צריך עיון > סדר שני > בזכות הייצוג: חשיבותו של המדיום הקולנועי

בזכות הייצוג: חשיבותו של המדיום הקולנועי

המדיום הקולנועי חושף אולי את המסתורין האינטימי של החברה החרדית, אבל הוא אינו זה שמבטל את האותנטיות של היחסים האנושיים בתוכה. אדרבא, חשיפת האינטמיות יכולה ללמד אותנו על עצמנו, להעשיר את חווית הקיום שלנו ולהצביע על הדרוש תיקון בחיינו הפנימיים.

א' שבט תשפ"א

במאמרו "שטיסל וסרטים אחרים" מציג אליהו לוי את ביקורתו של סוקרטס על המדיום של תיאטרון. הוא גורם לקהל להאמין כי מיצגים חלקיים בלבד של דמויות ושל מציאות הם האמת, ומעורר הזדהות עם דמויות שליליות ועם תופעות בלתי ראויות דרך ייצוג חלקי ואוהד.

לוי טוען כי החברה החרדית נותרה מסתורין מקודש יחיד בתוך חברה נטולת אינטימיות, וכל עוד לא תיחשף האינטימיות של החברה החרדית על ידי ייצוג קולנועי, היא תצליח לשמור על היחידאיות ועל החד-פעמיות של מערכות היחסים האינטימיות שלה. בסיום המאמר הוא מזכיר כי קיימת מעלה לחשיפה כאשר המסתורין מחביא מאחוריו עוולה, כאשר האינטימיות אינה אלא מסווה לריקנות.

המאמר מציף סוגיות חשובות, אך נוקט גישה חד-צדדית ביחס אליהן. בשורות הבאות נבקש להציע פרספקטיבה אחרת על המקום של אמנות בחברה החרדית, ולבקר מספר הנחות תמימות של לוי ביחס לחברה החרדית.

 

האם החברה החרדית אותנטית?

במאמרו של לוי נטען כי אם אין מודל חזותי של אמנות, האדם חופשי לחוות את חייו באופן חד-פעמי ויחידאי. המאמר מציע כי האינטימיות והמסתורין החרדיים מאפשרים אורח חיים שאינו העתק-הדבק מאיזה ייצוג אמנותי. בשל כך, האדם החרדי נושא את ההזדמנות החד-פעמית להתנהג כמו הוא עצמו, בלי לשכפל דגמים קולנועיים שטחיים.

גם אם החברה החרדית אינה חשופה למשטור המערבי המגיע מחשיפה לאמנות (ולא רק לאמנות אלא גם לאינטרנט, לתקשורת, לאקדמיה ועוד), האם היא חפה ממשטור פנימי? יש מן האירוניה בהצגת פגישות שידוכים כמקרה מבחן של אותנטיות. זוג חרדי צעיר מוצף בדימויים ובכללים בלתי כתובים לגבי ההתנהגות בפגישה

אולם, גם אם החברה החרדית אינה חשופה למשטור המערבי המגיע מחשיפה לאמנות (ולא רק לאמנות אלא גם לאינטרנט, לתקשורת, לאקדמיה ועוד), האם היא חפה ממשטור פנימי? יש מן האירוניה בהצגת פגישות שידוכים כמקרה מבחן של אותנטיות. זוג חרדי צעיר מוצף בדימויים ובכללים בלתי כתובים לגבי ההתנהגות בפגישה, וגם לוי עצמו מודע לכך. כפי שהוא מדגים בתחילת המאמר – בחורה חרדית כמעט לעולם אינה מספרת בפגישה ראשונה על הרגל יוצא דופן שלה. נערים ונערות חרדיים עוברים הדרכה מקיפה מאד, גם אם לא רשמית, לגבי התנהגות ראויה בפגישות שידוכים – הדרכה שהיא הרבה מעבר לטיפ זה או אחר לגבי נושאי שיחה. יש מערכת ברורה מאד של ציפיות מצעיר חרדי בנוגע לאופן הראוי לניהול פגישות השידוכים שלו, וסטייה קלה ממנה לא תתקבל בעין יפה, אף אם מקורה באותנטיות ובראשוניות.

שידוכים, כמובן, הם רק דוגמא אחת לסיטואציית חיים ממושטרת היטב. החברה החרדית היא חברה שיש בה לא מעט פיקוח על הפרט. הייצוג שאליו נושאים אנשים חרדיים את עיניהם אולי אינו ייצוג קולנועי, אבל הוא בהחלט ייצוג מפורט ומדוקדק המשרטט צורת חיים שלמה: מקום מגורים, צורת לבוש, תחומי עניין, אופני בילוי, ועוד. אדם חרדי אמנם אינו נושא עיניו לגיבור קולנועי כלשהו, והוא אינו מייצג עבורו חלום או פסגת שאיפות, אך הוא מוצף במודלים דמיוניים ("המתמיד", "הצדיקה", "השפיץ", "הבעלבוסטע המושלמת") שהוא מנסה להתאים עצמו אליהם. בתוך מסגרת זו, ראוי לשאול כמה מקום נותר לאותנטיות, לאינדיבידואליות ולחד-פעמיות.

לבסוף, כשדנים בחברה קולקטיבית, ראוי להבחין בין הספרה הציבורית לבין הספרה הפרטית. כקולקטיב, יש בחברה החרדית סממנים רבים של אותנטיות. בפרספקטיבה היסטורית מדובר בתנועה של התקוממות, של דחייה והתנגדות לתרבות השלטת – חילונית, ציונית ומערבית. אך ברמת האדם היחיד, האותנטיות אינה נתפסת ערך בפני עצמו, והיא אף נפגעת מהתנגשות בערכי ליבה אחרים כמו קהילתיות וציות.

 

חיוניותו של אבדן המסתורין

לוי חושש מאבדן המסתורין, אבדן היחידאיות, בעקבות הופעת המודל על גבי המסך, וסובר כי האינטימיות החרדית מוגנת מפני חיקוי בזכות העובדה שהיא אינה מוצגת ומושטחת בייצוגים אמנותיים. בחשש זה טמונה אידאליזציה מסוימת כלפי האינטימיות החרדית. בקריאה לשמור על "המסתורין המקודש" טמונה ההנחה שבאינטימי טמון משהו מקודש ומופלא. אך אם לא נמצא את הדרכים, גם אם בעדינות, לגעת במה שמעבר למסתורין, איך נדע אם מה שנמצא שם אכן מגלם את השאיפות והתקוות שלנו – של היחידים או של הקולקטיב? כיצד נוכל להיות בטוחים שהכיסוי אכן מגן על דבר מה יקר ומסתורי, ואינו חומה המונעת חדירה של אור ושל חיוניות?

אם לא נמצא את הדרכים, גם אם בעדינות, לגעת במה שמעבר למסתורין, איך נדע אם מה שנמצא שם אכן מגלם את השאיפות והתקוות שלנו – של היחידים או של הקולקטיב? כיצד נוכל להיות בטוחים שהכיסוי אכן מגן על דבר מה יקר ומסתורי, ואינו חומה המונעת חדירה של אור ושל חיוניות?

איננו חולקות על הערך הטמון בכיסוי ובאינטימיות, אך בהקשר זה אנו מציעות ליצור הבחנה ברורה בין מסתורין אלוקי ומסתורין אנושי. החרדיות (ובמידה רבה חברות מסורתיות בכלל) משתמשת לא פעם במסתורין הדתי סביב הא-ל כדי לאפשר יצירת מסתורין סביב התנהגויות אנושיות שונות. כך מצטט לוי את המקורות היהודים האוסרים על ייצוג חזותי ולו להיבט חלקי של אלוקות, ומשתמש בו כדי לטעון שאמנות חזותית אינה יהודית. אך האם אכן ניתן ללמוד מהאיסור החמור על עשיית תמונה לקב"ה שכל ייצוג אמנותי של עם ה' הוא פסול? בחברה החרדית חסרה תרבות של שקיפות, של ביקורת, של הסרת לוט הכיסוי והמסתורין, הן ברמת האינדיבידואל והן ברמת המערכת. האם יש לקדש מסתורין המונע רפלקציה ואולי גם הזדמנות להנכיח דברים הדורשים תיקון?

לאחר עיון, נדמה כי קיימות שתי נקודות תורפה בבחירה להימנע מייצוג קולנועי של מסתורין ושל התנהגות אינטימית. ראשית, עצם הבחירה בחיים אינטימיים חפים מייצוגים אמנותיים מביאה לכך שאנו ממעטים לפגוש את עצמנו, אם פרטים ואם קהילה. אמנות לסוגיה השונים מאפשרת לנו התבוננות על עצמנו מבחוץ ומאתגרת אותנו לחשוב על הדמות או התמונה הניצבת בפנינו, בין שאנו מזדהים או מסכימים עם ההשתקפות הזו ובין שלא. כוחה של האמנות טמון במידה רבה בהסרת המסתורין, בחדירה לנבכי הנפש שלנו, ובמתן שם או ייצוג לדברים שלא הכרנו בקיומם או שלא ירדנו לפשרם.

אי הייצוג של החיים האינטימיים מביא לכך שאדם ממעט להיפגש עם היבטים שלהם הדורשים חשיבה מחודשת או תיקון. עצם הסרת הכיסוי מאפשרת לצופים שחשים הזדהות להדהד חוויות או תחושות דומות, שעד עתה לא מצאו להן קול

שנית, אי הייצוג של החיים האינטימיים מביא לכך שאדם ממעט להיפגש עם היבטים שלהם הדורשים חשיבה מחודשת או תיקון. עצם הסרת הכיסוי מאפשרת לצופים שחשים הזדהות להדהד חוויות או תחושות דומות, שעד עתה לא מצאו להן קול. לצופים אחרים, חשיפה כזו מאירה זוויות שלא היו מודעים להן, ויתכן שתגרום להם לרגישות רבה יותר לסביבה, מעצם ההבנה שלאנשים שונים יש חוויות אחרות משלהם. יש גם צופים שייאלצו בפעם ראשונה לבחון את המנגנונים ואת הנורמות שהם כל כך רגילים אליהם, ולבחור בהם שוב או לתהות אם יש דברים שאפשר לעשות קצת אחרת.

האם זהו בהכרח תהליך רע? האין זה תפקידה של האמנות להפגיש אותנו עם עצמנו, מנקודת מבט קצת שונה? האם חשיבותה הגדולה אינה בכך שהיא מאתגרת אותנו לגלות מה אנחנו יכולים להיות, או מאירה פינות חבויות וחלקים פגועים המונעים ממנו להגיע לשם? תפיסה של מסתורין כתנאי לאותנטיות מנטרלת את הצורך ואת הלגיטימיות של התבוננות מפוכחת של היחיד על עצמו ועל החברה, התבוננות שהיא חלק מתהליך התבגרות בריא. האם הצידוד באותנטיות אינו בעצמו כיסוי לחשש מהסדקים שיתגלו באותנטיות זו עם הסרת הלוט?

 

מראה הפוכה: הקולנוע כמבטא אותנטיות

לוי מבקר את המדיום הקולנועי על כך שהוא משדר דימוי מניפולטיבי ושטחי של המציאות, במקום לשקף אותה כפי שהיא. למרות ההתמקדות בהיבט החזותי, יש כאן ביקורת על אמנות בכלל, הנשמעת בסיס להתנגדות לאמנות בחברות דתיות ושמרניות.

כקריאת כיוון זהו נושא חשוב: אכן האמנות מייצרת שטחיות ומקסם שווא, וראוי לדון באופן הראוי לצרוך אותה ובצורך בפיתוח חשיבה ביקורתית וסינון. אך שלילת האמנות בגלל יכולת השפעה שלילית שלה היא צעד רדיקלי. הרי אם נאמץ את הביקורת כפי שהיא, היה מן הראוי לשלול כל אמנות שאינה מגויסת ל"צד הטוב". גם ב"צריך עיון" קיים מוסף ספרותי המציג סיפורים שמשרטטים ניואנסים עדינים ואינטימיים בתוך חייהם של גיבורים חרדיים: וכי קריאה של סיפורים אלו אינה עלולה להפגיש את הקורא עם מציאות בלתי מוכרת, או לתת לו רעיונות חדשים?

כוחה של האמנות הוא בדיוק בכך שהיא משקפת את המציאות, תוך ייצור נקודת מבט חדשה עליה. נקודת מבט זו אמנם יכולה להיות שטחית וחלקית, כפי שטוען המאמר, אך יכולה גם לאתגר את הצופה להתבונן במבט מורכב יותר על חייו

כוחה של האמנות הוא בדיוק בכך שהיא משקפת את המציאות, תוך ייצור נקודת מבט חדשה עליה. נקודת מבט זו אמנם יכולה להיות שטחית וחלקית, כפי שטוען המאמר, אך יכולה גם לאתגר את הצופה להתבונן במבט מורכב יותר על חייו. האם אתגור תפיסות קודמות הוא דבר רע בהכרח?

לוי טוען כי דמות כמו עקיבא שטיסל היא דמות שבעיני הציבור החרדי היא שלילית, ולכן הסרט המציג אותה באור חיובי חוטא לאמת ועלול ליצור דימוי חיובי של אותו אדם מפונק ובטלן. גם אם נקבל את הקביעה, שניתן בהחלט לחלוק עליה, כי דמותו של עקיבא מוצגת רק באור חיובי, יש להבין שבהצגה החיובית שלו טמון גם אתגר עבור הצופה. הוא הופך את המבט הדו-ממדי שלו לתלת-ממדי. הסדרה מציעה לצופה להתבונן מחדש על התבניות והסטיגמות המוצמדות לכל מי שאינו הולך בתלם ואינו עומד בציפיות החברה, ולסגל לעצמו מבט מורכב יותר, שאינו ממהר לשפוט ולהדביק תווית לשבט או לחסד.

אתגור כזה עשוי להביא אותנו לשקול ברצינות האם אכן דמות כמו של עקיבא שטיסל ראויה לתווית השלילית שלה. אמנם בקודקס החברתי זוהי דמות שאינה עוברת מסך, אך ברמת האינדיבידואל, יתכן שלא מעט אנשים יזדהו אתו. אולי גם להם יש חלומות. אולי גם הם מרגישים שהם מוזרים או לא-יוצלחים. האם לאמנות מותר להציג אך ורק אנשים שהחברה מאשרת? האם ניתן להתעלם מכך כי לא כל מה שמוקע ומבוזה ברמת רשות הרבים – הוא חסר ערך גם ברשות היחיד? האם האמנות צריכה לשקף את מה שהחברה חושבת שראוי לחשוב, או שיש לה תפקיד לשקף את מה שפרטים בחברה חושבים, לאתגר את המוסכמות, ולהזמין להתבוננות מעמיקה יותר?

בנקודה זו, דווקא הקולנוע יכול להיות אלטרנטיבה ולהעניק מבט מעמיק יותר על המציאות, בחברה המציבה לאנשיה מודלים מושלמים לחיקוי. הקולנוע אף יכול להציע מבט רפלקטיבי שהחברה החרדית מנסה לעתים להתחמק ממנו. החברה החרדית שמה לה למשימת חיים להקיף עצמה בחומות איתנות, שאמנם מגנות עליה מפני פלישה, אך גם אינן מאפשרות רפלקציה. מבט רפלקטיבי יכול להיווצר רק בהתבוננות על עצמה מבחוץ (כמו בשטיסל), או בהתבוננות על עצמה לאחר המפגש עם העולם שבחוץ. צפייה בשטיסל, לפיכך, יכולה לשמש מראה ניטרלית, שאינה זועקת ביקורת או מכוונת לשנות, אלא מאפשרת התבוננות סקרנית ומאתגרת על הערכים והמוסכמות שעליהם מושתתים החיים. זאת מתוך תפיסה כי לא כל שינוי הוא איום, הוא גם תהליך טבעי בדרך לתיקון.

האמנות, חשוב לזכור, עושה פעולה כפולה: היא יוצרת מציאות מחד גיסא, ומשקפת אותה מאידך גיסא. במעשה השיקוף ובהסרת הלוט יש אבדן של קסם ומסתורין, אך גם פוטנציאל לצמיחת האדם שבנו ולשינוי החברה הסובבת אותו. ניתן לכאוב את האבדן הזה ולתהות על משמעותו ועל גבולותיו. אולם, אם נתמקד רק באבדן, נוותר על ההזדמנות להרחיב מעט את גבולות ההבנה וההכרה של עצמנו. כדאי, לפיכך, לשאול לא רק מה אנו מאבדים בשל הסרת הלוט, אלא גם מה אנו מרוויחים מכך. גם עבור תינוק, הרגע שבו הוא פוגש את בבואתו במראה עלול להיות רגע טראומטי. אך האם משום כך נמנע ממנו להביט במראה?

Photo by Aleks Dorohovich on Unsplash

 

12 תגובות על “בזכות הייצוג: חשיבותו של המדיום הקולנועי

  • יפה ! ויישר כח הכותבות !

    צטטתם את אליהו שכתב:
    "מאמרו של לוי נטען כי כאשר אין מודל חזותי של אמנות – האדם חופשי לחוות את חייו באופן חד פעמי ויחידאי. "

    ההנחה שאדם אמור לחוות את חייו באופן חד פעמי ויחידאי היא הנחה מודרנית לחלוטין. התורה היא צבורית, כופה את היחיד להתנהג בהתאם לנורמות הדתיות ומצוות מינוי שופטים ושוטרים לפי הרמב"ם (ספר המצוות עשה קעו) היא לא כדי לשפוט בין אדם לחברו, אלא: "שיכריחו לעשות מצוות התורה ויחזירו הנוטים מדרך האמת אליה על כרחם ויצוו לעשות הטוב ויזהירו מן הרע ויעמידו הגדרים על העובר עד שלא יהיו מצות התורה ואזהרותיה צריכות לאמונת כל איש ואיש "
    היכן מצאנו ערך באוטנתיות ובביטוי עצמי? אדרבא, הגאווה היא שכולנו חיילים לובשי מדים.

    • זה דורש מאמר נפרד, ויש לא מעט כאלו באתר. בקצרה, אין ספק שביהדות יש לציבור מקום משמעותי בחייו של אדם, אך אני חולקת עליך שזה מקום מוחלט. קיים מתח מתמיד בין הציבור ליחיד שאנחנו נאלצים לנווט בו, וזה שהחברה החרדית פעמים רבות בוחרת להדגיש את הציבורי על הפרטי לא בהכרח אומר שהתורה דורשת זו. מעבר לזה יש לא מעט מקורות לערכו של היחיד ואותנטיות אסתפק רק בזה: "לך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר, בשבילי נברא העולם" (משנה סנהדרין ד ה). המחשבה שכל מה שהתורה רוצה ממנו הוא להיות חלק מ'צבא במדים' היא שגויה וחוטאת לעומק ולכוח שיש בכל אחד מאיתנו דווקא בגלל שהוא חלק מצלם אלוקים. מספיק רק לחשוב על יחידים בתוכנו וההשפעה שלהם לאורך הדורות.
      לבסוף בדרך כלל ההצהרה XXX היא המצאה מודרנית לחלוטין היא בעצמה המצאה מודרנית לחלוטין, ובדרך כלל האמת קצת יותר מורכבת מזה.

    • אמנם צודק הכותב שיש בתורה מצוות שופטים ושוטרים שמטרתה להעמיד את הדת על תילה .
      להבדיל ממש כפי שיש שופטים ושוטרים שמטרתם להעמיד את החוק של המדינה על תילו .
      אך מכאן ולהסיק מסקנא שכולנו לובשי מדים ואין מקום לאינדבידואליות ביהדות הדרך רחוקה .

      ההיפך הוא הנכון חז"ל אומרים שבזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום הרי הם משולים לעפר , שמהותו שכל חלקיו למטה ומחוברים אחד לשני .
      וכשישראל עושים רצונו של מקום הרי הם משולים לכוכבים שמהותם – גבוהים . מאירים . ומופרדים אחד מן השני .

      בתורה יש המון מקום לאינדבידואליות.
      חלק גדול ממצוות התורה הינם מצוות שבלב וכשהאדם עובד את בוראו כחייל וכחלק מקהילה אין מקום ויכולת להכניס לב ורגש למצוה ולעבודת האלוקים .

      התורה לא מצווה את האדם להיות אברך ולא לעבוד , או להיות חסיד של אדמו"ר . כל אלו ועוד רבים אחרים הם המצאות שמכתיבה הקהילה ואין בהם שום קשר למצוות התורה , ובמקרים רבים הם הופכים להיות העיקר , בעוד שמצוות התורה האמיתיות הופכות לטפל או מתבטלות בכלל.

      אם נצליח להיות באמת מחוברים למצוות התורה כפי שהם ולמצוא בתוכם את היופי של עצמינו אזי יהיה העולם יפה יותר כפי רצונו של אלוקים.

    • הקב"ה לא רוצה אותנו חיילים.
      יש כמה כללים שנדרשים מכל יהודי ועליהם באה הכפיה.
      אך המאמר הזה עוסק בכל מרחבי החיים ולא אלו שעליהם ממונים שופטים ושוטרים לא ניתן ואין זה רצון ה' להעמיד את עבודתו על כפיה אלא מתוך התעוררות ורצון פנימי עמוק לעבדו

  • התגובה שמעלי בחרה להכריע שאין מקום ליחיד בעולם החרדי. ברור לי מאד מאד שזו ממש לא נכון, בפרט שהחלק הגבוהה ביותר בחלקי נשמת האדם נקרא "יחידה" , אבותינו, רבותינו, רבי נחמן ודעימיה דגלו מאד בהתבודדות שעניינה היחיד והפרט!
    אמנם יש לכותבות ניחוח של אקדמיה, הרבה לשונות לעז, שאין לי בעיה איתן אבל ברור מה צורת החשיבה שמהן נובעת נקודת המאמר. המאמר פרוגרסיבי ומציע לאנשי תורה לשנות את החברה שלהם דרך מסכי קולנוע, ובפלפולי סרק כאילו בנו בניין, אך האמת צריכה להאמר – דרכי אומה"ע אינן דרכי עם ישראל! אנו לא נירד לרמת לימוד מוסר מפוקפקת מאד דרך הקולנוע ודרכה ננסה לשפר את עצמנו, וזה ברור שכל סרט יש לו את השקפת עולמו, והבעיה הכי חמורה, סרט אחד גורר סרט שני ושני גורר שלישי וכו וכו…. בדידי הוה עובדא.

    ובעניין היחודיות של האדם, בתור אומן מגיל קטן, למדתי משהו חשוב מאד, אם אדם רוצה כבר מתחילת דרכו להיות ייחודי באומנות הוא ייכשל בוודאות, גם אם יהיה לו חשק אדיר לחדש ולהבריק, וזאת משום שהוא אינו בקי עדיין בדרכי אותה אומנות. כלומר כשאדם יושב לפני פסנתר ומנסה לחדש כשהוא עוד לא יודע לנגן, יצא לו משהו נוראי וצורם. עליו ראשית ללמוד את כל חוקי במוזיקה ואז הוא יודע היכן ניתן וכיצד אפשר לחדש ולהבריק. כך גם לגבי החברה החרדית בפרט ובכלל, ראשית יש לרדת לעומק הוית היהדות ורק משם להצמיח חידוש.
    הצעת הכותבות מניחה שאם נכניס את הציבור החרדי לבתי קולנוע יהיה לנו "תיקון", אני טוען שהתיקון היחיד שיהיה הוא שפשוט לא ישארו חרדים.

    • אתה כותב את השורה האחרונה שלך כאילו זה דבר רע. אדרבה, אין לך תיקון גדול מזה.

    • מסכים איתך לגמרי אך בהינתן שלא רק סרטים וקולונוע לא אלא גם כל דרך פרסום שאיננה אותנטית, רב ותלמיד
      החטא הקדמון זה העיתונות הממסדית שמוחקת את זהות הפרט ומשעבדת את הכלל התורני ל מטרות פוליטיות שאינן טובת הציבור
      כשההשקפה תהיה מנת חלקו של כל תלמיד בבית המדרש ולא רק של לבלרי הפוליטיקאים מכתירי ה"גדויילים" אכן הקולנוע יהיה זר ומנוכר… כעת זהו אולי הכלי היחיד שנותר בידי האומנים שרוצים גם להעביר איזשהו מסר יהיה
      אשר יהיה

    • למגיבים:
      1) הראל – אתה סתם משומד ואין כאן המקום להגיב לכך שהיית רוצה לראות את העולם החרדי נמחק – אתה כלה ואבד והיהדות תשאר לנצח!
      2) ידידי אתה צודק שהרבה השתנה, אבל עכשיו על כל אחד להתכנס פנימה ולגלות אחריות לתורת ישראל ע"י התקדשות וע"י חשיבה חיובית. עם ישראל ותורת ישראל יישארו לנצח השאלה מי לא יהיה שם….

  • קשה להגיב…
    צריך עיון גדול יותר –
    אמיתי באמת
    לא מתוך סרט.
    אותנטי.

    • איזו מחשבה תורנית היתה במאמר הזה?
      אפילו השאלה מה המקור הקדושה ומסתוריות של האדם הפרטי, התעלמה לחלוטין מסימן שלם בשו"ע ומההרגשה והתפיסה הפשוטה של יהודי דתי ממוצע בטיעון שזו הנחה מצויה בקרב קהילות מסורתיות..

  • החרדיות כעיקרון מקדשת חיי רוח וחיים של תורה ורוחניות, תוך ציות מוחלט למנהיגיו כל זה לא מופיע אפילו ברמז ביצירה שטיסל, הן מבחינת המסר והן מבחינת כישורי המשחק של הצדדים,
    האינטימיות המוצגת אם כן אינה אלא ניסיון ליצור יצירה קולנועית עבור כאלו שאינם חרדים תוך רצון להגשים עבורם את יצר הסקרנות.
    ההסתכלות שאני בוחר היא להסתכל על הסדרה מנקודת מבחן קולנועית גרידא (איכות ועומק העלילה יחד עם אותנטיות) וכאן יש כישלון לא מועט למרות הניסיון האמיתי של היוצרים.
    המבחן שאני מציע הוא התנתקות מהזהות החרדית של השחקנים (שגם היא מלווה בלא מעט שגיאות וקונספציות שגויות) וחיבור ליצירה עצמה, אתם תגלו שךא כצעקתה והיא לגמרי לא מצליחה להעביר לצופה מהו חרדי ומהי דרך החיים שלו.
    אודה לדעתכם

  • בס"ד,
    לקחו מושג קדוש"צריך עיון" וכותבים בו ככל שעולה לכותב בראש.
    מה לנו ולסרטים חילוניים?
    הם אלו שיקבעו לנו את דרך החיים?!
    הגזמתם!!!
    מגבבים מאות מילים על תיאוריות של אנשים שלא מפחדים לחיות בחטא, ואנחנו מתפלפלים על גחמותיהם , תיסכולם על איבוד הערכים והמשפחה, ובורותם ועם ארציותם. כביכול תורה למשה מסיני.
    אולי כדאי לחזור לפרופורציות? ראינו את אהבתם אלינו בתקופה האחרונה.
    בואו, אחים, נמשיך בדרכינו ללא התערבות של חכמים בעיני עצמם.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל