צריך עיון > סדר שני > ערכה של ההתבדלות

ערכה של ההתבדלות

ימי החנוכה מלמדים אותנו שיעור חשוב על חשיבותה של ההתבדלות. מאבק היהודים ביוונים בימים ההם לא היה למניעת השפעה תרבותית, אלא לשמירת תודעת הייחוד של ישראל. חג החנוכה איננו עיסוק במהות ההבדלה בין תורת ישראל לבין תרבות יון, אלא בעצם שמירת הייחודיות והנבדלות של העם היהודי.

א' טבת תשע"ט

כל בוגר ישיבה יזכור בוודאי את דרשותיו הנלהבות של המשגיח על אודות "תרבות יון" – תרבות יון של "בימים ההם", ויתרה מזו – תרבות יון של "בזמן הזה". תרבות יון מוצגת באותן שיחות איום תמידי על פך השמן הטהור, שצורתו כיום לימוד התורה בישיבות. במוסדות החינוך התורניים, המלחמה ביוונים מעולם לא הסתיימה, ובכל דור ודור שוקדים המחנכים להסביר את ההבדל בין תורת ישראל לבין תרבות יון, ומזהירים להמשיך את מלחמת הקודש נגד אותה תרבות קלוקלת.

מהו הערך בעיסוק בהבדלים בין ישראל ליון? חג החנוכה תובע את ההבחנה ביניהם, ולא לחינם עוסקות בכך דרשות הזמן. אך השאלה היא: מהו ערכן?

באשר להגדרת הפער עצמו – ההבחנה בין תורת ישראל לבין תרבות יון – נדמה שפנים רבות לה, איש איש לפי דרכו. יש אומרים כי מהות ישראל היא רוח, ואילו יון מייצגת את החומר. אחרים מסבירים כי ישראל היא פנים, ואילו יון מסמלת את החוץ. ויש דרכים נוספות: ישראל היא אחדות ויון ריבוי; יון הטבע וישראל מעל הטבע; ישראל אמונה ויון מדע; ישראל תוכן ויון קישוטים ריקים; וכן הלאה דיכוטומיות שונות, המבקשות כל אחת בתורה לעמוד על המאפיין המובהק המבדיל בין שני העולמות. לכולן ראיות טובות: אם יון היא הגוף, הרי האולימפיאדה, הרי הפיסול, הרי זורקי הדיסקוס והוללי דיוניסוס; ואם יון היא החכמה חסרת הא-ל, הרי הפילוסופיה והרי הסופיסטים והאפיקוראיים.

במאמר זה אבקש לדון בתופעה זו: תופעת ההבחנות המהותיות בין ישראל ליון. השאלה שאבקש לשאול אינה מהו ההבדל המהותי בין אתונה לירושלים, בין מורשת יון למורשת ישראל. השאלה שאשאל היא שאלת מטא: מהו הערך בעיסוק בהבדלים בין ישראל ליון? חג החנוכה תובע את ההבחנה ביניהם, ולא לחינם עוסקות בכך דרשות הזמן. אך השאלה היא: מהו ערכן? תשובה מקובלת לשאלה זו מציעה ערך מדעי. הדרשות על ההבדלה בין ישראל ליון עוזרות לנו להבין את המהות היסודית של תורת ישראל, ומלמדות אותנו מי אנחנו. גישה זו מבקרת את חוסר הדיוק ההיסטורי של אותן הבחנות, ואת ההצגה החלקית והלקויה של התרבות היוונית ושל התרבות היהודית כאחת.

במאמר זה ברצוני 'להציל' את דרשות החנוכה. אשלול את האפשרות שערכו של השיח על ההבדלים בין ישראל ליון הוא מדעי לבד. תמורת גישה זו אציע פרשנות הרואה בשיח זה ערך חינוכי. ההבחנה בין תרבות ישראל למה שאינו תרבות ישראל משרתת את ערך ההתבדלות. עקרון ההתבדלות מגולם בחג החנוכה, והוא יוצר שיח חינוכי המקבל פנים חדשות בכל דור ודור. חג החנוכה עוזר אפוא למחנך לטפח בחניכיו את ההתבדלות; המסר העיקרי הוא ההתבדלות עצמה, ולא תוכן ערכי מסוים.

 

בין ישראל ליון

הניסיון להגדיר את ההבחנה בין ישראל ליון הוא עיסוק עתיק יומין. כבר בעת העתיקה ניסו הוגים שנחשפו לספרות היוונית והיהודית לאפיין את ההבדלים בין המסורות. עובדת קיומם של ההבדלים זועקת. הקאנון היווני – ספרי הפילוסופיה, האפוסים ההומריים, המחזות הגדולים וספרי ההיסטוריה – שונה מאד מהתנ"ך. על אף הגיוון הפנימי בתוך כל אחד מהקאנונים, די בעיון קצר בשני האוספים כדי לזהות שספרי התנ"ך הם אחים ודודנים, וגם הקאנון היווני הוא סאגה משפחתית סבוכה, אולם בין השניים אין קשר משפחתי. הם פשוט אינם דומים. ירמיהו אינו אפלטון, מלכים אינו הומרוס. מה בדיוק ההבדל? ובכן, זו השאלה.

ההבדלים בין המסורות אכן קיימים, אך האם יש טעם לנסות לייצר דיכוטומיה ביניהן? מבחינה הגותית, דומני שהיצמדות להבחנה דיכוטומית אחת, מתוחכמת ככל שתהא, בהכרח תשטיח את שתי המסורות. דיכוטומיות, הבחנות קוטביות, אינן יכולות ללכוד דבר כה מורכב כמו הבדל בין תרבויות

הוגים גדולים שנחשפו לשני העולמות עסקו רבות בשאלה זו לאורך השנים. בעולם העתיק היא העסיקה את פילון, את יוספוס ואת אוגוסטינוס. מאוחר יותר, בימי הביניים, שאלה זו הגדירה מחנות שונים בנצרות, באסלאם, וכמובן ביהדות. הזרם הרציונליסטי, שמייצגו הבולט ביהדות הוא הרמב"ם (ולהבדיל, תומאס מאקווינס בנצרות ואבן רושד באסלאם), התאמץ ליישב את הסתירות לכאורה שבין התנ"ך לבין הפילוסופיה היוונית. אחרים ראו טעם לפגם או אפילו התייוונות ביבוא תורת אריסטו למסורת ישראל, וסברו כי הריחוק המוחלט מחקירה פילוסופית-רציונלית הוא המגדיר של מסורת התנ"ך הנאמנה. בתקופת הרנסנס שוב התעורר העיסוק במורשת ההלניסטית של יון ורומא, לצד עיסוק מחודש בתנ"ך שהביאה תקופת הרפורמציה בנצרות. המפגש המחודש עם גיבורי התרבות היוונית ועם גיבורי התנ"ך הצית את הדמיון של אנשי התרבות באירופה, ועורר אותם לברר את המסרים שהם ירשו מכל אחת מהמסורות. האמנות החדשה נתנה ייצוג הולם לדמויות של שתיהן, דמותו של דוד נפגשת בהרקולס, יהונתן באכילס, משה בפריקלס, וכן הלאה. באותו הזמן זרחה בעולם היהודי שמשו של המהר"ל מפראג, שהקדיש ספר מיוחד לבירור שאלת ההבחנה בין חכמת ישראל לחכמת יון. גם בעת החדשה לא נס לחה של שאלה זו, וההבחנה בין ירושלים לבין אתונה, בין אלוקי אברהם לבין אלוהי אריסטו, ממשיכה להעסיק פילוסופים ואמנים, יהודים ושאינם, עד היום הזה.

הגות מקורית רבה צמחה מן המפגש בין אוצרות הרוח היווניים למסורת ישראל, ובכל זאת נותרת השאלה: האם יש טעם לעסוק בהבחנה ביניהם? ההבדלים בין המסורות אכן קיימים, אך האם יש טעם לנסות לייצר דיכוטומיה? מבחינה הגותית, דומני שהיצמדות להבחנה דיכוטומית אחת, מתוחכמת ככל שתהא, בהכרח תשטיח את שתי המסורות. דיכוטומיות, הבחנות קוטביות, אינן יכולות ללכוד דבר כה מורכב כמו הבדל בין תרבויות. אם נאמר למשל שיון מייצגת את הגוף ואילו ישראל את הרוח, הרי שנשלול בכך את הרוח מיון ואת הגוף מישראל. ברור שלישראל יש גוף, וברור גם שליון יש רוח. נוכל כמובן להתאמץ ולומר כי גוף ישראל הוא רוחני יותר ורוחה של יון גשמית יותר, אבל שוב תהא בכך השטחה. כך יעלה אם נאמר שישראל מעל הטבע ואילו שאר האומות הם הטבע עצמו, או אם נאמר שישראל הפנים ויון החוץ. חלוקות אלו, גם כאשר הן נוגעות בנקודה מעמיקה, מכריחות אותנו לצמצם תרבות שלמה לתוך מקטע צר ומסוים.

יתרה מזאת, הצמצום לתוך קטגוריות סגורות מזמין ביקורת. מול הטענה שהיהדות אינה מחשיבה את הגוף, ניתן לטעון שאמרת הרמב"ם הידועה "חוש המישוש חרפה הוא לנו" לקוחה דוקא מאריסטו, ואילו ביהדות, בניגוד לנצרות, יש כבוד רב לגוף. אם נטען שהיהדות מתבטאת במעשה ואילו היוונים עוסקים בסמליות (כדברי מנדלסון), הרי שאנו מוציאים מחוץ לגבול ישראל את כל חכמי הקבלה. ועולה השאלה, מה הטעם בסלקציה זו? מה אנחנו מרוויחים מכך? האם אנחנו רוצים לטהר את ארון הספרים היהודי מספרי הרמב"ם או מספרי האר"י?

הבדלים בין תרבויות הם ניואנסים. לכל תרבות דרך משלה לבטא את קיום הגוף, כמו דרך משלה להביע את יסוד הרוח. גם ביהדות וגם אצל היוונים ניתן למצוא צדדים מיסטיים וצדדים שכלתניים, צדדים גופניים וצדדים רוחניים.

אחת ההגדרות של תרבות או של ציוויליזציה היא ארגון מסוים של כל הבטי החיים. בתרבות מפותחת יש הבטים של גוף והבטים של רוח, יש בה אמנות חומרית ואמנות נעלה. יש בה מוסדות דת, משפט ושלטון. הדיכוטומיות השונות מחלקות את העולם לשניים – חצי שייך לתרבות אחת, וחצי לאחרת. אך תרבויות שונות אינן חלקים של פאזל אחד גדול. ההבדלים ביניהן הם הבדלי סגנון ולא חלוקת תפקידים. כל תרבות היא מיקרו-קוסמוס המכיל את כל מרכיבי החיים. הבדלים בין תרבויות הם ניואנסים. לכל תרבות דרך משלה לבטא את קיום הגוף, כמו דרך משלה להביע את יסוד הרוח. גם ביהדות וגם אצל היוונים ניתן למצוא צדדים מיסטיים וצדדים שכלתניים, צדדים גופניים וצדדים רוחניים.

יש אמנם תרומות מובהקות שכל אחת מהמסורות תרמה לעולם. איננו מוצאים תאטרון יהודי עתיק וגם לא דיאלוגים נבואיים. לא נמצא מתמטיקה יהודית בתלמוד ובתנ"ך, ולא היסטוריית יעוד יוונית. אבל האם זה אומר שיהודים אינם יכולים לעסוק במתמטיקה או במשחק? הגאון מווילנא הרי כתב ספר מתמטיקה, והרמח"ל כתב מחזות לתאטרון. כיוצא בו, העולם ההלניסטי אימץ לעצמו את ספר תורת היהודים ואת רוח הנבואה והיעוד בתיווכם של הנוצרים. הנטיות האנושיות אשר הובילו להשגים תרבותיים עתיקים, אם של היהדות ואם, להבדיל, של יון, אינן רכושה הבלעדי של קבוצה מסוימת. כל מי שיתעקש לעמוד על ההבדלים בסגנון דיכוטומי, בהכרח יצמצם את אוצרות הרוח של המסורת שלו עצמו.

הנטיות האנושיות אשר הובילו להשגים תרבותיים עתיקים, אם של היהדות ואם, להבדיל, של יון, אינן רכושה הבלעדי של קבוצה מסוימת. כל מי שיתעקש לעמוד על ההבדלים בסגנון דיכוטומי, בהכרח יצמצם את אוצרות הרוח של המסורת שלו עצמו

אם נכונים דברינו, חוזרת ועולה השאלה: מה התועלת בעיסוק בהבחנה בין ישראל ליון? אם עיסוק זה מוליד הגות מקורית, כמו ספרו של המהר"ל, או להבדיל, הגותו של ניטשה, הרי שיש בכך תועלת. כאמור, המפגש בין רוח ישראל לעולם התוכן היווני היה תמיד מפרה מאד. אולם אם כל מה שאנו מקבלים מההבחנה בין ישראל ליון הוא דיכוטומיות שטחיות, שמא אין בכך תועלת? כדי לענות על שאלה זו אבקש לבחון תחילה כיצד פירשו חז"ל את המאבק ביוונים.

 

המבדיל בין קודש לחול

בספרות חז"ל קשה למצוא אזכור של מאבק ביוונים כדי למנוע את השפעת תרבותם. בנוסח "על הנסים" אנו אומרים כי באותם ימים עמדה מלכות יון הרשעה על עם ישראל "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". כיצד ביקשו היוונים להשכיח מישראל את התורה ולהעביר אותם מחוקיו יתברך? מקורות אחדים מבארים זאת. בסוגיה המרכזית של דיני חנוכה בתלמוד הבבלי אנו למדים שהיוונים נכנסו לבית המקדש וטימאו את השמן שבו (שבת כא, ב). באופן דומה, במסכת מידות (ב, ג) מספרת המשנה על פרצות שפרצו היוונים בהיכל. במדרש רבה מוזכר כי מלכות יון החשיכה את עיניהם של ישראל בכך "שהיתה אומרת: כתבו לכם על קרן השור אין לכם חלק באלוקי ישראל" (בראשית רבה ב, ד). במגילת אנטיוכוס מסופר כי אנטיוכוס גזר על השבת, החודש והמילה.

וכך נאמר שם:

ויען [אנטיוכוס] ויאמר לשריו: הלא ידעתם כי יש עַם היהודים אשר בירושלים בינינו. לאלהינו אינם מקריבים, ודתינו אינם עושים, ודתי המלך עוזבים לעשות דתם… עתה בואו ונעלה עליהם, ונבטל מהם הברית אשר כורת להם: שבת ראש חודש ומילה.

ניתן לראות שאף אחת מגזרות ופעולות אלו אינה מכילה התנגדות לתוכן תרבותי ספציפי (פרט אולי לשבת) וגם לא כפייה תרבותית מסוג זה או אחר. הדברים שאליהם נתפסו היוונים לפי דברי חז"ל הם סמליים. הם רצו לבטל מהם את "הברית אשר כורת להם" המבדילה אותם מהאומות. השבת היא אות לבחירת ישראל, המילה היא אות ברית, וכמובן, מניין החודשים הייחודי לישראל.[1] כיוצא בו, מלכות יון היתה אומרת: "כתבו לכם על קרן השור: אין לכם חלק באלוקי ישראל" (חז"ל אינם אומרים שהיא גזרה על ישראל, אלא ש"היתה אומרת"). היא ביקשה לטשטש את ההזדהות המיוחדת של ישראל עם אלוקים שהוא בלעדי להם. הכתיבה על קרן השור באופן מוחצן, וההודעה "שאין לכם חלק", מצהירות על ניתוק ולא על כפירה. במילים אחרות, היוונים נאבקו ברעיון של הבדלת ישראל. לפי המשתמע מחז"ל, לא היה אכפת להם שישראל ימשיכו לשמור על מצוותיהם ולהחזיק באמונותיהם. הם אפילו לא כפו אותם להתגייס לצבא, לשחק כדורגל או ללכת לקולנוע. הם פשוט רצו שיפסיקו להצהיר על השונות שלהם: שיפסיקו לחשוב שהם מיוחדים; שיפסיקו לראות בעצמם "קדושים".

היוונים נאבקו ברעיון של הבדלת ישראל. לפי המשתמע מחז"ל, לא היה אכפת להם שישראל ימשיכו לשמור על מצוותיהם ולהחזיק באמונותיהם. הם אפילו לא כפו אותם להתגייס לצבא, לשחק כדורגל או ללכת לקולנוע. הם פשוט רצו שיפסיקו להצהיר על השונות שלהם: שיפסיקו לחשוב שהם מיוחדים; שיפסיקו לראות בעצמם "קדושים"

ההיסטוריונים אכן תמהים על העובדה שאנטיוכוס הרביעי, אשר השתייך לבית סלווקוס ההלניסטי, התנהג בחוסר סובלנות כה מפליג. התרבות ההלניסטית בכללה היתה ידועה בסובלנות הדתית והתרבותית שלה. בכל השטח העצום של העולם ההלני, מהודו ועד כוש, ניתנה לכל עם ועם רשות לחיות את חייו ולשמור על תרבותו הייחודית. גם המלכים הקודמים לאנטיוכוס הרביעי נהגו בסובלנות עם היהודים והתירו להם להמשיך ולשמור על חוקי אבותיהם. אולם עיון מדוקדק בגזרות אנטיוכוס מגלה שלא הפריעה לו שמירת המצוות של היהודים, אלא דוקא בדלנותם.

היוונים ההלניסטים היו סינקריטיסטים. הם דגלו בשילוב ובהטמעה של התרבויות שאתן באו במגע אל גרסה רחבה של הלניזם. לא רק שהם לא ראו צורך להבדיל את עצמם מהעמים שהם כבשו, אלא אדרבה, הם סברו שהם יכולים לאמץ את מנהגיהם אל קרבם ולהטמיע אותם בתוכם. כך גם ביחס ליהודים. הם לא החרימו את התורה ולא ציוו על שרפתה, אלא להפך, תרגמו אותה ליוונית. כך יצר העולם ההלניסטי פסיפס עצום של עמים ושבטים שאוחדו תחת המטריה התרבותית ההלנית. אותם עמים לא היו צריכים לוותר על דבר כדי להפוך להלניים. מבחינה תרבותית הם רק הופרו מהחיבור שלהם אל מקור ההשפעה היווני. הם קיבלו אמנות ותאטרון, משחקים אולימפיים ואדריכלות, פילוסופיה ומדע. מדוע לסרב לכל הדברים הטובים הללו?

כל העמים הסכימו לקבל זאת בשמחה, לצד שמירת מנהגי אבותיהם. כפי הנראה, גם חלק מן היהודים לא סרבו לכך והם הושפעו רבות מתרבות יון. לא זו בלבד, כמעט איננו מוצאים ביקורת ישירה בחז"ל על אימוץ מנהגים יווניים. חז"ל נאבקו בצדוקים ובשאר כתות, ובתקופה מאוחרת יותר, בשלהי מלכות בית חשמונאי, הם גזרו על איסור לימוד חכמה יוונית. (לא ברור לגמרי במה מדובר: שפה, רטוריקה או תחומים אחרים.) אולם באופן כללי וביחס לעומקה ולהקפה של ההשפעה היוונית בארץ ישראל, חז"ל נמנעים כמעט לחלוטין מגינוי תרבות יון. לפעמים הם גם משבחים את הדברים הטובים שבתרבות זו, ומוכנים אף לאמץ אותם.

הדבר החשוב ביותר לחז"ל הוא שהיהודי ישמור על מרחק בטוח של התבדלות תודעתית, שידע שהוא בן תרבות אחרת, ולכן הוא אינו מתחתן אתם ואינו חוגג את חגיהם. אדם השומר על התבדלות ומתעניין בספרי הומרוס ובספרות יוונית אולי מתבטל מלימוד תורה, אך אינו עושה דבר המנוגד לרוח חכמים

מה כן עשו? חז"ל גוזרים גזרה על גבי גזרה כדי לשמור על ההתבדלות של ישראל – התבדלות מאומות העולם בכלל ומיון בפרט. הם אוסרים לשתות יין עם הגויים, שמא יבואו להתחתן עמם (עבודה זרה לו, ב). כדי שלא יבואו לשתות אתם יין הם גוזרים אף שלא לאכול עמם. לפני חגיהם, האלמנט התרבותי המבולל ביותר, הם מזהירים לשמור מרחק מכל זיקה אליהם. שלושה ימים לפני "אידיהם", ולפי דעות מסוימות גם אחרי, אסור לקיים אתם כל משא ומתן (שם ב, א). חז"ל מטמיעים בשומעי לקחם את הרעיון העקרוני והבסיסי: אתם שונים; אתם אחרים; אסור לכם להתערב בגויים. הדבר החשוב ביותר לחז"ל הוא שהיהודי ישמור על מרחק בטוח של התבדלות תודעתית, שידע שהוא בן תרבות אחרת, ולכן הוא אינו מתחתן אתם ואינו חוגג את חגיהם. אדם השומר על התבדלות ומתעניין בספרי הומרוס ובספרות יוונית אולי מתבטל מלימוד תורה, אך אינו עושה דבר המנוגד לרוח חכמים.

במדיניות זו ממשיכים חז"ל את הרעיון העובר כחוט השני לאורך התנ"ך: היהודים הם עם נבחר, שונה, קדוש, ועליהם אפוא להיבדל מן העמים. אברהם אבינו עוזב את ארצו ומולדתו כדי להקים עם מיוחד, עם ההולך בדרך ה'. מתחילת המסע שלהם לקראת עצמאות נמצאים היהודים במתח נמשך עם הסביבה. הם תמיד שונים, זרים. כל העולם מעבר אחד ואברהם מעבר אחר (בראשית רבה מב, ח). זו התודעה שאברהם אבינו מנחיל לבניו. עם יציאת מצרים וקבלת התורה אומר הקב"ה לישראל: אני מבדיל אתכם מן העמים.[2] אתם תהיו קדושים ושונים, ועליכם להיזהר לשמור על קדושה זו. אסור לכם לאכול את מה שכולם אוכלים. אתם צריכים לשבות ביום השבת. יש לכם לוח שנה שונה משל כולם, ואסור לכם להתחתן עם יושבי הארץ או להכיר באלוהיהם. לכל העמים מסביב יש אלוהים משלהם ומנהגים משלהם, אבל איש מהם אינו קנאי לייחודיותו כמו ישראל. הנוהג המקובל אצל אחרים הוא שאם הבת מבקשת להתחתן עם בן שבט אחר, יהי כך, ואם הבן רוצה לשאת אשה משבט אחר, מה טוב. הם גם מוכנים להכיר באלים של עמים אחרים, למרות אמונתם שהאל המקומי הוא הטוב או החזק ביותר. אבל היהודים שונים. הם תובעים בלעדיות ואחרות.

היוונים ההלניסטים, הסובלניים והמכילים, שהפיצו את תרבותם דוקא דרך קבלת האחר, לא יכלו להבין מדוע היהודים כה מתעקשים לשמור על שונותם. יותר ממה שהם, היהודים, סרבו לאמץ את החלקים היפים של תרבות יון, הם סרבו שתרבות יון תאמץ אותם

אם נרצה לבחור את המאפיין המובהק ביותר שהבדיל את היהודים מהתרבות ההלניסטית דאז, הרי שזו מדיניות ההיבדלות. היוונים ההלניסטים, הסובלניים והמכילים, שהפיצו את תרבותם דוקא דרך קבלת האחר, לא יכלו להבין מדוע היהודים כה מתעקשים לשמור על שונותם. יותר ממה שהם, היהודים, סרבו לאמץ את החלקים היפים של תרבות יון, הם סרבו שתרבות יון תאמץ אותם. ליוונים אסור להיכנס אל המקדש של היהודים. אסור להם לגעת ביין ובשמן שלהם. היהודים אינם מוכנים לאכול עם היוונים ולהשתתף בחגיהם. במקום זאת הם סוגרים את חנויותיהם ימים אחדים קודם לכן, כביכול הם באבל. היוונים לא יכלו לשאת את הבדלנות הזו. היא נגדה את תפיסת עולמם, ויותר מכך, איימה על השיטה הפוליטית שלהם.

ההלנים שלטו בחצי העולם באמצעות ניכוס תרבותי והטמעה של העמים המנוכסים לתוך ההלניזם. אצל היהודים זה לא עבד, והם היו לקוץ בעיני השליטים היוונים הנאורים. וכך, כאשר העניינים בבית סלווקוס התחילו לחרוק וכל השבטים מסביב איימו לפרוק מעליהם עול, הופנה הזעם כולו כלפי היהודים. אנטיוכוס מגיע למקדש של היהודים שממנו הוא מודר, ופורץ בו פרצות. הוא נוגע בכל השמנים ואומר ליהודים: כעת הדליקו אור! השמן אותו שמן, האור אותו אור, המקדש אותו מקדש. אינכם שונים. כמוני כמוכם! די לבדלנות שלכם!

 

המסר החינוכי של חנוכה

בראשית המאמר תארתי את המנהג הרווח במוסדות חינוך יהודיים לנצל את ימי החנוכה כדי לציין את ההבחנה בין תרבות יון לתרבות ישראל. הצגתי את הביקורת על כך שפעמים רבות הבחנות אלו הן שטחיות ותועלתן ההגותית מוטלת בספק. מתוך כך תהיתי אחר הערך החינוכי העומד מאחורי ההבחנות הללו, אם ברור שהן חלקיות ולא מדויקות.

לא בתוכן השוני עוסק חג החנוכה, אלא בשוני כשלעצמו. הוא מדגיש את החשיבות של שמירת המסורת היהודית הייחודית שלנו בטהרתה. הוא מלמדנו שאסור לאפשר שיד זרים תיגע בפך השמן הטהור. השמן הוא אותו השמן, אך הוא צריך להיות שלנו ורק שלנו – ללא מגע יד זרים

מן האמור לעיל עולה כי יש טעם חינוכי עמוק לעיסוק בהבדלה, גם אם ערכן המדעי של ההבחנות אינו רב. לא זו בלבד, אלא שהמנהג לעסוק בהבחנה בין תרבות יון לישראל בימים אלו עולה בקנה אחד עם המסר המקורי של חנוכה. המסר של חנוכה הוא שמירת ההתבדלות, ההבחנה. מהו התוכן של אותה הבחנה? זו שאלה שקשה הרבה יותר לענות עליה. כאמור, השוני בין תרבויות הוא שוני של ניואנסים ודגשים ולא שוני קטגורי. אך לא בתוכן השוני עוסק חג החנוכה, אלא בשוני כשלעצמו. הוא מדגיש את החשיבות של שמירת המסורת היהודית הייחודית שלנו בטהרתה. הוא מלמדנו שאסור לאפשר שיד זרים תיגע בפך השמן הטהור. השמן הוא אותו השמן, אך הוא צריך להיות שלנו ורק שלנו – ללא מגע יד זרים. אנחנו צריכים להיות חדורים בתודעה שאנו עם קדוש ומיוחד, וכי אסור לנו להתבולל ולהיטמע בעמים.

מה מאיים עלינו בהיטמעות ובהתבוללות תרבותית? התשובה לכך משתנה מדור לדור. היו דורות שהאיום לבש את צורת הדתות שמסביב – הנצרות או האסלאם. בנסיבות אלו היה צורך להדגיש את ההבדלה בינינו לבינם, ואת העובדה שאנו שונים בדתנו. בדורנו אנו, האיום המרכזי של התבוללות וטמיעה תרבותית מגיע מן החילוניות המערבית ולא מצד הדתות האחרות; אין פלא שרוב דרשות החנוכה מזהות את החילוניות המערבית עם יון ואת הדתיות עם ישראל. מבחינה היסטורית אולי אין זה מדויק, אולם הדיוק ההיסטורי אינו העיקר. המסר של חנוכה הוא שמירת תודעת הייחוד למול איום ההתבוללות. שיעור זה עלינו ללמוד בכל שנה מחדש, בסגנון המותאם לאתגרי התקופה.

 


[1] ההתנגדות של ההלנים למניין החודשים היהודי מוזרה מעט, כיוון שכפי הנראה לא היה בתקופה ההלנית לוח שנה אחיד שנהג בכל רחבי האימפריה. באתונה הקדומה היו שיטות מקבילות אחדות למניין הזמן, ולרבות מערי המדינה היווניות היו שיטות מניין זמן עצמאיות, ולמיטב ידיעתי זה לא השתנה בתקופה ההלנית. יתכן שיש לפרש מקור זה באופן מדרשי, או שיש לקרוא אותו באופן אנכרוניסטי לאור השפעת הקיסרות הרומית אשר הנהיגה לוח שנה אחיד בכל רחבי האימפריה בצַו קיסרי.

[2] המקור המובהק המזהה את הקדושה עם ההבדלה הוא ויקרא כ, כו, המסכם את כל חוקי הקדושה, מאכלות אסורים, ביאות אסורות, טומאה וטהרה וחוקי המקדש: וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי. רעיון זה חוזר במקומות רבים ובמילים שונות בתורה ובנביאים.

תמונה: Bigstock

8 תגובות על “ערכה של ההתבדלות

  • תודה!

    *(הנחה נוספת, גם היא, באמתחת המסבירנים לדורותיהם;
    נסיון לתת הסבר וטעם להיבדלות. שלא נצא עם נרקיסיסט-סולפסיסטי.)

  • מסכים עם תגובתו של אלישיב
    אכן, כתבת בצורה יפה אליהו שדיוקה מעניין ולטעמי יש בו הרבה מן האמת. אך נראה לי כי עלינו לשאול את עצמנו על טעם ההיבדלות הנ"ל.
    שהרי, בתקופה שציינת מוצגת תפיסה בדלנית; אך , אצל ישעיהו אנו רואים התייחסות לכלל העמים ולא רק לעמ"י. יש שם בקשה להפסקת עבודת אלילות מהגויים. מעין תפיסה אוניברסלית הרואה בנו אור לגויים מחד, אך מאידך, תפקיד זה נועד כדי שבשלב המתאים תהיה שיבה של כל העמים לרעיון המונותאיזם.. הגעתו של 'יום'.
    גם בישעיהו השני, בתקופת התפר של שני בתי המקדש, יש פנייה לכל העמים והכרזה על ייחוד האל.
    אני חושב שהשאלה כאן היא האם מהותו של עמ"י היא היבדלות או שליחות; כאשר לשני הצדדים יש קולות.

  • 1. "הדרשות על ההבדלה בין ישראל ליוון עוזרות לנו להבין את המהות היסודית של תורת ישראל, ומלמדות אותנו מי אנחנו". בנוי על הנחה שהמהות היסודית שלנו הינו אנטי תזה ליוון (או לפחות משהו שציר היחוס שלו בנוי על יוון). בכלל להכיר את עצמך דרך האחר זו דרך עקיפה.
    2. בסקירת ההגות על ההבדלים בין היהדות ליוונים לא נזכרה אסופת המאמרים של שטראוס (ירושלים ואתונה) שתפס היטב את ההבדל.
    3. אכן מסתבר שלא היה אכפת להם לו עמ"י היה שומר מצוות אבל משתלב תרבותית באימפריה ונעשה חלק אבל היות וזה לא ייתכן, ובכל מקרה לא קרה [אולי אפילו בגלל טעות הערכה שלהם] נוצרה התנגשות דתית.
    4. סביר שנהפכו כאן סיבה ומסובב. בגלל הלקח מההתייוונות המסיבית נגזרו הגזירות. בימי אנטיוכוס היתה הפעם הראשונה (השניה היא בימיניו) שרוב העם התחלן ובתגובה באו הגזירות. אבל אינן בהכרח מצביעות על ההבדל בין אתונה וירושלים. הן בסה"כ אמצעי מנע לחולשה שהתגלתה ולמצב הגיאופוליטי שהסתמן להיות (ישראך כחלק מאימפריה). כמדומני שי"ח דבר (המוזכרים במאמר כסממני ההבדלות) נגזרו אחרי ימי אנטיוכוס. כך עולה במפורש מהגמ' במס' שבת (שאין טעם לפקפק במהימנותה ההסטורית).
    5. די תמוה לומר שאיסורי שבת, מאכלות אסורות וכדו' הם כגדר להתבוללות ולא מטרות בפני עצמן. רק על חיתון נאמר בתורה שהוא גדר להתבוללות.
    6. ספק רב אם השמן טומא בכוונה…..
    7. תפיסת היהדות כתרבות אכן יכולה להעלות על השולחן דיון על ההבדל התרבותי אבל לא זו הנקודה. הנקודה היא, כפי שתפס שטראוס – ורבים לפניו – הבדל בין דת התגלות המנוגדת לטבע (שבת, מאכלות אסורות, עריות, ועוד ועוד מצוות כולם נוגדים את צרכי האדם) לבין התגלמות הטבע, העולם הטבעי הפילוסופי והיעיל – יוון. ה' הבדילנו מהעמים ה"נורמליים" החיים ע"פ הטבע וחייבנו בחיובים קשים ומשונים ובזה הבדילנו מהעמים, לא למען להבדילנו מהם.

  • לא הבנתי מדבריך למה צריך 'התבדלות כמטרה לעצמה'. אמנם ההתבדלות, או כדבריך 'שמירת תודעת היחוד' נראית לי דבר יפה והגיוני, אבל לא מהסיבות המטאפיזיות שאתה מציין, אם הבנתי נכון.

    לדעתי הוגים יהודיים לאומיים וציוניים חילוניים כמו א.ד.גורדון או ז'בוטינסקי או אחד העם מיטיבים לתאר את היחודיות ואת הצורך בהתבדלות תרבותית, לא מכיון שאנחנו 'עם קדוש' שאסור לטמא אותו במגע יד ודת ותרבות זרה. זה נשמע כל כך מתנשא, ארכאי וגיזעני בעיניהם, וגם בעיני, אלא מסיבה אחרת, טבעית ופשוטה יותר:
    כי אנחנו עם שונה מאחרים, כמו שהיפאנים או הצרפתים או ההודים או הספרדים שונים אחד מהשני ויחודיים בתרבותם ושפתם. יש לנו זהות ושפה ותרבות משלנו, יש לנו עצמיות ויחודיות כמו שלכל אדם פרטי או לכל משפחה יש יחודיות משלה. כמו שכל יוצר אומן ספר ומוזיקאי יש צורך מובן וטבעי ב'התבדלות' כדי להפיק מעצמו את יצירתו היחודית, כך גם האומה:
    היא לא צריכה להתבטל בפני אחרים, אלא ליצור את יצירתה ההיסטורית הספונטנית והמתחדשת תמיד, מתוך דיאלוג מתמשך עם המורשת הקודמת שלה והמשך מיטב הישגיה בעבר, יחד עם חידוש ויצירה עצמית חדשה, וגם מתוך אימוץ מיטב ההישגים של תרבויות אחרות והכנסתם לתוך מירקם זהותה.

  • רבים מאלו שקידשו את דת ההיבדלות, התמכרו לה בצורה בת אל-חזור.
    ועל כן, ודאי שיש להתבדל מגורמים מזיקים רוחנית, אבל להעריץ את ההתבדלות ולקבוע עבורה מועד ואידיאולוגיה בפני עצמה – מרחיקה את היהודי מן העיקר.
    שאלו את הרב מבריסק: למה אינו הולך להפגנות נגד הציונות כמו נטורי קרתא?
    ענה להם: מי שמתייחס לציונות – אפילו בצורה נגטיבית – מוכיח שהוא ציוני, שהציונות משפיעה עליו, שאכפת לו מהציונות. אותי הציונות לא מעניינת.
    היהודים הם אמנם "עם לבדד ישכון" אבל בצורה של "ובגויים לא יתחשב" – כלל ועיקר.
    מרחיקים עצמינו מפיתם ויינם, אבל לא מקדשים מלחמה מיותרת.
    בונים חומה, אבל לא שוכחים לחזור לבית אחר כך.

  • למה אין התייחסות למשפטים החריפים של חזל על 'חכמה יוונית'?
    למעשה המאמר תוקף את העיסוק הרדוד בהבדלים בין ישראל ליוון, לא שואל באמת 'שאלת מטא'. כי התבדלות חייבת לבוא על בסיס הבדל. אם הוא לא תרבותי אז אחר אבל בסוף צריך להגדיר הבדל.

  • איך לא מחקו את נתגובה השניה על ישעיהו השני מדובר בסתם כפירה בכתבי הקודש וזיוף דברי הנביאים

  • The Hanukkah fight was not against the Greeks, it was an internal fight between Jews and Jews assimilated into Greek culture. The fight of the Maccabees was in defense of the Torah against those Jews who did idolatry and left the Torah.
    The idea that Hanukkah was about a fight against the Greek nation was created by the Zionists. The fight of the Maccabees is like today a fight against the secular Jews who do acts of idolatry believing that just because they are Jews they will not descend into geinom.
    The question is who represent the Maccabees who defend Judaism and the Torah

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל