קפיטליזם בשוק; צדקה בבית

 בני האדם נוטים לאינטואיציות מוסריות שונות, שאליהן הם מרגישים מחויבות נפשית ותמיכה רעיונית בעוצמה מקבילה. מבחינה רציונלית מדוקדקת, מתברר לעתים כי האינטואיציות סותרות זו את זו. אנו דוגלים ומאדירים את מידת החמלה והרחמנות ורואים בחיוב רב את הדאגה לעני ולרש, ואנו בוחלים בהיפוכם. אנחנו מתעבים חוסר הגינות, דורשים יחס שוויוני ומכבד כלפי כל נברא בצלם ומתנגדים בתוקף לפגיעה בזולת ולניצולו; אך באותה מידה אנחנו מוקירים את החירות האישית ואת הזכות לצבור הון ונכסים. אנו מקדשים את הבעלות על קנייננו ואת הזכות לעשות בו כטוב בעינינו ולהורישו לצאצאינו – בידיעה שבעקבות זאת הם יתחילו את דרכם בעולם ביתרון כלכלי על פני אחרים. חוש הצדק שלנו מתקומם מול כל פגיעה בקניין ובנכסים שנצברו כדין וביושר, ואנחנו דורשים מהרשויות להגן עליהם.

אנחנו מתעבים חוסר הגינות, דורשים יחס שוויוני ומכבד כלפי כל נברא בצלם ומתנגדים בתוקף לפגיעה בזולת ולניצולו; אך באותה מידה אנחנו מוקירים את החירות האישית ואת הזכות לצבור הון ונכסים

שני רצונות מוסריים אלו – השאיפה לחירות וההגנה על זכות הקניין מחד גיסא, והכמיהה לרחמים ונדיבות מאידך גיסא – סותרים זה את זה מעצם טיבם ויוצרים קונפליקטים אידיאולוגיים רבים. ניקח למשל את שאלת שכר המינימום: האם ראוי לחייב מעבידים לשלם שכר מינימום לעובדיהם, אף שישנם בשוק מובטלים המשוועים לעבודה ושמחים לעבוד בתמורה נמוכה יותר? הימין טוען כי חיוב מעביד לשלם שכר מינימום כאשר הוא יכול להשיג אותה עבודה בשכר נמוך יותר, הוא שרירותי ובלתי מוסרי באופן קטגורי.[1] השמאל טוען לעומתו כי אין זה מוסרי לאפשר מצב שבו עמלי כפיים אינם מסוגלים לגמור את החודש ולספק את צרכי משפחתם המינימליים.

כיצד נבחר בין שתי גישות מנוגדות אלו? לשתיהן יש מקום במסגרת המסורת הפוליטית של הדמוקרטיה המערבית, ושתיהן נשמעות סבירות במידה שווה

כיצד נבחר בין שתי גישות מנוגדות אלו? לשתיהן יש מקום במסגרת המסורת הפוליטית של הדמוקרטיה המערבית, ושתיהן נשמעות סבירות במידה שווה. האם ראוי לקיים משטר של שוק חופשי קפיטליסטי המקדש את חירות הפרט, למרות התוצאות הקשות למפסידים במרוץ אחר ההון? או שמא עלינו להעדיף שוק מפוקח אשר מבטיח קיום בכבוד מינימלי לכל שחקני השוק, למרות פגיעתו בחירות הפרט וביעילות המסחרית?

להלן ארצה להציג את הפתרון המערבי המקובל לדילמה זו ולהצביע על חסרונותיו. לאחר מכן אבקש להציע כיוון חשיבה אחר השואב את השראתו ממערכת המיסוי של חז"ל וממקורות תורניים נוספים.

 

הפתרון המערבי: הפשרה וחסרונותיה

בחלקים רחבים מהעולם המערבי נהוגה כיום פשרה בין שתי העמדות האידיאולוגיות הקוטביות – קומוניזם גמור מחד גיסא, וקפיטליזם משולח רסן מאידך גיסא. ניסיון העבר הקרוב לימד כי המודל הקומוניסטי המלא נוסה ונכשל עד קריסה גמורה, הן ברמת המאקרו – ברוסיה ובסין למשל, והן ברמת המיקרו – ברוב הקיבוצים בישראל. מאידך, גם הקפיטליזם הקיצוני אינו נוהג היום באף מדינה מערבית. אפילו ארה"ב, סמל הקפיטליזם, אשר בעבר לא הגבילה כלל את השוק החופשי – זנחה מכבר את המודל הקפיטליסטי הקיצוני, יש לה מערכת ביטוח לאומי והיא נוקטת מדיניות רווחה בסיסית לכל דכפין.

אף שיתרונן המעשי של פשרות אלו לעומת ברירות המחדל הקיצוניות ברור וחשוב, מבחינה עיונית הן בעייתיות, מבלבלות ומעוררות קושי רב. הן מעניקות מענה מינימלי בלבד לדרישות כל אחת משתי האידיאולוגיות, ובו בזמן מעוררות דיסוננס חמור ביניהן. בניסיונן לרצות את שני הצדדים – לייצר שוק חופשי תוך כדי הגנה על הפרטים החלשים בחברה, יוצרות המדינות מערכות כלכליות מלאות התנגשויות ערכים, מערכות המופעלות מאילוצים מלאכותיים הפוגעים בשתי המטרות גם יחד. מדינת הרווחה לא באמת מצליחה להתמודד עם בעיית העוני, אך היא כן מצליחה לפגוע מהותית בחירות הקניין של הפרט. בסופו של דבר, הן אלה הדוגלים בקפיטליזם ובחירות, והן אלה הדוגלים בחמלה וברווחה, אינם שבעי רצון מן הפשרה.

בניסיונן לרצות את שני הצדדים, יוצרות המדינות מערכות כלכליות מלאות התנגשויות ערכים, מערכות המופעלות מאילוצים מלאכותיים הפוגעים בשתי המטרות גם יחד

כך בסוגיית שכר המינימום: הימין מתנגד עקרונית לכל הגבלה על חופש החוזים. הוא עומד על זכותו של המעסיק לשלם לעובדיו את המינימום שהם מוכנים לעבוד תמורתו, וכן על זכותו של העובד להתחרות בעובדים האחרים גם באמצעות הפחתת שכר עבודתו. השמאל דורש שכר מינימום גבוה על-מנת לאפשר לעובדים רווחה אמתית וסיפוק מינימלי של צרכיהם. בסחר מכר הפוליטי שלאחר מכן נקבע בסופו של דבר שכר מינימום בנקודת אמצע כלשהי בין אפס לבין המינימום האופטימלי (לדעת השמאל), באופן שמותיר הן את הימין והן את שמאל בלתי מרוצים.

אילו פתרונות נמצא בתורה לשאלות אלו? לדעת הכותב, תשובתה של התורה איננה יושבת כלל על סקאלת האפשרויות השונות הקיימות בין הקצוות של קומוניזם וקפיטליזם, אלא על פרדיגמה שונה. התורה נותנת ביטוי מלא לשתי העמדות יחד, בלי ליצור פשרות מלאכותיות הפוגעות בשתיהן. התורה מכירה בצדקתן של כל אחת מן האינטואיציות המוסריות הבסיסיות הללו, ולכן מציעה הפרדת תחומים. הפתרון של התורה אינו פשרה, אלא הפרדת תחומים. בכך היא מונעת את התנגשות הערכים ואת הצורך בוויתורים הדדיים.

 

"הומו ג'נרוסיקוס" לצד "הומו אקונומיקוס"

הימין אכן צודק: אסור לפגוע בזכות הקניין, בחירות האישית ובחוקי הכלכלה הבסיסיים של הצע וביקוש, וכל ניסיון להתגבר עליהם – ייצא שכרו בהפסדו. אך עמדת השמאל איננה פחות מוצדקת: בהחלט אסור לאפשר לאלה שגורלם לא שפר עליהם לסבול את אומללות העוני, סבל המחסור ופגעי הדלות. כדי לפתור סתירה זו יש להציע מדיניות חברתית אשר תענה על צרכיהם הבסיסיים של שני הצדדים באופן הרמוני, ובכך הם ישלימו זה את זה במקום לנגוס זה בזה.

הדעה הרווחת בדיסציפלינות אקדמיות מסוימות הנה כי האדם הוא "הומו אקונומיקוס" – "האדם הכלכלי". לפי עמדה זו האדם הוא רציונלי, תועלתני, ושאיפתו היא להעלות את רווחיו, לשפר את רווחתו ולמקסם את הונו.[2] יחד עם זאת הולך ומתברר כי האדם איננו הומו אקונומיקוס ותו לא, אלא יצור מורכב שפניו השונים מתקיימים זה לצד זה ובאים לידי ביטוי בהתאם לצורך ולנסיבות.[3] לצד היותו הומו אקונומיקוס יש בו גם רובד אישיותי שנקרא לו כאן "הומו ג'נרוסיקוס" – "האדם הנדיב". האדם הוא גם יצור נדיב ורחמן השואף להשיא ולמקסם את רווחת הזולת.

לצד היותו הומו אקונומיקוס יש בו גם רובד אישיותי שנקרא לו כאן "הומו ג'נרוסיקוס" – "האדם הנדיב". האדם הוא גם יצור נדיב ורחמן השואף להשיא ולמקסם את רווחת הזולת

הפתרון שברצוני להציע לסתירה שבין תמונות העולם השונות הוא הפרדה: הפרדה בין רשות הרבים לרשות היחיד, בין כיכר השוק לחצר הבית.

השוק חייב להיות חופשי. כיכר השוק ראוי שתאוכלס על ידי ההומו אקונומיקוס. זירת השוק מייצרת באופן טבעי "מנצחים" לצדם של "מפסידים", מכיון שבהכרח, חלק מהשחקנים מוכשרים, משכילים, ממולחים, שקדנים ומוצלחים יותר מזולתם, ואין שום הצדקה שהשלטון ייטול מהם את יתרונם. אך מחוץ לזירת השוק מאורגנת החברה על ידי ההומו ג'נורוסיקוס. כלומר, כאשר ההומו אקונומיקוס המנצחים חוזרים לביתם עם שלל ניצחונותיהם, עליהם לבטא את חלקי ההומו ג'נורוסיקוס שבאישיותם ולדאוג לקרוביהם, לשכניהם ולחברה בכללותה. כעת הגיע תור הצדקה והחסד.

עמדה זו נוטה בעצם לעמדת הימין הכלכלי במחלוקתו הבסיסית עם השמאל. העמדה הקפיטליסטית, גם זו הקיצונית, אינה שוללת פעילות וולונטרית של צדקה וחסד, ויהיו שיאמרו כי היא אף מעודדת זאת. הימין הכלכלי שולל התערבות מכל סוג בחירותו של האדם ומותיר את החמלה ואת עשיית הצדקה לתחום הוולונטרי בלבד. לעומת אלה, העמדה המוצעת כאן אינה שוללת כפיה על הצדקה. הפרדת התחומים מצמצמת את חירותו של ההומו אקונומיקוס לתחומי השוק בלבד. מעבר לגבולות השוק, היא מחייבת את האדם להיות הומו ג'נרוסיקוס ולעשות צדקה וחסד. אם יש צורך בכך, היא אף תכפה אותו לכך. זהו ההבדל המשמעותי בין עמדה זו לעמדת הימין המוכרת.[4]

השוק חייב להיות חופשי. כיכר השוק ראוי שתאוכלס על ידי ההומו אקונומיקוס. זירת השוק מייצרת באופן טבעי "מנצחים" לצדם של "מפסידים"… אך מחוץ לזירת השוק מאורגנת החברה על ידי ההומו ג'נורוסיקוס

התורה מלמדת כי חובות הצדקה והחסד אינן חובות מוסריות אישיות בלבד. במידת הצורך הן ייאכפו בכל תוקף על אלה האוטמים את לבותיהם ומסרבים להעניק מברכתם לאחרים. מן המקורות התורניים אנו למדים על קיומה של מערכת "מיסוי חברתי" הכופה על הצדקה.[5] כך, לצד המערכת הכלכלית המאפשרת קיומו של שוק חופשי איתן, ישנה מערכת לגביית צדקה מן העשירים וחלוקתה לעניים. אולם צעדי הכפיה נשמרים רק עבור אלה המסרבים לשאת בעול. על ידי כך מעשה הצדקה אינו הופך ל"מס", לחובה כלכלית, אלא נשאר פעולה נדיבה של עזרה והתחשבות. אלה המעניקים מרצונם הטוב ובוחרים לתרום מהונם לעניים ואף לתת מעבר למינימום שהם מחויבים בו,[6] זוכים לתשבחות ומרוויחים בצדק את הכרת התודה, הכבוד והמעמד החברתי אשר הם ראויים להם.

ההבדל העיקרי בין כפיה על הצדקה לבין מערכת המיסוי של מדינת רווחה מודרנית – הוא הפרדת התחומים. כפיה על הצדקה מתייחסת לתחום המוסרי האישי. הכפיה אינה תוצר של חובה כלכלית המוטלת על האדם

ההבדל העיקרי בין כפיה על הצדקה לבין מערכת המיסוי של מדינת רווחה מודרנית – הוא הפרדת התחומים. כפיה על הצדקה מתייחסת לתחום המוסרי האישי. הכפיה אינה תוצר של חובה כלכלית המוטלת על האדם. הגובים אינם נוטלים את ה"מגיע" להם. הם לוקחים את ממונו של האדם באקט של כפיה המזכיר את "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". הם אינם מבטלים את חירותו הכלכלית של האדם בפעולה זו, אלא משמשים משגיחים על מילוי חובותיו המוסריות הקהילתיות. ממילא, גם כאשר הצדקה נלקחת מן האדם בעל כרחו, הוא מרגיש כי הוא נתן את ממונו, את השייך לו בדין. זאת בניגוד למערכת המיסוי המודרנית הנותנת לאדם את ההרגשה כי מה שנלקח ממנו לצורך החלשים, אינו שייך לו כלל. בתורה, הצדקה אינה זכותם הכלכלית של החלשים, אלא חובתם המוסרית של החזקים.

 

מדינת הרווחה ומערכת המיסוי של חז"ל

כדי להמחיש את יתרונותיה של גישה זו ואת המבחין בינה למדינת הרווחה המוכרת, יש צורך להרחיב מעט את הדיבור בנושא המיסוי. בהשקפה ראשונה עשוי ההבדל בין הגישה המוצעת לזו המוכרת כיום ברוב מדינות המערב להיראות סמנטי בלבד, שכן גם בגישה זו מספקים העשירים את צרכיהם של העניים, כפי שהם עושים במיסוי הפרוגרסיבי המקובל במדינות המערב. אמנם, במערכות מיסוי מודרניות נוהגות מגוון הבחנות טכניות הנוגעות למקורות ההכנסה, כגון הבחנה בין רווחי הון, הכנסות מנכסים, משכורות, וכדומה.[7] בניגוד לכך, מערכת המיסוי התורנית איננה מתעניינת כלל במקורות ההכנסה, אלא עוסקת בשאלת טיבן של ההוצאות החברתיות המשותפות אשר המס הנגבה מיועד לכסות ובשאלת חלוקתו הראויה של מס זה בין כלל הנהנים ממנו.

כך למשל, המשנה בפרק הראשון של מסכת בבא בתרא קובעת כי בני העיר רשאים לכפות זה את זה לבנות לעיר חומה. התלמוד (שם) דן בשאלה האם לשם כך יש לגבות מכל בני העיר בשווה, או לגבות יותר מאלה שיש להם יותר ממון (כשהן גובין, לפי נפשות הן גובין או לפי שבח ממון). העולה מן הגמרא שם הוא שככל שמדובר בהגנה על ממון ולא על נפשות, יש לגבות לפי שבח ממון, כלומר מי שיש לו יותר ממון צריך לשלם יותר, מכיון שהוא צריך את החומה יותר ונהנה ממנה יותר.[8]

גישה זו יוצרת מערכת מיסוי המאופיינת בשקיפות מרבית ובהבחנות מהותיות הנוגעות להוגנות של חלוקת נטל המס. השיטה מבחינה בין הוצאות אשר ראוי לחלק את נטלן בין כלל האוכלוסיה באופן אחיד – גביה לפי נפשות, "פר קפיטה" – לבין הוצאות אחרות אשר את הכספים למימונן ראוי לגייס בגביה דיפרנציאלית, שבה העשירים משלמים יותר מן העניים – גביה לפי ממון.

אין זה "המיסוי הפרוגרסיבי"… שבו גובים מן העשירים יותר (באחוזים) מפני שיש להם יותר, ללא קשר לתועלת שהם מפיקים מן ההוצאה הספציפית שהמס בא לממן. זהו "מיסוי הוגן", הגובה מן העשירים יותר מפני שהם נהנים ממנו יותר

למשל, את נטל המס הדרוש למימון הצבא ומערכת הביטחון, הפועלים כדי להגן מפני פגיעות בגוף ובנפש ומועילים באופן שווה לעשיר כמו לעני, ראוי לחלק באופן שווה. בניגוד לכך, השירות המרכזי שמספקת המשטרה האזרחית הוא הגנה על הרכוש. משכך, ההגינות מחייבת שלשם כיסוי הוצאה זו ייגבה מן העשיר בעל הנכסים המרובים, יותר מאשר מן העני חסר הרכוש, שכן העשיר נהנה משירות זה יותר מן העני. אין זה "המיסוי הפרוגרסיבי" המקובל בעולם המערבי, שבו גובים מן העשירים יותר (באחוזים) מפני שיש להם יותר, ללא קשר לתועלת שהם מפיקים מן ההוצאה הספציפית שהמס בא לממן. זהו "מיסוי הוגן", הגובה מן העשירים יותר מפני שהם נהנים ממנו יותר.[9]

כמובן, על אף שהוגן וראוי כי עשירים ועניים יישאו בעלויות הצבא באופן שווה, ייתכן כי העניים לא יוכלו בפועל לתת את חלקם. אם אין לעני די למזונו, לכסותו ולשאר צרכיו האישיים המידיים, ודאי שלא יוכל לשלם עבור חלקו בתועלת המגיעה לו מן הצבא. במצב זה, חלקם החסר של העניים יוטל על שאר הציבור. כשם שהעשיר נותן צדקה כדי לספק לשכנו העני את פרנסתו, יהיה עליו גם לשאת בחלקו של העני בהוצאות הציבוריות שהוא חייב בהן אך איננו מסוגל לשלם אותן בעצמו. אמנם, בניגוד לשיטה הפרוגרסיבית, כאן המערכת שקופה לחלוטין. כל משלם מס יודע כמה הוא משלם עבור אספקת המים שהוא צורך, כמה עבור כבישים ותשתיות שהוא משתמש בהם, כמה עבור הצבא המגן על חייו, כמה עבור המשטרה המגנה על רכושו, וכמה נגבה ממנו לצדקה עבור חלקם של העניים בכל אחת מאותן ההוצאות.

יתרונותיה של שיטת מיסוי כזו, הבוחנת ומבארת את החלוקה ההוגנת בין משלמי המס תוך התייחסות פרטנית לכל הוצאה, כוללים:[10]

• שקיפות

עשירים רבים נושאים בנטל המס המושת עליהם בכעס ומרירות, כיוון שהם משווים את תשלומי המס הגבוהים שהם משלמים למיעוט השירותים הממשלתיים שהם צורכים (בעיקר שירותים ציבוריים כגון חינוך, בריאות ותחבורה – אשר עשירים נוטים לצרוך פחות מאחרים). מצב זה מגביר כמובן את המוטיבציה שלהם להעלים מס.

אולם עשירים עשויים להעריך בחסר את התועלת האמתית שהם מפיקים מתשלומי המס שלהם. למשל, הם עשויים שלא לקחת בחשבון את העובדה שהם צריכים את שירותי המשטרה יותר מן העניים. כך שחלק ניכר מתשלומי המס שלהם כלל אינם בגדר "מסים", אלא תשלום עבור שירותים שהם צורכים. במערכת השקופה של המיסוי המוצע, כל אחד יודע בדיוק אלו שירותים הוא "רוכש" עבור עצמו וכמה הוא "נותן" בשביל אחרים. כך יתברר לו שהפער בין מה שהוא משלם למה שהוא מקבל הוא קטן משחשב.[11]

• צדקה

יש הכרה בכך שאותו חלק של המס המשולם על ידי העשירים עבור העניים איננו "מס" אלא "צדקה" הניתנת לעניים מממונם של העשירים. כאמור, אם כי בעת הצורך ניתן לגבות צדקה זו גם בכפיה, משמכירים בכך שמדובר בצדקה, היא בדרך כלל תינתן מרצון ובסבר פנים יפות, ותביא לנותניה כבוד, הערצה והשפעה. משוב זה מיטיב כמובן עם העשירים ומקל עליהם להיות נדיבים. ישנה התנגדות טבעית לניצול וללקיחה שאינה הוגנת, אך כאשר יהיה ברור שהעשיר נותן צדקה לעני, ההתנגדות שלו לתת תפחת באופן ניכר והוא ייתן מרצונו החופשי.[12]

• תחושת זכאות

במערכת מיסוי זו, העניים יהיו מודעים לכך שהם נהנים מן הצדקה ושעליהם להכיר תודה לעשירים המפרנסים אותם ונושאים בנטל הוצאותיהם. הם לא יוכלו לפתח בנפשם את "תחושת הזכאות" ההרסנית שגורמות הזכויות הסוציאליות הנהוגות במדינות המערב. "זכויות" אלה יוצרות עבור מקבליהם העניים תמריצים שליליים רבים, מעודדים בטלנות וכפיות טובה, וכך מנציחים את העוני. "זכאי" שכר מינימום, למשל, חשים שמשכורתם "מגיעה להם" בדין ואינם מרגישים צורך להודות על כך לאיש, אף שחלק מן ה"שכר" שלהם בעצם איננו אלא צדקה שהשלטון מטיל על המעבידים שלהם לשלם להם – על חשבון העסקתם של עובדים אחרים. לעומתם, הנהנים מן הצדקה ישתדלו בכל יכולתם להימנע מלקבלה ויחתרו לעצמאות כלכלית.[13]

הרחבה מלאה בפרטי יישומה של גישה משלבת זו אינה אפשרית במסגרת רשימה זו. ענייננו כאן הוא להדגיש את ההבדל הפרדיגמטי הבסיסי בין הגישות המבקשות למצוא פשרות ואיזונים בין האינטואיציות המתחרות, לבין הגישה השואפת לתת לכל אחת מהן תחום נפרד – ייחוד זירת השוק לנחלתו של ה"הומו אקונומיקוס" והנחלת שאר זירות החיים ל"הומו ג'נרוסיקוס", שבמסגרתן, מי ששוכח שהוא גם "הומו ג'נרוסיקוס", תיכפה עליו תזכורת מחייבת שתגבה ממנו בעל כרחו את הצדקה שהיה אמור לתת מרצונו. שיטת המיסוי המוצעת כאן מדגימה את יתרונותיה של גישה זו ואת הדרך ליישמה בפועל.

עם זאת, התנגדות השמאל לגישת ה"זכאות" הנזכרת לעיל דורשת מעט הרחבה, משום שהיא נוגעת בלוז ההבדל בין הגישה המוצעת לגישת השמאל.

 

התנגדות השמאל להפרדת התחומים

שורש ההבדל בין השיטה המוצעת, של שוק חופשי לגמרי אשר לצדו מערכת צדקה הדואגת לצרכי העניים, לבין השיטה המערבית של מיסוי כוללני, זכויות סוציאליות והתערבות במנגנוני השוק החופשי, נעוץ בשאלת מקומו ותפקידו של האדם בעולמו. אין זה מקרה שישנה קורלציה בין קומוניזם לאתאיזם, בין דאונטולוגיה ודת ובין תועלתנות וחילוניות.[14] הסיבה שהשמאל ידחה את השיטה המוצעת היא מפני שזו מצמצמת את המנדט של האדם בתיקון העולם, ומכירה בכך שהיעד של "שוויון" הוא גם יומרני מאוד וגם חסר תועלת מעשית.

מחד גיסא, אין זה כלל באפשרותנו להשיג שוויון בעולם. ומאידך גיסא, עלינו להכיר בהשגחתו של הקב"ה על כל פרט ופרט בעולמו ולהבין שחוסר השוויון שאנחנו מוצאים בעולם אינו מקרי, אלא מושגח ומוכתב על ידי הקב"ה מסיבותיו הוא – שהן מעבר ליכולת השגת שכלנו.[15] אין לנו רשות להתערב בסדרי עולמו של הקב"ה, ולנסות לחולל בו שוויון מלאכותי. המנדט האלוקי שקיבלנו מאת הקב"ה בתורתו הוא צר ומצומצם הרבה יותר, ואיננו דורש מאתנו אלא הוגנות והגנה על שוויון הזדמנויות. עלינו לנהוג ביושר ובטוב, לחמול, לרחם ולסייע לחלשים, אך לא להשיג שוויון תוצאות.

לעומת זאת, אידיאולוגיות חילוניות שאינן מכירות בבריאת העולם ובהשגחתו הפרטית של הקב"ה על עולמו, שואפות להשיג שוויון תוצאתי בפועל ולא רק שוויון הזדמנויות – שהרי לדעתם ביד האדם לעצב את המציאות.[16] אלה ידחו את הרעיון של עני המקבל צדקה מן העשיר ומכיר לו תודה על כך, שכן הדבר מנוגד לרעיון השוויון. עצם הקונספט של שוויון התוצאות מכתיב דחיה של "הכרת תודה" – הכרה שהיא יסוד המוסר על פי התורה.

לדעתם, עושר או עוני, כוח או חולשה, כישרון או חסרונו – כל אלה אינם אלא תוצאה של מזל עיוור או של עיוות היסטורי, ומשום כך מחובתם לייצר שוויון, "ליישר את מגרש המשחקים" כדי להשוות בין השחקנים. משכך, הם יצדיקו תחושות של זכאות ושיח "זכויות חברתיות", ולא יירתעו מן הטענות בדבר העיוותים הכלכליים והמוסריים אשר אלה יוצרים. שכן אם העשיר והעני שווים, ורק רנדומלית או כתוצאה של עוולות היסטוריות יצא זה עשיר וזה עני, אין שום סיבה שהעני יכיר לעשיר תודה. אדרבה, מובן שהוא יקנא בו וישנא אותו.

אך אם מכירים בכך שהקב"ה הוא הבורא והמנהיג את עולמו באופן מוחלט, שאנחנו כאן רק כדי לשפר את עצמנו ולא לעצב מחדש את העולם, ושאין כלל "זכויות" אלא אך ורק חובות, הפרדת התחומים מתיישבת לגמרי על הלב. היא מספקת בו זמנית את האינטואיציות המוסריות שלנו ופותרת את הלחצים המנוגדים שהן יוצרות, בלי פשרות ותרניות, כמקובל בשיטות כלכליות מערביות.

שיטה זו נותנת מענה למורכבות המצב האנושי ולפסיכה ולמוסריות המרובדות שלו – הכוללים הן את ה"הומו אקונומיקוס", הקיים במישור ההוויה והפעילות האנושית ונשלט בידי עקרונות החירות והצדק, והן את ה"הומו ג'נרוסיקוס", הקיים במישור ההוויה והפעילות האנושית ונשלט על ידי מידת החסד והרכות.

קיומם המשותף של שני תחומים נפרדים אלה מביא לשגשוג כלכלי וליעילות שוק מקסימלית. הוא מכבד באופן מלא את החירות האישית ואת זכות הקניין, ובו בזמן מספק את צרכי העניים – מבלי לייצר תחושת זכאות ותמריצים שליליים לעצמאות כלכלית. כך מתקיימים זה לצד זה צדק וחסד, אמת ושלום, והם משלימים ומקיימים זה את זה. כל אחד מהם שולט באופן מלא באזור מחייתו הטבעי, מבלי להסיג את גבול חברו. כך מושגות יעילות כלכלית, מוטיבציה אישית וצדקה חברתית.

 

תמונה ראשית: Bigstock

---

[1] לטענת הימין, הדבר גם פוגע ביעילות השוק ומוריד את התפוקה, וכך גם פוגע ברווחה המצרפית של כלל החברה. בנוסף לכך, נטען שגם משיקולי חמלה זה לא ראוי, כי שכר המינימום מועיל אמנם לחלק מן העובדים שמשכורתם גבוהה ממה שהיתה אילולא שכר המינימום, אך בו בזמן הוא גם פוגע בעובדים אחרים – הם מוצאים את עצמם מובטלים עקב כך שאין למעסיקים צורך ואפשרות להעסיקם ברמת השכר המלאכותית שנקבעה. כלומר, יש בדבר סיוע רנדומלי ושרירותי לחלק משכבת העובדים על חשבונו של זולתה. אמנם, לענייננו מה שחשוב הוא השאלה המוסרית העקרונית ולא שיקולי תועלת.

[2] בענין זה ראו למשל, Joseph Persky, "Retrospectives: The Ethology of Homo Economicus", Journal of Economic Perspectives 9:2 (1995) 221 et seq..

[3] בענין זה ראו, למשל, Peter Drucker, The End of Economic Man: A Study of the New Totalitarianism (New York, John Day Co., 1939); Harvey Leibenstein, Beyond Economic Man: A New Foundation for Microeconomics Cambridge, Massachusets, Harvard University Press, 1976). בהשלמה לכך, ראוי לציין כאן את מחקריהם הפסיכולוגיים פורצי הדרך של הפרופסורים עמוס טברסקי ז"ל ודניאל כהנמן יבדל לחיים, אשר הוכיחו כי היכולת הרציונלית של האדם מוגבלת, ובניגוד להנחת היסוד של הכלכלה שלפיה האדם הכלכלי פועל למקסם את רווחיו בצורה רציונלית, הוא פועל לרוב על בסיס היוריסטיקות והטיות פסיכולוגית הפוגעים ברציונליות ובמיקסום הרווחים; מחקרים אשר בגינם זכה פרופ' כהנמן בפרס נובל לכלכלה.

[4] ההבדל בין גישה זו לעמדת השמאל ברורה. וראו עוד בסוף הרשימה הרחבה והבהרה על סיבת התנגדות גישות שמאליות אליה.

[5] בבא בתרא דף ח' ע"ב, ממשכנין על הצדקה, ואפילו בערב שבת. רמב"ם הלכות מתנות עניים פ"ז הלכה י', טוש"ע יו"ד סי' רמ"ח סעיף ב'.

[6] את גודל הנתינה הראויה מעריכים גבאי הצדקה הממונים על ידי בית הדין, והיא נעה בין חיובו של האדם להפריש לצדקה לפחות עשרה אחוז מרווחיו, לבין "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש". עיין כתובות דף נ' ע"א וש"ע יו"ד סי' רמ"ט ס"א.

[7] זאת, בנוסף למסים עקיפים אשר כלל אינם ממסים הכנסה אלא הוצאה, כמע"מ ומס רכישה.

[8] בבא בתרא דף ז' ע"ב, תוס' ד"ה לפי שבח ממון הן גובין. ועיין עוד ש"ע חו"מ סי' קס"ג ס"ג ונ"כ .

אין כאן המקום להיכנס לנבכי הסוגיא, אך לדעת הכותב אין מחלוקת לגבי התובנה הבסיסית, כי שיטת הגביה לכיסוי הוצאה, נובעת מן התועלת המגיעה לכל אחד מן הנהנים ממנה, ויש הוצאות בעלות תועלת שווה לעשיר כלעני. ולכיסויין גובים לפי נפשות, והוצאות שבהן ישנם מי שנהנים יותר, ולכיסויין גובים לפי התועלת.

[9] אליבא דאמת אין לראות בזה כלל "מס", אלא פשוט תשלום על שירות שמעניקה הממשלה.

[10] בשיטה זו גלומים יתרונות נוספים אשר אין כאן המקום לדון בהם, כגון קושי רב יותר להעלים מס.

[11] השקיפות מועילה לא רק לעשירים אלא גם לעניים, באשר הם ידעו כמה צדקה העשירים נותנים להם. ועיין להלן.

[12] בענין זה ראו, למשל, Dirk Sliwka, "Trust as a Signal of a Social Norm and the Hidden Costs of Incentive Schemes",American Economic Review 97(3) 999 – 1012.

[13] כשם שהקב"ה איננו מקבל אלא רק משפיע, גם בני האדם, בהיותם נבראים בצלם אלוקים, אינם אוהבים מטבעם לקבל ומתקשים ליהנות ממה שניתן להם בחסד ללא תמורה. זהו נהמא דכיסופא – לחם של חסד ושל בושה שהאדם לא הרוויחו ביושר. ראו למשל, דעת תבונות להרמח"ל, אות י"ח. אך "שיח הזכויות" הנפוץ כל כך במדינות המערב עיוות זאת, תוך יצירת "תחושת זכאות" המאפשרת לאנשים להרגיש בנוח לקבל מתת חסד באופן קבוע. שכן האדם יכול לומר לעצמו שהוא איננו "מקבל" משהו בחינם, אלא הוא בסך הכל נהנה מזכויותיו הטבעיות והאלמנטריות. בעניין זה ראו למשל, אברהם דורון "תרבות מדינת הרווחה וסוגיית התלות" חברה ורווחה לב 2 (יוני, 2012) 207-189; מיכל אלמוג-בר ומימי אייזנשטדט "יש לך הרגשה שאתה נתקל בקיר, ואז אין לך ברירה אלא להקים עמותה: קווים לדמותם של ארגוני שורשים בחברה האזרחית המספקים שירותי רווחה" ביטחון סוציאלי 98 (דצמבר 2015) 197-128. [מאותו טעם נמצא שאפילו אנשים אמידים לא יהססו לתבוע את הזכויות המגיעות להם על פי חוק, אף שאלה נועדו במקורן לשמש עזרה כלכלית לעניים.]

אין כאן המקום להאריך בכך, אך ניתן לומר כי ביהדות אין כלל זכויות, אלא אך ורק חובות. כל מה שיש לנו הם מתנות חינם מאת הקב"ה. אנחנו נתינים של אבינו מלכנו מלך מלכי המלכים הקב"ה, ובעלי מחויבות אליו ואל אחינו בני ישראל. אמנם כן, חובותינו כלפי הזולת יוצרות "דה פקטו" מעין זכויות למוטביהן, אך המוקד והמטרה שונים לחלוטין. מטרתה של הצדקה איננה העזרה לעני, אלא המצוה והחובה המוסרית של העשיר, וטובתו הנצחית עם קיומם. העני איננו "זכאי" לקבל את הצדקה הניתנת לו, ובה בעת גם איננו צריך שהעשיר יתננה לו, שכן הוא איננו אלא שליח והקב"ה לבדו הוא הזן ומפרנס אותו ואת כל בריותיו באמצעי זה או אחר. הרבה דרכים ושלוחים למקום, ואם הקב"ה חפץ לפרנס את העני הוא איננו זקוק לסיועו של העשיר לשם כך.

משום שמטרתן של מצות הצדקה ושל נזקקותו של העני לקבלה אינן אלא לטובתו הרוחנית העתידית של העשיר. [עיין בבא בתרא דף י' ע"א, תניא היה רבי מאיר אומר: יש לו לבעל הדין להשיבך ולומר לך, אם אלהיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסן? אמור לו כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם, וזו שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע את ר"ע: אם אלהיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם? א"ל כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם.] זו הזדמנות שהקב"ה יצר בשבילו, על מנת שיוכל למלא את חובתו המוסרית ולעורר ולחזק את נדיבות לבו; להתגבר על גאוותו ולהכיר בכך שהוא איננו טוב יותר מן העני, ושרק בחסד עליון הוא זוכה לעושרו ולמעמדו; ועל מנת לשפר את עצמו על ידי נתינה מתוך נדיבות ורחמנות הולכים וגדלים.

[14] שיטות מוסר תועלתניות קובעות מהו מעשה מוסרי על בסיס תוצאותיו בלבד, מעשה שתוצאתו טובה יותר מן המצב הקיים הוא מעשה מוסרי. שיטות מוסר דאונטולוגיות מתחשבות בעיקר במעשה מצד עצמו, בלי קשר לתוצאותיו. כך למשל, על פי התועלתנות ראוי להרוג אדם אחד בשביל להציל שניים, כיון שהתוצאה היא שני אנשים חיים לעומת אחד. מוסר דאונטולוגי אומר שאסור לרצוח בלי קשר לתוצאה. ההתערבות של האדם במקרה זה איננה מוסרית, בעוד העובדה שבלעדי התערבותו ימותו שני אנשים אין בה פסול מוסרי, שכן היא איננה נובעת ממעשהו של האדם. ישנה קורלציה גבוהה בין גישות תועלתניות לחילוניות ולהיפך, שכן גישות דתיות מבינות שהמנדט של האדם בעולם מוגבל, ולא כל התוצאות בידיו. נכון אמנם שקאנט, שופרה המרכזי של הדאונטולוגיה המודרנית, מבשר גם את ראשית החילון, אך זה מחמת צמצום המוסר לתחום האוטונומי. במסגרת זו אין מקום להרחיב בכך, אך ביסודו של דבר, גם הרעיון של קאנט מעצים את המנדט של האדם בעולם מעבר לכל פרופורציה.

[15] נידה ט"ז ע"ב, דריש ר' חנינא בר פפא אותו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו ונוטל טפה ומעמידה לפני הקב"ה ואומר לפניו רבש"ע טפה זו מה תהא עליה גבור או חלש חכם או טיפש עשיר או עני, ואילו רשע או צדיק לא קאמר כדר' חנינא דא"ר חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.

[16] ועדיין יש בשיטתם כשל לוגי, שכן הם מתעלמים בכך שאין כל אפשרות להשיג שוויון בתוצאות.