בתשרי; לפעמים העבודה גם בחול המועד… עצמאיים? להם בכלל אין יום ולילה. הם לא לוקחים את הילדים ללימודים בבוקר ולא רואים אותם בצהרים; אין להם זמן לקשקש על פוליטיקה או ללכת להפגנות, הם חייבים להאכיל את המשפחה שלהם!
כך נראים חיים של אדם פרודוקטיבי ויצרן במשק. אגב, אלו השעות והימים גם של אדם שהתורה היא מה שהוא עושה בחיים. הוא יכול להיות ליטאי, חרד"לי, ספרדי או חסיד; ההגדרה אינה רלבנטית. אז אל תכתבו לי על אחוזים בודדים שבאמת משימים לילות כימים והתורה היא תמצית נפשם. ו-כן, גם 20% של כאלו שהתורה תמצית עיסוקם – עדין לא מתרצים 80% (לפחות… לפי חז"ל זה קרוב ל-99%) – שאמצו להם אורח חיי ניחותא במסווה מתמוטט של טהור אני.
כותב המאמר מתייחס רק לעובדה, שלעבוד כאברך זו ברירת מחדל, וחבל שאין בה ביטוי של בחירה אישית או שאיפת חיים. בנקודה שהעליתי, ניסיתי לקעקע את האברכות מלהקרא עיסוק.
אברך שבוחר (!) לעזוב את הכוילל, קנה לו סטיגמה חברתית. למישהו משנה כמה שעות הוא משקיע בלימוד תורה? לא, כי הוא עושה זאת כעיסוק שבחר; הוא אינו "אברך" יותר לא כי אינו לומד, אלא כי עזב את הכוילל! ולא עוד, אלא שאצל ה-80% שלעיל הוא בהחלט ירד מדרגתו והפך סוג ב'. אשתו מרגישה שעולמה חרב עליה. מדוע? האם עזב את הלימוד? לא ולא! הוא לומד – והפעם מבחירה! אלא מאי? עזב את הזהות וההגדרה של להיות אברך כוילל והלך לעסוק, לא עלינו, בישובו של עולם במקום ביישובה של הפוליטיקה.
מכאן – כוילל = מסגרת חברתית.
כשאדם עונה "אני אברך" לשאלה "מה אתה עושה בחיים?", יש לראות בתשובה הגדרה, זהות ולא עשייה: "אני חסיד בעלזא" "אני נכד של הרב עובדיה" "אני שמן בדיאטה" (היי, הוא דווקא כן בחר ועושה עם עצמו!)
אסכם את דברי הארוכים מאד.
כותב המאמר מתייחס לחוסר ההכרה בערך של "חברת הלומדים", ומתרץ זאת בכך, שעיסוקם אינו מבטא בחירה או שאיפה.
הרחבתי בהבטים הבאים:
לא רק שאין באברכות בחירה, אלא גם לא בהכרח עשיה, יצירה, יצרנות ומהות.
לא זו אף גם: האברכות כלל אינה מחייבת שלימוד התורה הוא עיסוק מהותי
בהתרחק מיסודה, אברכות היא הגדרת זהות והשתייכות חברתית
הגדרת אברך / חברת הלומדים מתנשאת וכופה על החפצים במעמד סביר להחזיק בה גם ללא ערך או תוכן (ע"ע ירידה בערך שאינה קשורה לירידה בלימוד התורה)
מסקנה סופית: בבחינה מחדש של חברת הלומדים / אברכים / כולל, היחס הערכי כלפיהם הפוך משאיפת התורה הטהורה.
כדאי לעניין במאמרו של הרב יהושע פפר, שפורסם כאן לפני כמה שבועות. הוא מתייחס חלקית לתגובה שלך.
https://iyun.org.il/sedersheni/%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%AA%D7%95-%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%94-%D7%90%D7%95%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%AA%D7%95-%D7%94%D7%A4%D7%99%D7%9B%D7%AA-%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93-%D7%94%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94-%D7%9C/
לmaxman, למה שאתה קורא עבדות חז"ל קוראים דרך ארץ. אין לי מושג מה גורם לך לחשוב בצורה הליברטנית הרדיקלית הזאת על גבול האנרכסטית, אבל שוק העבודה נועד לאפשר לעולם להתקיים ולהתקדם. אך הדבר החמוא בדבריך, הוא דרך החיים הקבצנית שאתה מנסה לתת לה לגטמציה, אחד הדברים שנאמרים לה פעם בתפילה ובברכת המזום היא שלא נזדקק למתנות בשר ודם, איזה חברה נורמלית ובריאה רוצה לאכול כל יום נהמא דכיסופא?!
דבר נוסף שבעיני כותב המאמר לא נגע, אל קשור בקשר הדוק לטענה שהוא העלה בעקבות אורח הליים הליטאי, היא העדר היצרנות של החברה וחוסר יכולתה לקיים את עצמה. תנאי בסיסי להצלחת דרך או שיטה היא תוחלת חייה, אך החברה הליטאית הינה חברה שללא המדיניות הסוציאליסטית בישראל לא הייתה מצליחה להחזיק מעמד, דבר שבעיני מצביע על בעית עומק של השיטה החרדית-ליטאית
שלום וברכה.ראשית תודה על המגזין המצוין על מאמריו וכותביו הנפלאים.בקשר למאמר
אני רק רוצה לומר שמאד הזדהיתי עם המגיב שטען שאברך ואברכיות הם הגדרה של מעמד ולא עיסוק.לדעתי זו בדיוק הנקודה של כל העניין כי ברור שבכלי מדידה רגילים אברך לא מייצר אפילו פרומיל מכל עבודה אחרת ולדעתי גם גדולי הדור שייסדו בזמנו את העניין של הכויללים חשבו בדיוק על העניין הזה שאברך יהיה "מעמד" ולא עיסוק ואכמ"ל
זו אכן הוראת שעה, והמחירים של זה ברורים
התחזקתי מאוד מהמאמר, המאמר נכתב ונערך בצורה יפה לדעתי הפתרון לבעיה הוא לקרוא ספרים על תפקידו של האדם בעולם ועל תפקידה של היהדות בחייו של האדם.
ולסיום,יישר כח על המאמר היפה.