צריך עיון > סדר שני > "מלכות יוון הרשעה": חכמת יוון או תרבות יוון?

"מלכות יוון הרשעה": חכמת יוון או תרבות יוון?

Athens, Greece - October 14, 2016: Ancient herodes atticus theater amphitheater of Acropolis of Athens, landmark of Greece

במסורת היהודית יש גישות סותרות כלפי העולם היווני, אמירות חיוביות לצד אמירות שליליות. פתרון אחד של הסתירה מבחין בין תרבות יוונית - שהיא פסולה, לבין חוכמה יוונית - שהיא מותרת ורצויה. אולם עיון בדברי חז"ל מגלה שהם סברו להפך. חז"ל שללו את יומרתה האוניברסלית של החוכמה היוונית וזיהו בה סכנה, בעוד שאת תרבותה הפרטיקולרית הם התירו ואפילו שיבחו.

ב' טבת תשע"ח

מסורת ארוכת יומין בעולם התורני לעיין בימי החנוכה, ימי הניצחון על "מלכות יוון הרשעה", בשאלת הזיקה בין היהדות לתרבות המערב. ברצוני לצרף את עצמי למסורת מפוארת זו, ולדון ביחס היהודי הראוי לתרבות יוון – שאלה שאין לה תשובה חד-משמעית במקורותינו.

בחנוכה חוגגים אנו את הניצחון היהודי על היוונים. כפי שאנו יודעים, ניצחון זה לא הוגבל לפן המדיני, אלא אירע אף – ובעיקר – בפן תרבותי. מרד בני חשמונאי בשלטון היווני התעורר משום "שעמדה מלכות יוון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך". וכך בימי החנוכה זוכרים אנו תמיד את המתח שבין אתונה לירושלים, בין התייוונות לנאמנות למסורת היהדות.

במשך הדורות עלו גישות שונות ביחס למתח זה. אחדות שללו באופן גורף כל זיקה לתרבות יוון, בעוד שאחרות התייחסו בסלחנות או אף בחיוב לקיומה של זיקה כזו. גם בדברי חז"ל ניתן למצוא יחס מורכב לשאלה זו. מצד אחד אנו למדים כי "'חושך' – זו יוון, שהחשיכה עיניהם של ישראל". מאידך, נאמר בפסוק "יפת א-להים ליפת וישכון באהלי שם" (בראשית כ, כז), וחז"ל דרשו זאת על יפייפותה של יוון המפארת את אהלי ישראל.

 

חכמה ותרבות – אוניברסליות ופרטיקולריות

כיצד מיישבים סתירה זו? הבחנה רווחת במחוזותינו מפרידה בין שני חלקי עולם-הרוח היווני: חכמה ותרבות. חכמת יוון – שבמוקדה עומדים המדע והפילוסופיה – מותרת, ושמא אף רצויה. לעומת זאת, תרבות יוון, המזוהה עם האסתטיקה, האמנויות היפות וטיפוח הגוף, זרה לרוח תורת ישראל ואסורה בתכלית האיסור.

הבחנה רווחת במחוזותינו מפרידה בין שני חלקי עולם-הרוח היווני: חכמה ותרבות. חכמת יוון מותרת, ושמא אף רצויה. לעומת זאת, תרבות יוון… אסורה בתכלית האיסור.

מאחורי הבחנה זו עומד הרעיון הרואה במדע ובפילוסופיה אמת אוניברסלית המתאימה לכל אדם – "אדם באשר הוא אדם" (מטבע לשון שמקורו, אגב, בספר "אתיקה" של אריסטו). האמת, אומרת גישה זו, נטולת צבע. היא רלוונטית ליהודי ולגוי כאחד. זאת בניגוד לתרבות, לבתי תיאטראות וקרקסאות, משחקים אולימפיים ושירים, חגים ומנהגים, סיפורי עם ופסטיבלים. תרבות היא פרטיקולרית במהותה, ולכן מה שתואם את רוח יוון אינו מתאים לעם ישראל, אשר רוח אחרת עמו.

את החלוקה הזו ניתן כנראה לייחס לרמב"ם, הכותב למשל בהלכות קידוש החודש:

וטעם כל אלו החשבונות […] והראיה על כל דבר ודבר, היא חכמת התקופות והגימטריות שחברו בה חכמי יון ספרים הרבה והם הנמצאים עכשיו ביד החכמים […] ומאחר שכל אלו הדברים בראיות ברורות הם שאין בהם דופי, ואי אפשר לאדם להרהר אחריהם, אין חוששין למחבר בין שחברו אותם נביאים בין שחברו אותם האומות, שכל דבר שנתגלה טעמו ונודעה אמיתתו בראיות שאין בהם דופי אנו סומכין על זה האיש שאמרו או שלמדו על הראיה שנתגלתה והטעם שנודע.[1]

בפרקים הקודמים לקטע הנ"ל מפרט הרמב"ם את יסודות האסטרונומיה של זמנו. את חכמה זו לא למד הרמב"ם ממקורות היהדות אלא מחכמי יוון. מסיבה זו הוא רואה צורך להכניס בתוך ספרו ההלכתי הסבר לעובדה שהוא משתמש לקביעת ההלכה בספרות זרה. הוא מבאר כי היות שמסקנות האסטרונומיה הוכחו בראיות, הרי שאין הבדל אם אלה שגילו אותן הם יהודים או יוונים, העיקר הוא האמת החבויה בהן. כיוצא בדברים אלה כתב הרמב"ם בהקדמתו לשמונה פרקים, אודות המקורות שלהם נזקק בחיבורו זה:

ודע שהדברים אשר אומר בפרקים אלו […] הם עניינים מלוקטים מדברי החכמים […] ומדברי הפילוסופים גם הקדומים והחדשים, ומחיבורי הרבה בני-אדם, ושמע האמת ממי שאמרה.

כלומר, עמדתו של הרמב"ם היא שהשלילה של הקשר אל יוון אינה חלה על "דברי החכמים" והפילוסופים. ניתן ללמוד חכמה מפי היוונים, או מפי כל אדם אחר: "שמע האמת ממי שאמרה". קטגוריה זו, "אמת", כוללת על-פי הרמב"ם כל דבר שניתן להוכיח "בראיות ברורות שאין בהם דופי, ואי אפשר לאדם להרהר אחריהם". מדובר כמובן בחלוקה עקרונית. העובדה שעם השנים הופרכו יסודות האסטרונומיה שבהם השתמש הרמב"ם, וכי חלקים נרחבים מתוך ההנחות הפילוסופיות של אריסטו כבר אינם מקובלים, אינה משנה את עיקר החלוקה.

מה כן יש לאסור? כל דבר שאינו מביא לידיעת האמת. הרמב"ם התנגד נחרצות לשמיעת שירים וקריאת ספרים שאינם ספרי חכמה, כפי שהבהיר בדבריו הידועים בפרושו למסכת אבות. "חוקות הגויים" נאסרים בתכלית האיסור, ובתוכם נופל כל דבר שאינו מוכח בראיות. במילים אחרות, ניתן לתאר את הבחנה זו במושגים "חכמה" ו"תרבות". חכמה יוונית היא דבר רצוי ומשובח; תרבות יוונית פסולה ואסורה.

חז"ל שוללים דווקא את היומרות האוניברסליות של החכמה היוונית, ורואים בהם איום וסכנה. מנגד, את ההיבטים הפרטיקולריים של תרבותם הם דווקא מקבלים, ואולי אפילו משבחים.

כך או אחרת, נראה כי הפרדה זו, בין חכמה לתרבות, מקובלת למדי בקרב הזרם הדתי בזמננו. הגישה רווחת במיוחד בקרב הדתיות המודרנית, שראשיתה במה שמכונה "זרם הניאו-אורתודוקסיה" מיסודו של הרש"ר הירש.

אולם, ברצוני לטעון כי עיון במקורות חז"ל עצמם מראה שדעתם בנושא זה שונה, אם לא הפוכה בתכלית. חז"ל שוללים דווקא את היומרות האוניברסליות של החכמה היוונית, ורואים בהם איום וסכנה. מנגד, את ההיבטים הפרטיקולריים של תרבותם הם דווקא מקבלים, ואולי אפילו משבחים.

 

לשון יוונית וחכמה יוונית

במשנה בסוף מסכת סוטה אנו מוצאים כי חכמים גזרו איסור ללמד חכמה יוונית לבנים (ט, יד). בדברי הגמרא (סוטה מט, ב) מופיע סיפור המקשר את הגזירה לסופם האירוני של האירועים שאנו מציינים במועד זה בשנה – מלחמת האחים החשמונאים שהביאה לכיבוש הארץ על-ידי הרומאים:

תנו רבנן: כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה, היה הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים. בכל יום ויום היו משלשלין דינרים בקופה ומעלין להן תמידים. היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית, לעז להם בחכמת יוונית, אמר להן: כל זמן שעוסקים בעבודה אין נמסרין בידכם. למחר שלשלו להם דינרים בקופה והעלו להם חזיר, כיון שהגיע לחצי חומה, נעץ צפרניו ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה. אותה שעה אמרו: ארור אדם שיגדל חזירים, וארור אדם שילמד לבנו חכמת יוונית.

במשנה ובגמרא לא מופיע נימוק מפורש לאיסור, אך הסיפור יוצר הנגדה בין חכמה יוונית לעבודת המקדש. העיסוק בחכמה יוונית עלול להביא לביטול עבודת המקדש, ששיאו העלאת חזיר, סמל השיקוץ הגויי.

כיצד "חכמת יוונית" מובילה לכך, ומדוע העובדה שאותו זקן ידע אותה הובילה את המורדים להעלאת חזיר? התשובה טמונה בהבנת טיבה של החכמה היוונית אליה מתייחסים חז"ל.

פרופ' דב רפל, במאמרו "חכמה יוונית – רטוריקה", הוכיח כי החכמה היוונית אותה אסרו חז"ל ללמוד אינה אלא חכמת הרטוריקה. רפל פרש ברוחב-יריעה את תולדות חכמת הרטוריקה מהתקופה הקלאסית ביוון ועד התקופה הרומית, והראה שבשלב האחרון והמגובש של התפתחותה, השלב שחז"ל הכירו, כללה הרטוריקה לא רק אמנות השכנוע, ואף לא רק ספרות יוונית והיסטוריה, אלא גם הכשרה פילוסופית ומדעית. במילים אחרות, חכמה יוונית כללה למעשה את כל אוצר הרוח היווני, כאשר החלקים הפילוסופיים והמדעיים שבו האצילו מתדמית האמת המוחלטת שלהם גם על שאר ענפי התרבות היוונית. התלמיד היהודי (כמו המצרי או הסורי) הלומד את חכמת הרטוריקה, ונחשף דרכה להוכחותיו המופתיות של פיתגורס בתחום הגאומטריה או לתיאוריהם המשכנעים של אריסטו ותלמי את תנועת גרמי השמים, לא השתכנע אודות אמיתות המדעים הללו לבד. כיון שהפנים את חוק לימודיו, יצא אותו תלמיד כשהוא בטוח בעליונות האוניברסלית של התרבות היוונית כולה, שהרי את כל ענפי הידע קיבל "בחבילה אחת". השלב הבא היה זניחה של התרבות העמוקה של עמו – תורת ישראל.

במסכת מנחות (צט, ב) אנו מוצאים איסור גורף על לימוד חכמה יוונית, לא רק לילדים, כאמור בסוטה, אלא אפילו לתלמיד-חכם שלמד את כל התורה כולה:

שאל בן דמה בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל: כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמת יוונית? קרא עליו המקרא הזה: 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה' – צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יוונית.

גם כאן לא מופיע נימוק מפורש לאיסור, אולם ניתן להבין כי הפסול בחכמה יוונית אינו עצמי, אלא מחמת "ביטול תורה" שבו. על-פניו נראה שרבי ישמעאל לא שולל לחלוטין את חכמה זו, אלא סבור שאין לה מקום בחיים. חז"ל שוללים את לימוד החכמה היוונית לבנים כיוון שהיא עלולה להרחיק אותם מעבודת ה'; והם מרחיקים את האדם הבוגר מעיסוק בה, כיוון שאין לדעתם זמן הראוי ללימודה. כך או כך אנו מוצאים כי דעתם של חכמים אינה נוחה כלל מחכמה יוונית, בכל צורה שהיא.

חז"ל שוללים את לימוד החכמה היוונית לבנים כיוון שהיא עלולה להרחיק אותם מעבודת ה'; והם מרחיקים את האדם הבוגר מעיסוק בה, כיוון שאין לדעתם זמן הראוי ללימודה.

יחס שונה לחלוטין אנו מוצאים בספרות חז"ל ללימוד השפה היוונית. בסוגיה האמורה במסכת סוטה (מט, ב) מבחינה הגמרא בין חכמה יוונית, שהתירו ללומדה רק לקרובים למלכות הזקוקים לה במגעיהם עם השלטון, לבין לשון יוונית שהותרה לכול, ואף מוגדרת לשון מועדפת אחרי עברית בארץ-ישראל. בתלמוד הירושלמי (שבת, פרק ו, הלכה א) מוסר ר' אבהו בשם ר' יוחנן כי "מותר [ל]אדם ללמד את בתו יוונית, מפני שהוא תכשיט לה'". כלומר, האסתטיות של השפה היוונית משמשת לבת הדוברת אותה ממש כמו תכשיט. יתירה-מזו, במסכת מגילה (ט, ב) אנו מוצאים כי מעלת היוונית אינה רק לדברי חול, אלא אף נוי הוא לתורה שתהא מתורגמת לשפה היוונית:

רשב"ג אומר: אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית […] אמר ר' יוחנן: מאי טעמא דרשב"ג? אמר קרא 'יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם – יפיותו של יפת יהא באהלי שם.

לבל נחשוב שיחס זה, הנע בין ניטרלי לחיובי, קיים רק ביחס לשפה היוונית ולא לתרבות היוונית. המשנה במסכת ידים (ד, ו) מתייחסת בסלחנות לקריאה בכתבי הומרוס, מחברם של האפוסים היווניים הגדולים. היא רק מציינת שהקריאה בהם אינה מטמאת את הידיים כמו כתבי הקודש. יחס ניטרלי מפורש עולה גם מדברי הירושלמי (סנהדרין, פרק י, הלכה א), בהתייחסות לדברי ר' עקיבא לפיה "הקורא בספרים החיצוניים – אין לו חלק לעולם-הבא":

כגון ספרי בן סירא ובן לענה, אבל ספרי המירס [הומרוס] וכל ספרים שנכתבו מכאן והילך – הקורא בהן כקורא באיגרת […] להיגיון [קריאה בעלמא] ניתנו, ליגיעה לא ניתנו.

כלומר, הירושלמי אינו רואה פגם בקריאה באפוסים ההומריים – האיליאדה והאודיסיאה – למרות היותם רצופים עלילות אלים יווניים וסיפורי אהבים, ובלבד שלא יתייחסו אל הקריאה בהם כקריאה של קודש המצריכה יגיעה ועיון. ניתן לראות במילים "להיגיון ניתנו" אפילו פן חיובי, לפיו יש ברכה בקריאת חולין בכתבי הומרוס. לאור זאת יש לפרש את דברי ר' יונתן מבית-גוברין בירושלמי מגילה (פרק א, הלכה ט) "ארבעה לשונות נאים שישתמש בהן העולם, ואלו הן: לעז [יוונית – כפירוש מפרשי הירושלמי שם] לזמר" כמוסבים על הספרות האפית היוונית שבמוקדה עומדים האפוסים ההומריים.

בניגוד חד לעולה מתוך דברי הרמב"ם, נראה שחז"ל מתייחסים בסלחנות דווקא להיבטים התרבותיים של היוונות.

בניגוד חד לעולה מתוך דברי הרמב"ם, נראה שחז"ל מתייחסים בסלחנות דווקא להיבטים התרבותיים של היוונות. הם חוששים מחכמת יוון הרבה יותר מתרבותה. נראה כי חז"ל קיבלו אף הם את ההבחנה שהוזכרה לעיל בין חכמת יוון לתרבותה, אלא שהם הפכו אותה על-פיה: לדעתם דווקא החכמה היוונית היא שנאסרה ללימוד, בעוד שהלשון והספרות היוונית מותרות ואף ראויות.

כיצד יש להבין הבחנה זו? עמדת הרמב"ם המצדדת בלימוד המדע והפילוסופיה היווניים ונמנעת מההיזקקות לתרבות היוונית נראית ברורה יותר: בעוד שהתרבות היוונית הינה תרבות אלילית הנשענת על אדני האמונה והפולחן הפגאניים, החכמה היוונית נסמכת על אדני האמת האוניברסלית. יתר על כן, רוב הוגיה, כאפלטון ואריסטו, נטו ברמה כזו או אחרת לאמונה באל אחד. כיצד אם-כן אנו מוצאים אצל חז"ל קבלה – סלחנית או מעריכה – של התרבות היוונית, בעוד שאת החכמה היוונית הם שללו באופן גורף שכזה?

 

מה רע באוניברסליות?

במחשבה מעמיקה יותר נראה שדווקא מה שנראה נזקף לזכותה של החכמה היוונית, קרי, היומרה לאוניברסליות שלה, הוא העומד בעוכריה בעיני חז"ל. בתור הקדמה לדברים אצטט את לשון המהר"ל בחיבורו על יחסי ישראל והאומות – ספר "נר מצווה" על חנוכה – בנוגע לייחודה של המלכות השלישית, מלכות יוון:

ולכך אמר [דניאל] כי מלכות שלישית מתייחס אל חיה שהיא נמר שיש לה ד' כנפיים […] מאחר כי האומה הזאת יש בה החכמה, הרי השכל מתפשט בכל העולם כי כך עניין השכל. ולכך כפי מידת השכל היה ממשלתם בכל העולם, והכול היה כפי המידה.

לא אתייחס לכל דברי המהר"ל שם, המרתקים והעמוקים, בנוגע למלכות יוון ולאופי המתח הרוחני שבינה לבין עם ישראל, אלא לנקודה זו לבדה, שהייתי מכנה "האוניברסליות ההלניסטית" – תפיסה המסומלת בארבעת כנפי הנמר הטוענת שחכמת יוון כלל אינה שלה, אלא של כל אדם באשר הוא אדם חושב.

מכוח היומרה לאוניברסליות, הנעוצה בעומק חכמת יוון, קם אלכסנדר הגדול, תלמידו של אריסטו, ויצא לכבוש את כל גבולות "העולם המיושב" ולהכניסו בברית ההלניסטית. אימפריות אחרות, כמצרים, בבל או פרס (ואפילו רומא בשיא תפארתה), כבשו גם הם ארצות רבות מאוד, אך לא התיימרו לחתור תחת אושיות התרבות המקומית שלהן. עניינן היה חומרי במהותו: השגת עוצמה וממון ככל האפשר. האימפריה ההלניסטית, לעומת זאת, הן בהיותה מאוחדת תחת שלטון אלכסנדר, והן אחר שהתפרקה לארבע אימפריות תחת שלטון הדיאדוכים יורשי אלכסנדר, לא הייתה מעוניינת אך בניצולן של העמים הכבושים תחתיה, אלא התיימרה אף לחנכם.

בתודעה היוונית-הלניסטית היווני אינו רק יווני, אלא היחיד הראוי לתואר "בן-אדם".  היה נהוג לומר כי מי שאינו מתגורר בפוליס יוונית הוא בהכרח או אל או חיה (לשון מושאלת מאריסטו), כי רק בפוליס יכולים לצמוח בני-אדם. אריסטו (בראשית חיבורו פוליטיקה) הגדיר את האדם "בעל-חיים פוליטי [מלשון אזרח הפוליס] על-פי טבעו". את התפיסה הזו הוריש לתלמידו אלכסנדר, והלה הפיצה ברחבי הארצות שכבש: מעתה ואילך, כל בני ארצות המזרח הפכו לחלק מהציביליזציה ההלניסטית, וצוּפה מהם לאמץ את תרבותה – לא בכדי להפכם ליוונים, אלא כדי להפכם לבניאדם במלוא המובן. כתוצאה מכך הוקמו פולייסים (ריבוי של פוליס) בכל רחבי המזרח, אשר חיקו את הפולייסים היווניות בכל אורחן ורבען. אלכסנדריה שבמצרים ואנטיוכיה שבסוריה הן דוגמאות טובות לפולייסים הלניסטיים במזרח, שאף התקיימו בהן קהילות יהודיות הלניסטיות חשובות ורבות השפעה.

אימפריאליזם תרבותי זה, מאין בא לה ליוון וליורשתה, התרבות ההלניסטית? נראה שהתשובה לכך אינה קשורה לשפה ולספרות היווניות (למרות שהללו בהחלט לקחו חלק בייווּנם של בני המזרח), אלא דווקא למדעים ולפילוסופיה של חכמי יוון. הללו נתפסו כאוצרים בתוכם אמת שאינה תלוית תרבות, אמת שהיא התגלמות האידיאות השמימיות עלי אדמות – שהרי אמת זו הוכחה בראיות ש"אי אפשר לאדם להרהר אחריהם". חז"ל דחו יומרה זו לתרבות אוניברסלית מכל וכל. בעיניהם, התרבות האולטימטיבית היא דרך התורה, ואולם תרבות זו – בשונה מזו של היוונים – איננה נחלת העולם כולו, אלא מיוחדת ליהודים, עם ה', להם כרותה ברית מיוחדת עם הקב"ה. מסיבה זו מעולם לא ניסו לכפות עמים אחרים לאמצה.

היוונים, לעומת זאת, סברו שהאמת שגילו היא האמת האבסולוטית והאוניברסלית, והדרך שהפיצו אותה עבר בהוראתה של "חכמה יוונית". זו הסיבה לשלילת חז"ל החמורה את לימוד החכמה היוונית, בעוד שלא ראו בעיה – או אפילו ראו בחיוב – את ההיזקקות לשפה ולספרות היוונית. כל עוד השפה והספרות היוונית נלמדות כשלעצמן, אין סכנה בכך שלימודן יביא לדחיקתה של תורת ישראל. יהודי ששפת אמו היא עברית (או ארמית), הלומד בשלב מאוחר יותר שפה וספרות יוונית, ברור לו שתרבות זו אינה תרבותו שלו; היא תרבות של האחר שיש לו מה לקבל ממנה ומעושרה האסתטי, אך תרבותו שלו עודנה תופסת את המקום הראשון במעלה. אולם זה הלומד "חכמה יוונית", המוסיפה על לימודי השפה והספרות גם את לימודי המדע והפילוסופיה, עלול לקבל את התמונה המוטעית כאילו תרבות יוון בשלמותה היא התרבות האנושית, ומכאן עלול אף להשיל מעליו את זיקתו לתורת ישראל ולאבד את זהותו היהודית.

דומה שעלינו לאמץ גישה דומה לזו שעולה מדברי חז"ל. על אף שאין לנו להימנע מהכרת ענף ידע כלשהו, נראה שעלינו בהחלט להימנע מקבלת היומרה שלו להחזקה באמת המוחלטת.

זה כנראה מה שקרה לאותו זקן אשר "לעז להם בחכמה יוונית" במלחמת האחים החשמונאים. לאור טענתו של רפל המוזכרת לעיל, ברור שהכוונה היא כי השתמש בהשכלתו הרטורית כדי לשכנע את היהודים המורדים למנוע את עבודת המקדש. אולם, ברובד עמוק יותר נראה להסביר כי השכלתו היוונית האוניברסלית היא זו שעמדה ביסוד התנכרותו לדבר המקודש ביותר לעמו – עבודת הקרבנות המיוחדת לעם ישראל ולבריתו עם א-לוהיו. עד שהגיע אותו מלומד זקן, גם הצד המורד המשיך לכבד את המסורת המשותפת, כאשר העביר לאויבו שה לקרבן תמיד. בין שני הצדדים שררה הבנה שמלחמתם אינה נוגעת לערכים המשותפים לשניהם בתור בני העם היהודי. אלא שאותו זקן הסביר להם שכל זמן שהם מכבדים את היריב ומשאירים בידיו את מקום המקדש "אין הם נמסרים בידכם". לא זו בלבד, אלא שהוא הצליח לגרום להם לפעול באופן ציני ולבוז לקודשי עמם – להעלאות את שיקוץ היהודים, החזיר, תמורת קרבן התמיד. דבר זה בא לאותו מלומד רק מכח היומרה האוניברסלית המתנשאת שבחכמה יוונית, המסוגלת לבוז לכל קודש שאינו באופק שלה. משראו חכמים בדבר אמרו: לשון וספרות יוונית מותרות, אך "חכמה יוונית", בכוליותה המתיימרת לאוניברסלית והמקעקעת הן את המחויבות למצוות והן את הזהות היהודית – לא ולא!

***

בניסיון להחיל תובנות אלה על חיינו כיום, בתור יהודים מאמינים הקשורים עמוקות במסורת אבותיהם מחד אך בעלי זיקה למערב ולתרבותו מאידך, דומה שעלינו לאמץ גישה דומה לזו שעולה מדברי חז"ל. על אף שאין לנו להימנע מהכרת ענף ידע כלשהו, נראה שעלינו בהחלט להימנע מקבלת היומרה שלו להחזקה באמת המוחלטת.

דווקא היום, במאה ה-21, אחרי שהתפכחנו מהרבה מאשליותיו של עידן הנאורות לפיהן המדע והפילוסופיה צופנים בחובם את האמת השלמה והגואלת אודות המציאות, יקל עלינו לאמץ גישה זהירה יותר למדע ולפילוסופיה המערביים. כיום, לא זו בלבד שהפילוסופיה ומדעי החברה מורדים מכיסאם הרם  בתור מחזיקי שרביט האמת המוחלטת, אלא אף מדעי הטבע כבר אינם זוכים למעמד זה (אחראי לכך בעיקר ענף הפילוסופיה של המדע, אשר הוגים מקרבו דוגמת קרל פופר ותומס קון הראו עד כמה קשה להוכיח את העקרונות המוחלטים כביכול העומדים בבסיס העבודה המדעית, וכן עד כמה קיימת זיקה עמוקה בין התפתחויות תרבותיות מסוימות לבין מה שנתפס ראוי לכתר "אמת מדעית"). אין סיבה אם-כן כי כאשר אנו נחשפים – הן באקדמיה והן דרך מוקדי תרבות כאלה ואחרים –  לתרבות המערב העשירה בהחלט, נעניק לה את הכתר של הבעלות על האמת או על המוסר.

מוטב לנו כי נבין שלצד הזדקקותנו לתרבות המערב, יש לנו תרבות עשירה משלנו, תרבות אותה הנחילו לנו אבותינו מדורי-דורות ואשר הוכיחה את חוסנה ואת עומק מוסרה במשך דורות רבים של גלות בין הגויים. חובה ואחריות עלינו, אשר זכינו לשוב לארצנו, להמשיך לשאת בנטל הדורות ולהורישה לבנינו שלנו. בד-בבד עם מסירת התורה לבנינו עלינו להוריש להם אף את הכלים שגם אותם הורישו לנו אבותינו, המלמדים אותנו מה וכיצד יש לבלוע ומה יש לפלוט; מה יכול להתאים ולהפרות את תרבותנו שלנו, ומה עשוי חלילה לקעקע אותה מן היסוד. רק בדרך זו נזכה להיות חוליה ראויה בשרשרת הדורות, אשר שמרו מכל משמר על המסורת שנמסרה להם, אך גם לא נמנעו מלהעשירה בעומקים נוספים דרך היזקקות לתרבויות אחרות, וזאת מבלי לאבד את הגרעין הייחודי הפנימי שלה.


[1] הלכות קידוש החודש יז, כד


תמונה: Bigstock

6 תגובות על “"מלכות יוון הרשעה": חכמת יוון או תרבות יוון?

  • https://www.otzar.org/wotzar/Book.aspx?169983& שם בספר "חכמה פנימית וחכמה חיצונית" סוקר בהרחבה את כל השיטות שכבר נגעו בהם הראשונים בנוגע לשאלה זו.
    ובעיקר הבירור והיחס לחכמת הגויים ותרבות חיצונית [חכמה בגויים תאמין תורה בגויים אל תאמין] בירר זאת באופן יסודי בספר torah & reason פרק xxiii.

  • סליחה שאני מגיבה בלי לקרוא את המאמר, שנראה מעניין, אבל רק בקשר לתמונה: זה נראה תמונה של אמפי רומאי ולא יווני.

  • המאמר נפלא אבל כבודו הביא את הראיות נגדו כי אם טעם האיסור לעסוק בחוכמה יוונית היא מש' והגית בו יומם ולילה אין לך ראיה גדולה מזו שהיא כחוכמה אין בה איסור אלא ביטול תורה בלבד שהוא דין נפרד וגם אותם כתבי המירס אפילו שהם ספורי אלים לא ע"ז הכוונה תרבות יון שכבודו הסיק שדוקא את התרבות לא אסרו כי תרבות היא אופי וצורת חיים והיא חומרת הדברים [וגם ראייתו בעינן איסור לימוד הבן חכמה יוונית יש לדייק שהאיסור נאמר על אב המלמד בנו ומדוע לא אמרו זאת כאיסור בפנ"ע]

  • למען הגינות בסיסית היית צריך להביא את הרמב"ם בפירוש המשניות וכל פרשני הפשט שמסבירים את המשנה של איסור (חכמה) יוונית בצורה הפוכה לגמרי.

  • חזק ביותר! יישר כח גדול!
    היטבת להנגיש את הסוגיה בדיוק כפי צורך הדור הזה.
    הבחנה יפה ומבריקה, והכרת המציאות באשר היא מציאות..

  • ברקע של התמונה רואים יער בצד ימין ובצד שמאל ככל הנראה זו העיר אתונה

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל