צריך עיון > סדר שני > בזכות הייצוג: חשיבותו של המדיום הקולנועי

בזכות הייצוג: חשיבותו של המדיום הקולנועי

אסתר שטרן ודבורה פלדמן
אסתר שטרן ודבורה פלדמן

המדיום הקולנועי חושף אולי את המסתורין האינטימי של החברה החרדית, אבל הוא אינו זה שמבטל את האותנטיות של היחסים האנושיים בתוכה. אדרבא, חשיפת האינטמיות יכולה ללמד אותנו על עצמנו, להעשיר את חווית הקיום שלנו ולהצביע על הדרוש תיקון בחיינו הפנימיים.

א' שבט תשפ"א

במאמרו "שטיסל וסרטים אחרים" מציג אליהו לוי את ביקורתו של סוקרטס כנגד המדיום של תיאטרון, הגורם לקהל להאמין כי מיצגים חלקיים בלבד של דמויות ושל מציאות הם האמת, ומעורר הזדהות עם דמויות שליליות ותופעות בלתי ראויות דרך ייצוג חלקי ואוהד.

לוי מציע כי החברה החרדית נותרה מסתורין מקודש יחיד בתוך חברה נטולת אינטימיות, וכל עוד אין ייצוג קולנועי החושף את האינטימיות של החברה החרדית היא תצליח לשמור על היחידאיות והחד פעמיות של היחסים האינטימיים. בסיום המאמר הוא מזכיר כי קיימת מעלה לחשיפה כאשר המסתורין מחביא מאחוריו עוולה, כאשר האינטימיות אינה אלא מסווה לריקנות.

המאמר מציף סוגיות חשובות אך נוקט בגישה חד-צדדית ביחס אליהן. בשורות הבאות נבקש להציע פרספקטיבה אחרת על המקום של אמנות בחברה החרדית, ולבקר מספר הנחות תמימות של לוי ביחס לחברה החרדית.

 

האם החברה החרדית אותנטית?

במאמרו של לוי נטען כי כאשר אין מודל חזותי של אמנות, האדם חופשי לחוות את חייו באופן חד-פעמי ויחידאי. המאמר מציע כי האינטימיות והמסתורין החרדיים מאפשרים אורח חיים שאינו העתק-הדבק מאיזה ייצוג אמנותי. בשל כך, האדם החרדי נושא את ההזדמנות החד-פעמית להתנהג כמו הוא עצמו, בלי לשכפל דגמים קולנועיים שטחיים.

גם אם החברה החרדית אינה חשופה למישטור המערבי שמגיע מחשיפה לאמנות (ולא רק לאמנות אלא גם לאינטרנט, לתקשורת, לאקדמיה, ועוד), האם היא חפה ממשטור פנימי? יש מן האירוניה בהצגת פגישות שידוכים כמקרה מבחן של אותנטיות. זוג חרדי צעיר מוצף בדימויים וכללים בלתי כתובים לגבי ההתנהגות בפגישה

אולם, גם אם החברה החרדית אינה חשופה למישטור המערבי שמגיע מחשיפה לאמנות (ולא רק לאמנות אלא גם לאינטרנט, לתקשורת, לאקדמיה, ועוד), האם היא חפה ממשטור פנימי? יש מן האירוניה בהצגת פגישות שידוכים כמקרה מבחן של אותנטיות. זוג חרדי צעיר מוצף בדימויים וכללים בלתי כתובים לגבי ההתנהגות בפגישה, וגם לוי עצמו מודע לכך. כפי שהוא מדגים בתחילת המאמר – בחורה חרדית כמעט לעולם אינה מספרת בפגישה ראשונה על הרגל יוצא דופן שלה. נערים ונערות חרדיים עוברים הדרכה מקיפה מאד, גם אם לא רשמית, לגבי התנהגות ראויה בפגישות שידוכים – הדרכה שהיא הרבה מעבר לטיפ כזה או אחר לנושאי שיחה. יש מערכת ברורה מאד של ציפיות מצעיר חרדי בנוגע לאופן הראוי לניהול פגישות השידוכים שלו, וסטייה קלה ממנה לא תתקבל בעין יפה, אף אם מקורה באותנטיות וראשוניות.

שידוכים, כמובן, הם רק דוגמה אחת לסיטואציית חיים ממושטרת היטב בחברה החרדית. החברה החרדית היא חברה שיש בה לא מעט פיקוח חברתי. הייצוג שאליו נושאים אנשים חרדיים את עיניהם אולי אינו ייצוג קולנועי, אבל הוא בהחלט ייצוג מפורט ומדוקדק שמשרטט צורת חיים שלמה: מקום מגורים, צורת לבוש, תחומי עניין, אופני בילוי, ועוד. אדם חרדי אמנם לא נושא עיניו לגיבור קולנועי המייצג עבורו חלום או פסגת שאיפות, אך הוא מוצף במודלים דמיוניים (ה"מתמיד", "הצדיקה", "השפיץ", "בעלבוסטע מושלמת") שהוא מנסה להתאים עצמו אליהם. בתוך מסגרת זו, ראוי לשאול כמה מקום נותר לאותנטיות, לאינדיבידואליות ולחד-פעמיות.

לבסוף, כשדנים בחברה קולקטיבית, ראוי להבחין בין אותנטיות בספרה הציבורית לבין הספרה הפרטית. כחברה, יש בחברה החרדית סממנים רבים של אותנטיות. בפרספקטיבה היסטורית מדובר בתנועה של התקוממות, של דחייה והתנגדות לתרבות השלטת – חילונית, ציונית ומערבית. אך ברמת האדם היחיד, האותנטיות אינה נתפסת כערך בפני עצמו, והיא אף נפגעת מהתנגשות בערכי ליבה אחרים כמו קהילתיות וציות.

 

חיוניותו של אובדן המסתורין

לוי חושש מאובדן המסתורין, אובדן היחידאיות, בעקבות הופעת המודל על גבי המסך, וסובר כי האינטימיות החרדית מוגנת מפני חיקוי בזכות העובדה שהיא אינה מוצגת ומושטחת בייצוגים אמנותיים. בחשש זה טמונה אידאליזציה מסוימת כלפי האינטימיות החרדית. בקריאה לשמור על ה"מסתורין המקודש" טמונה ההנחה שבאינטימי טמון משהו מקודש ומופלא. אך אם לא נמצא את הדרכים, גם אם בעדינות, לגעת במה שמעבר למסתורין, איך נדע אם מה שנמצא שם אכן מגלם את השאיפות והתקוות שלנו כיחידים או כקולקטיב? כיצד נוכל להיות בטוחים שהכיסוי אכן מגן על דבר מה יקר ומסתורי, ואינו חומה המונעת חדירה של אור וחיוניות?

אם לא נמצא את הדרכים, גם אם בעדינות, לגעת במה שמעבר למסתורין, איך נדע אם מה שנמצא שם אכן מגלם את השאיפות והתקוות שלנו כיחידים או כקולקטיב? כיצד נוכל להיות בטוחים שהכיסוי אכן מגן על דבר מה יקר ומסתורי, ואינו חומה המונעת חדירה של אור וחיוניות?

איננו חולקות על הערך הטמון בכיסוי ובאינטימיות, אך בהקשר זה אנו מציעות  ליצור הבחנה ברורה בין מסתורין אלוקי ומסתורין אנושי. החרדיות (ובמידה רבה חברות מסורתיות בכלל) משתמשת לא פעם במסתורין הדתי סביב הא-ל כדי לאפשר יצירת מסתורין סביב התנהגויות אנושיות שונות. כך, לוי מצטט את המקורות היהודים האוסרים על ייצוג חזותי ולו להיבט חלקי של אלוקות, ומשתמש בו כדי לטעון שאמנות חזותית רחוקה מהיהדות. אך האם אכן ניתן ללמוד מהאיסור החמור על עשיית תמונה לקב"ה שכל ייצוג אמנותי של עם ה' הוא פסול? בחברה החרדית חסרה תרבות של שקיפות, של ביקורת, של הסרת לוט הכיסוי והמסתורין, הן ברמת האינדיבידואל והן ברמת המערכת. האם יש לקדש מסתורין שמונע רפלקטיביות ואולי גם הזדמנות להנכיח  דברים הדורשים תיקון?

לאחר עיון, נדמה כי קיימות שתי נקודות תורפה בבחירה להימנע מייצוג קולנועי של מסתורין והתנהגות אינטימית. ראשית, עצם הבחירה בחיים אינטימיים חפים מייצוגים אמנותיים מביאה לכך שאנו ממעטים לפגוש את עצמנו, הם בתור פרטים ואם כקהילה. אמנות לסוגיה השונים מאפשרת לנו הזדמנות נדירה של התבוננות על עצמנו מבחוץ ומאתגרת אותנו לחשוב על הדמות או התמונה הניצבת בפנינו, בין שאנו מזדהים או מסכימים עם ההשתקפות הזו ובין שלא. כוחה של האמנות טמון במידה רבה בהסרת המסתורין, בחדירה לנבכי הנפש שלנו, ובמתן שם או ייצוג לדברים שלא הכרנו בקיומם או שלא ירדנו לפשרם.

אי הייצוג של החיים האינטימיים מביא לכך שאדם ממעט להיפגש עם ההיבטים שלהם הדורשים חשיבה מחודשת או תיקון. עצם הסרת הכיסוי מאפשרת לצופים שחשים הזדהות להדהד חוויות או תחושות דומות, שעד עתה לא מצאו להן הדהוד

שנית, אי הייצוג של החיים האינטימיים מביא לכך שאדם ממעט להיפגש עם ההיבטים שלהם הדורשים חשיבה מחודשת או תיקון. עצם הסרת הכיסוי מאפשרת לצופים שחשים הזדהות להדהד חוויות או תחושות דומות, שעד עתה לא מצאו להן הדהוד. לצופים אחרים, חשיפה כזו מאירה זוויות שלא היו מודעים להן, ויתכן שתגרום להם לרגישות רבה יותר לסביבה, מעצם ההבנה שלאנשים שונים יש חוויות אחרות משלהם. ישנם גם צופים שיאלצו בפעם ראשונה לבחון את המנגנונים והנורמות שהם כל כך רגילים אליהם, ולבחור בהם שוב או לתהות אם יש דברים שאפשר לעשות קצת אחרת.

האם זהו בהכרח תהליך רע? האין זה תפקידה של האמנות להפגיש אותנו עם עצמנו, רק מנקודת מבט קצת שונה? האם חשיבותה הגדולה אינה בכך שהיא מאתגרת אותנו לגלות מה אנחנו יכולים להיות, או מאירה פינות חבויות וחלקים פגועים שמונעים ממנו להגיע לשם? תפיסה של מסתורין כתנאי לאותנטיות מנטרלת את הצורך והלגיטימיות של התבוננות מפוכחת של היחיד על עצמו ועל החברה, התבוננות שהיא חלק מתהליך התבגרות בריא. האם הצידוד באותנטיות אינו כיסוי בעצמו לחשש מהסדקים שיתגלו באותנטיות עם הרמת הכיסוי?

 

מראה הפוכה: הקולנוע כמבטא אותנטיות

לוי מבקר את המדיום הקולנועי על כך שהוא משדר דימוי מניפולטיבי ושטחי של המציאות במקום לשקף אותה כפי שהיא. למרות ההתמקדות בהיבט החזותי, יש כאן ביקורת על אמנות בכלל, הנשמעת בתור בסיס להתנגדות לאמנות בחברות דתיות ושמרניות.

כקריאת כיוון זהו נושא חשוב: אכן האמנות מייצרת שטחיות ומקסם שווא, וראוי לדון על האופן הראוי לצרוך אותה ועל הצורך בפיתוח חשיבה ביקורתית וסינון. אך שלילת האמנות בגלל יכולת השפעה שלילית היא צעד רדיקלי. הרי אם נאמץ את הביקורת כפי שהיא, היה מן הראוי לשלול כל אמנות שאינה מגויסת ל"צד הטוב". גם ב"צריך עיון" קיים מוסף ספרותי המציג סיפורים שמשרטטים ניואנסים עדינים ואינטימיים בתוך חייהם של גיבורים חרדיים: וכי קריאה של סיפורים אלו לא עלולה להפגיש את הקורא עם מציאות בלתי מוכרת, או לתת לו רעיונות חדשים?

כוחה של האמנות הוא בדיוק בכך שהיא משקפת את המציאות תוך ייצור נקודת מבט חדשה עליה. נקודת מבט זו אמנם יכולה להיות שטחית וחלקית, כפי שטוען המאמר, אך יכולה גם לאתגר את הצופה להתבונן במבט מורכב יותר על חייו

כוחה של האמנות הוא בדיוק בכך שהיא משקפת את המציאות תוך ייצור נקודת מבט חדשה עליה. נקודת מבט זו אמנם יכולה להיות שטחית וחלקית, כפי שטוען המאמר, אך יכולה גם לאתגר את הצופה להתבונן במבט מורכב יותר על חייו. האם אתגור תפיסות קודמות הוא דבר רע בהכרח?

לוי טוען כי דמות כמו דמותו של עקיבא שטיסל היא דמות שהציבור החרדי מסמן בתור דמות שלילית, ולכן הסרט שמציג אותה באור חיובי חוטא לאמת ועלול ליצור דימוי חיובי של אותו אדם מפונק ובטלן. גם אם נקבל את הקביעה, שניתן בהחלט לחלוק עליה, כי דמותו של עקיבא מוצגת רק באור חיובי, יש להבין שבהצגה החיובית שלו טמון גם אתגר עבור הצופההופך את המבט הדו-מימדי שלו לתלת-מימדי. הסדרה מציעה לצופה להתבונן מחדש על התבניות והסטיגמות על כל מי שאינו הולך בתלם ואינו עומד בציפיות החברה, ולסגל לעצמו מבט מורכב יותר, שאינו ממהר לשפוט ולהדביק תווית לשבט או לחסד.

אתגור כזה עשוי להביא אותנו לשקול ברצינות האם אכן דמות כמו זו של עקיבא שטיסל ראויה לתווית השלילית שלה. אמנם בקודקס החברתי זוהי דמות שאינה עוברת מסך, אך ברמת האינדיבידואל, ייתכן שלא מעט אנשים יזדהו אתו. אולי גם להם יש חלומות. אולי גם הם מרגישים שהם מוזרים או לא-יוצלחים. האם לאמנות מותר להציג אך ורק אנשים שהחברה מאשרת אותם? האם ניתן להתעלם מכך כי לא כל מה שמוקע ומבוזה ברמת רשות הרבים – הינו חסר ערך גם ברשות היחיד? האם האמנות צריכה לשקף את מה שהחברה חושבת שראוי לחשוב, או שיש לה תפקיד לשקף את מה שפרטים בחברה חושבים, לאתגר את המוסכמות, ולהזמין להתבוננות מעמיקה יותר?

בנקודה זו, דווקא הקולנוע יכול להוות אלטרנטיבה ולהעניק מבט מעמיק יותר על המציאות, כאשר הוא עוסק בחברה כמו החברה החרדית, המציבה לאנשיה מודלים מושלמים לחיקוי. בנוסף, הקולנוע יכול להציע מבט רפלקטיבי שהחברה החרדית מנסה לעיתים להתחמק ממנו. החברה החרדית שמה לה למשימת חיים להקיף עצמה בחומות איתנות, שאמנם מגינות עליה מפני פלישה אך גם מעכבות אותה ממבט רפלקטיבי. מבט כזה, הרי, יכול להיווצר רק בהתבוננות על עצמה מבחוץ (כמו בשטיסל), או בהתבוננות על עצמה לאחר המפגש עם העולם שבחוץ. צפייה בשטיסל, לפיכך, יכולה להוות מראה ניטרלית, שאינה זועקת ביקורת או מכוונת כדי לשנות, אלא מאפשרת התבוננות סקרנית ומאתגרת על הערכים והמוסכמות עליהם מושתתים החיים. זאת, מתוך תפיסה כי לא כל שינוי הוא איום, אלא שינוי הוא גם תהליך טבעי בדרך לתיקון.

האמנות, חשוב לזכור, עושה פעולה כפולה: היא יוצרת מציאות מחד, ומשקפת אותה מאידך. במעשה השיקוף והסרת הלוט יש אובדן של קסם ומסתורין, אך גם פוטנציאל לצמיחת האדם שבנו ולשינוי החברה שסובבת אותו. ניתן לכאוב את האובדן הזה, ולתהות על משמעותו וגבולותיו. אולם, אם נתמקד רק באובדן, נוותר על ההזדמנות להרחיב מעט את גבולות ההבנה וההכרה של עצמנו. כדאי, לפיכך, לשאול לא רק מה אנו מאבדים בשל הסרת הלוט, אלא גם מה אנו מרוויחים מכך. גם עבור תינוק, הרגע שבו הוא פוגש את בבואתו במראה עלול להיות רגע טראומטי. אך האם משום כך נמנע ממנו להביט במראה?

Photo by Aleks Dorohovich on Unsplash

 

2 תגובות על “בזכות הייצוג: חשיבותו של המדיום הקולנועי

  • יפה ! ויישר כח הכותבות !

    צטטתם את אליהו שכתב:
    "מאמרו של לוי נטען כי כאשר אין מודל חזותי של אמנות – האדם חופשי לחוות את חייו באופן חד פעמי ויחידאי. "

    ההנחה שאדם אמור לחוות את חייו באופן חד פעמי ויחידאי היא הנחה מודרנית לחלוטין. התורה היא צבורית, כופה את היחיד להתנהג בהתאם לנורמות הדתיות ומצוות מינוי שופטים ושוטרים לפי הרמב"ם (ספר המצוות עשה קעו) היא לא כדי לשפוט בין אדם לחברו, אלא: "שיכריחו לעשות מצוות התורה ויחזירו הנוטים מדרך האמת אליה על כרחם ויצוו לעשות הטוב ויזהירו מן הרע ויעמידו הגדרים על העובר עד שלא יהיו מצות התורה ואזהרותיה צריכות לאמונת כל איש ואיש "
    היכן מצאנו ערך באוטנתיות ובביטוי עצמי? אדרבא, הגאווה היא שכולנו חיילים לובשי מדים.

    • זה דורש מאמר נפרד, ויש לא מעט כאלו באתר. בקצרה, אין ספק שביהדות יש לציבור מקום משמעותי בחייו של אדם, אך אני חולקת עליך שזה מקום מוחלט. קיים מתח מתמיד בין הציבור ליחיד שאנחנו נאלצים לנווט בו, וזה שהחברה החרדית פעמים רבות בוחרת להדגיש את הציבורי על הפרטי לא בהכרח אומר שהתורה דורשת זו. מעבר לזה יש לא מעט מקורות לערכו של היחיד ואותנטיות אסתפק רק בזה: "לך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר, בשבילי נברא העולם" (משנה סנהדרין ד ה). המחשבה שכל מה שהתורה רוצה ממנו הוא להיות חלק מ'צבא במדים' היא שגויה וחוטאת לעומק ולכוח שיש בכל אחד מאיתנו דווקא בגלל שהוא חלק מצלם אלוקים. מספיק רק לחשוב על יחידים בתוכנו וההשפעה שלהם לאורך הדורות.
      לבסוף בדרך כלל ההצהרה XXX היא המצאה מודרנית לחלוטין היא בעצמה המצאה מודרנית לחלוטין, ובדרך כלל האמת קצת יותר מורכבת מזה.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל