"מי האיש": על רבי, ר' לייב מינצברג זצ"ל

 מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב (תהלים לד, יג)

את ר' לייב הכרתי עוד משחר ילדותי. גדלתי אמנם בבית ליטאי, אך אבי היה מקורב לר' לייב ולבית מדרשו, וכבר בהיותי ילד שמעתי את שמעו והכרתי את דמותו. כאשר בגרתי, זכיתי להשתתף בשיעוריו במסגרות שונות ואף לדבר עמו על מגוון נושאים. הייתי הולך לשיעוריו לבני קהילתו ביידיש; במשך תקופה השתתפתי בשיעורו הקבוע שנסוב בעיקר על פרשת השבוע; ובשנים האחרונות הייתי חלק מקבוצה של בחורים מישיבות "חברון", "בית מתתיהו" וישיבות ליטאיות נוספות, שהתאספה בביתו אחת לחודש.

הוא היה מורה דרך בעבודת ה', בלימוד תורה ובחיי קהילה. ועל כולנה, הוא היה מופת חי של אנושיות. השיעור הגדול שהוא לימד היה מהו להיות אדם

ר' לייב היה אביה של קהילה מפוארת, ומלבד זאת העמיד תלמידים הרבה והשפיע במישרין ובעקיפין על חייהם של רבים מאד. הוא היה מורה דרך בעבודת ה', בלימוד תורה ובחיי קהילה. ועל כולנה, הוא היה מופת חי של אנושיות. השיעור הגדול שהוא לימד היה מהו להיות אדם. אי אפשר לתאר במילים את השפעתו של ר' לייב עלי ועל דרך לימודי. כמובן, איני יכול לדבר בשם אחרים. ללא ספק רבים הכירו את ר' לייב טוב ממני. על אף זאת, ברצוני לכתוב על דמותו ועל הנהגתו כפי שהיא הצטיירה אצלי מתוך היכרותי המועטת עמו. אינני מתיימר להקיף את משנתו הארוכה והענפה במילים ספורות, אלא לקיים מצות הספדו של חכם כפי כוחי.

 

לחגוג את טוּב החיים

התכונה הבולטת ביותר שפגשתי אצל ר' לייב היתה המבט האופטימי על החיים. ר' לייב אהב את החיים והאמין בהם. הוא ראה בעולם הזה מקום טוב, וכל השקפת עולמו והנהגותיו נבעו מתוך תחושה עמוקה זו. הסתכלות זו אפיינה את דרך לימודו, את עבודת ה' שלו, את האופן שבו הנהיג את קהילתו ואת ביתו, ואת גישתו לענייני השעה.

בפרק א' של ספר "מסילת ישרים" כותב הרמח"ל כך:

כי מה הם חיי האדם בעולם הזה, או מי הוא ששמח ושליו ממש בעולם הזה. "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה ורהבם עמל ואון" בכמה מיני צער וחלאים ומכאובים וטרדות, ואחר כל זאת, המוות. אחד מני אלף לא ימצא שירבה העולם לו הנאות ושלוה אמיתית. וגם הוא, אילו יגיע למאה שנה כבר עבר ובטל מן העולם.

אנשים רבים אכן חווים את העולם כפי תיאורו של ה"מסילת ישרים": החיים קשים ומייסרים, ורובם עמל ואוון. ר' לייב ביטא את הפכה המוחלט של השקפה זו. ר' לייב היה אותו "אחד מני אלף" שראה בעולם הזה מקום טוב ומבורך, בפשטות. כשראית אותו חווית שהחיים טובים ומאושרים. הוא הקרין סביבו הרגשה שיפה, נעים וחמים כאן בעולם. טרם פגשתי אדם שהציניות פסחה עליו כמוהו.

ר' לייב היה אותו "אחד מני אלף" שראה בעולם הזה מקום טוב ומבורך, בפשטות. כשראית אותו חווית שהחיים טובים ומאושרים. הוא הקרין סביבו הרגשה שיפה, נעים וחמים כאן בעולם. טרם פגשתי אדם שהציניות פסחה עליו כמוהו

הרושם הראשון מן המפגש עם ר' לייב היה החגיגיות שבה התייחס לחיים. חדר הלימוד שלו היה יפה ומרשים ביותר. הקירות משוחים צבע שמן זהוב, הספרים בארונות כולם במידות הנדיבות ביותר, מהדורת הש"ס הגדולה ביותר, המשניות מאירות העיניים ביותר וכן הלאה. ר' לייב שפע תמיד שמחה ומצב רוח טוב. כל דיבור שלו היה מלווה בבת צחוק ובעיניים קרועות מהתמוגגות. בכל עת שפגשת בו, הוא זרח באושר גדול. כל דבריו נאמרו מתוך שלוה ורוגע.

זכורני כי באחד השיעורים עלתה סוגיית "גן עדן". ר' לייב שאל בדרכו הישירה: איפה גן עדן היום? והשיב, שנאמר בתורה שגן עדן ניתן לאדם "לעבדה ולשמרה". קיומו של הגן היה תלוי בעבודת האדם. משום כך, כיוון שגורש האדם בחטאו מגן עדן, לא היה מי שיטפח את הגן, ובמרוצת הזמן הוא הושחת. ר' לייב הבין בפשטות ש"גן עדן" הוא העולם כאן, העולם הזה, וקיומו תלוי רק בטיפוחו של האדם. עבור רוב האנשים, כל ענייני העולם הזה מלאים כעס ומכאובים, אבל לא עבור ר' לייב. אצלו העולם הזה היה בחינת "גן עדן", והיה רק צריך להכיר בכך ולשמור עליו ולטפחו.

מכל שיעור שלו, כמעט בלי יוצא מן הכלל, היית יוצא בתחושה עצומה של טוב ה' בארץ החיים. אומר את האמת, לפעמים היה קשה לי לשבת חצי שעה ולשמוע תיאורים גאוליים על יופיים של הפירות, על עסיסיותם ועל העושר שכולם זוכים לו היום. בעוניי לא זכיתי לאותו טוב עין של ר' לייב, ופעמים רבות נדמו לי תיאורים אלו אופטימיות מוגזמת. אולם לא אצל ר' לייב. גם כאשר המציאות הפרטית שלו היתה קשה ומאתגרת, גם כאשר קמו עליו פורעניות מתוך קהילתו, תמיד הצליח להסתכל על העולם בעין טובה. הוא שהכיר את עליבות החיים בהיותו ילד יתום בירושלים הענייה, לא הפסיק להתפעל מתקומת ישראל לאחר השואה, ומהשפע שמשפיע ה' על העולם ועל עם ישראל. הוא היה תמיד מואר מטוב החיים בזמננו.

גם כאשר המציאות הפרטית שלו היתה קשה ומאתגרת, גם כאשר קמו עליו פורעניות מתוך קהילתו, תמיד הצליח להסתכל על העולם בעין טובה. הוא שהכיר את עליבות החיים בהיותו ילד יתום בירושלים הענייה, לא הפסיק להתפעל מתקומת ישראל לאחר השואה, ומהשפע שמשפיע ה' על העולם ועל עם ישראל

ר' לייב היה אמן בתיאור המציאות בצבעוניות ובהתרגשות. פעם הצטרפתי אליו לנסיעה לחיפה. הוא היה מוקסם מכבישי הארץ היפים והרחבים, וכינה אותם "השטיחים שפורשים בפנינו". הברכות שהוא בירך היו תמיד מיוחדות. הן היו מלאות עסיס חיים: "שתזכו לחיים של עושר וכבוד, תורה וגדולה, יידישע נחת מיט אגוטה שטעלע'ס [נחת יהודית עם מקצוע מכובד]."

באחת הפעמים שתיאר במשיחות מכחול עזות את טוב החיים בימינו, שאל אותו מישהו כיצד הוא מסביר את העובדה שיש היום כל כך הרבה אברכים עניים. ר' לייב ענה לו שה' נתן היום עושר שכל אדם יכול לזכות בו, וציבור הלומדים החליט לוותר עליו למען לימוד התורה. זה היה נראה מעט פשטני, הכחשה של צדדי המציאות הקשים. אבל אצל ר' לייב לא היתה זו העלמת עין, זו היתה חווית החיים. הוא אכן האמין בכך. הוא היה אופטימיסט חסר תקנה, שהסתובב בעולם נרגש ומלא תודה.

 

לכבד את המציאות

מתוך השקפתו הטובה על החיים, כיבד ר' לייב מאוד את המציאות כמות שהיא. הוא לא ראה בעולם הזה מקום הסותר את המציאות הא-להית, אלא מקום שבו שורה השכינה. ממילא הוא סבר כי ראוי להשקיע בו ולטפחו.

פעם אמר על דברי הרמ"א שיש להסתכל בזמן הקידוש בשבת על נרות השבת, שאין הכוונה רק לנרות, אלא יש להסתכל בקידוש על כל מצוות השבת ועל המשפחה שיושבת סביב השולחן… כשאנשים ביקשו להסות צהלות של ילדים מחוץ לבית הכנסת, הגיב בתמיהה: מה, זה מפריע לכם? ההמולה הזאת היא קולות הרקע לתפילה שלי…!

מתוך כך נבע גם האמון של ר' לייב באנשים. הוא סמך על האדם. הוא האמין שנפש האדם אינה גורם מפריע שיש להילחם בו, אלא היעד שאליו חותרים מאמצינו. אצל ר' לייב, הלימוד כולו כוון אל הקשבה אל הקול הפשוט של הנפש. אם לא נאמין בעולם ובאדם, טען, כיצד נוכל להתחבר אליהם ולהקשיב לקול ה' המתגלה דרכם?

הוא האמין שנפש האדם אינה גורם מפריע שיש להילחם בו, אלא היעד שאליו חותרים מאמצינו. אצל ר' לייב, הלימוד כולו כוון אל הקשבה אל הקול הפשוט של הנפש. אם לא נאמין בעולם ובאדם, טען, כיצד נוכל להתחבר אליהם ולהקשיב לקול ה' המתגלה דרכם?

בקרב אנשים העוסקים ברעיונות מורכבים או מחודשים, מצוי שהרבה מזמנם יוצא בטרדתם להסביר לתלמידיהם: שלא תטעו לומר שמא כיוונתי כך ולא כיוונתי אלא לכך, ושאר אזהרות כיוצא באלה. נמצא שהם עוסקים רוב ימיהם בסיוג דבריהם ובהעמדתם על דיוקם. ר' לייב לא היה 'לחוץ' שמא לא יבינו אותו. הוא לא היה עסוק בבדיקה מי הבין אותו ומי לא, מי הוציא את דבריו מהקשרם או מי הלך רחוק מדי. הוא רחש כבוד לאנשים, ויחס זה אפשר לו להציג את דבריו בכל עוזם.

פעם בשיעור שמסר בפני קבוצת בני ישיבה, תוך כדי דבריו על "עולמנו המשוכלל בכל מיני שכלול", דיבר על האינטרנט ועל האפשרויות האדירות שהוא מעמיד לטובת האנושות. הוא האריך לתאר את כל המעלות הטובות שניתן להפיק מהאינטרנט, בלי מילת הסתייגות אחת על הצדדים השליליים שבו. (ר' לייב הכיר בוודאי בצורך להציב מגבלות וסייגים על השימוש באינטרנט ואף הקפיד על כך עם קהילתו ועשה תקנות וסייגים, אולם הוא לא ראה לנכון להדגיש זאת בשעה שהוא מדבר על הצדדים הטובים שבטכנולוגיה.) ניתן לומר שהיה זה בחינת "נצור לשונך מרע". ר' לייב, האיש החפץ חיים, האוהב ימים לראות טוב, לא רצה לדבר בגנותו של העולם. תמונת העולם שלו היתה חיובית ומלאת אמון באדם.

כך היה אפשר לדבר אתו על הכל בכנות ובפתיחות, והוא היה עונה בחביבות ובאמון רב. בין אם עסקו הדברים בנושאים העומדים ברומו של עולם, ובין אם נגעו לפוליטיקה פנים-חרדית ולענייני היומיום. פעם אחת בלבד הרגשתי שהוא עצור וחסום. היה זה כאשר דיברתי אתו על תופעת ה"שנור" [קיבוץ נדבות]. תופעה זו הכאיבה מדי לר' לייב, האמון על התפישה ש"כל ישראל בני מלכים הם". מעשים אלו לא התאימו למעמד הנכבד של בן ישראל. אולם גם כאן נצר ר' לייב לשונו מרע וסירב לדבר סרה בישראל.

 

הנהגה בדרכי נועם

מנהגו של עולם הוא שסלילת דרכים חדשות אינה באה אלא מתוך הריסת הישנות, מתוך ביקורתיות ועימות עם דרכים מתחרות אחרות. אולם לא כך היה אצל ר' לייב. אף שהוא סלל דרך עצמאית בלימוד ובהנהגת הקהל, מעולם לא שמעת ממנו דיבור נגד מישהו. אפילו כשהתעמת והתווכח עם עמדות מתנגדות, עשה זאת מתוך כבוד רב לעמדה שאליה התנגד. משום כך היו תמיד דיבוריו מלאים נועם, תמיד השרה הרגשה של כבוד, הרגשה שהוא 'בעד הציבור' ולא נגד מישהו מסוים. מעולם לא התלווה ניגון מריר לוויכוח.

אפילו כשהתעמת והתווכח עם עמדות מתנגדות, עשה זאת מתוך כבוד רב לעמדה שאליה התנגד. משום כך היו תמיד דיבוריו מלאים נועם, תמיד השרה הרגשה של כבוד, הרגשה שהוא 'בעד הציבור' ולא נגד מישהו מסוים. מעולם לא התלווה ניגון מריר לוויכוח

יחד עם זאת, אותו 'בעד' לא גרע מעוצמתו של הוויכוח. ר' לייב ידע להציג את עמדתו בחדות ובבהירות. הכבוד לאחר לא בא מטשטוש של נקודת המחלוקת. ר' לייב לא נתן דריסת רגל לתפיסה ש"הכל מורכב". אדרבה, אצל ר' לייב הכל היה פשוט. אולם מתוך הפשטות נבע גם כבוד. ר' לייב לא בא לשלול את האחר, אלא להאיר את מה שהוא האמין בו. מתוך כך, כל דיון היה מתנהל בבהירות רבה, ועם זאת באופן חיובי ונעים.

כשיצאת ממנו תמיד ליוותה אותך הרגשת האהבה והכבוד לכל ה"יידישע קינדרלך" [ילדים יהודיים]. על מדפי ספרי הקודש בביתו היה מגוון גדול של ספרי פשט ודרש, חסידות, דרשנות, קבלה ומחשבה, וגם ספרי סיפורים על גדולי ישראל מכל החוגים. (לבר המצוה שלי העניק לי את הספר "שיחות מוסר" של ר' חיים שמואלביץ.)

זכורני פעם שאמר בשיעור לבני קהילתו: "מה אתם יושבים כאן קבוע? מי אמר שדווקא זה מה שמתאים לכם? תנסו לשמוע אחרים, בבעלז, בויזניץ', בבריסק…" וכך מנה קהילות רבות ושונות. אחד מבני קהילתו (הירושלמים דוברי היידיש) העיר בבדיחות: "הרב לא הזכיר את התימנים…" אולם ר' לייב ענה לו בנחת בדרכו: "כן, כן, מי שלא הושפע מהלך החשיבה הספרדי – נעולים בפניו חלקים גדולים בתורה."

 

מלוכה של חירות

ההנהגה של ר' לייב התאפיינה ב"מלכות". כל שיגו ושיחו של היו מתוך רוממות ואצילות. אולם מלכות זו לא שללה את החירות מנתיניו, אלא אדרבה, היתה זו מלכות המרוממת את הנתונים לה ופותחת בפניהם אופקים רחבים ואפשרויות מגוונות. באחד מדרושיו מדבר ר' נחמן מברסלב על שני סוגי מלכות: האחת מתכוננת באמצעות לקיחה מהאחר, האחרת מתאפיינת בעצמאות. יש מלכות הזקוקה לנטילה מאחרים, היא מושלת על ידי שלילה של חרותם של נתיניה; ויש מלכות מסוג אחר, מלכות שהיא בבחינת חירות. היא משחררת את האדם מתלות באחר.[1] דומני שניתן לראות בדברי ר' נחמן לא רק גינוי של המלך הנוטל מנתיניו, אלא גם הצבת יעד: ה"מלכות" הניתנת לאדם נועדה להעניק "חירות". מה שאומר שתפקיד המלכות הוא לא רק להשפיע הצלחה ושגשוג לממלכה, אלא גם לרומם את האדם למעלה של חירות. מלכות שאינה מעניקה חירות, הרי היא מלכות כושלת.

אצל ר' לייב האווירה היתה שונה. עם שהנהגתו היתה באצילות וברוממות, בבחינת מלכות, הוא לא ביטל את תלמידיו, אלא אדרבה, רומם את מעלתם. הוא נטע בהם מאצילותו והרחיב את אופקיהם. ה"מלכות" שלו לא התקיימה בדרך של הכנעה

מלכויות רבות יש בציבור החרדי, וביחוד בקרב הקהילות החסידיות. מטבע הדברים, כל מלכות מבססת את עצמה בעזרת צייתנות, ולעתים קרובות אף באמצעות ביטול מקומו של היחיד. אצל ר' לייב האווירה היתה שונה. עם שהנהגתו היתה באצילות וברוממות, בבחינת מלכות, הוא לא ביטל את תלמידיו, אלא אדרבה, רומם את מעלתם. הוא נטע בהם מאצילותו והרחיב את אופקיהם. ה"מלכות" שלו לא התקיימה בדרך של הכנעה. במשך שנים כינו אותו בשמו הפרטי 'לייבל', ותמיד היה אפשר להתבדח על חשבונו. הוא היה אחראי במשך שנים על ארגון הריקודים בחתונות בקהילתו (עד שהיה בשנת אבל וראה שמסתדרים בלעדיו, והניח זאת מכאן ואילך לצעירים ממנו…). יתכן שהסיבה היא היותם של חברי הקהילה מהציבור הירושלמי, שיש בו מידה רבה של ציניות מכדי להעמיד על עצמו "רבה'לה" כשאר חצרות החסידים. עם זאת, ללא ספק אופיו של ר' לייב והנהגתו עודדו אווירה זו וטיפחוה.

 

לפשט את העקמומיות שבלב

באופן דומה לדרך הנהגתו הציבורית, גם בלימוד התורה האמין ר' לייב כי תפקיד האדם אינו להתכופף ולהיעלם, אלא אדרבה, להביא את עצמו ואת חוויותיו לידי ביטוי, והם הם כלי עבודתו.

דרך לימודו של ר' לייב מאופיינת בחתירה אל ההבנה הפשוטה. הן בתורה שבכתב והן בתורה שבעל פה, הן בסיפורי האבות והן בהלכות החמורות שב"חושן משפט" וב"אבן העזר", ר' לייב ביקש תמיד להבין את הנלמד באופן פשוט המתיישב על הלב ועל השכל. הרעיון של גזרות נעלמות שאין להן שייכות לאדם היה זר לר' לייב. עם התורה יש להתחבר.

הוא חתר לקראת חיבור עמוק אל מצוות התורה, ולשם כך רצה שהן יתיישבו בנפש. באיזה יחס נפשי יש לבוא אל המצוה של נטילת לולב: האם זהו אירוע של שמחה מתפרצת או שמא מעמד של תחנונים? האם תקיעת שופר היא פעולה של המלכה או של בקשת הצלה?

בימינו יש כמה בתי מדרשות העוסקים ב"פשט". יש החותרים להבנה מתוך "דרישה" מהתורה להיות מובנת. כביכול התורה נפגמת אם היא אינה נהירה לשכל האדם. אחרים רואים במאמץ זה סוג של "כנות". להבנתי, החתירה להבנת התורה אצל ר' לייב נבעה ממקום אחר. ר' לייב ראה בנפש את הדבר הגדול ביותר שנתן ה' לאדם, ולכן סבר כי בוודאי אליה מופנים דברי התורה. טעמי המצוות של ר' לייב לא עסקו בשאלה "למה ה' אמר כך ולא כך". הוא לא לקח על עצמו את תפקיד הסנגור של התורה, הדואג שהיא לא תהיה 'מוזרה' חלילה. החתירה להבנה היתה מבחינתו מאמץ שהתורה תהיה משמעותית יותר אצל האדם. הוא חתר לקראת חיבור עמוק אל מצוות התורה, ולשם כך רצה שהן יתיישבו בנפש. באיזה יחס נפשי יש לבוא אל המצוה של נטילת לולב: האם זהו אירוע של שמחה מתפרצת או שמא מעמד של תחנונים? האם תקיעת שופר היא פעולה של המלכה או של בקשת הצלה?

כל תודעת הפשט של ר' לייב מניחה שדברי התורה אינם זרים לנפש האדם אלא מיועדים אליה. לכן המאפיין הבולט של תורתו, בין בפשט ובין בדרש, בין בפרשיות התורה ובין במסכתות הש"ס, הוא התיישבות הדברים על הלב. לא נחה דעתו עד שדברי התורה הזהירו בבהירות כזאת, עד שגם אילולי נצטווינו עליהם מפי הגבורה היינו מקבלים אותם על עצמנו.

תודעת הפשט של ר' לייב מניחה שדברי התורה אינם זרים לנפש האדם אלא מיועדים אליה. לכן המאפיין הבולט של תורתו, בין בפשט ובין בדרש, הוא התיישבות הדברים על הלב

לא פשוט להיות איש פשט. התפיסה הרווחת היא שהרוממות נמצאת דווקא בערפל, בבלתי מובן. אנשים שואבים השראה מדברים חצי מובנים. כך הם מקבלים איזה רושם של קסם ומצליחים להתפעל מיופיה של תורה. בעיניהם, ההגדרה של עומק היא עמימות. הפשט אינו מבריק ואינו מתוחכם, הוא פשוט. אצל אלו אשר יש להם צורך "לחדש בפשט", הופך הפשט ברבות הימים לתורה כל כך סבוכה, עד שהם מפיקים הסברים דרשניים שאינם שונים בהרבה מהדרשנות המקובלת. ר' לייב הצליח עד יומו האחרון להיות עקבי בדרישתו לבהירות וליישוב דברי התורה על הנפש. הוא הצליח 'לחיות' את הפשט בכל פעם מחדש. את הטעם שלו בתורה לא מצא במבריק או בעמוק, אלא בחי ובמורגש אשר ניתן להזדהות אתו באופן מלא. הוא אמר פעם שכאשר אדם לומד היטב ומסתפק הרבה בין שני צדדים, הוא מגלה לבסוף שהם נתונים במחלוקת.

ר' לייב ייצג נאמנה את הגישה שהרוממות נמצאת בפשט ובבהירות ולא בקושי ובערפול. אצלו העומק היה מידת נגיעת הדברים בנפש. ככל שהדברים היו פשוטים יותר, הם היו גם חיים יותר ונוגעים יותר אל הלב. הוא חתר תמיד לגעת בחוויה, ולימד כי ככל שתאיר הנפש בהבנת הנושא, כך יהיו הדברים חיים ומשמעותיים. לכן הוא האמין כי בענין שהנפש לא מתחברת אליו, לא יעזרו כל מיני דרוש שבעולם.

מכיוון שדבריו היו מתוך חוויה ומתוך הרגשה, גם כאשר שמעת ממנו דברים פשוטים וחסרי חידוש לכאורה – כאשר הוא הציגם, הם היו מאירים באור גדול. זוכר אני את הפעם הראשונה שנכחתי בשיעורו. היה זה שיעור על פרשת השבוע, פרשת וישלח. בפרשה מתוארת הפגישה בין יעקב לעשו: "וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ." רש"י במקום מבאר: "וישקהו: נקוד עליו. ויש חולקין בדבר הזה. יש שדרשו שלא נשקו בכל לבו, [אבל] אמר רשב"י הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו." ר' לייב חזר על דברי רש"י והסביר כי נקודה על מילה משמשת תמרור, שאומר לך לשים לב שהדברים אינם כמשמעם. השיטה הראשונה מסיקה מתוך כך שאין הנשיקה בכל לב. אולם רשב"י טוען שכיוון שידוע שהלכה שעשו שונא ליעקב, הקריאה הפשוטה היא שהנשיקה היא אינה מכל הלב. ממילא הנקודות מעל המילה אומרות שכאן הנשיקה היא כן מעומק הלב, שנכמרו רחמיו באותה שעה. כך, כמעט בלי להוסיף דבר חדש על רש"י, האירו דבריו את הסיפור באור יקרות.

 

הדור שאחרי השואה

אחד הדברים המרשימים אצל ר' לייב היה האופן שבו ראה את קיומה של היהדות בדורנו. הוא היה נרגש מהנאמנות של עם ישראל לה' לאחר השואה. פעמים אחדות שמעתי אותו מביא בשם החזו"א ובשם ר' יואליש מסאטמר כי כל האנשים שעזבו את היהדות אחר השואה, הרי הם בגדר אנוסים. והיה מוסיף: "אז תחשבו שכל מי שנשאר, זה למרות ה'אונס'." מבט זה נבע מתוך ראיית העולם הכוללת שלו, אבל בד בבד גם השפיע עליה. הבחירה בתורה היתה אצלו בבחינת "קבלה מאהבה".

הוא היה נרגש מהנאמנות של עם ישראל לה' לאחר השואה. פעמים אחדות שמעתי אותו מביא בשם החזו"א ובשם ר' יואליש מסאטמר כי כל האנשים שעזבו את היהדות אחר השואה, הרי הם בגדר אנוסים. והיה מוסיף: "אז תחשבו שכל מי שנשאר, זה למרות ה'אונס'."

באחת הפעמים הביא בשיעור את דברי הגמרא שבזמן אחשוורוש היתה קבלת התורה מחדש, וכלשון הגמרא: "הדר קיבלוה באהבה" (שבת פח, א), וביאר שבזמן יציאת מצרים ה' היה אתנו לגמרי. באותם זמנים קבלת התורה לא היתה בגדר בחירה, אלא מציאות חיים פשוטה. בגלות, לעומת זאת, ה' לא ליווה את ישראל באופן נגלה, ובכל זאת הם בחרו בקיום הברית. אם כן היתה זאת קבלה מאהבה. לקומה השלמה של תורה שבעל פה, שיש בה חלק לאדם, זכינו באותה השעה. על דברים אלה הוסיף ר' לייב: "ואנחנו בדורנו זה כבר דרגה נוספת." בזמן השואה הנוראה, לא זו בלבד שלא ראינו את ה', אלא כביכול ניצב ה' כאויב נגד שונאיהם של ישראל. התגובה הטבעית לכך היתה לעזוב את הברית. אולם בכל זאת, עם ישראל בחר להישאר נאמן לה' ולתורתו. וכמדומה שאמר שוודאי שהבחירה החדשה של עם ישראל בה' תביא לקומה חדשה בהבנת התורה ובקיומה.

***

לפני כמה שנים, בתחילת שיעור אצלו, סיפר לנו ר' לייב שהיום הוא מתחיל את 70 שנותיו השניות. לכבוד יום הולדתו שרנו את מילות הפסוק: "צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה", וסיימנו במילים "עוד ינובון בשיבה, דשנים ורעננים יהיו. להגיד כי ישר ה' צורי ולא עוולתה בו". ר' לייב עצם את עיניו ושר עמנו ברגש. באותה שעה היה ניתן לראות בחוש את תנובת הצדיקים, את דשנותם ורעננותם.

לזכר עולם יהיה צדיק.

 

---

[1] "כִּי יֵשׁ בְּכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל בְּחִינַת מַלְכוּת וְכָל אֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ, כֵּן יֵשׁ לוֹ בְּחִינוֹת מַלְכוּת יֵשׁ שֶׁהוּא שׂוֹרֵר בְּבֵיתוֹ וְיֵשׁ שֶׁהוּא מוֹשֵׁל בְּיוֹתֵר וְכֵן יֵשׁ שֶׁהוּא מוֹשֵׁל עַל כָּל הָעוֹלָם כָּל אֶחָד לְפִי בְּחִינַת הַמַּלְכוּת שֶׁיֵּשׁ לוֹ בִּבְחִינוֹת 'שָׂרֵי.אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרוֹת'… וְצָרִיך כָּל אֶחָד לִבְלִי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ עִם בְּחִינוֹת הַמַּלְכוּת שֶׁיֵּשׁ לוֹ לַהֲנָאָתוֹ וּלְצָרְכּוֹ שֶׁלּא תִּהְיֶה בְּחִינוֹת הַמַּלְכוּת אֶצְלוֹ כְּעֶבֶד לְמַלּאת תַאֲוַותוֹ. רַק שֶׁתִּהְיֶה בְּחִינַת הַמַּלְכוּת בִּבְחִינַת בֶּן חוֹרִין 'אַשְׁרֵיך אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּך בֶּן חוֹרִין' שֶׁהַמַּלְכוּת יִהְיֶה אֶצְלְך בֶּן חוֹרִין לִבְלִי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ לְהֲנָאָתְך. וְזֶה בְּחִינַת מָרְדֳּכַי, בְּחִינַת מָר דְּרוֹר. שֶׁהַמָּרוּת, הַיְנוּ הַמַּלְכוּת, יֵשׁ לָהּ דְּרוֹר, חֵרוּת שֶׁלּא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ לַהֲנָאָתוֹ וּלְצָרְכּוֹ כִּי אִם לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך, בִּבְחִינוֹת 'וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה' (ליקוטי מוהרן א, תורה נו).