צריך עיון > סדר שני > עצמאות או צייתנות? על מסורת ישיבת "חברון"

עצמאות או צייתנות? על מסורת ישיבת "חברון"

בישיבת "חברון" בירושלים ישנה מסורת של מחאות כנגד ההנהלה. יש הסבורים כי היא מעידה על רוח עצמאית השוררת בישיבה. אולם עיון מעמיק במסורת הישיבות מעלה כי "חברון", המזוהה באופן מסורתי עם "סלובודקה", התאפיינה דווקא בקונפורמיות. זאת לעומת ישיבת טלז, שבה הייתה מסורת של עצמאות. שינוים שהתרחשו בעולם הישיבות לאחרונה דילדלו גם את רוח הצייתנות הסלבודקאית וגם את זו הטלזאית, והובילו להשלטת משמעת בית-ספרית בישיבות. האם אנו עומדים היום בפתחה של תקופה בוגרת יותר?

ט"ו באב תשע"ח

הסאגה של "מרד הבחורים" בישיבת חברון בסוף זמן קיץ האחרון עוררה תגובות ציבוריות שונות. תקציר הסיפור, למיעוט ידיעתי, הוא כדלהלן.

הנהלת הישיבה החליטה לסלק מהישיבה את אחד התלמידים. הסיבה לכך היתה שתי הופעות של אותו תלמיד בתאגיד השידור הציבורי "כאן". ההופעה הראשונה שלו היתה בתכנית על תופעת "דרישת הדירות" בישיבות העילית הליטאיות. [1] קבוצת צלמים של תאגיד השידור הגיעה לישיבה, והתלמיד המדובר ענה לשאלותיהם, וסיפר כמה הוא "שווה" ב"שוק השידוכים". לאחר מספר חודשים הופיע שוב אותו הנער בתכנית של תאגיד השידור, הפעם בנושא בני ישיבה המתאמנים אימוני כוח מקצועיים. לא ברור אם הופעתו השניה היתה מכוונת, אבל כך או כך, עבור רבני הישיבה היתה זו פעם אחת יותר מדי. הנהלת הישיבה הבהירה לו שהופעות טלוויזיוניות אינן הולמות את מעמד תלמיד הישיבה, וכי עליו לארוז את מטלטליו ולעזוב.

מידת העצמאות שהיתה נהוגה בישיבות היא סוגיה שראוי להקדיש לה את מלא תשומת הלב

אירוע זה היה יריית הפתיחה של דרמה מתמשכת. חבריו של אותו תלמיד החליטו כי הם אינם מקבלים את החלטת ההנהלה, ודרשו פרוצדורה של שימוע ובירור, שרק אחריה תתקבל ההחלטה. הנהלת הישיבה סירבה לדרישותיהם, וכתוצאה מכך פרצו כל בני המחזור של התלמיד המושעה בשביתה חלקית. הם נעדרו, כאיש אחד, מסדר א' של הישיבה. כלומר, לא הגיעו ללימודים בבית המדרש בשעות הבוקר.

צעד מחאה דרמטי זה התגלגל במהירות ל"מרד" מתפשט של בני הישיבה נגד ראשיה. התמרמרותם של התלמידים על התנהלות הישיבה בפרשה זו התווספה למשקעים קודמים על צעדים של הנהלת הישיבה, שתכליתם היתה, לטענתם, לצמצם את מידת עצמאותם. הם הציבו אולטימטום להנהלת הישיבה: או תקבלו את דרישותינו, או אנחנו ממשיכים בשביתה. הנהלת הישיבה לא שעתה לדרישותיהם, ולא זו בלבד, אלא שהחליטה בתגובה לסלק מהישיבה ששה בחורים נוספים, מראשי המרד, בנוסף על הידוען מ"כאן" הנזכר לעיל.

אלא שהיד הקשה שהפעילה הישיבה לא ריככה את רוח המרד. בתגובה, החליפו הבחורים את השביתה החלקית במוחלטת, ועזבו בהמוניהם את הישיבה. מסדרונות הישיבה התרוקנו מתלמידיהם שבוע אחד לפני סיומם הרשמי של הלימודים, ובית המדרש שמם.

***

בימים עברו סערה מינורית זו היתה נשארת בוודאי בין כתלי הישיבה, והיתה חולפת כלעומת שבאה. אלא שבימינו, אתרי החדשות החרדיים אינם מניחים לסיפורים פיקנטיים ממין זה לחלוף בנקל. "המרד בישיבת חברון" שימש במשך מספר ימים אייטם ראשי בכל אתר תקשורת המכבד את עצמו. עדכונים חמים על "מגעים" בין "ראשי המרד" להנהלת הישיבה מילאו את העמודים הראשיים. היה נדמה שמדובר בתחילתה של מהפכה חברתית בסדר גודל של מרד הסטודנטים ב-68, לכל הפחות – רק הפעם בגרסה חרדית.

ההד הציבורי שאליו זכתה הפרשיה גרר, מטבע הדברים, לא מעט תגובות ציבוריות. קול ציבורי אחד התאפיין בזעזוע: כיצד ייתכן שבאחת מישיבות הדגל של עולם הישיבות הליטאי יתנהגו התלמידים כך?! מגיב אחד השווה בין התנהגות זו למאבקים בישיבת פוניבז' לפני מספר שנים, בהם מחלוקת בין שני ראשי ישיבה על הנהגת הישיבה התפתחה לסכסוך אלים בין תלמידיהם. לפי פרסום באחד האתרים החרדיים, ראש ישיבת חברון, הרב דוד כהן, התבטא בחריפות יוצאת דופן נגד מנהיגי המרד, והכריז: "גיהנם כלה והם אינם כלים". לא רק ראשי הישיבה ראו את התלמידים המפגינים בעין רעה. רבים סברו שמדובר בנערים חצופים וקלי דעת שאינם מכבדים את רבותיהם, מוכנים לשבש את סדרי הישיבה, לגרום לביטול תורה המוני ולבזות את התורה ולומדיה, למען סולידריות עם חבר שסרח וחיבת האקשן.

כיום, הישיבות אינן נותנות אמון בבחורים, והמשמעת הנהוגה בהן מפצה על העדר הנהגה

אולם, היו שם גם תגובות אחרות. מספר כותבים ראו בצעד של אותם בחורים חזרה למורשת ישיבות ליטא, שבה מעמדו של תלמיד הישיבה היה רם. בעיניהם, המחאה המקומית של התלמידים לא נבעה מחוצפה וקלות ראש, אלא שיקפה מסורת עמוקה של ישיבת חברון, שבה שמורה לתלמידי הישיבה מידה רבה של עצמאות. לדבריהם, מחאת התלמידים שיקפה התעוררות קמאית של רוח הישיבה, אשר דוכאה בשנים האחרונות בידי ההנהלה החדשה. ראשי הישיבה הנוכחיים, כך טענו מבקרים אלו, נוקטים מדיניות המקדמת קונפורמיות מחשבתית, ומנסים לבער את השורשים העיקשים של המרדנות, המשקפים את שרידיה של מסורת העצמאות וכבוד האדם שנהגה בישיבת חברון מימים ימימה.

***

אינני יודע מי צודק בוויכוח הנוכחי. האם אכן מדובר בנערים קלי דעת, או שמא בביקורת ראויה ולגיטימית על הנהלת הישיבה. כך או כך, סבורני כי ללא ספק יש כאן סיפור השווה התייחסות. מידת העצמאות שהיתה נהוגה בישיבות היא סוגיה שראוי להקדיש לה את מלא תשומת הלב. בשורות הבאות אבקש לאפיין מסורות מנוגדות הקיימות בעולם הישיבות: מסורת קונפורמית של סלובודקה, לעומת מסורת עצמאית של טלז. טענתי היא כי שתי מסורות אלו הידרדרו בימינו אל פנים עלובות משהו. כיום, הישיבות אינן נותנות אמון בבחורים, והמשמעת הנהוגה בהן מפצה על העדר הנהגה. מרידות מהסוג הנזכר, מינוריות ככל שתהיינה, משקפות לדעתי התעוררות של מודעות בוגרת, גם אם הביצוע הוא ילדותי וחסר אחריות.

 

מסורת של מרדנות

מרידות של תלמידי הישיבה נגד ההנהלה אינן תופעה חדשה כלל וכלל. כבר בישיבה המודרנית הראשונה, ישיבת וולוז'ין, פרצו מרידות של בחורים נגד הנהלת הישיבה. כמובן, הנהלת ישיבת וולוז'ין לא בדיוק דמתה להנהלת ישיבות ימינו: מדובר בראשי ישיבה דוגמת ר' איצלה מוולוז'ין, הנצי"ב ור' חיים סולובייצ'יק. ועדיין, כאשר היתה לתלמידי הישיבה ביקורת על התנהלותה, הם הביעו אותה בליווי צעדי מחאה (ועד למקרי ונדליזם), ולא הדרו פני זקן.

בישיבת סלובודקה, האם הקדמונית של ישיבת חברון של היום, היו מספר מרידות. כולן כוונו נגד הנהגתו של "הסבא", הרב נתן צבי פינקל, ובפרט נגד שיטת המוסר הקפדנית והמחמירה שלו. הראשונה שבהן נתמכה ברבני המקום והביאה לפרישת רוב בניה של הישיבה, יחד עם כמה מראשיה. השניה הביאה לפיצול פנימי בישיבה, אשר חילק את בית המדרש לשתי טריטוריות שונות: האחת נשלטה בידי הסבא, והשניה בידי המורדים.[2] הסדר זה התקיים מספר שנים, עד שעלה בידי "הסבא" לאחוז שוב במושכות הישיבה ולהשליט בה חוק ומשמעת.

"מורדים" מפורסמים אחרים הם בני ישיבת טלז. במשך שנים ארוכות היתה גאוותה של טלז על עליונותה הלמדנית, ועל אווירת התסיסה החיונית ששררה בתוכה.[3]  עם ר' לייזר גורדון בראשה, ודמויות כמו ר' שמעון שקופ והמהרי"ל בלוך בתור רמי"ם, הפכה ישיבת טלז למעוז הלמדנות. הניסיון הראשון להכניס משמעת בישיבת טלז נעשה ביוזמת המהרי"ל בלוך, אשר נטה בגישתו אל המשמעת הקפדנית של ישיבות המוסר. המהרי"ל החליט "לייבא" מישיבת קלם את ר' לייב חסמן (ששימש לאחר מכן משגיח בישיבת סלובודקה).

ישיבת טלז באירופה

הרב חסמן הגיע אל הישיבה נחוש בדעתו להשליט משמעת מוסרית נוקבת על רוחם החופשית של נערי טלז התוססים. הוא החל לרדוף את בחורי הישיבה ללימוד המוסר, והקפיד עמם על שיחה בשעת התפילה ואיחור לסדרי הישיבה. משלא עלתה בידו בשידולים ואזהרות, הכריז על סנקציות כלכליות. על כל איחור לסדר, נוכו מקצבתו החודשית של התלמיד 3 קופיקות (באותם ימים, קיבלו התלמידים מהישיבה קצבה חודשית לצורכי מגורים ומזון). גזרה זו הגדישה את הסאה מבחינת תלמידי טלז, ו"באחד מלילי החורף, בחודש שבט שנת תרנ"ז, בעצם התלהבות הלימוד, התחילו לפתע זורקים מים על מנורות הנפט הדולקות המשתלשלות מן התקרה, "נתפוצצו הזכוכיות ונשפך נפט בוער ארצה".[4]  בסופו של יום, נתמלאו דרישות בני הישיבה, ר' לייב חסמן "הוחזר" לקלם, ותשקוט טלז שבע שנים.

שנים ארוכות סירב ראש הישיבה, הרב גורדון, להכניס את "שיטת המוסר" אל בית המדרש. אולם, הדעות הזרות שהלכו ותפסו אחיזה בבני הישיבה הדעתניים והערניים הטו לבסוף את הכף. בצר לו, פנה ר' לייזר אל ישיבת סלובודקה, וביקש מ"הסבא" לשלוח אליו מספר בחורים לטובת הכנסת לימוד המוסר לישיבה. מספר מכובד מתלמידי הישיבה ה"בעייתיים" בטלז הורחקו ואת מקומם תפסה קבוצה של "אלטר'רס", תלמידים מבוגרים, מבני סלובודקה. מטרתם היתה להביא את רוחה של סלובודקה לישיבת טלז, מתוך אמונה כי שיטתה יעילה יותר בהגנה על התלמידים מפני הרוחות המהפכניות ששררו ברחוב היהודי דאז.

צעד זה לא התקבל יפה, זאת בלשון המעטה, בקרב בני ישיבת טלז. כך מתאר זאת ב' שולמן בזכרונותיו:

בני השיעור החמישי טענו כי לר' לייזר אסור להכניס שינוי קיצוני כזה בלי התייעצות קודמת […]: "יש לה לישיבת טלז מסורות ותיקות שלה, שהם חשובים יותר מאלה של בעלי המוסר בסלובודקה. המוסרניקים ישעבדו וילחצו על הכל. החופש הותיק של טלז ילך לאיבוד" .[5]

בני הישיבה פתחו בסדרה של מחאות, ובשיאן החליט ראש הישיבה על סגירת הישיבה עד להודעה חדשה. הבחורים המורדים לא ויתרו, והם "הקימו" ישיבה זמנית בבית הכנסת המקומי (שאחד מ"ראשיה" היה הבחור יוסף כהנמן, לימים הרב כהנמן, מיסדה של ישיבת פוניבז', שהיה באותו זמן תלמיד הישיבה). בסופו של יום הגיעו הצדדים לפשרה: בחורי סלובודקה חזרו למקומם, ולצד זאת הורחקו כמה מראשי המורדים מן הישיבה.

 

"בחורים יש בסלובודקה?"

על פניו, המרידות בישיבות סלובודקה ובטלז היו בעלי אופי דומה. בשתיהן התמרדו הבחורים נגד הנהלת הישיבה, ובשתיהן נעזר המרד באמצעים דומים. אולם, עיון קל מגלה שיש בין השתיים הבדלים משמעותיים. המרידות בסלובודקה כוונו נגד סמכותו של הסבא; לעומת זאת, המחאות בטלז ביקשו לשנות החלטות מסוימות של ראשי הישיבה. למעשה, נראה שאין להשתמש באותה מילה כדי לתאר את המאורעות בסלובודקה ובטלז. למאורעות בסלובודקה נכון לקרוא "מרד", אולי אפילו "הפיכה" (מילה המופיעה לא פעם בזכרונות תלמידים בני התקופה).

הרב נתן צבי פינקל, הסבא מסלובודקה

 

מרד הוא אקט פוליטי שמטרתו לשבור את עולו של המשטר. המרידות בסלובודקה כוונו נגד ה"משטר" שהונהג על-ידי ההנהלה. הן תמיד סימנו פיצול: מספר בחורים החליטו שאינם יכולים לשאת את עולו של הסבא, והכריזו אפוא על מרד, מנגד נשארה קבוצת נאמנים התומכת בסבא. כלומר, בישיבת סלובודקה של הסבא לא היתה חירות, אלא שהיו לעתים תלמידים שסירבו להשלים עם זאת, ומרדו בו. כן מעידים זכרונותיו של בוגר, המשחזר את ימיו הראשונים בישיבה:

הגידו לי שהוא המשגיח על הישיבה, שהוא השליט היחידי, שכל דברי הישיבה נחתכים על פיו, שברצותו מקרב וברצותו מרחק, ואוי ואבוי לו לבן הישיבה אשר לא מצא חן בעיניו, בעיני המשגיח נטל צבי הירש. [6]

לעומת זאת, בישיבת טלז היתה מסורת של עצמאות. מסורת זו הביאה את בני הישיבה לחשוש מפני ה"מוסרניקים", אשר "ישעבדו וילחצו על הכל" וממילא "החופש הותיק של טלז ילך לאיבוד". [7] מאורעות טלז דמו יותר למחאה אזרחית. הם לא ניסו לשבור את ההנהלה, על דרך ההפיכות של ישיבת סלובודקה, אלא להביע את התמרמרותם על החלטותיה באופן שאינו משתמע לשתי פנים.

יש המפרשים בטעות את מושג "גדלות האדם" מבית מדרשה של סלובודקה בתור עידוד עצמאות וביקורתיות

יש המפרשים בטעות את מושג "גדלות האדם" מבית מדרשה של סלובודקה בתור עידוד עצמאות וביקורתיות. לפי הבנה זו, עקרון "גדלות אדם" מבית סלובודקה והסבא רומז לערך ההומני (או ליברלי) של חירות הפרט. אכן, ה"מורדים" הנוכחיים מישיבת חברון, הנזכרים בפתיחה, נימקו את מאבקם במילים אלה:

המלחמה שלנו היא לא על תנאים גשמיים כאלה ואחרים אלא על רוח גדלות האדם שנשבה בישיבה מאז ימי קדם ונתנה לבחור את הכבוד והמקום לבחור ולהחליט לעומת השנים האחרונות בהם נלקחה מאיתנו החירות ואנחנו נדרשים למלא אחר גחמותיה של הנהלת הישיבה. אם פעם יכלו לצאת מחברון ראשי ישיבות וגדולי תורה שהובילו את הציבור החרדי, נראה שהיום הנהלת הישיבה לא מאמינה לנו שנוכל לצאת כאלה וגורמת לנו לא להאמין בעצמנו. או במילים אחרות: קטנות האדם. [8]

אך לאמתו של דבר, "רוח גדלות האדם" שנשבה בישיבת סלובודקה "מימי קדם" אינה שייכת ל"חירות". היא היתה משהו שדמה הרבה יותר למושג ה"הדר" הבית"רי, כמופיע בשיר בית"ר:

הדר – עברי גם בעֹני – בן-שׂר,

אם עבד, אם הלך – נוצרת בן-מלך בכתר דוד נעטר.

 באור ובסתר זכר את הכתר – עטרת גאון ותגר.

גדלות האדם של סלובודקה היתה קריאה למשמעת. החניך נקרא להתהלך תמיד חדור תחושת עליונות נאצלת, לא מחמת גדלות אינטלקטואלית או מצוינות ערכית אלא מעצם ההשתייכות למסדר. התביעה להתנהגות של בן מלך נבעה בראש ובראשונה מעצם היותך בן הישיבה. עקרון המסורת של סלובודקה אינו אפוא עצמאות וחירות, אלא קונפורמיות פנימית הנובעת מקריאה תמידית לייצוג המסדר. בחור הישיבה הסלובודקאי אינו סתם אדם; הוא "סלובודקר", או בגלגולו המודרני – "חברונער".

עקרון המסורת של סלובודקה אינו אפוא עצמאות וחירות, אלא קונפורמיות פנימית הנובעת מקריאה תמידית לייצוג המסדר

אנקדוטה מעניינת, החושפת יפה את ההבדלים בין גישות סלובודקה וטלז, מופיעה בזכרונותיו של בוגר ישיבת טלז, שמחה אסף:

זכורני, שפעם נכנסו להרב [הרב אליעזר גורדון, ראש ישיבת טלז] ורצינו לשדלו שלא יעשו "משולחים" מבין בחורי הישבה ולא יכתבו "לא יבוא" לבחורים "חשודים" [לא יסלקו בחורים מהישיבה], בלי התייעצות מוקדמת עם הועד וכדי להניח את דעתו אמרנו לו: רבנו, גם בסלובודקה יש השפעה מסוימת לגדולי הבחורים על מהלך העניינים בישיבה. והוא השיב לנו "מה אתם מדמים את טלז לסלובודקה? בחורים יש בסלובודקה? בולי עץ יש שם. אם יאמר להם ר' נטע הירש תקפצו לתוך המים יקפצו לתוך המים, ואילו לבחורי טלז יש לכל אחד דעה משלו." [9]

ר' לייזר גורדון נלחם עם תלמידיו על הכנסת בחורי ישיבת סלובודקה לישיבתו, אבל הוא הבין את ההבדל. הסחורה שלו היתה "עצמאית" מדי – תלמידיו היו קוראים ספרי השכלה ומשתתפים באספות ציוניות. הוא אמנם רצה לייבא כמה "בולי עץ" מסלובודקה כדי שאלו ירגיעו מעט את האווירה ויכניסו משמעת בתלמידיו, אך מנגד התהדר בעובדה שאצלו היו בהחלט "בחורים" ולא רק "בולי עץ" בסגנון הסלובודקאי.

המסורת של טלז היתה אפוא תסיסת נעורים, מצוינות אינטלקטואלית, סקרנות, חריפות ורוחב דעת. המסורת של סלובודקה, מנגד, דמתה לזו של מסדר אבירים, הנקראים להישמע אל הדגל בכל עת. תלמידי סלובודקה חונכו לכפוף את רצונם החופשי אל הסבא; הקרבה לסבא, ולא עצמאות מחשבתית וחירות אישית, היא שהעניקה להם את הכבוד ואת המעמד. [10]

 

ישיבת חברון – מסלובודקה לטלז ובחזרה

שנות נעורי (ואולי גם כמה מעבר להם) עברו עלי בישיבת חברון, "כנסת-ישראל", השוכנת כיום בשכונת גבעת מרדכי בירושלים. ישיבה זו היא המשך ישיר של ישיבת סלובודקה שבליטא, אשר עלתה לארץ ישראל בשנות ה-30 של המאה הקודמת, השתכנה בחברון עד לפוגרום ביישוב היהודי שם בשנת תרפ"ט, ואז עברה לירושלים. את רוב תורתי למדתי בין כתליה, ובה התנסיתי בחוויית הישיבה על כל גווניה ודקדוקיה.

זכורני כי שתי אמירות רווחו בישיבה על ימים עברו ועל מגמתה העכשווית של הישיבה. האחת קוננה על אבדן רוח "גדלות האדם" של הדורות הקודמים, שבה נהגו התלמידים הידור בעצמם ודקדקו בהליכותיהם ובלבושם. השניה התמרמרה דווקא על אבדן רוחב הדעת והרוח העצמאית של הישיבה. התלמידים הוותיקים (ולצורך זה, "זמן קיץ ועד א'"[11]  כבר הפך את התלמיד הממוצע להיסטוריון של הישיבה…) היו נוהגים לקונן על כך שהרוח הישנה של חברון נעלמת, והתלמידים הולכים ונעשים ממושמעים וכנועים. "פעם היתה בחברון 'גדלות', אבל היום… הרי היא כמעט כמו 'אור ישראל'". [12]

ברבות השנים נעה ישיבת חברון על ציר סלובודקה-טלז לכיוונה של האחרונה: מהקונפורמיזם האליטיסטי הסלובודקאי לכיוון המצוינות האינטלקטואלית הטלזאית

אינני מבקש להתווכח עם הפרספקטיבה ההיסטורית הרחבה של אותם "זקני חברון", מה גם שתלונות אלו הפכו זה מכבר למסורת חשובה מצד עצמה. עם זאת, ברצוני לטעון שברבות השנים נעה ישיבת חברון על ציר סלובודקה-טלז לכיוונה של האחרונה: מהקונפורמיזם האליטיסטי הסלובודקאי לכיוון המצוינות האינטלקטואלית הטלזאית.

השינויים שעברו ועוברים על ישיבת חברון ותלמידיה קשורים להבחנה בין משמעת פנימית למשמעת חיצונית – בין קונפורמיזם לכניעות. התיאור הטוב ביותר של המונח "קונפורמיזם" הוא "יישור קו". הקונפורמיסט מבקש "ליישר קו" עם החברה. הכניעה שלו אליה אינה חיצונית בלבד. הוא אינו מכופף את ראשו בפני צו מגבוה, ומידת הצייתנות שבו נובעת מתוכו פנימה. הוא מאכן את המצפן הפנימי שלו כדי שיתאים בדיוק נמרץ לנורמות החברתיות. האימה הגדולה של הקונפורמיסט היא להיות "חריג". בחברה הסלובודקאית, המדגישה את ההשתייכות לקבוצת העילית, הפחד הגדול ביותר של החניך הוא לא להתאים. מבחינה זו, ישיבת "חברון" היא עדיין אחד המקומות הקונפורמיים ביותר שפגשתי. הרצון להתאים את עצמך לנורמות ולהיות ראוי לתואר "חברונער" גובל אצל אחדים בחרדה כפייתית.

הקונפורמיסט מבקש "ליישר קו" עם החברה… הוא אינו מכופף את ראשו בפני צו מגבוה, מידת הצייתנות נובעת מתוכו פנימה

אבל יש סוג אחר של ציות. בישיבות רבות נהוג לצמצם את מידת העצמאות של הבחורים, ולהשליט משמעת נוקשה, צבאית כמעט, בקרב התלמידים. מערכת האכיפה דואגת לכך שהם ילכו לישון בשעה מסוימת, יקומו בשעה מסוימת, יופיעו בזמן לכל סדר הישיבה, ינכחו בכל השיעורים במלואם ולא יצאו ללא רשות ממתחם הישיבה. הישיבה מטילה משמעת גם בנוגע ללבושם של התלמידים, לספרים שהם קוראים, למוזיקה שהם שומעים, לעיתונים הנכנסים לחדריהם (אם בכלל), והיא מתערבת לעתים גם בבחירות אישיות שלהם – עם מי ללמוד, עם אילו חברים תהיה בחדר, האם תעשה רישיון נהיגה (התשובה: לא) והאם תצא או לא תצא לחו"ל (בחופשה, כמובן). בכל ישיבה נוהגת מידה מסוימת של משמעת. בישיבות הקטנות (ישיבות לתלמידים בגיל תיכון) היא רבה הכרחית, אך הולכת ומצטמצמת עם עליית הגילים. מבחינה זו, חברון היתה אכן יוצאת דופן בין הישיבות. בישיבת חברון כמעט לא הוטלה משמעת מגבוה על הבחורים.

דומני כי התהליך שעבר על ישיבת חברון בעשורים האחרונים הוא החלשות הרוח הסלובודקאית, המדגישה את המשמעת הפנימית, והתחזקות של זו הטלזאית, של התסיסה האינטלקטואלית והעצמאות הדעתנית. כפועל יוצא מכך, בשנים האחרונות הולכת ומתגברת בחברון המשמעת החיצונית מטעם הנהלת הישיבה. ההיפותזה הלא מבוססת שלי טוענת כי ר' מאיר חדש, ששימש משגיח בישיבת חברון עד שנות ה-70, היה השריד האחרון של הרוח הסלובודקאית. הוא קיבץ סביבו חבורה וניהל אותה לפי מיטב מסורת סלובודקה – אליטיזם ממושמע הממושטר על ידי הקרבה לרב. אולם, בימיה של הנהלת הישיבה המאוחרת – ר' אברהם פרבשטיין והרב ברוידא – אשר לא ידעה את "הסבא" – התרופפה מעט המשמעת הקונפורמית של "גדלות האדם". [13] ישיבת חברון המשיכה למשוך אליה בחורים מצוינים, אבל הרעיון של "גדלות האדם" קיבל פנים חדשות, טלזאיות יותר. בשלב מאוחר יותר, עם התהפוכות הפוליטיות שעברו על הישיבה ועם מינויים של אנשי צוות חדשים – הרב שלמה כ"ץ והרב דוד כהן – התחילה הישיבה לנקוט צעדי הטלת משמעת מהסוג המקובל, משמעת חיצונית של כללים והגבלות.

השאלה היא: מדוע? גם אם נחלשה בחברון כיום המסורת הקונפורמיות של "גדלות האדם", מדוע לא מחזיקה בה העצמאות של טלז?

כפי שקובלים תלמידי הישיבה, יש בשנים האחרונות מגמת שינוי לכיוון המשמעתי. יותר ויותר הגבלות מוטלות מגבוה על תלמידי הישיבה, והפיקוח עליהם הולך ומתהדק. המרד הנוכחי בישיבת חברון הוא לכאורה תגובת נגד למגמה זו. השאלה היא: מדוע? גם אם נחלשה בחברון כיום המסורת הקונפורמיות של "גדלות האדם", מדוע לא מחזיקה בה העצמאות של טלז? מה הביא את הישיבה לנקוט גישה של משמעת חיצונית? האם גם היום נאלצים ראשי הישיבה להתמודד עם המשיכה של התלמידים לספרות השכלה חילונית?

להלן אבקש לטעון כי עולם הישיבות כולו, גם המסורת הסלובודקאית וגם הטלזאית, עבר בשנים האחרונות שינוי צורה משמעותי. מסורת הסבא לא עברה מן העולם, אלא עברה שינוי צורה. כיוצא בה – המסורת הטלזאית. בשורות הבאות אנסה לאפיין את השינוי, ולהסביר לפיו את המקום שבו נמצאת ישיבת חברון היום.

 

משמעת: הגנה מאיום חיצוני או מהתפרקות פנימית?

שני זנים חדשים של ישיבות צמחו בתקופה האחרונה בעולם התורה. האחד הוא ישיבות ה"צו"לים" – "תפרח" ודומיה. בישיבות אלו מחונכים התלמידים לנזירות ולפרישות קיצוניות. התלמידים מקדישים את חייהם לעבודת ה' וללימוד תורה בדבקות, באופן הרחוק מאד מחדוות הנעורים של ישיבת טלז ודומיה. האווירה בהן היא חמורה, תובענית, מגרשת כל שמץ צחוק וקלות ראש. הזן השני הוא ישיבות ה"משטר" – "אור ישראל" ודומיה. בישיבות אלו שוררת משמעת קפדנית ומחמירה, המכתיבה לתלמידים את שבתם, קימתם והגיונם. האווירה בהן אינה קשה בהכרח, והיא הולמת את אופיים של נערים צעירים, אך הן אינן מניחות בידי התלמידים תחומי אחריות רבים. הדינמיקה התמידית היא של בית-ספר: התלמיד מנסה לכופף את הכללים והמורה מנסה לאכוף אותם עליו.

יש הרואים בישיבות ה"צו"לים" את האנטי-תזה של מסורת "גדלות האדם" הסלובודקאית. סבורני שההפך הוא הנכון. ישיבות כמו "תפרח" הם מטמורפוזה עכשווית של שיטת ה"סבא"

יש הרואים בישיבות ה"צו"לים" את האנטי-תזה של מסורת "גדלות האדם" הסלובודקאית. סבורני שההפך הוא הנכון. ישיבות כמו "תפרח" הן מטמורפוזה עכשווית של שיטת ה"סבא". בישיבות אלה אין "משטר" במובנו החיצוני. המשמעת של התלמידים היא פנימית. הם מרגישים חלק מנבחרת ייחודית, הנבדלת משאר העולם ונעלה עליו. ראש הישיבה מוביל אותם, הם מעריצים אותו וחפצים בקרבתו, וכוח זה מטיל בהם משמעת חברתית פנימית בעלת כוח עצום. אין צורך בתקנות ובגזרות; די בכך שראש הישיבה יביט על התלמיד בעין רעה (או בעין יפה), ובגאוות היחידה של השתייכות למשהו גדול.

לעומת זאת, אם נהיה מוכרחים לשייך את ישיבות ה"משטר" לאיזו מסורת, הרי שהן מטמורפוזה עכשווית של טלז. ברובן אין אמנם אותה אווירה של מצוינות אינטלקטואלית ועצמאות דעתנית שהיתה בישיבת טלז, אך כן נותרה בהן לחלוחית של תסיסה חיה. המשמעת בהן חיצונית, גם אם נוקשה. הן למעשה גרסה "מוצלחת" של ישיבה בעלת משטר, כפי שניסה להנהיג הרב גורדון בישיבת טלז.

השאלה המתבקשת היא אפוא: מה גרם לאותה מטמורפוזה בישיבות? לאן נאבדה המסורת, הן זו הסלובודקאית והן זו הטלזאית? דומני כי התשובה לכך נעוצה במה שמכונה בעולם הישיבות "ירידת הדורות". בישיבת טלז, עם ראשי ישיבה בעלי מעוף ויצירתיות כמו הרב אליעזר גורדון, הרב שמעון שקופ והמהרי"ל בלוך, יכלה הישיבה להתקיים מכוח ההערכה שרכשו התלמידים למוריהם. היחס בין התלמידים הצעירים למוריהם היה יחס של אמון הדדי: לצד גדלות הרבנים, מדובר היה בתלמידים שביקשו ללמוד ממוריהם ובחרו לבוא לישיבה בשל רצונם החופשי. לא היה צורך במשמעת כדי "לגרום לתלמידים ללמוד" – לשם כך הם הגיעו לישיבה! המשמעת נועדה בעיקר כדי למנוע השפעה עמוקה מדי של הרוחות האידאולוגיות שנשבו במלוא העוצמה באותה העת. גם הקונפורמיזם של ה"סבא" פנה בראש ובראשונה החוצה: הוא נועד לטעת בתלמידים תחושה של השתייכות למסדר נוצץ יותר משל ה"בונד" או משל תלמידי המכללות.

בדור זה הפכה המשמעת לחזות הכל. המשמעת לא באה להגן על הישיבות מפני משיכה חיצונית, אלא מפני התפרקות פנימית

אולם, בדור זה הפכה המשמעת לחזות הכל. המשמעת לא באה להגן על הישיבות מפני משיכה חיצונית, אלא מפני התפרקות פנימית. אצל בחורים שלא בחרו מעולם בחירה משמעותית, ובוודאי לא בחירה ללמוד בישיבה, קיים חשש ממשי כי ללא משמעת נוקשה לא יימצא בהם כוח פנימי חיוני דיו שיחזיק אותם במקום. רק בשדותיו השוממים של הישוב "תפרח", ללא חיכוך עם העולם, יכולה הישיבה לתפקד. המסורת הקונפורמית של ישיבת סלובודקה מחייבת את הנזירות הקיצונית כדי לקיים את הישיבה. הכוח הצנטריפטלי – המושך לכיוון המרכז – של ראש הישיבה מצליח להחזיק יחדיו את התלמידים רק בהעדר כוח חיצוני המושך אותם החוצה.

באופן הפוך, המשמעת הקפדנית בישיבות ה"משטר" אינה משמשת להגנה מפני החוץ, אלא מהווה כוח פנימי הדוחף את הבחורים להקפיד על סדרי הישיבה. האכיפה הקפדנית של סדרי הישיבה באה להגן מפני האנטרופיה – חוסר הסדר המאיים לפרק כל מערכת אל בלגן כאוטי. אין בישיבות אלה משיכה פנימית מספקת שתצליח להדביק את התלמידים אל הסטנדר, ולכן נוצר צורך בכפייה מלמעלה.

המשמעת הקפדנית הנוקשה בישיבות ה"משטר" אינה משמשת להגנה מפני החוץ, היא כוח דוחף הממגנט את הבחורים לסדרי הישיבה

המגמה הניתנת להבחנה בישיבת חברון משקפת שינויים אלה. מהצד האחד, הסתלקות תלמידי הסבא החלישה את עוצמת הקונפורמיות הסלובודקאית, שבמידה מסוימת נדדה מחברון לתפרח. מהצד השני, הצורך להגן על הישיבה מפני התפרקות כאוטית הביא משמעת שלא נודעה בה קודם לכן. השילוב שבין שני הצדדים – העדר שני סוגי ה"גדלות", של קונפורמיות מחד גיסא ושל חירות מאידך גיסא – הוא אולי הרקע למחאות העכשוויות.

***

כפי שצוין בפתיחה, אינני יודע עם מי הצדק במשבר הנוכחי בישיבת חברון: האם מדובר במשבר חינוכי, אשר הוביל את תלמידי הישיבה הצעירים להתנהגות ילדותית חצופה וחסרת כבוד, או שמא יש בידם טענות של ממש כנגד הנהגת הישיבה? כך או אחרת, סבורני כי עצם קיומו של מרד זה מלמד על תהליך מעניין הקורה בישיבת חברון, ואולי בכל עולם הישיבות לאחרונה. דומה כי מדובר בניצנים המעידים על כמיהה ל"גדלות" במובן המשלב בין המסורות, ושיסודו: אמון.

גם בזמני היו מהומות קלות בישיבת חברון, אבל הן עסקו כולן בזוטות ולא היו יותר מאשר משובת נעורים. אם אני מזהה נכון, הרי שה"מרידה" הנוכחית אינה חלק מהמסורת המרדנית של הישיבות. אין היא "הפיכה", מהסוג שאתה התמודד הסבא. התלמידים המוחים בחברון אינם מבקשים לפטר את ראשי הישיבה או לכפור בסמכותם. מנגד, היא גם אינה "מחאה אזרחית" מהסוג הטלזאי: הדרישות של התלמידים במקרה זה הן מאד כלליות, וההתעוררות שלהם נראית כמו משהו ספונטני, ולא עניין מעמיק המציק להם. נראה שמדובר בתחושה כללית של חוסר אמון בין התלמידים לבין ההנהלה.

המחאה של התלמידים, גם אם אינה מידתית, קוראת אל ההנהלה ואומרת: תנו בנו אמון. הבו לנו הנהגה. אנו מסוגלים להתנהג כאנשים בוגרים. הנהיגו אותנו, אל תהפכו אותנו לילדים.

 


[1]  בישיבות אלה מקובל כי הכלה מביאה עמה נדוניה של דירה בתמורה לנישואיה לעילוי מבני הישיבה. תלמידי ישיבות אלה לא יסכימו לגשת לשידוך, אלא אם כן התחייבו הורי המיועדת לרכוש עבורם דירה עם נישואיהם לבתם.

[2]  ראה על כך: שלמה טיקוצ'ינסקי, ישיבות המוסר מליטא לארץ ישראל, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה העברית ירושלים, עמ' 45-33.

[3]  ראה: ישיבות ליטא: פרקי זכרונות, בעריכת עמנואל אטקס וש' טיקונציסקי, מרכז זלמן שזר, ירושלים תשס"ד, עמ' 266.

[4]  שם, "מרד המוסר בישיבת טלז", זכרונותיו של ירוחם אשר ורהפטיג, עמ' 224.

[5]  שם, עמ' 279.

[6]  זכרונותיו של יהושע לייב ראדוס, שם, עמ' 337-336. זאת בניגוד לדבריו של דבורץ, הביוגרף החצי רשמי של ישיבת סלובודקא, המאדיר את "הנהגתו הרפויה" של הסבא. ראה ישראל זיסל דבורץ, תולדות ר' משה מרדכי עפשטין, עמ' 32. וראה להלן הערה 10.

[7]  לעיל הערה 3.

[8]  כך צוטט באתר "כיכר השבת". לא צוין המקור.

[9]  זכרונותיו של שמחה אסף, שם, עמ' 240.

[10] שיטת "הקירוב והריחוק" של הסבא מצוינת בדרך זו או אחרת בזכרונות של רבים מבוגרי הישיבה. הוא נהג לקרב ולכבד את אלה שנטו אל משמעתו, ולרחק את ה"עצמאים". ניתן למצוא מספר עדויות מלאות ב"ישיבות ליטא: פרקי זכרונות", וראה ספרו של ד"ר שלמה טיקוצ'ינסקי, "למדנות, מוסר, אליטיזם", על שיטתו החינוכית של הסבא ו"תכסיסי החינוך" שלו. שלמה טיקוצ'ינסקי, למדנות, מוסר, אליטיזם: ישיבת סלובודקה מליטא לארץ ישראל, עמ' 164-133.

[11] סוף שנת הלימודים הראשונה של התלמיד בישיבה.

[12] ישיבה הידועה במשמעת הקפדנית שלה.

[13] האווירה הקונפורמית שלטה עדיין בחברון ביד רמה כאשר למדתי שם, ואין סיבה להניח שהדבר השתנה במספר השנים המועט שעבר מאז עזבתי אותה. עם זאת, להתרשמותי, אווירה זו לא היתה כה חזקה כמו בימים היפים יותר של "גדלות האדם". בהקשר זה ראוי לציין את המעשה הבא. כאשר אמרתי לסבי ז"ל, הרב גדליה נדל (שהיה ידוע בנון-קונפורמיזם שלו), כי אני הולך ללמוד בישיבת חברון, לא היתה דעתו נוחה מן העניין. במספר הזדמנויות הוא חזר ואמר לי, "אני למדתי שם שבועיים, וברחתי משם. לא יכולתי לסבול אותם". לחקירותי הוא ענה כי בהיותו תלמיד צעיר בישיבת הרב עמיאל בתל-אביב ("הישוב") החל להתקרב אל החזו"א. השקפת עולמו של החזון אי"ש היתה שמרנית מזו של ישיבת הישוב החדש, והוא השפיע על סבי לעזוב אותה ולעבור לישיבה מסורתית "רגילה" (סבי אמר לי שהוא היה בכמה מקומות ובסוף למד ב"לומז'ה", "אבל הכי טוב היה בישיבת תל אביב"). כך, למרות שגם "חברון" של אז לא היתה שמרנית דיה עבור החזו"א, הגיע סבי אל שעריה. הוא סיפר, באיזו גאווה סמויה, כי על אף שהותו הקצרה שם, אחד מחתניו של ראש הישיבה למד אתו בחברותא והפציר בו להישאר, אך למרות השידולים מגבוה הוא לא היה מוכן. כששאלתי מדוע, הוא התחיל לתאר כיצד כל בני הישיבה עסוקים בנראות שלהם ובקשריהם עם ההנהלה. התביעה החזקה של סבי לכנות פנימית לא יכלה לסבול אווירה זו. "לא היה שם אף אדם הגון." הוא אמר לי, "חוץ מההוא שהיום משגיח שם, הוא היה הגון." (הוא התכוון לר' אברהם סולומון, שסיפר לי אחר כך על ידידותו עם סבי ועל פרשת לימודיו הקצרה בחברון מזווית הראיה שלו.)

 

15 תגובות על “עצמאות או צייתנות? על מסורת ישיבת "חברון"

  • "כי מדרשיסט…"

  • גדלות האדם בראש ובראשונה שהאדם יתעסק עם בנית אישיותו העצמית ולא יכבס את הכביסה של השכן ברחוב. המאמר גובל ברכילות. הוא מתאים יותר לצהובונים, וחבל מאוד על פרסומו.

  • מעניין מאד.

  • מאמר יפהפה!

    לדעתי מציג באור חיובי מאוד מאוד את המציאות המעט פחות בוהקת.
    יש צד לדון האם בניין של טלז יש כאן, בניין של סלבודקא או שמא – חצר פתוחה ומופקרת שבפאתיה משתובבים ילדי חמד נעדרי דעה מושכלת…

    בכל מקרה – המאמר בנוי לתל תלפיות, מעוגן ומגובה.
    חושבני כי הדיון בסוגיות הללו אינו בגדר עיסוק בשכן, אלא בגידור חצרות הקודש – עולם הישיבות, ממנו באנו כולנו.

    יישר כוח!

  • עולות בי נקודות רבות בעת קריאת המאמר, אך מה שהלב חושק הזמן עושק. נקודה שמתבלטת מכולן היא זו: הכל הולך אחר הראש. למדתי בישיבות חרדיות וחרד"ליות. בישיבות החרד"ליות ראיתי בחורים משכימים מרצון וממלאים שלושה סדרים ללא כללי משמעת מאן דהם שזרים לעולם הישיבה זה. בישיבות חרדיות ראיתי בחורים נרדפים ונעקבים ע"י משגיח, מקבלים פרסים בדמות כבוד, ומעמד כששקדו ומידה לא מבוטלת של בוז כשהתרשלו. המקור הניכר ביותר שחוויתי בהיותי בחור כקשור להבדלה זו היה לצערי יראת השמים וכנות. בישיבות החרדיות עניינו את הרבנים הרבה דברים. במה עוסקים הורי התלמידים, עדות – מזרחיים ואשכנזים, פוליטיקה, המעמד שלהם בעולם התורה, הכבוד שרוכשים להם, איך הם מצטיירים, וגם תורה, מצוות ויראת שמים. את הרבנים החרד"ליים לא עניין כלום חוץ מתורה. איך שהוא, באמת ובתמים היא עניינה אותם. היתה להם יראת שמים אמתית. מעולם רב חרד"לי לא שאל בעיסוק אביו או עדתו של תלמיד, זה לא עניין. המבוא פוליטי היחיד שתופס מקום הוא ישוב ארץ ישראל מצד מצוות שמים, הרחק מסאובים פוליטיים של ממש. זאת ועוד הדיבור איתם היה ברובו כנה יותר מאשר הרבנים החרדים שמליבם ועד פיהם הורגשו ניפויים אין ספור שמי יודע אם הם מודעים להם. כמובן שאי אפשר להכליל, ויש רבנים חרד"ליים כאלה, ורבנים חרדים אחרים, מה גם שבעולם הישיבות הדתי-לאומי יש דיווחים של מגמה קונפורמיסטית ואיבוד דרך, אך תחושתי של אותן שנים היתה זו. וממילא, כך אני חוויתי, כשאת הראש התורה מעניינת, יש בכוחו להדביק בזה את התלמידים, בצורה כזו שלא תצריך משטר חיצוני. וכשלא, לדאבון לב, אז לא. נוספת לזה סוגית העדר הדרך ושיטה ברורה, לצד בליל וורטים והמשכי מסורות, ועוד סוגיות רבות שאין המקום ב11 בבוקר להאריך. היו ברוכים

  • יפה מאוד אליהו שמחתי לקרוא ולשמוע ממך. ויש לי מספר נקודות להעיר על דבריך המחכימים
    אני חושב שהישיבה דגלה בגדלות האדם הפנימית שיש בכל אחד גם אם אינו בן הישיבה אלא בשל כך שהוא "אדם" ולא בגדלות שנבעה מהשתייכות לזרם מסויים שנקרא בחור ישיבה.
    בנוסף הישיבה סלדה מפולחן אישיות שנעשה סביב אדם ספציפי תוך חיקוי של אותו אדם וללא העצמה אישית ויעיד על כך הסיפור שבו ר ירוחם פגש את הסבא מסלבודקא והסבא הוכיח אותו וגער בו על כך שישיבתו (מיר) מנהלת סביבו פולחן אישיות ולא מעודדת את ההתפתחות האישית של כל אחד כפי שהוא.
    גם דבריך על הליכה עיוורת אחרי ר מאיר חדש אינם נכונים זה נכון שמאוד כיבדו אותו ותמיד היו באים בתחילת זמן ובסוף לדבר עימו אך זה נבע מכבוד שרחשו לו ולא מקונפרמיות שהיתה ויעידו על כך השיחות והוועדים שהוא מסר שלרוב היה צריך לחפש בהם מנין לקדיש.
    זה נכון שהיתה ועדיין קיימת בישיבה גאוות יחידה שאולי יש לעקור ואולי לא אשר גורמת לקונפרמיות בקרב הבחורים אך היא אינה נובעת משיטת הישיבה אשר דוגלת בערך כל אדם אלא התפתחה עם השנים עקב היות הישיבה וותיקה ומובילה.

  • ניתוח מעניין ומפרה.
    ברצוני להעלות משתנה שלא הובא בחשבון, והוא גודל הישיבה והשפעתו על המרקם החברתי והתרבותי בישיבה.
    בעבר בישיבת סלבודקא התקיים משטר מוסרי קפדני אך סובייקטיבי שאפשר לכל בחור צמיחה וגדילה עצמית בקצב שלו, וכן מעמד חברתי אשר היווה נדבך חשוב בשיטת סלבודקא. ולצערנו היום כשהישיבה גדלה לבלי היכר עד שאין האחד מכיר בחברו וק"ו שאין הרב מכיר את תלמידיו התמוססה ההשפעה של רבני הישיבה על תלמידיה, ובאין דמות משפיעה נותר הבחור לגדל את עצמו ללא הכוונה ומכאן התפתחה שיטת גדלות האדם בצורה אישית ואינדיבידואלית עם דעה עצמאית ואישית. אמנם ההשפעה של החברה על הפרט נותרה אך גם בה כבר נפערו חללים וכוחה עומעם כיוון שהביטוי של הפרט בתוך הכלל הוא מינורי ועל כן השפעותיה הם חיצוניות ולא כמדרבן וכח מניע רוחני כבעבר.
    בסוף המאמר מנתח הכותב את עולם הישיבות בן זמננו ומחלקו לשתי קטגוריות א' הישיבות הצוליות בעלות המשטר המוסרי והחברתי ב' ישיבות בעלות משטר חיצוני ומוסדי.
    בישיבת סלבודקא המשטר היה משתנה וסובייקטיבי עם מתח רוחני גבוה שעלה מן החברה ושני אלה אינם ריאליים בישיבה אימפריאליסטית כישיבת חברון.

  • ברור לי מדוע לפני 13 שנים כשנועצתי במו"ר הגראי"ל זצ"ל בדבר ישיבה לבני, העדפתו היתה לישיבות אחרות. אין צורך לומר שבמבט לאחור אני שמח.
    בכל מקרה, גם לבנותי לא התקרבתי לשידוכים משם. מעולם לא עסקתי בסחר בבהמות…….

    • א. אני בטוח שבני הישיבה שמחים שר' אהרן לייב אמר לך מה שאמר לך. ישנם כאלו שאינם מתאימים לישיבה ואינם יכולים לקבל ממנה בגלל עיוותי חשיבה שקיימים אצלם. אמנם בנושא זה אין שום מניעה וטיפשות להתייעץ עם רב. אך מניסוח השאלה נראה לי שהמגיב הוא מאותם הטרחנים שלא נותנים מנוח לרבנים שואלים אותו שאלות טיפשיות ומיותרות על כל צעד ושאל. מכיוון שהם (ואולי בצדק) אינם בוטחים באינטליגנציה שלהם ובעצמיות שהקב"ה נתן להם. אנשים ודעות כאלו מנוגדות לרוח הישיבה ולכן שמח אני שר' אהרן לייב הרחיק את בנך מהישיבה. שהרי מסתמא הבן חונך לפי רוח הבית. ב. ר' אהרן לייב עצמו למד בישיבה תקופה קצרה ואם אינו מחבב אותה הרי זה משום ניסיונו האישי. ואיני צריך להזכיר את כל גדולי התורה שיצאו מהישיבה. ר' הלל זקס. ברוך מרדכי אזרחי. ר' ברל שוורצמן. ר' ברל פוברסקי. ר' דוד כהן. וכו'. על כל פנים אני ממש מקוה שאתה מרוצה מהמקום ששלחת אליו את הבן שלך. ולגבי הערה המזעזעת הפשיסטית שהשוותה בני תורה שעמלים בה ומקדישים לה את כל ימיהם לבהמות. תתבייש לך יהודי דתי שמדבר ככה. אני אפילו לא יכול להתווכח איתך האם זה ראוי.

    • "בהמות" לא הייתי אומר, משום שהגדר לבהמה הינה אדם שאינו שולט בעצמו- מה שבפירוש לא ניתן לומר על רבים וטובים מהשיבה המפוארת. אם כי לקרוא "בהמות" ל 1300 בחורים שעוסקים יומם וליל בקיום תורה ומצוות ולמדנות עצומה ואמתית רק משום שלא היה לך האמצעים הנדרשים לזכות בחתן משם, או שבנך לא הצליח להתקבל. (בוא לא נשכח כי לא מדובר על חבורה של פוחזים שמפגינים מרצונם בכל שני וחמישי, יותר אחת לעשור…) נובע ככל הנראה או מטיפשות טהורה, או מחוסר שליטה עצמית, קרי, בהמיות.
      בהצלחה אם חלוקת התארים…

  • "באופן הפוך, המשמעת הקפדנית בישיבות ה"משטר" אינה משמשת להגנה מפני החוץ, אלא מהווה כוח פנימי הדוחף את הבחורים להקפיד על סדרי הישיבה " – זה לא כוח פנימי , זה הכול " חיצוניות " , בלי שום חינוך וערכים העומדים מאחורי ההתנהגות הרצויה. השאלה – לא עצמאות או צייתנות , אלא בניית קהילה של לומדים אכפתיים שלא שואלים מה יעשו לי או מה יצא לי מזה אלא שואלים איך ההתנהגות שלי משפיעה על ישיבה ואיך אני יכול לתרום לישיבה , מה הערכים של הישיבה , איך אני רוצה שישבה תראה. אפשר לפתור בעיות במשותף. כאשר החששות וצפיות של ההנהלה מקבלים מענה על ידי הפתרון ,יש הצבת גבול. הישיבה צריכה לתמוך באוטונומיה של הבחור – אוטונומיה זה לא עצמאות אלא להיות מחובר לערכים הפנימיים ורוחניים ושהוא מרגיש שהוא מכוון את עצמו ועושים את זה לא על ידי מוטיבציה חיצונית אלא על ידי חינוך והשראה

  • אולי ההבדל בין הדורות הקודמים להיום נובע מכך שהיום כל הציבור הולך ללמוד בישיבות, בין המתאימים ובין אלו שלא.
    זה דומה לחוק חינוך חובה שמושיב על ספסל אחד גם תלמידים מתאימים וגם כאלה שלא.
    במצב כזה אין ברירה אלא לסמוך על נהלי משמעת קפדניים.
    זה אולי יכול להסביר גם את ההבדל בין ישיבות חרדיות לדתיות לאומיות. בציהץבור הדתי לאומי, לא כולם מגיעים לישיבות.

  • מדהים איך הם מרשים לעצמם לא ללמוד תורה כאשר בחור בן גילם צריך לעשות שמירות בלילה בצבא.

  • קודם כל הבחורים עושים שטייגען עצום ברוב הזמן דבר שמחזיק את ה"בחור בן גילם" שלא יחליק באמצע הריצה בצבא כך שהם כח ההגנה ותקיפה כאחד.
    כשבחור עייף עליו ללכת לישון כדי שיהיה לו כח ללמוד ובשינתו נחשב לו ללימוד תורה. ונמצא שגם אז הוא מחזיק את אותו מחליק.
    כמו כן ידוע שקוי ה' יחליפו כח ואם בחור קרע את עצמו בלימוד והוא מרגיש צורך לדבר עם בחור או להתרענן בכותל והוא עושה כן-922גם זה ייחשב לו להכשרת מצווה וגם על זה יטול שכר.
    פעם הבאה קצת שכל.

  • מי שלא מבין בניואנסים פנימיים שיתאפק ויסתום את פיו

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל