עצמאות שחור־לבן: על חרדיות ולאומיות

רבה הראשי של תל אביב מסר לרבנו הק' החזון איש על הצעה להתיר נישואין בה' אייר, ומשום שנתיירא לפרש לו את טעמו האמתי טען שבאותו יום מקבלים החיילים חופש ויוכלו להתחתן. אמר לו רבנו הק': אם כן דעתי נוטה להתיר מראש חודש אייר ועד ל"ג בעומר. טען רבה של ת"א שזו קולא יתירה. שאלו רבנו הק': מפני מה אני מקיל ואתם מחמירים? עד שנאלץ להודות שבגלל יום "העצמאות" מבקשים להתיר את אבילות ימי הספירה. השיב רבנו הק' בתוקף: שמא ראוי היה לקובעו ליום תענית! (רשימות ר' משה שנפלד)

***

מאז שנות החמישים מאפיין ציטוט זה את הרטוריקה הציבורית הרווחת בחברה החרדית סביב יום העצמאות. מדי שנה ניתן לקרוא את דברי הלעג של עיתונאי "יתד נאמן" על אודות "חג" העצמאות (הגרשיים במקור), תוך ביטויי בוז וזלזול למדינה ולהשגיה. לצד ציון "חגיגת הכפירה" של המדינה בסימן "כוחי ועוצם ידי", ידגיש העורך איזו פרשה עגומה, בגשם או ברוח, שעלתה באותה תקופה לתודעה הציבורית. לאמור: חגיגת העצמאות לא רק שיש בה כפירה, אלא אף מידה גדושה של טפשות – מה יש כבר לחגוג?

חריפותם של ביטויי הגנאי ליום העצמאות משתנה לפי התת־מגזר. בבטאון "העדה החרדית" נוכל ללמוד שמי שחוגג את יום העצמאות הוא "א פרומער אפיקורס". מנגד, בקרב בוחרי ש"ס יום העצמאות אינו נחגג אך מתקבל כעובדה, ויש להפכו ל"יום שכולו תורה" בהמשך למסורת שיסד הרב עובדיה יוסף זצ"ל.

ככל שמתרבים החרדים העובדים, כך מתרבים חוגגי יום העצמאות. הם אמנם לא יגידו הלל בתפילת השחרית, אך ייהנו מהיום החופשי, יתגאו בהשגיה המרשימים של המדינה, ואם יוזמנו לכך גם ידליקו משואה לתפארת המדינה הציונית

ואולם רטוריקה לחוד ומציאות לחוד. בשטח, חרדי העובד לפרנסתו והזוכה ביום חופש לרגל יום העצמאות, ייטה לנצל אותו לטובה כמו כל ישראלי. ככל שמתרבים החרדים העובדים, כך מתרבים חוגגי יום העצמאות, אם במנגל המסורתי ואם בצורות אחרות (כולל "יום שכולו תורה"). הם אמנם לא יגידו הלל בתפילת השחרית, אך ייהנו מהיום החופשי, יתגאו (כרובם המכריע של החרדים הישראלים) בהשגיה המרשימים של המדינה, ואם יוזמנו לכך (ואינם נושאים במשרה רגישה מדי) גם ידליקו משואה לתפארת המדינה הציונית.

לפני כשנתיים הכריז חבר הכנסת ישראל אייכלר כי בלתי אפשרי לחגוג את יום העצמאות "כאשר שלטון הכפירה כבש את עם המאמינים בה'". לדבריו, דוקא חג השבועות (לא פסח?) הוא "יום העצמאות היהודי". בנוגע לרישא, אלפי חרדים אינם מסכימים. אבל מה באשר לסיפא? האם הוויכוח מסתכם באפשרות של בילוי ביום חופשי, בסגנון הארבעה ביולי של חרדיות ארה"ב, או שמא יש כאן מחלוקת עמוקה יותר?

 

הפן הלאומי בתורה

מנהגי יום העצמאות אצל המיעוט החרדי פותחים צוהר לשאלה המעסיקה רבות את הציבור החרדי, ואשר עומדת בלב הפילוג הפנים־ליטאי החריף שהתגלע לאחרונה – פילוג שדוגמתו לא היה זה שנים רבות. לוז הנושא הוא יחס הציבור החרדי למדינת ישראל ולמנגנוניה השונים. הנושא אמנם אינו חדש, אך נדמה שכיום הוא עומד במרכז תשומת הלב של הציבור החרדי.

אפשר לראות במחלוקת הציבורית מאבק בין שני ערכים עתיקי יומין, שזכו לביטויים חדשים בעשורים האחרונים: הלאומיות היהודית וההתבדלות.

למרות נסיונות ההכחשה השונים בעת החדשה, ברור שליהדות יסוד לאומי מרכזי. היהדות אינה עדה דתית בלבד. גם בחוויות הדתיות הפרטיות שלנו אנו משלבים פן לאומי

למרות נסיונות ההכחשה השונים בעת החדשה, ברור שליהדות יסוד לאומי מרכזי. לאורך שנות הגלות התפללו יהודים לתקומה לאומית, לשיבת ציון ולכינון מלכות ישראל בארץ ישראל. היהדות אינה קהילה אתנית או עדה דתית בלבד. גם בחוויות הדתיות הפרטיות שלנו אנו משלבים פן לאומי. תפילת חנה, שעליה מתבססות רבות מבין הלכות תפילה, פותחת בישועה פרטית אך מסתיימת במשאלה לאומית: ה' יָדִין אַפְסֵי אָרֶץ וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ. ההבטחה שהקב"ה מבטיח לאברהם אבינו היא הבטחה לאומית (העם והארץ), וכל התורה היא סיפור של היווצרותו ושל קיומו של עם המקיים ברית עם הקב"ה.

ברוח זו, עם ישראל קיבל את התורה בסיני בתור אומה השואפת לריבונות לאומית בארץ ישראל, שם תזכה התורה לביטוי השלם. פסוקי ספר דברים חוזרים על העיקרון פעם אחר פעם: וְזֹאת הַמִּצְוָה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵיכֶם לְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ (דברים ו, א). בהקשר זה ידועים דברי רש"י (דברים יא, יח) והרמב"ן (ויקרא יח, כה), על הערך המוסף שיש לקיום המצוות בארץ ישראל. ניתן להאריך הרבה בנושא אך אין זה המקום; די בהצגה זו כדי להצביע על היסוד הלאומי המרכזי שבתורה.

 

דת בשרות לאומיות

הציונות הביאה את הערך של לאומיות יהודית לכדי מימוש חסר תקדים. ואולם, תקומתם הלאומית של היהודים גבתה מחיר כבד בעיניים חרדיות. המחיר אינו החילוניות עצמה. כפי שיובהר, יש קשר בין השתיים, אך החילוניות, פרי ההשכלה האירופית, הקדימה את הציונות. המחיר העמוק של הציונות היה שינוי דמות היהדות: במקום מסגרת ראויה לתוכן דתי־תורני, היתה הלאומיות לחזות הכל; במקום אמצעי לכינון מלכות שמים הגדושה בתוכן תורני־רוחני, נעשתה הלאומיות תכלית לעצמה.

צורתה של הלאומיות היהודית השתנתה בהתאם, ונעשתה אירופאית, מודרנית וחילונית, בניסיון להתאים את עם ישראל למסגרת הלאומית המקובלת אצל כל העמים. פרץ סמולנסקין, ממייסדי ההגות הלאומית העברית, ביקר בחריפות את משה מנדלסון, הן בשל דעותיו האנטי־לאומיות והן בשל דבקותו במסורת ישראל. לדבריו, "האיש האוהב עמו לא יחוס ולא ירחם אף על דברים אשר המה כמוסדות הדת, אם רק טובה יצמיח לעמו במפעלו… כל איש אוהב עמו יעשה זאת ברוח נכון ובלב מתנה" ("עת לטעת", השחר 1874). כלומר: מכיון שהדת עומדת לשרות הלאומיות, יש לבטל את חלקי הדת שאינם תורמים ללאומיות. וכך אכן נעשה.

המחיר העמוק של הציונות היה שינוי דמות היהדות: במקום מסגרת ראויה לתוכן דתי־תורני, היתה הלאומיות לחזות הכל; במקום אמצעי לכינון מלכות שמים הגדושה בתוכן תורני־רוחני, נעשתה הלאומיות תכלית לעצמה

אצל רוב הציונים בוני המדינה לא השאירה הנוסחה הנ"ל מקום רחב לדת. אף שלא המציאה את החילוניות, היתה הציונות אפוא תנועה מחלנת. כדברי אליעזר שביד, "מטרת הציונות היתה הנורמליזציה של העם היהודי" ומטרה זו צמצמה את הממד הדתי ואף את המעמד הסגולי והייחודי של העם. עם לידתה ירשה המדינה הצעירה את אותן התכונות. מדגימים זאת דברי שר החינוך אהרן ידלין. בשנת תשל"ז הוא ציין בצער את הפער העמוק שבין השקפת העולם הציונית לבין התודעה היהודית, והפציר ש"עלינו לחתור שהצברים יראו עצמם לא רק כישראלים, לא רק כאזרחי ישראל, אלא כיהודים!"

גם הציונות הדתית, שקיוותה ליצוק לתוכה תוכן תורני, קיבלה כצורתה את המסגרת הלאומית החדשה, המנתקת את הלאום מן הדת. אם הרב סעדיה גאון טבע כי "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה", הרב יהודה לייב מיימון קבע כי "לאום אחד ואומה מאוחדת אנחנו לא רק בכוח הדת, אלא גם בכוח הירושה הטבעית, מכוח ההתנחלות מאבות לבנים, בכוח המולדת, הגזע והמדע". כבר בתואר "דתי־לאומי" ראה החזון איש דבר כפירה, "כאילו היו הדת והלאומיות הישראלית שני דברים נפרדים, חס ושלום, שנחוץ לזווגם יחד."

לאחר ניקוי קולות הרקע, זוהי טענתה העיקרית של היהדות החרדית נגד הציונות. הרב ד"ר יצחק ברויאר, מהמנסחים המוצלחים ביותר של התפיסה החרדית, טען בתוקף שלאומיות יהודית אינה באה אלא מכוח התורה, וכל רעיון לאומי שאינו שואב את הגדרתו מהתורה הוא נטע זר. בהשראת הרב אלחנן וסרמן ("אם הרעיון הלאומי הוא בבחינת עבודה זרה, אזי הרעיון הלאומי־דתי הוא בבחינת עבודה זרה בשיתוף") הוא הגדיר את הציונות "בית לאומי לעבודה זרה עם חדר קטן עבור הקב"ה". הרב אוריאל צימר, אף הוא מנסח בכיר של הגישה החרדית, קבע ברוח זו כי "החידוש שחידשה הציונות הוא שינוי הגדרת היהדות. הגדרת היהדות למימי הר סיני ועד הציונות היתה: תורה, ומכאן ואילך תהא ההגדרה: לאומנות, השתייכות לאומית" ("יהדות התורה והמדינה", 1959).

מכאן נבעה חרדתה של היהדות החרדית מריקון היהדות מתוכן על ידי הציונות: לאומיות זרה נעשית עיקר, וההגדרה היהודית מאבדת משמעות. בקטע שחוזר מזמן לזמן בעיתון "יתד נאמן", אנו למדים שהדבר היחיד שיש לומר על "לאומיות חילונית" בתוך העם היהודי הוא כי אין חיה כזו. היהדות החרדית טענה שעם ישראל אינו רוצה להיות ואינו מסוגל להיות "נורמלי".

מחאה נגד השלטון החילוני. תמונה: Bigstock

 

התבדלות – תגובת נגד להצלחת הציונות

על דבר אחד לא ניתן להתווכח. הציונות הצליחה, ובגדול. נגד כל הסיכויים, ובניגוד לנבואות זעם שהושמעו על ידי מנהיגי היהדות החרדית בתקופת קום המדינה. התנועה הציונית העלתה מאות אלפי יהודים ארצה, הקימה את מדינת ישראל, הדפה את התקפת מדינות ערב, היתה למעצמה צבאית וכלכלית אזורית – ועודנה מגיעה להשגים מרשימים במגוון רחב של תחומים. היא אף הביאה לחידושה של השפה העברית כשפה מדוברת ומודרנית. אם אפילו בני קבוצות סגורות מלב מאה שערים נואמים בבתי הכנסת בעברית תקנית וללא מבטא זר, המאבק על השפה הוכרע סופית.

יסוד ההתבדלות הוא העומד מאחורי החינוך החרדי הנפרד, ההימנעות משרות צבאי ומשרות לאומי, המגורים בשכונות חרדיות, הרתיעה מלימודים אקדמיים ומכניסה לשוק התעסוקה הכללי

התגובה החרדית לא איחרה לבוא, ועיקרה: להעמיק את ההתבדלות. התורה וביתר שאת חז"ל ייסדו את עקרון ההתבדלות של העם היהודי מן הגויים בכלל, ומעובדי עבודה זרה בפרט. ואולם החרדיות העניקה לערך זה צורה חדשה. הציבור החרדי השקיע אנרגיות עצומות כדי לבדל את עצמו מהעולם הלא־חרדי, מחשש שהוא ישפיע עליו לרעה. יסוד ההתבדלות הוא העומד מאחורי החינוך החרדי הנפרד, המגורים בשכונות חרדיות, התפתחותה של תרבות חרדית אלטרנטיבית (ספרות, מוזיקה, סרטים), ההימנעות משרות צבאי ומשרות לאומי, הרתיעה מלימודים אקדמיים ומכניסה לשוק התעסוקה הכללי וכך הלאה. אבל אין לחשוב שההתבדלות תכליתה שמירה על המצוות והתרחקות מן החילון; היא מכוננת זהות חרדית נבדלת.

כאשר עלתה בשנת תשנ"ו הצעה של יצירת "חזית דתית מאוחדת" לקראת הבחירות הקרובות, תגובת "יתד נאמן" (מפי הרב צבי פרידמן) היתה שיש לשמר את עקרון ההתבדלות, ש"היא הדרך היחידה למניעת מעבר החיידקים הנגועים לתוך המחנה התורתי". יש להימנע מיצירת חזית משותפת, כי "'כריתת ברית' עם המפד"ל תגרום לטשטוש הזהות המיוחדת של העולם החרדי, ועלולה להביא חלילה כליה על 'שארית ישראל'". התרופה היחידה לחיידקי הלאומיות הישראלית על שלל נגזרותיה היא הבידוד. האלטרנטיבה היא לא פחות מסכנת כליה.

לאומיות ישראלית והתבדלות עומדים אפוא משני צדי המתרס. אך עם הזמן נדמה שחריפות הניגוד החלה להתקהות.

 

הדת, החרדים והמדינה

סמוך לקום המדינה הכריז מרטין בובר כי הפירוד שבין העם לבין הדת הוא קרע מכונן באופי מדינת ישראל. לדבריו, "בין ישראל ועקרון ההוויה שלו קמה מחיצה." בובר תוהה על האפשרות של התפתחות תרבות יהודית בישראל, שכן "היכן ואימתי צמחה תרבות אמיתית, בלא שדבקה בעקרון בראשית מעין זה ושמה אותו נר לרגליה!" ("יהדות ותרבות", משבר הרוח, תשי"ג). בסופו של דבר, הלאומיות היא מסגרת בלבד, וכמו ואקום היא בהכרח תתמלא בתוכן כלשהו. בובר חי בתקופה של סוציאליזם, של חילוניות מיליטנטית ושל מדיניות כור היתוך ליצירת הישראלי החדש. אולם בעשורים האחרונים נעשה התוכן הציוני יותר ויותר יהודי.

בובר חי בתקופה של סוציאליזם, של חילוניות מיליטנטית ושל מדיניות כור היתוך ליצירת הישראלי החדש. אולם בעשורים האחרונים נעשה התוכן הציוני יותר ויותר יהודי

כך היתה מדינת ישראל למרכז התורני העולמי, לתומך הגדול בהיסטוריה של לימוד תורה (בסיוע לחץ פוליטי מצד החרדים), ולגורם של מניעת התבוללות; ההבדל בין הדמוגרפיה הישראלית המשגשגת לבין האסון הדמוגרפי של יהדות התפוצות מדבר בעד עצמו. הנקודה האחרונה מדגישה בפרט את הערך של לאומיות יהודית, גם בגרסתה החילונית, המעניקה זהות יהודית ליהודים שאינם שומרי מצוות. גם מעבר לים, הציונות תסייע ליהודי חילוני להזדהות כיהודי, וסיכוייו לשאת יהודיה יגדלו. כיום אנו רואים בקרב ישראל החילונית גם שיבה למורשת יהודית, לטקסטים יהודיים ולמנהגי ישראל. בקצרה: גרסת הלאומיות הישראלית נותרה אמנם חילונית, אבל המרחק שבינה לבין היהדות הולך ומצטמצם.

גם ההתבדלות החרדית עוברת תמורה משמעותית. קשה לדבר על חברה מתבדלת כאשר שר הבריאות החרדי (כבר לא סגן) הוא הפופולרי ביותר במדינה. כן ניתן לראות את שחיקת חומת ההתבדלות באלפי החרדים הגודשים קמפוסים אקדמיים, בבוגרים הנכנסים במרץ לשוק התעסוקה הישראלי, ובפתיחת מגוון מסגרות ללימודים כלליים (לבנים) בגילים צעירים יותר. בכלל, קשה להעלות על הדעת קיומן של חומות התבדלות הרמטיות בעידן של מידע פתוח. החשיפה לאינטרנט יצרה שינויים חברתיים ותרבותיים שאין לעמוד בפניהם.

תופעות אלו מצביעות על שינוי באופי ההתבדלות של הציבור החרדי. לא עוד התבדלות טוטאלית שאינה מאפשרת כל מגע עם החוץ, אלא התבדלות השומרת מרחק מן התרבות החילונית (המאיימת על מהות החרדיות), בלא לכפור בחובות אזרחיות. בצדק שואפת החברה החרדית לחיות בעידן המודרני בלי לקבל בעיוורון את מכלול ערכי המודרנה – ואת הלאומיות הישראלית בכלל. אך לצד אימוץ מרחק תרבותי בריא, החלה החברה החרדית ליטול חלק משמעותי ופעיל במילוי המסגרת הלאומית בתוכן – אם במאבקים פוליטיים שבעבר היו נחלת המפד"ל (כגון בנושא השבת), אם בארגונים בעלי השפעה ארצית, ואם במעורבות ציבורית גוברת במגוון מישורים.

 

הכניסה למגרש הלאומי

לשינויים המוזכרים מעלה סיבות רבות, אחת מהן היא הלאומיות עצמה. עוד קודם להיותה ערך ואידאולוגיה, לאומיות היא רגש אנושי טבעי הגוזר שייכות וחיבור בין אנשים החולקים שפה, טריטוריה, גזע, היסטוריה, תרבות וגורל. החרדי הממוצע חולק את הרשימה במידה רבה עם עמיתו הלא‏־חרדי, ולכן אין להתפלא על מגמה של ישראליזציה בקרב החברה החרדית. בין מידת הישראליות למידת ההתבדלות מהחברה הישראלית מתקיים יחס הפוך.

רצה הגורל והזדמנו שתי המגמות, של התייהדות הלאומיות הישראלית ושל היחלשות ההתבדלות החרדית, לפונדק אחד – המאה ה־21. בעת שהלאומיות הישראלית נעשית יהודית יותר, החרדיות נעשית מתבדלת פחות

השינוי הפוקד את החברה החרדית אינו מתקבל ברצון על ידי חלקים מתוך העולם החרדי, העורגים לחרדיות לוחמנית שאין לה שיג ושיח עם החברה הישראלית. יעידו על כך ההפגנות המופרעות של "הפלג הירושלמי" (המכוונות בעיקר כלפי הציבור החרדי פנימה). יהיו מעשיהם של אנשי "הפלג" קידוש שם שמים או חילול שם שמים – תלוי כמובן את מי שואלים, אין ספק שהשסע בציבור הליטאי מצביע על זרם עומק המעורר תגובות עוצמתיות.

רצה הגורל והזדמנו שתי המגמות, של התייהדות הלאומיות הישראלית ושל היחלשות ההתבדלות החרדית, לפונדק אחד – המאה ה־21. נדמה שיש גם קשר מהותי בין השתיים – כל אחת מזינה את רעותה: בעת שהלאומיות הישראלית נעשית יהודית יותר, נעשית החרדיות מתבדלת פחות. צירוף המגמות מאפשר לציבור החרדי כניסה נוחה יותר ומאיימת פחות לתוך המגרש הלאומי.

יתכן שהדבר גוזר את היווצרותה של חברה חרדית־לאומית חדשה (להבדיל מהקבוצה החרד"לית של הציונות הדתית) העתידה לקיים יחס מורכב וסבוך עם החרדיות המקורית. האגף הרדיקלי יותר בתוך החברה החרדית פועל בכיוון זה; ניתן לטעון שחברה כזו כבר קיימת. אך אפשר גם לדבר על "חרדיות ישנה", המשך טבעי של הציבור החרדי השורשי. חברה זו תדע לשמר את ערכיה המכוננים של החרדיות מתוך תודעה חדשה של היותה שחקן במגרש הלאומיות הישראלית – גם אם לאומיות זו אינה ערך דתי. נדמה שגם קבוצה כזאת כבר קיימת.

שתי האופציות תדרושנה מאמץ ארגוני וחינוכי לא קטן כדי לאפשר את שימור הזהות החרדית על ייחודה התרבותי, חרף התמורות האמורות. בה בעת יש לקוות שאחד מפירות השינוי יהיה נטילת חלק פעיל יותר בציבוריות הישראלית, בדיונים ובהכרעות החשובות לכל יושבי ציון, וביציקת תוכן יהודי למסגרת הלאומית הישראלית שכולנו – אם נרצה ואם לאו – חלק ממנה.

***

בשנה שעברה הוזמנתי לטקס חרדי לציון יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי האיבה. לצד עדויות שכול (מזווית חרדית) כמקובל, כלל הטקס תוכן תורני וקטעי שירה המתאימים לאירועים חרדיים. האירוע, שהיה חריג עבורי, הותיר עלי רושם עז. יותר מכל, התחושה היתה של שייכות. גם מי שלא שירתו מרגישים חלק מהסיפור הלאומי, וחשים חובה מוסרית לבטא הכרת טובה לחיילי צה"ל. (אתרי האינטרנט החרדיים, בהתאם לרוח החרדית־ישראלית, מלאים ביום הזיכרון עדויות שכול וסיפורי הנצחה של החללים.) מנגד, טרם הוזמנתי לטקס חרדי מקביל לחגיגת יום העצמאות. גם לשינוי מגמה יש גבולות; בהתאם לצורך הנמשך של שמירת מרחק מן המדינה החילונית, יתכן שטוב שכך.

לסיום, מובן שקורץ לערוך השוואה בין מצבו של הציבור החרדי לבין התהליכים שעברו לפני שנים רבות על הציונות הדתית. אבקש להימנע מכך. לציבור החרדי מאפיינים ייחודיים במישור הדתי, התרבותי והאידאולוגי. נתוני הפתיחה שלו שונים בתכלית משל הציונות הדתית. הציונות הדתית היתה מעולם בשר מבשרה של הציונות. עמדתה העניקה לה יכולת השפעה ניכרת, אך גם גבתה מחירים. הציבור החרדי נמצא במגמה הפוכה. יש אומרים שהעלייה המשמעותית הבאה לישראל היא העלייה החרדית.

דוקא משום כן, מרתק יהיה לראות איך המשך התהליכים ישפיע על החברה החרדית מחד גיסא, ועל החברה הישראלית מאידך גיסא. מרתק עוד יותר יהיה ליטול בהם חלק.

 

(המאמר, בשינויים מסוימים, פורסם לראשונה במוסף "שבת" של עיתון "מקור ראשון".)

 

קרדיט תמונה ראשית: Bigstock